היום השלישי

התעוררתי, בכיתי, דיברתי בווטסאפ, נרגעתי, קמתי, התקלחתי, אכלתי, דיברתי בסקייפ, בפייסבוק בווטסאפ.
אני מתחילה להבין את רמת חשיבות הקשר שלנו לאנשים גם אם דרך הרשתות.
בעלי היום בנסיעה כל היום, הוא רצה לבטל אבל החלטנו שזה מיותר כי מה יעזור שהוא יישב איתי בבית זה לא ישנה כלום. אז קמתי ועכשיו אני מנסה להבין מה אני עושה. אפור בחוץ ואני מרגישה שכל הזמן שבא לי לחזור למיטה אולי באמת אנצל כמה ימים ללישון וללא לעשות כלום אני טובה בזה כבר. היום אני פחות נכנסת למחשבות יותר אדישה יותר מבינה כמה אי אפשר היה לשנות את המצב ומתרגלת..

סיפור הזוי: בלילה שבו התחילו לי ההתכוצויות חלמתי חלום.

רקע לסיפור: לפני שהכרתי את בעלי יצאתי עם בחור ממש נחמד במהלך 3 וחצי שנים.
היו לנו תקופות כאלו ואחרות הייתי אז עוד בצבא והוא היה חבר ילדות שאיכשהו הסיפור שלנו התפתח ליותר מזה.
הוא היה באמת בחור ממש טוב ואהבנו וקצת תכננו קדימה למרות שהיה סוג של ברור שאנחנו לא כל כך באותו ראש אבל הרגשתי שהוא כל כך אוהב אותי ומוכן באמת לעשות הכל כדי שהיחסים שלנו יצליחו.
היה בו משהו טוב ותמים ואוהב והוא תמיד אמר לי שאף אחד לא יאהב אותי כמוהו הבעיה אולי שבאיזשהו מקום אני לא אהבתי מספיק. הוא היה כזה נחוש ואפילו קצת קנאי אבל היה בזה משהו מתוק ותמים כזה הרגשתי כמה הוא אוהב ועד היום יש לי פינה חמה בשבילו בלב. מבחינתי כן אהבתי אותו אבל לא כמוהו, לא מספיק, הגיע לו יותר, לא הרגשתי שהוא המיועד ולקראת סוף היחסים שלנו הרגיש לי ששנינו מיצינו והגיע הזמן להתקדם הלאה. הייתי בטוחה שגם הוא מרגיש ככה כי כבר תפסתי שהוא טיפה פוזל לצדדים וגם הוא התחיל לעבוד בתור ברמן אז תיארתי לעצמי שחופש ממני דווקא יכול להיות דבר טוב בשבילו. אולי לא הייתי מגיעה למסקנה הזו אילולא פגשתי את בעלי באותו ערב בחתונה. הלכתי לחתונה של חברה מהעבודה, היא כבר איזה חודשיים שיווקה לי איזה בן דוד שלה והסברתי לה שאני יוצאת עם מישהו שנים וגם אם זה לא בשיא זה עדיין לא רלוונטי. הגעתי לחתונה וקלטתי מישהו שתפס לי ישר את העין. הלכתי לשאול את הכלה מי זה הבחור הזה, היא ענתה לי שזה הבן דוד הזה שהיא סיפרה לי עליו. באיזשהו שלב באותו ערב הצטלבו מבטינו וזה הרגיש כמו נצח, ידעתי שהוא האחד גם אם זה הדבר הכי קיטשי בעולם. הוא הזמין אותי לסלואו רקדנו ובזה זה נגמר. במהלך השבוע הוא התקשר אלי והציע לי להיפגש, אני לא יודעת למה אבל הסכמתי, דיברנו הרבה סיפרתי לו שיש לי חבר, הוא משום מה לא שאל אז למה אני לא אתו באותו ערב. נפגשנו גם יומיים אחרי, שוב טיילנו ודיברנו סתם ככה, לפני שנפרדנו הוא אמר לי את צריכה להחליט מה את רוצה. יום למחרת כבר הייתי אצל אותו החבר והסברתי לו שזה לא יעבוד, שאנחנו במקומות שונים ושהוא מתחיל לברמן עכשיו ויהיה לו הרבה יותר טוב בלעדי ובכלל שבזמן האחרון זה לא הולך וסתם אנחנו מושכים.
הוא לא הסכים אבל שחרר רק אני זו שלא שחררתי בעצמי את תחושת האשמה, לא יודעת אם אי פעם אצליח לשחרר. התחלנו לצאת, לא אגיד שהיה ורדים ושושנים, בכלל לא, אנחנו אנשים שונים לחלוטין וגם הפרש הגילאים של 6 שנים לאותו רגע הרגיש ענקי. הוא בחור שראה עולם טייל חווה, מסיים תואר ראשון ואני אחרי צבא לפני שהבנתי בכלל מה הכיוון שלי בחיים ומה אני רוצה. אני חושבת שלקח לנו המון שנים ללמוד האחד את השני, להבין, להתרגל, להתאהב יותר ויותר, אולי הכי מהכל ללמוד אחד את השני ולהתבגר ביחד, לגלות כמה אנחנו מעריכים אחד את השני למרות כל מיני מהמורות שהיו בדרך. אני תמיד מרגישה שהמסלול שלנו יחד הוא מאוד בסימן גדילה והתפתחות כל הזמן, אנחנו כל יום מגלים אחד את השני ולומדים לומדים...
במהלך השנים האלו (אנחנו כבר 9 שנים יחד) יצא לי לחשוב לא מעט על הבחור הקודם, הייתי חולמת עליו בעיקר שהוא עדיין כאוב, שגרמתי לכל כך הרבה נזק שהוא מאוד מתקשה להתאושש. האשמתי את עצמי ובכל צעד שהתקדמנו במערכת יחסים הזו קצת כאבתי את הכאב שלו כי הבנתי כמה פגעתי וכמה זה לא הגיע לו.
בשלב מסוים ראיתי שהוא במערכת יחסים ומאוד מאוד שמחתי בשבילו, באמת מעומק הלב כי עברו שנים ופה ושם היינו נפגשים במקרה אבל הרגשתי שכל מפגש כזה גורם לו נזק ולי עוד ייסורי מצפון אז כשראיתי שהוא עם מישהי וכבר הרבה זמן והיא עושה לו טוב זה באמת מאוד שימח אותי, הרגשתי שאני יכולה להירגע ולשחרר.

כשהתחילו לי ההתכווצויות בלילה הראשון לפני שהלכנו לרופא והכל חלמתי חלום:
בחלום אני פוגשת את אותו הבחור והוא כועס, כל כך כועס עלי איך יכולתי לעזוב אותו ולהמשיך, איך גרמתי לו כל כך הרבה נזק. אני התנצלתי והתחננתי למחילה, הסברתי לו שאני כל השנים כואבת את הפרידה שלנו בשבילו ולא סולחת לעצמי על זה גם. אחרי שדיברנו נכנסו לתמונה ההורים שלו וכעסו עלי גם מאוד איך יכולתי לעשות את זה לבן שלהם, בעיקר אמא שלו. שהיה לו כל כך קשה וזה לא מגיע לו ואיך יכולתי. היא אמרה שהיא מקללת אותי ושולחת לי קללה. איכשהו הוא הרגיע אותם והסברתי את עצמי והדברים סוג של הסתדרו.

יום למחרת כבר היינו אצל הרופא ומשם הכל כבר ידוע.
לא יודעת להסביר את כל הדבר הזה אולי בתת מודע הרגשתי שמגיע לי עונש או משהו כזה אין לי מושג, לא להאמין שאני לא יוצאת מזה למרות שכבר 9 שנים עברו...