יום שבת שלנו וראשון שלכם

השבת המושלמת, שבת שלי ראשון שלכם אבל מה זה בכלל חשוב...
מתעוררים יקיצה טבעית ב 12 בצהרים ליום של גשם כבד מה שאומר בשפה המשפחתית שלנו שאין מצב שאנחנו מוציאים את האף מהבית. אני מכינה ארוחת בוקר ואז מתחילה בהכנת ה"בליני" המסורתיים לכבוד חג ה"מסליניצה" שזה בעצם פנקייקים שמנים עם איקרה אדומה בפנים. החג הזה מסמן את בוא האביב ולמרות שפה זה עוד לא מורגש זו הדרך שלנו לשכנע את עצמינו שאוטוטו הוא כאן ושהתגברנו על החורף הנורא הזה ואנחנו ממשיכים הלאה.
גם הגוף שלי ככל הנראה מוכן כבר להמשיך הלאה, את זה בישר בוא המחזור שלא חיכיתי לו כמו עכשיו מגיל 13 בערך. עכשיו כבר אחרי, יושבים על הספה, בעלי באוזניות כדי לא להציק לי עם משחק המחשב שהוא משחק ואני אפילו לא מדליקה מוזיקה, נהנת מהשקט, בטיול הזה הבנתי שאני זקוקה להמון זמן לעצמי ודבר שני שאני דווקא נהנת מהשקט פחות כשאני לבד אבל כשאנחנו יחד, בהחלט.
פתחתי את הוילונות, גשם ואפור, העצים משקיפים עלינו מהקור שבחוץ, על הספה שלנו, עלינו יושבים עליה ומתחממים כל אחד בשלו, עם ערימת ניירות על שולחן הקפה, על התה והכוסות שפיזרנו, הגרעינים והשוקולדים המנחמים שאכלנו בלי הכרה, שתי כוסות יין מלוכלכות שמזכירות את אירועי יום האתמול...
ואנחנו או יותר נכון אני משקיפה עליהם, עומדים להם שם בחוץ, נהנים מטיפות הגשם, נוטים מהרוח מדי פעם.
יושבת ומקשיבה למדיח הכלים שעושה את עבודתו בלי להתלונן שזה יום חופש בכלל, מריחה את הכביסה שרק לפני כמה ימים הריחה מהחומר הכחול ההוא שאני אוהבת כל כך, שומעת את הקליקים שהחצי שלי מפיק ונהנת מהרביצה המשותפת על הספה הקטנה שלנו שמספקת בדיוק מספיק מקום כדי להנות ממנה. אין רצון לזוז לשום מקום או לעשות משהו דרסטי רק לרבוץ ככה יחד, לבהות כל אחד במסכו הוא, להתעסק בחיפושים תמידיים אחרי משהו
שבטח לעולם לא נצטרך, לצרוך עוד ועוד, להנות מהחמימות שהדירה הקטנה הזו באמצע העיר מאפשרת לנו, מרעשי הרקע וממבט וחיוך תוהים שכל אחד מאתנו נתקל בו אחת לכמה זמן ושנותן לנו להבין כמה אהובים ונחוצים אנחנו בתוך הסכימה המשפחתית הזו שיצרנו לעצמינו. 

על פחדים וחיות אחרות

היום בבוקר יצאתי מהבית והאור, השמש והצבעים שנגלו לעיני הכריחו אותי לומר תודה,
מזג האויר כל כך משפיע על מצב הרוח (שלי לפחות) שאני מבינה שאני צריכה לחיות
בארץ עם הרבה שמש אחרת אשתגע... 
אז יצאתי היום מהבית אחרי ששלחתי קורות חיים לכמה משרות מהבית,
למה משרות מהבית כשאפשר שלא? בגלל הפחד...
אנחנו חיים כבר שנה וחצי בגרמניה והייתי בכמה וכמה קורסים (מעין אולפן) ואני מתקשרת ומבינה ברמה
סבירה אז מה גורם לי שלא לשלוח קורות חיים למשרות מקומיות? פחד...
אז החלטתי לשלוח קורות חיים לכמה משרות פרילאנס ולעבוד קצת מהבית ולשלם קצת מיסים למולדת כי
מזמן לא עשיתי את זה. ואז כתבו לי שמעוניינים לראיין אותי לאחת המשרות- קפאתי, הלב דופק, אני לא מסוגלת... ובכלל שנים שלא כתבתי עבודות סמינריוניות, ב Ynet כתבו שהופכים את זה עוד שנייה
ללא חוקי ומה אני בכלל זוכרת!?
מתי פעם אחרונה ניסחתי שאלת מחקר ועבדתי על נתונים סטטיסטיים בקיצור...- פחד!
אני מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים קופאת מול משימות שאני מרגישה שגדולות עלי אני מניחה
שאני לא לבד בספרת חוסר הביטחון מה שמביא אותי לסעיף 5 של הפוסט הקודם:
את בטוח צריכה עוד בטחון עצמי. ואם היית רואה את עצמך כפי שאחרים רואים אותך, גם היה לך.
כל הזמן אומרים לי את כל כך מוכשרת רק תאמיני בעצמך ואני פשוט קופאת...
אני יודעת מניסיון שכאשר אני מקבלת את ההזדמנות אני כל פעם מחדש מוכיחה את עצמי ואז מצטיינת
במה שאני עושה וגם הופכת את התפקיד להרבה יותר גדול מאתגר מעניין אבל החלק של להגיע לשם..
אני קוראת את דרישות התפקיד ואומרת אוקיי אני פשוט לא עומדת בזה, אין לי את היכולת לבוא למעסיק
ולמכור לו בולשיט להגיד לו שאני יודעת את מה שאני לא יודעת ואין לזה שום קשר לזה שאני ממעיטה בערך עצמי אני פשוט לא אוהבת לקחת על עצמי משימות כשאני לא שולטת בחומר זה מרגיש לי קצת כמו לרמות
ואני רוצה הרי לישון טוב בלילה..
אני מרגישה שאם עושים משהו צריך לעשות אותו בצורה טובה ויסודית או לא לעשות בכלל,
 אז איך אני יכולה להתחייב בפני מעסיק לעשות משהו טוב כאשר אני יודעת שאני לא יודעת... דילמה...
קצת סיפור הביצה והתרנגולת... 

אז ויתרתי, גם הפעם ויתרתי.
אני מרגישה עמוק בפנים שאני רוצה לעשות, לעשות משהו גדול ושאני מסוגלת, רק שאף פעם בתוך
כל תחושות ההתעלות והשאיפות אני לא מוצאת את המה, את הכיוון המיוחל ואת האומץ לרדוף את
החלום שנשכח לקראת בוקר 

כשהאדם יהיה שמח בחלקו

10 עובדות שכל אישה צריכה לדעת:

1. לכולן יש צמיגים כשהן מתכופפות
2. כשמישהו אומר לך שאת יפה, תאמיני להם. הם לא משקרים.
3. לכולנו יש בקרים שאנחנו מתעוררות עם הבל פה שיכול להרוג עז
4. לכל אישה אומללה מסימני המתיחה שלה יש אישה אומללה שמייחלת שיהיו לה כאלה
5. את בטוח צריכה עוד בטחון עצמי. ואם היית רואה את עצמך כפי שאחרים רואים אותך, גם היה לך
6. אל תחפשי גבר שיציל אותך. תצילי את עצמך
7. זה בסדר לא לאהוב כל חלק בגוף שלך... אבל כדאי לך לאהוב
8. לכולנו יש את החברה הזאת שנדמה שיש לה את הכל. האישה הזאת שנראה שיש לה חיים מושלמים.
    ובכן, יש מצב שאת האישה הזאת עבור משהי אחרת
9. את צריכה להיות עדיפות ראשונה. לא אופציה, מפלט אחרון, או תוכנית מילוט
10. את אישה. רק זה הופך אותך ללא פחות ממופלאה
-אוסטין בלוד (פוסט שהועתק מהפייסבוק, מקור תורגם מ: http://on.fb.me/1Ks2h1d) 

אז בנימה אופטימית זו, אני חושבת על הפוסט הזה לא מעט ובעיקר על סעיף 8 כל פעם שאני פוזלת במבט ירוק על מישהי נוספת כן כן מודה ומתוודה אני פוזלת, לא הייתי כזו אבל הפכתי כזו או בדרמטיות, החיים הפכו אותי לכזו.
וזה לא שאין לי על מה להגיד תודה, אוהו ברוך השם יש לי, וגם הייתי אומרת לו או ליקום או סתם למישהו/י ששומעים את המחשבות שלי, אבל מאז מה שקרה אני לא מצליחה להביא את עצמי להגיד תודה...
אפילו כשמאוד בא לי או אולי מהרגל של ששנים שזה הדבר הראשון שאני עושה כשאני יוצאת החוצה.
אני מבינה שהכל יכל להיות יותר גרוע ואולי מפחדת שהמשהו הזה שהפסקתי להודות לו ירצה להעניש
אותי או משהו על שאני במקום להתמודד בחן עוד עושה קונצים אבל באמת... אי אפשר להיות קצת יותר פרים!?
בעלי תמיד אומר לי אין שיטת ניקוד בחיים, העולם לא מתנהל לפי מה שפיר או לא פיר, אין נקודות
זכות על התנהגות טובה או אפילו מרפי יש מקריות אף אחד לא מעניש ולא מתגמל הדברים הם
פשוט כמו שהם, קורים וזהו בלי הסבר בלי סיבה בלי למה דווקא לי הרי הייתי כל כך טובה...
מעצבן...

אז תראו את הסדרה המעולה הזו שתראה לכם כמה החיים יכולים להיות לא פיירים אבל עדיין מצחיקים:
                                                Shameless USA 


 

מצב רוח שתואם את מזג האויר

אפשר איכשהו להתנתק מכל העולם ההריוני הזה שרק מברבר על זה כל היום ולא נותן לי שנייה של שקט..
אין לי אפילו סבלנות לבת דודה שלו ששולחת הודעת מה שלומך ושותלת משפט על מהלך היום הגרוע שלה
שאמור להעלות שאלות, תמיכה והתעסקות בלתי פוסקת במצב שלה, שכרגע, פשוט לא מעניין אותי.
אז אני מתעלמת באלגנטיות, מתעלמת גם מההודעות והברבורים שמזכירים כל מה שקשור לסיפור שאין לי כוח להתעסק בו וממשיכה הלאה.
אז יש לנו יום אפור, מצב רוח אפור, פגישה עם חברה מקסימה ואיטלקיה אחת שאני הולכת לשבת אתה על קפוצ'ינו,
לאכול Flamkuchen שזו מעין פיצה בנוסח גרמני, היא הולכת לרדת על השילוב הלא משתלב הזה ובאמת להתעניין בי.
כן זה מה שאני רוצה שכולם יתעסקו היום בי, ממש כמו ביום החתונה שלי כשאמרתי לחברה הכי טובה שלי:
"היו זה היום שלי, מתעסקים בי ורק בי ואם יש לך שאלות מענות ת"ש וכו'...
תשמרי את זה לעצמך כי היום, זה היום שלי!" איך היא סובלת אותי אלוהים יודע!?
אז קבעתי תור לרופאת הנשים שלי בארץ כי אני באה לביקור וכתבתי לעצמי את כל הבדיקות שאני רוצה
לבקש ממנה והבנתי שכשאני מקדמת תהליך לפחות כלשהו הכל לא מרגיש כל כך תקוע.

ובינתיים מתכון:
לא מתאים לא לשומרי משקל ו/או כשרות וקל להצליח או להיכשל ביג טיים, אז תנסו:
http://www.theguardian.com/lifeandstyle/wordofmouth/2012/feb/02/how-to-cook-perfect-ham-croquetas

אני הוספתי למתכון גם עוף (מוצלח) וגבינה (מיותר)
שווה להישמע להוראה ולשים את זה ל5-6 שעות בפריזר ולא רק לשעתיים שלוש ולשים לב לעשות אותם קטנים.
מה שכן, אם נשאר לכם אפשר למחרת לכסות ולחמם בתנור יוצא נהדר והולך יפה מאוד עם סלט עלים ירוק ויין לבן.
ווידאו להדגמה:


כמו כן קבלו המלצה לסדרה נחמדה מאוד שאני צופה בה והיא גורמת לי להרגיש שכל אחד יכול להיות ממש
מגניב ומוכרת עוד מיני שקרים גסים, אז לא החיים הם לא סדרה אבל כן תשתו את הקפה שלכם
ותחלמו להיות כל מה שאתם לא!
                                              Suits

כל מה שרציתי להגיד לך במהלך השנים

עברו כמעט 10 שנים והאצבע שלי עדיין קצת מגרדת לשלוח לך את המילים האלו למרות הזמן והמרחק.
מישהי (כמו מניפה) פה אמרה לי שאם בחלוף השנים עדיין אני מרגישה אשמה אולי כדאי לי להסביר לך את הכל.
היא גם אמרה לי בחכמה רבה שאתה של עכשיו הוא לא אתה של פעם ומי שאני זוכרת זה אתה של פעם ולא כדאי לערבב ביניכם
כי אתה של עכשיו כבר במקום אחר עם חיים אחרים וזיכרונות אחרים ועם כל הרצון האגואיסטי והסנטמינטלי שלי להחזיר
אותנו 10 שנים אחורה אני מבינה שזה סתם לא ישמש לא אותך ולא אותי, טוב אולי רק אותי ואת הרצונות האגואיסטיים שלי כי
יש בי קצת געגועים לזכרונות מהימים ההם אבל מה שבטוח שלאתה של היום אין שום קשר לאתה של פעם ונראה לי שחוץ מכעס או זלזול
לא אוכל להעיר בך היום שום רגשות מה גם שאין שום צורך בכך ואפילו להיפך.
אתמול בלילה כשבאתי להירדם רציתי לעשות את התרגיל הזה שסבתא סיפרה לי עליו ששוכבם, נושמים ומדמיינים שאנחנו בים
שטים על איזו סירה קטנה ובסירה יש שק שעליו כתוב אשמה ואז אנחנו משחררים את השק הזה יחד עם הרגש הזה למים ונפטרים ממנו.
ניסיתי לדמיין את זה, דמיינתי אותי הולכת לסירה הזו, מזג האויר חמים ונעים, הים שקט ואין גלים, השמש מלטפת והכל רגוע ויפה כל כך.
בסירה חיכה לי שק שעליו כתוב אשמה וחיכית לי אתה (החלטתי לעשות את זה למעניין), נראה בדיוק כמו אז.
לתמונה הזו נוסף עוד שק של אשמה כי רציתי לחבק אותך והרגשות קצת התערבבו לי.
הבנתי אמנם שכל מה שאעשה באמת זה לדבר אתך על החיים שלי עכשיו ועל כמה שטוב לי בזוגיות הזו כי זה באמת ככה
וכל החשק וההתרגשות של להיות אתך (כמו אז) יעברו תוך שנייה כמו שקרה בכל פעם שבאמת נפגשנו בטעות אז לפני שנים.
שנייה של התרגשות ואז הבנה שהדברים הם כפי שהם צריכים להיות ואין בנינו את מה שהיה ולי אין שום רצון לחזור אחורה חוץ מההתרגשות
הנקודתית הזו של להיות רצויה כאן ועכשיו למרות ההבנה של מה שזה יעשה לך.
אז התיישבתי בסירה הזו ויצאנו לדרך.
סיפרתי לך שהסיפור שלי אתך התחיל לפני הסיפור שלך איתי, ששמתי עליך עין עוד לפני (כשיצאתי עם מישהו אחר בכלל כמה מפתיע)
אבל זה היה בגדר פלרטוט ואז כשהדברים התחילו בנינו (אחרי שנפרדתי מהבחור ההוא כי בכל זאת אני לא מה שאתם חושבים) 
ואתה התאהבת מעל הראש ולי היו ירידות ועליות והרגשתי בטוחה וחופשיה במערכת היחסים הזו למרות שכן אהבתי אותך.
היו לנו תקופות שונות, לפחות לי, התחלה מרגשת ורומנטית, המשך קצת רדוד יותר, קצת קנאה מצדך, בידוד חברתי כי החבורה
של האקס כבר לא הייתה שלי ואתה בחור פחות חברותי ואז עלייה וחזרה לחבורה הישנה (עשיתי לא מעט בשביל שנוכל לחזור לשם),
הבגידה/ות...
זוכר שאמרת לי שלעולם בחיים לא תסלח אם יבגדו בך? זוכר איך שסלחת?
איכשהו תמיד היה לי את הקטע של להיות עם מישהו אחד ובמקביל לשקול בראש עוד אפשרויות, הרצון הזה להיות רצויה,
להיות נחשקת יש אותו בטח לכולן רק לא כולן ממשות אותו בדרך זו או אחרת... 
אולי אני בכל זאת כן מה שאתם חושבים עלי.
אז כן לא משנה עם מי יצאתי היו לי רעיונות לגבי אנשים אחרים גם ולו כדי להרגיש נחשקת, זה לא שהייתי יוצאת אתם
תמיד רציתי להשתעשע וכשגרמת לי או כל אחד אחר שהייתי אתו גרם לי (איזו שטות מה גרם), כשהשתעממתי חיפשתי משהו מרגש.
ותמיד מצאתי עם זה או אחר, חוץ מפעם אחת שזו הייתה ממש בגידה אלו היו בעיקר פלירטוטים ושטויות (למרות שאם זה היה הפוך לא
הייתי קוראת לזה פלירטוטים ושטויות בחיים, הייתי מאבדת את זה ועפה עליך) אבל היו...
עכשיו כשאני חושבת על זה אני מגלה בעצמי צד שלא חשבתי עליו אף פעם לעומק.
אני מתחילה לצאת עם בחור היחסים תמיד רציניים ולאורך זמן, אני כובשת אותו, עושה הכל הוא מתאהב בסוף כי אני 
גורמת לו להרגיש שאני האישה המושלמת וברגע שאני מרגישה שזה קרה ומתחילה להשתעמם כי מה לעשות לא תמיד מרגישים
נחשקים (שימו לב לא אמרתי אהובים אלא נחשקים מינית בצורה מספקת שזה כמובן אינדוידואלי) הייתי מוצאת מישהו אחר
שכן יעניין אותי בפן הזה, מישהו שבשבילו אני אשקיע, אתכנן, אחשוב איך לגרום לו ליפול ברשת.
במידה זו או אחרת זה תמיד קרה, טוב עכשיו אני נשואה אז אני מאוד משתדלת שלא להכניס את עצמי לפינות האלו ומאוד
משקיעה בלגרום לעצמי לצאת מהפינות האלו כי זה מוגזם אבל הרצון הזה הדרייב הזה של להיות רצויה, מינית, נחשקת...
סטיתי, אנחנו שטים בסירה ואני מספרת לך את מה שאתה יודע על הבגידה ההיא שסיפרתי לך כבר יום למחרת ומצאת
בליבך מקום לסלוח לי ואני שכנראה שכבר אז הייתי מוכנה להמשיך המשכתי לחפש לעצמי אתגרים, עניין...
במקום להיות אדם פיירי ולסיים הכל המשכתי בנוחות שלי להיות עם אחד לתכנן על אחרים.
אחרי הסיפור ההוא, אני זוכרת את זה טוב, זה היה לפני יום ההולדת ה- 20 שלי, שכבתי עם האקס
זה היה מהיר, גרוע ומיותר (עד היום לא מבינה למה עשיתי את זה) אולי כדי להוציא אותו מהמערכת מה שבהחלט הצליח.
אחר כך עשיתי פסיכומטרי ועברתי טסט ואז היה יום ההולדת ה- 20 שלי.
בשנה שלאחר מכן הכל חזר להיות כמו תמיד סוג של, אתה ניסית חזק יותר אולי אמרת לעצמך שזו אשמתך
אני מעולם לא האשמתי אותך (רק זה חסר) אבל עם הזמן הדברים נרגעו והתחלתי לפזול בכיוון של עוד חבר קרוב,
אני פשוט לא יודעת או לא מסוגלת להפסיק זה כמו הימורים, הדרייב הזה, ההכנות, המרדף, הפלירטוט זה היה סוחף ושורף אותי.
לא יכולתי להפסיק, כשאני חושבת על זה עכשיו בחיים לא הייתי מסוגלת להגיד לך את זה בפנים והאשמה לצד הדרייב הזה מחשמלת הורסת.
כשיש בי את התחושה הזו אני לא מסוגלת לעצור זה מניע אותי ההתרגשות הזאת, המחשבות, הפנטזיה...
במציאות אני יודעת זה ממש לא ככה אבל המרדף, כמה שהוא מתוק וכמה שאני אוהבת להגיע למטרה...
ועכשיו כשאני שוכבת לידך או על החזה שלך סביר להניח ומרגישה את אותן התחושות ואותו הדרייב, בעיקר כי אנחנו לא יחד
האם אפשר להתנצל... האם אפשר להיפטר מהאשמה או שאפשר רק למלא שק חדש שלא מיועד לך...
מדהים לא מבינה בכלל למה כל זה כל כך מדליק אותי למה הלב דופק וההתרגשות הזאת, לפעמים אני מצליחה לדכא
את התחושה הזאת או להקטין אותה בבחירת מטרה קטנה יותר ולפעול הרבה פחות ולפעמים זה ממש קשה.
משום מה כשאני מרגישה לא מספיק רצויה בבית בא לי החוצה וזו לא אשמתו של בן הזוג אלא הדחף ההזוי הזה שלי,
אני אישה, אני אוהבת את עצמי, את המראה שלי וכל הזמן חסר לי שישירו לי שירי הלל שימשכו אלי שירצו אותי
בעיקר מזה מתחיל לעבוד המנגנון ומשם מתחיל הבלאגן, לזכורתי אם אפשר יאמר שאני מנסה לעשות פעולות שיגרמו לבן הזוג שלי
להיות במקום הזה ואולי רק נדמה לי שאני עושה ואני סתם מנסה להצדיק את עצמי.
איך מהתנצלות זו יצאה שיחה על הא ודא...
אני מבקשת ממך סליחה על שפגעתי בך, הרגשתי שמערכת היחסים שלנו מיצתה את עצמה והרגשתי שגם אתה מרגיש ככה, שנמאס
לנו והגיע הזמן לשחרר, אתה יודע אם הייתי במקומך הייתי מאוד נפגעת ולא יודעת אם הייתי מצליחה לסלוח ואיך הייתי מתמודדת בטח כל החיים היו נראים אחרת. אין לי מושג האמת. אני לא יודעת למה לקח לך כל כך הרבה זמן למצוא את עצמך במערכת יחסים אחרת
אני מבינה שאני גם אשמה בזה בטח מאוד אהבת אבל באמת שכל השנים האלו איחלתי שתמצא את עצמך בכזו או שלפחות שאתה נהנה מהרווקות.
אני הכי מתנצלת על זה שיצא שפגשתי אותו בזמן שהייתי איתך ושבשבילי זו הייתה בחירה יחסית קלה כי ישר הבנתי שזה זה
למרות כל הזמן שלקח לנו באמת להצליח להיות ביחד על אמת וכל העליות והירידות, אתה יודע? זה גם לא היה קל בכלל...
כל הזמן חשבתי עליך, חלמתי, הרגשתי שאתה כועס ומאשים והבנתי שבצדק, נעשה לך עוול, חיכיתי לעונש.
לא הצלחתי להשתחרר מתחושת האשמה כי בגדתי בך ובאמון שלך הרבה יותר מפעם אחת ולא הגיע לך כל הרע הזה, כל מה שרצית
זה להיות איתי לאהוב אותי וכנראה שניצלתי את זה וברגע שהיה לי לאן לברוח עשיתי את זה.
בא לי לקחת את השק הזה של תחושות האשמה ולזרוק לים אבל איך אם אני לא יודעת אם אתה באמת סולח לי, אם אני
ראויה בכלל לסליחה שלך.
זוכרת ששמת לי שיר איזו פעם וזה הפך לאחר מכן להיות השיר הראשון שלי ושלו, יש לזה סליחה?
מרגיש לי כאילו נוח לי להרגיש כל הזמן אשמה ולסחוב את הנטל הזה,
אחרי ההפלה הרגשתי שזהו אני לא חייבת לך כלום, נתתי לך את הדבר שהיה הכי יקר לי, לנו, את העתיד שלנו את היחד הכי חשוב שלנו.
ועכשיו אני שוב לא יודעת, אם אפילו כשאני מנסה להסביר לך ולסגור פינה אני מרגישה שבא לי שתרצה אותי, איך אפשר?
מה זה הדבר הזה בי שיותר חזק מהכל אפילו מהאשמה, למה זה מניע אותי? למה אני מכורה לתחושה?
האם היא תהרוס אותי?
בבקשה לא

שלום שלום

נעדרתי איזו תקופה קבלו התנצלותי הכנה, ניסיתי להתחיל לכתוב כמה פעמים ומשום מה שום דבר מוצלח לא נכתב לי. שבוע שעבר אמא שלי אחרי התלבטויות סיפרה לי שבן של חברה טובה שלה (משפחה עלו איתנו באותו הזמן לארץ, גרנו יחד בקיבוץ וההורים המשיכו להיות חברים גם הרבה אחרי) התאבד. לא יכולים לקבוע את זה בודאות כי הוא נפל מבניין גבוה אבל מראש לא ברור כל כך מה עשה שם וגם לא הרבה לספר להם מה עובר עליו. התכתבתי קצת עם אחותו הרגיש לי נכון לדבר אתה, לא שיש לי דברי חכמה להגיד לה ומהתשובות שלה לא ברור אם היא רוצה להמשיך להתכתב איתי בנושא או לא כי אני לא רוצה שהיא תרגיש שאני מתכתבת אתה כי אני מחפשת לחטט אלא שאני שם בשבילה למרות שאנחנו לא איזה חברות קרובות או בכלל.
בכל מקרה כמה שזה הזוי זה שכל הדבר הנורא הזה קרה שבוע אחרי האירועים שעברו עלינו איכשהו הכניסו אותי לפרופורציה, או שהביאו לי את התובנה הפסימית אך הריאלית ביותר והיא, שכמה שגרוע יכול להיות גם הרבה יותר אז תרגעי ומהר. אז השבועיים האלו עוברים עלי בלי אירועים מיוחדים אך גם בלי שיעמום מוגזם אני מוצאת את עצמי כל הזמן עושה משהו וכשלא עושה מחפשת משהו לעשות ומוצאת... לכן עניין חיפוש העבודה איכשהו מרגיש לי חיוני אך לא קריטי. אז חוץ מרגשי אשמה על כך שאני לא עובדת אני מרגישה שדווקא נחמד לי בסה"כ הכללי.
הזמנתי טיסה לארץ, לאחי הקטן (והיחיד) יהיה יום הולדת 18 וכיוון שאף שנה לא עושים עבורו דברים מיוחדים החלטתי שמגיע לו ביקור! חשבתי לתכנן לו מסיבת הפתעה עם חברים אבל אמא ובעלי שכנעו אותי שהוא לא אוהב הפתעות והסיבה האמיתית שאף פעם לא חוגגים לו מידי היא כי הוא עצמו לא הכי בעניין ושאני לא צריכה להפיל עליו את הרצונות שלי אלא לעשות עבורו משהו שבאמת יהיה נחמד לו.
אז כמו ילדה טובה הקשבתי וויתרתי על תוכניות הנפוליאון שלי (בצער רב אמנם אבל עדיין) והחלטתי לתכנן לו ולי יום כייף, עכשיו מחכה רק לראות אם יסכים להבריז מיום לימודים אחד בשביל זה (החנון הזה לא אוהב להבריז) מדהים שאנחנו אחים וכל כך שונים. אני הייתי תלמידה ממוצעת (עד שהגעתי לאונ' ושם מצאתי את עצמי) עם מלא חברים, מחוזרת ופצצת אנרגיה, כל הזמן יצאות והכל, הוא יצא שונה לחלוטין, גאון, לא משהו בכלל מבחינה חברתית (מתוך בחירה אגב) אולי כי הוא סנוב, אובססיבי אם הואנעול על משהו (טוב גם אני כזאת האמת) בואו נקרא לזה מכוון מטרה ויותר מכוון עצמו ממכוון סביבה. בכל מקרה, אחרי המקרה של הבן של החברה ואחרי שדיברנו אמרתי לו שאני אהרוג אותו אם הוא אי פעם ישקול משהו כזה כי אני אוהבת אותו ולא מוכנה לאבד אותו בשום פנים ואופן (יש הגיון במה שכתבתי? טוב לא המון)...
אחי נולד כשהייתי בת כמעט 13 וסוג של גידלתי אותו ואני חולה עליו נו מה אני יכולה לעשות...
טוב, בערך ככנה עוברים עלי הימים, אני מתגעגעת בגוף לתחושה של להיות בהריון ולהתעסק בזה,
לא אשקר זה חסר לי מאוד.
מקווה שבקרוב נצליח והכל ירוץ כמו שצריך שזה יהיה עוד שלב בחיים שהתגברנו עליו והמשכנו... 

שבוע

זהו, עבר שבוע.
זה גם הזמן שהמשפחה הקציבה לי כדי לצאת מזה, קחי לך שבוע ודי ממשיכים הלאה אי אפשר להתקע.
אני די מסכימה אתם, אין מה להתקע, עברתי השבוע הרבה שלבים שונים ומשונים זה בסדר.
אתמול הייתי בקטע של להתלבש יפה, להתאפר ולצאת!  

אז השבוע עשיתי כל מה שלא עשיתי במהלך 4.5 חודשים:
סושי
בקר מדמם
קוקטילים, יין
ביצה חיה
נקניקים
גבינות רכות

הרגשתי השבוע קלה, כלום לא כואב לי טפו טפו טפו, אפילו סקסית למרות שאנחנו אמורים ומתאפקים 6 שבועות.
האמת שיש לי חשק להיות במזג אויר חם, באיזה חוף בבגד ים עם קוקטיל ביד אחת ואיזה ג'וינט נחמד בשנייה ומוזיקה ולרקוד, לרקוד לעשות כל מה שלא חשבתי שאעשה בזמן הקרוב...
אבל בכל מקום שבו זה אפשרי יש את הזיקה הזו ואני לא רוצה להסתכן :)
לכן אולי מקסימום טיול באירופה וגם זה מאוד נחמד.
חשבתי אולי להפתיע את אח שלי ליום הולדת 18 לפני שהוא מתגייס ולקפוץ לארץ, בא לי
להכין לו משהו נחמד מגיע לו! זה מצחיק הוא היה משאלת בת המצווה שלי וסוג של פה תודות לי  
ההורים שלי כשהגיעו לארץ והתבססו החליטו להביא עוד ילד אחרי שנדנדתי להם, בהמשך סיפרו לי שכשהייתי בת 3-4 אמא נכנסה להיריון ועשתה הפלה כי בזמנו זה נראה להם לא מתאים, היום ההורים די מצטערים כי משפחה "גדולה" יכלה להיות דבר מדהים. בכל מקרה מתאוששים ומחר כבר שבוע חדש, אנחנו מוזמנים
לארוחת בוקר ואני אנסה היום לאפות דברים נחמדים.
אז שיהיה שבוע מקסים, פורה ושמח! 

היום השביעי

מחר סוגרים שבוע, הכל כאילו לא היה, מדברים על זה והזכרונות מתרחקים וטוב שכך.
קניתי לשנינו ויטמינים מגניבים ויקרים שיעשו את העבודה, זה צעד קדימה.
אתמול כשהלכתי לטייל הקשבתי למוסיקה (גלגלץ מציל אותי בימים אלו אני ממש אוהבת גלגץ כמה
שפופי ונדוש זה לא יישמע זה הקישור שלי לארץ)...
ואני רוצה לשתף פה איזשהו שיר שאני אוהבת ( לא זה לא מה שאת חושבת  Strawberry Gashes  )
בעצם יש לי שניים ואני מתלבטת, טוב אתם תבחרו!

 

עבדכן הנאמנה והקיטצ'ית!

 

The Verve - Bittersweet Symphony

 

Green Day- Boulevard Of Broken Dreams

היום השישי- אתמול היה טוב ויהיה גם מחר

עוד יום, עוד פעם קשה לצאת מהמיטה למרות שיש שמש בחוץ והכל נראה מאוד מבטיח.
אני יודעת שבשבוע הקרוב יהיה אפור ורטוב ועדיין מתקשה לנצל את היום הזה.

עברתי מאנטי רציני לקריאה בבלוגים, זכרונות, פורומים, לקריאת כל פיסת מידע שיכולה להניח את הדעת ולגרום לי לחשוב שיהיה טוב. הכי קשה לקום בבוקר כשאין לך מושג מה אתה רוצה לעשות, לאן ללכת, מה המטרה.
לפני שהצלחנו חשבתי לעצמי בראש אילו רק הייתי יודעת מה צופן העתיד הייתי כל כך הרבה יותר רגועה, הייתי מחכה בשקט ויודעת שדברים טובים יבואו, היום אני מבינה למה אנחנו לא אמורים לדעת, אם היינו יודעים איך היינו מסוגלים לחיות את זה.
הרופא אמר שנחכה 3 חודשים ונתחיל, 4 חודשים זה בערך הזמן שידעתי על קיום ההריון וחייתי אותו ועכשיו הכל מהתחלה עם דיליי של הזמן שכבר התקדמנו, אז עכשיו 3 חודשים מדשדשים במקום ואז מחכים,
כמה למה, מי יודע...
אם רק הייתי יודעת לקראת מה אני הולכת ולא כל פעם נופלת על התחת ומבינה שהיה אמנם גרוע אבל זה כלום לעומת מה שיכול להיות אולי אז הכל היה יותר פשוט.
אומרים שאתגרים מקבלים רק אנשים שיכולים לעמוד בהם, אני לא בטוחה שאני יכולה לעמוד בזה,
אני רוצה חיים נורמליים, טובים בלי כל הטלטלות האלו הרי יש אנשים שזו מנת חלקם,
הכל על מי מנוחות הכל תקין, בריא... אז גם אני רוצה!
אני תוהה, אם הייתי סוגרת עסקה אתו עם ההוא שאולי שם איפשהו, נודרת נדר או משהו, היה אחרת?
מראש החלטתי שמה שלא יהיה אני לא עושה את זה, לא צריכה טובות, אני אצליח לבד וכשזה יבוא אני לא אהיה
חייבת לאף אחד! הכל יקרה כמו שצריך וזהו כי ככה זה.
ועכשיו במבט לאחור? גם לא הייתי עושה עסקאות עם אף אחד.
 

 

היום החמישי

כמו שכתבתי יוצא לי לדבר עם הרבה אנשים בימים אלו, שמחה לבשר שתגובה של אף אחד מהם לא הכעיסה או קוממה אותי, האמת שתגובה כזאת אני צופה רק ממישהי אחת שמראש אני יודעת מה היא תגיד וכבר אני כועסת עליה לכן אני נמנעת מלדבר אתה. 
סתם כדי שלא תסתקרנו היא תגיד לי: אני יודעת בדיוק מה את עוברת, חווינו אותו דבר ובלה בלה בלה...
הייתה לה הפלה מפתיעה לפני שהיא ידעה שהיא בהריון בכלל והם מאוד נבהלו הגיעו לביה"ח ושם הסבירו להם שהיא עוברת הפלה. אז, לא אין לך מושג מה עובר עלי ותרדי ממני. זהו סתם הייתי חייבת לענות לה :)
מה שכן הרבה אנשים אומרים לי ואו איזו גיבורה איך את נשארת אופטימית ואיזו חזקה וזה ראוי להערצה...
אז זהו שלא, אני ככה רק מהסיבה שאני לא רוצה לגעת בנושא הזה כי אין לי מושג אין לגשת אליו.
אני חלשה ופחדנית ואין לי מושג איך להתמודד עם זה ואני מתביישת לבכות לכל אחד בפנים ולהודות שאין לי שמץ של מושג איך אני מרגישה לגבי זה כי אין לי אני לא יודעת אם לבכות או לשמוח ולחשוב שהכל לטובה אם לחשוב על העובר/תינוק/ילד/חיזר שהיה בתוכי לא יודעת אפילו איך להגדיר או להתייחס אליו, לא יודעת אם להאשים את עצמי, את הטבע, את הרפואה את העולם לא יודעת!
אני באמת לא יודעת הרבה בימים אלו, יום למעלה ויום למטה ככה זה עכשיו.

החלטתי שאני לא יכולה לחלוטין להוציא מהתמונה כל זכר של מה שעברנו ושאני חייבת לפנות ליצורון הזה
שגידלתי 17 שבועות כמעט.

קטני שלי,

אני מצטערת, אני כל כך מצטערת שעברנו את זה, אתה היית אמור להיוולד בריא ושלם ובזמן והיינו אמורים לדאוג לך ולשמור עליך ולתת לך את כל האהבה והדאגה בעולם ובמקום זה הכל יצא ככה, זה לא מגיע לך, מגיע לך משהו שונה לחלוטין. 
אני מצטערת שבהתחלה פקפקתי בך ולא האמנתי שבכלל נקלטת ושאתה אמור להיוולד ביולי חודש שאף אחד מהמשפחה לא נולד בו ועוד ב 2016 שנה מעוברת שנחשבת לא הכי טובה אצל הרוסים. 
אני מצטערת שביום השני אחרי שגיליתי אחז בי פחד מטורף והכרחתי את עצמי שאם זה לא יעבוד אני אעבור את זה ולא אקח את זה קשה בכלל. 
אני מצטערת שהיינו כולנו בטוחים שזו בת והסתבר שאתה בן, מקסים ומהמם וכולם אמרו לא נורא, פעם הבאה בת במקום לשמוח שמחה גדול.
אני מצטערת שאולי יצרנו את הרושם שאנחנו לא רוצים אותך מספיק ואולי בגלל זה החלטת שאנחנו לא ראויים לך ואולי אנחנו באמת לא. לזכותנו יאמר שמאוד רצינו ותכננו וחשבנו איך נאהב אותך, איך תהיה בריא ומדהים ואיך נלמד אותך דברים ואתה אותנו, איך נשמח מכל התקדמות הכי קטנה שלך וננסה לתעד כל רגע כדי שחלילה לא יברח יאבד בנבכי הזכרון לאורך השנים, איך נחבק ננשק, נקום אליך בלילה, איך יהיה לך חוש הומור אדיר כמו לכל המשפוחה ואיך תעשה שטויות מצחיקות ואנחנו נצחק ונהיה כל כך מאושרים.
אנחנו תכננו את החיים ככה כאילו אנחנו בטוחים שאתה כבר שלנו לחלוטין ששום דבר לא יכול לקרות, הינה התפללנו לפני כל בדיקה והכל היה יוצא מושלם, הינה אתה מנופף לנו ביד קטנקטונת מהאולטרסאונד והרופא
אומר איזה בן מושלם יהיה לכם "בריא ושלם בכל אבריו, גידיו חושיו..."
וכל אותו פרק תהילים שהייתי קוראת כל פעם לפני בדיקה או כשפחדתי למרות שאני רחוקה שנות אור מהדת.
אני מצטערת שאולי בתת מודע שלי חשבתי שלאבד אותך יהיה עונש ראוי על מה שעשיתי פעם למרות שבדיעבד אני מבינה שזה לא היה כזה דבר נורא ולא ברור איך יכולתי בכלל להכניס את זה לתמונה בתור משתנה ולמה אתה צריך להענש על שטויות שלי מהחיים הקודמים. 
אני מצטערת שאחרי שירדו המים כל מה שרציתי שתיצא כבר ולעבור ולשכוח, בטח הכאב טמטם את החושים שלי ולא יכולתי יותר, אני מצטערת שיצאת איפה שיצאת זה היה נורא ולא ראוי ולא מגיע לך ככה.
אני מצטערת שזה נגמר ככה למרות שלא היה בך דופי והיית מושלם ופעיל ומקסים ושלנו ולא הגיע לך שהרגנו אותך ככה, שהגוף שלי החליט שמשהו לא בסדר וסיים את זה בלי לשאול אותי אם אני מסכימה.
אני מצטערת שלא הסכמנו לראות אותך וכל מה שאני יודעת עליך זה שהיית 20 ס"מ ו 120 גרם ותו לא.
אני מצטערת שהחלטנו שלא נשתתף בהלוויה שלך באיזשהו קבר אחים לא ברור פה באמצע שום מקום כי אני לא הייתי מסוגלת וגם אבא לא. אנחנו החלטנו שלא ניתן אותך לנתיחה כי הרגשנו שסבלת מספיק מאתנו.
אני מצטערת שהכל יצא ככה זה לא הגיע לך קטני, היית צריך להיות עכשיו עוד 5-6 חודשים בבטן שלי ולצאת בריא ושלם לאויר העולם, לנשום נשימה עמוקה לקבל נשיקה ממני ומאבא, היינו מקבלים אותך בידיים רועדות משמחה ובוכים על הזכות שנפלה בחלקנו להיות המשפחה שלך.
ובינתים נותרנו רק עם זכות שנפלה. 
אני לא יודעת קטני אם אתה עצוב או מאוכזב ואיפה אתה בכלל, מה אתה חושב ומה אתה צריך אבל תאמין לי שזה לא מה שרציתי בשבילך. תאמין לי שאם היית מגיע היית מקבל את כל הטוב שבעולם כי הגיע לך.
תאמין לי שלא משנה באילו קשיים היינו נתונים היינו עושים הכל כדי שיהיה לך טוב ואוהבים אותך.
אני יודעת שתמיד אמרנו שאנחנו רוצים להביא לעולם רק תינוקות בריאים ושלמים ואולי זה קצת כי אנחנו אגואיסטים אבל זה בעיקר כי אנחנו רוצים שיהיה להם טוב בעולם הזה, העולם הזה הוא קשה ואכזר לא מעט פעמים ואנחנו רוצים לפחות חלק מהדברים, שעליהם יש לנו לפחות איזושהי שליטה למנוע מהילדים שלנו, אנחנו רוצים התחלה חלקה וטובה בשבילם ומהשאר אנחנו כבר נעשה כל שבכוחנו כדי להגן ולשמור.
אבל רואה, לא תמיד זה מצליח, בחיי שניסינו. 
קטני שלי אני לא יודעת אם אתה צריך להישאר חקוק בזיכרון שלנו או שאתה רוצה שנשחרר אותך ונמשיך. 
אני רוצה רק את מה שטוב לך.
כרגע אני כבר באמת לא יודעת מה זה אבל מקווה שאולי הדרך הנכונה תתגלה לי לבד תוך כדי.
אני מאחלת ומייחלת שנמצא את הדרך להמשיך ולהיות חזקים בשבילנו וגם קצת בשבילך.
אני רוצה להאמין שאתה חייזר קטן שרצה לחיות על האדמה והחלטת שיותר טוב לך לחזור לאמא שלך אי שם,
אני רוצה לקוות שמישהו אי שם אוהב ומחבק אותך כמו שאנחנו יכולנו ושטוב לך אפילו שזה לא איתנו.
אני לא כל כך יודעת במה לסיים כי בטח יש עוד מיליון דברים שאני יכולה ורוצה להגיד לך אבל זו התמצית שלהם.
אנחנו באמת אוהבים אותך והלואי שהדברים היו נראים אחרת, אך כיוון שהם לא אני מקווה שלכולנו יהיה טוב ושנהיה מאושרים.
 

 

וביום הרביעי נאפה עוגיות

היום התעוררתי לעוד בוקר אבל משהו בי מעט נרגע, דהה, אולי כמו שלאחר לידה שוכחים את התהליך אז גם פה?
כבר לא בכיתי, כבר דיברתי וסיפרתי בפרטים למי שהתעניין, נראה לי שככל שאני מספרת יותר פעמים ככה הדברים
נהיים פחות אישיים ומקרבים אותנו צעד נוסף להבראה.
אתמול הייתי אצל הרופא, איש באמת מקסים שחיבק אותי עד שתהחלתי לבכות 3,2,1... זה לא לקח הרבה זמן.
התרגשתי מהרגישות שלו למצב, לאחר מכן הוא הסביר לי שזה משהו שקורה והוא ב 30 שנות ניסיונו כרופא ראה מקרים שונים ומשונים אבל הוא מאוד רוצה לגלות מה גרם לזה לכן מה שקורה מפה זה: מחכים לתוצאות הבדיקות שייעשו על השיליה, תוצאות בדיקות של תרבית השתן שלי שראו שם זיהום, בדיקות דם מקיפות שיעשו לי וזה בערך מה שניתן לעשות. הוא כמובן מאוד מקווה שניתן למצוא סיבה הגיונית ולטפל בה אבל יש גם לא מעט מקרים שזה כמה דברים יחד ומשהו שלא ניתן היה לצפות מראש. אותי התשובות שלו הרגיעו או לפחות הנכונות שלו לבדוק ולעשות משהו עם הדברים. אז שבוע הבא אני שוב אצלו לבדיקות ולראות שהגוף משתקם יפה אחרי מה שקרה והגרידה ואז הוא הציע שנחכה 2-3 חודשים עם הניסיונות למקרה שנוכל לפענח מה באמת קרה ואז כבר נוכל להתקדם.

אז היום כמו שכתבתי קמתי לבוקר יותר אופטימי, ככה זה אצלי כשיש סוג של תכנית
ולמרות שאמרתי שאני לא מתכננת יותר כי אלוהים כל הזמן צוחק עלי עם כל התכניות הטפשיות שלי עדיין כיוון בחיים צריך להיות אז בואו נקרא לכל זה פשוט כיוון ואולי הוא יצליח להתחבר לזה יותר...
היום החלטתי לאפות
בחיים לא עשיתי את זה אבל יש לי פרץ אנרגיות ומצב רוח לזה אז למה לא לנצל.
אז אחרי שעשיתי כביסות (שוב), ניקיתי (קצת), עשיתי רשימת קניות לארוחת ערב אני הולכת לעשות את "ה" צעד ואנסה לאפות!
אם יצא טעים מחר מתכון :)

---

טוב אני לא מתאפקת ונותנת לכם את המתכון כי באמת יצא אחלה מהיר וקל כמו שאני אוהבת:
http://www.mako.co.il/food-recipes/recipes_column-hospitality/Recipe-30dd56436ef1931006.htm

 רציתי לעשות היום קניות ולבשל ולסדר עוד אבל הגב שלי אותת לי ששתי כביסות הספיקו לו ...
גם הבטן התחתונה טיפונת לא רגועה, אמא שלי מתחננת אלי שאעצור, אשכב לנוח לא אעשה כלום
אבל זה כל כך מפחיד אותי הרי ככה יכולתי לשכב בשמירת הריון ולגדל בטן גאה כשיש שם קטני שמחכה לגדול להתפתח ולצאת בזמן. ועכשיו אני אמורה לשכב ולהחלים כשזה רק גורם לי לחשוב מה אילו, אילו היו עוצרים את
הרכבת ונותנים לי לרדת, אומרים לי תקחי כדור פלא והכל יירגע, יכאב וירגע רק תנוחי קצת והכל יסתדר.

צעד קדימה שניים אחורה.
 

היום השלישי

התעוררתי, בכיתי, דיברתי בווטסאפ, נרגעתי, קמתי, התקלחתי, אכלתי, דיברתי בסקייפ, בפייסבוק בווטסאפ.
אני מתחילה להבין את רמת חשיבות הקשר שלנו לאנשים גם אם דרך הרשתות.
בעלי היום בנסיעה כל היום, הוא רצה לבטל אבל החלטנו שזה מיותר כי מה יעזור שהוא יישב איתי בבית זה לא ישנה כלום. אז קמתי ועכשיו אני מנסה להבין מה אני עושה. אפור בחוץ ואני מרגישה שכל הזמן שבא לי לחזור למיטה אולי באמת אנצל כמה ימים ללישון וללא לעשות כלום אני טובה בזה כבר. היום אני פחות נכנסת למחשבות יותר אדישה יותר מבינה כמה אי אפשר היה לשנות את המצב ומתרגלת..

סיפור הזוי: בלילה שבו התחילו לי ההתכוצויות חלמתי חלום.

רקע לסיפור: לפני שהכרתי את בעלי יצאתי עם בחור ממש נחמד במהלך 3 וחצי שנים.
היו לנו תקופות כאלו ואחרות הייתי אז עוד בצבא והוא היה חבר ילדות שאיכשהו הסיפור שלנו התפתח ליותר מזה.
הוא היה באמת בחור ממש טוב ואהבנו וקצת תכננו קדימה למרות שהיה סוג של ברור שאנחנו לא כל כך באותו ראש אבל הרגשתי שהוא כל כך אוהב אותי ומוכן באמת לעשות הכל כדי שהיחסים שלנו יצליחו.
היה בו משהו טוב ותמים ואוהב והוא תמיד אמר לי שאף אחד לא יאהב אותי כמוהו הבעיה אולי שבאיזשהו מקום אני לא אהבתי מספיק. הוא היה כזה נחוש ואפילו קצת קנאי אבל היה בזה משהו מתוק ותמים כזה הרגשתי כמה הוא אוהב ועד היום יש לי פינה חמה בשבילו בלב. מבחינתי כן אהבתי אותו אבל לא כמוהו, לא מספיק, הגיע לו יותר, לא הרגשתי שהוא המיועד ולקראת סוף היחסים שלנו הרגיש לי ששנינו מיצינו והגיע הזמן להתקדם הלאה. הייתי בטוחה שגם הוא מרגיש ככה כי כבר תפסתי שהוא טיפה פוזל לצדדים וגם הוא התחיל לעבוד בתור ברמן אז תיארתי לעצמי שחופש ממני דווקא יכול להיות דבר טוב בשבילו. אולי לא הייתי מגיעה למסקנה הזו אילולא פגשתי את בעלי באותו ערב בחתונה. הלכתי לחתונה של חברה מהעבודה, היא כבר איזה חודשיים שיווקה לי איזה בן דוד שלה והסברתי לה שאני יוצאת עם מישהו שנים וגם אם זה לא בשיא זה עדיין לא רלוונטי. הגעתי לחתונה וקלטתי מישהו שתפס לי ישר את העין. הלכתי לשאול את הכלה מי זה הבחור הזה, היא ענתה לי שזה הבן דוד הזה שהיא סיפרה לי עליו. באיזשהו שלב באותו ערב הצטלבו מבטינו וזה הרגיש כמו נצח, ידעתי שהוא האחד גם אם זה הדבר הכי קיטשי בעולם. הוא הזמין אותי לסלואו רקדנו ובזה זה נגמר. במהלך השבוע הוא התקשר אלי והציע לי להיפגש, אני לא יודעת למה אבל הסכמתי, דיברנו הרבה סיפרתי לו שיש לי חבר, הוא משום מה לא שאל אז למה אני לא אתו באותו ערב. נפגשנו גם יומיים אחרי, שוב טיילנו ודיברנו סתם ככה, לפני שנפרדנו הוא אמר לי את צריכה להחליט מה את רוצה. יום למחרת כבר הייתי אצל אותו החבר והסברתי לו שזה לא יעבוד, שאנחנו במקומות שונים ושהוא מתחיל לברמן עכשיו ויהיה לו הרבה יותר טוב בלעדי ובכלל שבזמן האחרון זה לא הולך וסתם אנחנו מושכים.
הוא לא הסכים אבל שחרר רק אני זו שלא שחררתי בעצמי את תחושת האשמה, לא יודעת אם אי פעם אצליח לשחרר. התחלנו לצאת, לא אגיד שהיה ורדים ושושנים, בכלל לא, אנחנו אנשים שונים לחלוטין וגם הפרש הגילאים של 6 שנים לאותו רגע הרגיש ענקי. הוא בחור שראה עולם טייל חווה, מסיים תואר ראשון ואני אחרי צבא לפני שהבנתי בכלל מה הכיוון שלי בחיים ומה אני רוצה. אני חושבת שלקח לנו המון שנים ללמוד האחד את השני, להבין, להתרגל, להתאהב יותר ויותר, אולי הכי מהכל ללמוד אחד את השני ולהתבגר ביחד, לגלות כמה אנחנו מעריכים אחד את השני למרות כל מיני מהמורות שהיו בדרך. אני תמיד מרגישה שהמסלול שלנו יחד הוא מאוד בסימן גדילה והתפתחות כל הזמן, אנחנו כל יום מגלים אחד את השני ולומדים לומדים...
במהלך השנים האלו (אנחנו כבר 9 שנים יחד) יצא לי לחשוב לא מעט על הבחור הקודם, הייתי חולמת עליו בעיקר שהוא עדיין כאוב, שגרמתי לכל כך הרבה נזק שהוא מאוד מתקשה להתאושש. האשמתי את עצמי ובכל צעד שהתקדמנו במערכת יחסים הזו קצת כאבתי את הכאב שלו כי הבנתי כמה פגעתי וכמה זה לא הגיע לו.
בשלב מסוים ראיתי שהוא במערכת יחסים ומאוד מאוד שמחתי בשבילו, באמת מעומק הלב כי עברו שנים ופה ושם היינו נפגשים במקרה אבל הרגשתי שכל מפגש כזה גורם לו נזק ולי עוד ייסורי מצפון אז כשראיתי שהוא עם מישהי וכבר הרבה זמן והיא עושה לו טוב זה באמת מאוד שימח אותי, הרגשתי שאני יכולה להירגע ולשחרר.

כשהתחילו לי ההתכווצויות בלילה הראשון לפני שהלכנו לרופא והכל חלמתי חלום:
בחלום אני פוגשת את אותו הבחור והוא כועס, כל כך כועס עלי איך יכולתי לעזוב אותו ולהמשיך, איך גרמתי לו כל כך הרבה נזק. אני התנצלתי והתחננתי למחילה, הסברתי לו שאני כל השנים כואבת את הפרידה שלנו בשבילו ולא סולחת לעצמי על זה גם. אחרי שדיברנו נכנסו לתמונה ההורים שלו וכעסו עלי גם מאוד איך יכולתי לעשות את זה לבן שלהם, בעיקר אמא שלו. שהיה לו כל כך קשה וזה לא מגיע לו ואיך יכולתי. היא אמרה שהיא מקללת אותי ושולחת לי קללה. איכשהו הוא הרגיע אותם והסברתי את עצמי והדברים סוג של הסתדרו.

יום למחרת כבר היינו אצל הרופא ומשם הכל כבר ידוע.
לא יודעת להסביר את כל הדבר הזה אולי בתת מודע הרגשתי שמגיע לי עונש או משהו כזה אין לי מושג, לא להאמין שאני לא יוצאת מזה למרות שכבר 9 שנים עברו...
 

היום השני

קצת יותר אדיש קצת יותר רגוע, פרצים פתאומיים של בכי אחר כך מחשבות הגיוניות ורגיעה, אפילו הומור, אפילו שחור. החלטתי להתייחס לזה כ"זה" בלי פנים בלי תויות, עשינו סדר בבית, כי סדר בבית זה סדר בראש ככה תמיד נדמה לי. הכנסתי הכל לכביסה, חלק מהדברים זרקתי עוד שם בביה"ח, מיינתי עם מה אני מסוגלת לחיות ועם מה לא.
כל הבגדים שלי שנקנו למטרה זו, קרמים נגד סימני מתיחה (איזה 100 במספר כי אני חולת נפש), כמה צעצועים שהתאהבתי בהם לאורך הדרך וכל הקרמים שהיו במבצע ומיועדים לרך הכל נארז והושם בצד, היה נראה לי הזוי לזרוק או להעביר... הסתכלתי על הצעצועים כולה 2 אבל הם נראו לי כל כך תמימים שהרגשתי שאני לא מסוגלת להפטר מהם כי אולי קניתי אותם יותר בשביל עצמי. אנחנו כל כך ניסינו לא להיקשר בדיוק מהסיבה שזה תרחיש שהוא לא תלוש מכל מציאות ועכשיו זה פועל לטובתנו, לפחות משהו. בעלי אמר לי שאנחנו התרגלנו לרעיון אבל לא לגוף המוחשי שחי בתוכי ואני מסכימה, הרעיון הוא זה שהתאהבנו בו ותכננו וחשבנו עליו אבל עוד לא באמת הרגשנו משהו קורה שם בפנים ולא באמת הפנמנו שזה יכול להיות אדם אז גם התחושה היא אחרת.
נורא הזוי לכתוב את זה אבל מהרגע שגיליתי על הבדיקה משהו בפנים אמר לי שזה לא שלי, משהו הרגיש לי מוזר.
ייחסתי את זה לזה שניסינו הרבה זמן ופשוט לא ציפיתי מראש שזה יצליח כמה שזה אבסורדי, נהייתי אדישה וכשזה כן הצליח בעיקר הופתעתי. אבל אולי משהו בפנים ידע שזה לא הזמן אולי, לא המקום אולי שזה אושר שאול ולא שלנו. התחבקנו אתמול בערב יותר נכון התפרקתי והוא החזיק מעמד בשביל שנינו ושאלתי מה הוא חושב, הוא אמר לי שהוא נזכר ביונים האלו שהתגוררו על עדן החלון בדירה שלנו במעונות. היה להם כזה כד גדול והם עשו בו קן והטילו שתי ביצים. זה היה בחורף עכשיו כשאני חושבת, היה קר מאוד. הן עפו וחזרו והאכילו את הגוזלים המהממים שבקעו להם, ערב אחד חזרנו הביתה ובעלי אמר לי לא להסתכל לשם. היינו חוזרים אחרי סופי השבוע לדירה בדכ ורצים לראות מה עם הגוזלים... הסתבר שאחד נפל מהקן והשני קפא. זרקנו את הכד כדי שהיונים לא יראו וכי
לא היינו מסוגלים להשאיר את זה שם. יום למחרת הן באו, מרוטות כאלו, עצובות הן היו עפות וחוזרות, מתאבלות, אתמול בעלי אמר לי שהוא מרגיש כמוהן.

היום כבר חישבנו מסלול מחדש הבנו עוד פעם שתוכניות הן למי שלא יודע שאלוהים צוחק עליהן אבל הבנו בקווים כללים מה אנחנו עושים הלאה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו, הוא כל פעם מוכיח לי כמה אנחנו כבר חלק אחד מהשני כמה קרבה, אהבה וביחד יש לנו וכמה זה חשוב. היום היינו על גל אופטימי כמה שניתן, אכלנו, דיברנו, בכינו גם כי גם זה היה בלתי נמנע. אני מניחה שאדע שעברנו את זה כשאפסיק להעביר את הטישו אחרי מחדר לחדר מקווה שהוא ייגמר מהר ואתו התחושות האלו.
 

איך מעכלים את זה

עוד לא לגמרי מבינה מה בכלל קרה התחושה שאני בסרט וצופה בו מהצד כאילו הדברים עוברים לידי.
לא יכולה להגיד שהמעיין יבש אבל מאוד מקווה כי אני מרגישה שאפשר להחלים רק כשנגמרות הדמעות ואני עשיתי הכל כדי לגמור אותן מהר ככל האפשר בשבילי ובשביל בעלי.
חזרתי מישראל בתחילת השבוע והיה באמת ביקור מדהים ומפגשים מאוד כיפיים וכבר סיפרנו לכולם כי היינו אחרי הסקירה ואחרי כל הבדיקות שהראו שהכל תקין ומצוין. הטיסה עברה בשלום ויום למחרת התייצבתי אצל הרופא שבדק ואמר שהכל מצוין. בערב היה לנו מפגש מסעיר עם בעלי לא התראנו שבועיים ולא הצלחנו להוריד אחד מהשני את הידיים היה מדהים ומספק בכל הרמות. ביומיים שלאחר מכן טיילתי נהנתי ממזג האויר החורפי כאשר בחמישי בערב התחילו לי התכווצויות כמו מעין כאבי מחזור באים והולכים. בשישי בבוקר התייצבתי אצל הרופא שהסתבר שיצא לחופש והרופאה המחליפה בדקה אותי ואמרה שצוואר הרחם ברגיעה באורך תקין אבל בהתכווצות הוא חצי ושזה לא נראה לה והפנתה אותי לביה"ח, עדכנתי את בעלי ונסענו. הייתי לחלוטין רגועה למרות שההתכווצויות הציקו הייתי אפילו לא כל כך רגועה כמו אדישה משום מה כאילו זה לא קורה איתי בכלל. בביה"ח בדקו אותי והחליטו להשאיר אותי למעקב. עשו לי בדיקת שתן ותרבית כי ראו זיהום כלשהו אבל לא ידעו מה זה ושלחו לבדיקה ואז נתנו לי מגנזיום ופרוגסטרון להרפיה וחיזוק ואמרו שמקווים שהכל יירגע וצוואר הרחם יחזור לעצמו.
בלילה התחילו התכווצויות כל 5-10 ד' והתחזקו כאב ממש חזק כמו בשיא המחזור הבנתי שזה לא תקין ביקשתי בדיקה, הרופאה בדקה עשתה אולטרסאונד והכל ואמרה שלמרות שהצוואר קצר היא לא בלחץ והכל תקין סה"כ התרביות עדיין לא חזרו ולא ברור מה זה הזיהום ואולי הוא בכלל גורם להתכווצויות אבל מי יודע. יום למחרת עבר בשקט יחסי עם המשך התכווצויות אבל נראה כאילו הדברים לאט לאט נרגעים. המשכתי עם התרופות וקיווינו בשבת להיות כבר בבת. בלילה התחילו כאבים מטורפים כל איזה 5-7 ד' ואין להם מה לעשות עם זה כי אני בשבוע 17
אז עוד אין מה לתת לעובר וגם מבחינתי אם לא יודעים מה מקור ההתכווצות מאוד קשה להבין מה קורה. נתנו לי אנטיביוטיקה כללית נגד הזיהום. כשהכאבים הפכו לבלתי נסבלים ממש ואני מבינה עכשיו שזה ממש כאבים של צירים ברמה מסוימת התחלתי גם קצת לדמם. הלכתי לאחות שלקחה אותי לשני תורנים שראיתי שהם סתם צעירים ואין להם לא מושג ולא טיפת חמלה או הבנה שהתחילו לפשפש בעניינים. עכשיו אני מבינה שהם עם כל ההתעסקות זרזו את ההמשך שככל הנראה היה גם ככה בלתי נמנע בהתחשב בזה שלא הצליחו להרגיע בשום צורה את ההתכווצויות. אולי אולי אם הייתי מצליחה לחכות לתוצאות התרביות ובבדיקות והיו עולים על מקור הבעיה שאילו מקורה בזיהום בשתן או משהו כזה ומטפלים נגיד באנטיביוטיקה אולי היו מצליחים לעצור את ההתכווצויות ואז אולי הכל היה אחרת. עכשיו אני מבינה שהבדיקות התכופות גרמו להכל לקרות מהר יותר ואולי אם הייתי מתאפקת קצת (לא שזה היה נראה אפשרי כי ראיתי כוכבים במשך 48 שעות אני לא מגזימה) ואם היו מוצאים את הבעיה ומטפלים אולי אולי הכל היה עובר. אבל זה לא היה התסריט שלנו ואחרי הבדיקה הזו כבר נפתח צואר הרחם שהיה קצר כבר מלפני, מי השפיר לחצו עליו וירדו לי המים ואחרי כמה זמן הכל נגמר מעצמו. קיבלתי משכך כאבים להרגעה ולפחות הכאב הפיזי עבר מה שבאותו רגע היה כמו ישועה. בעלי כבר חיכה במסדרון, לקחו אותי לגרידה בהרדמה מלאה ומשם הכל היסטוריה או היסטריה.
עכשיו אנחנו בבית. מעכלים. זה כל כך לא היה אמור לקרות זה היה כל כך הזוי מהיר ולא צפוי שזה באמת מרגיש כמו לצפות בזה מהצד. אנחנו עטופים בחום ואהבה של החברים והמשפחה שכבר כולם ידעו ואולי זה טוב כי הם כולם באמת מאוד תומכים ולי לחות זה מאוד חשוב. אני מרגישה שחלק מהתהליך הוא לעבור את זה עם האנשים שאיתנו. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחשוב על זה יותר מדי לעומק אחרת אשקע ומנסה לקחת יום ביומו.
היום היה היום הראשון.
עם הזמן הכאב יכהה, הפצעים יגלידו ואני מקווה שניצא מזה בלי שריטות כמה שאפשר.
בא לי לשכוח מכל זה להבליג כאילו זה בכלל לא קרה ולהתקדם הלאה אני מקווה שגם בעלי יצליח וזה לא יצלק אותנו יותר מדי כי אני רוצה התחלה חדשה נקיה. כנראה שזה לא היה שלנו ולא היה אמור להיות וזה בסדר זה קורה
גם לטובים ביותר (ככה לפחות אנחנו רואים את עצמינו) איכשהו תמיד חשבנו שאנחנו אנשים טובים ולכן אמורים לקרות לנו רק דברים טובים, סטטיסטיקה לא עובדת ככה, היא רנדומלית לחלוטין וגם זו דרך, דרך הטבע. 

החייזר הקטן חזר למאדים

I will cry my eyes out and then will talk...

יום חדש בפאניקה קטנה

מתעוררת לבוקר שטוף שמש ואור עם לחץ בחזה, מה קרה?
קולטת? יהיה לכם בן!!!
כל החיים ידעת (לא חשבת ידעת בוודאות) שתהיה לך בת בכורה וכאדם מאוד מתוכנן שהתכנון והסדר חשובים מאוד לרוגע הנפשי שלו זה משנה את כל התכניות והראיה של איך הכל יהיה בעתיד.
פאניקה כבר אמרתי?  משום מה למרות שזה 50/50 הידיעה כל כך הפתיעה אותי ותפסה אותי  Off guard שהתקשתי לנשום. איך מגדלים ומחנכים בנים? איך גורמים להם להיות אנשים טובים? איך הם הופכים להיות החברים הטובים שלנו שמשתפים וחולקים? איכשהו עם בנות הכל היה נראה לי פשוט כי אני ואמא חברות ממש טובות והכל איכשהו ברור ורגוע ונוח, ויש לי אח מדהים שקטן ממני ב 13 שנים שהיה המשאלה שלי בבת מצווה שאני מאוהבת בו קשות למרות שלא תמיד מסכימה עם הדרך שלו אבל האהבה שלי היא מעל כל זה ואני חושבת שהוא מרגיש כלפיי גם ככה. איכשהו בבוקר זה היה נראה אתגר ענקי כל כך ומסובך ואיך בכלל עושים את זה?!
אחרי שטיפה נרגעתי והתכתבתי ושיתפתי את הדאגות שלי בווטסאפ עם קב' ההריוניות שלי ועם חמותי המדהימה שיש לה שני בנים כאשר אחד מהם בעלי נרגעתי קצת.
החלטתי שאני אצטרך לאסוף את עצמי ולתכנן מסלול מחדש, זה יהיה מאתגר מעניין ושונה אולי ממה שחשבתי
ואולי פשוט יותר ממה שחשבתי ולא כל כך שונה אבל אני בהחלט צריכה להבין איך עושים את זה.
בתור התחלה החלטתי שאני רוצה להבין מה אני רוצה שהילד המדהים הזה שעתיד לבוא יהיה איזה תכונות אני רוצה לפתח בו. לפני הכל אני מתפללת שיהיה בריא זה הכי חשוב ולפני הכל!!!
וגם הייתי רוצה שיהיה טוב לב, פתוח, ילד של אור, קשוב ונעים, עם אופי נוח, שאפשר לדבר אתו ושירצה בקרבתנו, שנוכל להיות חברים טובים ושירצה לחלוק איתי, שיהיה חברותי, עם הומור טוב, ערכי, סקרן, מנומס, והכי הכי שיהיה הילד המדהים שלנו שירצה אותנו קרוב שיהנה מלהיות אתנו שתהיה בנינו כזו קרבה מיוחדת שיש בין הורים לילדים כמו שיש במשפחה שלנו הצורך הזה להרים טלפון  לדאוג אחד לשני ולא כי צריך אלא באמת ממקום של רצון.
ואו יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה שהילד הזה יהיה והמשימה שלנו זה להעביר לו את כל האהבה, הסקרנות, היופי שיש לנו ולעולם הזה לתת ולחנך אותו להיות אדם טוב ולהכיר אותו, את השילוב הנהדר זה שיצרנו בכל כך הרבה אהבה וכל כך התפללנו שיבוא כבר. 
מישהי פעם אמרה לי שמהרגע שאת הופכת להיות אמא יש המון דאגות אבל גם יש המון סיפוק וכשמקבלים את העולל הקטן ומחזיקים אותו בידיים מבינים שאין אהבה גדולה מזו ואני לאט לאט מתחילה להבין את זה גם בעצמי.
הילד המדהים הזה שיצרנו הולך להיות האויר שלנו האהבה שלנו הקשר שלנו והדבר המדהים ביותר שקרה לנו כזוג.
הוא זה שיהפוך אותנו למשפחה וזה הדבר הכי מדהים בעולם!
כבר מחכה לפגוש אותך אהובי קטן ולחבק אותך