איך מעכלים את זה

עוד לא לגמרי מבינה מה בכלל קרה התחושה שאני בסרט וצופה בו מהצד כאילו הדברים עוברים לידי.
לא יכולה להגיד שהמעיין יבש אבל מאוד מקווה כי אני מרגישה שאפשר להחלים רק כשנגמרות הדמעות ואני עשיתי הכל כדי לגמור אותן מהר ככל האפשר בשבילי ובשביל בעלי.
חזרתי מישראל בתחילת השבוע והיה באמת ביקור מדהים ומפגשים מאוד כיפיים וכבר סיפרנו לכולם כי היינו אחרי הסקירה ואחרי כל הבדיקות שהראו שהכל תקין ומצוין. הטיסה עברה בשלום ויום למחרת התייצבתי אצל הרופא שבדק ואמר שהכל מצוין. בערב היה לנו מפגש מסעיר עם בעלי לא התראנו שבועיים ולא הצלחנו להוריד אחד מהשני את הידיים היה מדהים ומספק בכל הרמות. ביומיים שלאחר מכן טיילתי נהנתי ממזג האויר החורפי כאשר בחמישי בערב התחילו לי התכווצויות כמו מעין כאבי מחזור באים והולכים. בשישי בבוקר התייצבתי אצל הרופא שהסתבר שיצא לחופש והרופאה המחליפה בדקה אותי ואמרה שצוואר הרחם ברגיעה באורך תקין אבל בהתכווצות הוא חצי ושזה לא נראה לה והפנתה אותי לביה"ח, עדכנתי את בעלי ונסענו. הייתי לחלוטין רגועה למרות שההתכווצויות הציקו הייתי אפילו לא כל כך רגועה כמו אדישה משום מה כאילו זה לא קורה איתי בכלל. בביה"ח בדקו אותי והחליטו להשאיר אותי למעקב. עשו לי בדיקת שתן ותרבית כי ראו זיהום כלשהו אבל לא ידעו מה זה ושלחו לבדיקה ואז נתנו לי מגנזיום ופרוגסטרון להרפיה וחיזוק ואמרו שמקווים שהכל יירגע וצוואר הרחם יחזור לעצמו.
בלילה התחילו התכווצויות כל 5-10 ד' והתחזקו כאב ממש חזק כמו בשיא המחזור הבנתי שזה לא תקין ביקשתי בדיקה, הרופאה בדקה עשתה אולטרסאונד והכל ואמרה שלמרות שהצוואר קצר היא לא בלחץ והכל תקין סה"כ התרביות עדיין לא חזרו ולא ברור מה זה הזיהום ואולי הוא בכלל גורם להתכווצויות אבל מי יודע. יום למחרת עבר בשקט יחסי עם המשך התכווצויות אבל נראה כאילו הדברים לאט לאט נרגעים. המשכתי עם התרופות וקיווינו בשבת להיות כבר בבת. בלילה התחילו כאבים מטורפים כל איזה 5-7 ד' ואין להם מה לעשות עם זה כי אני בשבוע 17
אז עוד אין מה לתת לעובר וגם מבחינתי אם לא יודעים מה מקור ההתכווצות מאוד קשה להבין מה קורה. נתנו לי אנטיביוטיקה כללית נגד הזיהום. כשהכאבים הפכו לבלתי נסבלים ממש ואני מבינה עכשיו שזה ממש כאבים של צירים ברמה מסוימת התחלתי גם קצת לדמם. הלכתי לאחות שלקחה אותי לשני תורנים שראיתי שהם סתם צעירים ואין להם לא מושג ולא טיפת חמלה או הבנה שהתחילו לפשפש בעניינים. עכשיו אני מבינה שהם עם כל ההתעסקות זרזו את ההמשך שככל הנראה היה גם ככה בלתי נמנע בהתחשב בזה שלא הצליחו להרגיע בשום צורה את ההתכווצויות. אולי אולי אם הייתי מצליחה לחכות לתוצאות התרביות ובבדיקות והיו עולים על מקור הבעיה שאילו מקורה בזיהום בשתן או משהו כזה ומטפלים נגיד באנטיביוטיקה אולי היו מצליחים לעצור את ההתכווצויות ואז אולי הכל היה אחרת. עכשיו אני מבינה שהבדיקות התכופות גרמו להכל לקרות מהר יותר ואולי אם הייתי מתאפקת קצת (לא שזה היה נראה אפשרי כי ראיתי כוכבים במשך 48 שעות אני לא מגזימה) ואם היו מוצאים את הבעיה ומטפלים אולי אולי הכל היה עובר. אבל זה לא היה התסריט שלנו ואחרי הבדיקה הזו כבר נפתח צואר הרחם שהיה קצר כבר מלפני, מי השפיר לחצו עליו וירדו לי המים ואחרי כמה זמן הכל נגמר מעצמו. קיבלתי משכך כאבים להרגעה ולפחות הכאב הפיזי עבר מה שבאותו רגע היה כמו ישועה. בעלי כבר חיכה במסדרון, לקחו אותי לגרידה בהרדמה מלאה ומשם הכל היסטוריה או היסטריה.
עכשיו אנחנו בבית. מעכלים. זה כל כך לא היה אמור לקרות זה היה כל כך הזוי מהיר ולא צפוי שזה באמת מרגיש כמו לצפות בזה מהצד. אנחנו עטופים בחום ואהבה של החברים והמשפחה שכבר כולם ידעו ואולי זה טוב כי הם כולם באמת מאוד תומכים ולי לחות זה מאוד חשוב. אני מרגישה שחלק מהתהליך הוא לעבור את זה עם האנשים שאיתנו. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחשוב על זה יותר מדי לעומק אחרת אשקע ומנסה לקחת יום ביומו.
היום היה היום הראשון.
עם הזמן הכאב יכהה, הפצעים יגלידו ואני מקווה שניצא מזה בלי שריטות כמה שאפשר.
בא לי לשכוח מכל זה להבליג כאילו זה בכלל לא קרה ולהתקדם הלאה אני מקווה שגם בעלי יצליח וזה לא יצלק אותנו יותר מדי כי אני רוצה התחלה חדשה נקיה. כנראה שזה לא היה שלנו ולא היה אמור להיות וזה בסדר זה קורה
גם לטובים ביותר (ככה לפחות אנחנו רואים את עצמינו) איכשהו תמיד חשבנו שאנחנו אנשים טובים ולכן אמורים לקרות לנו רק דברים טובים, סטטיסטיקה לא עובדת ככה, היא רנדומלית לחלוטין וגם זו דרך, דרך הטבע.