סוף מעשה במחשבה תחילה/מחשבת מסלול מחדש

אתמול היה יום מעניין שהתחיל מהתפרצות זעם לא ברורה, המשיך בבירור מצב עם עצמי והסתיים בחיבוק חם ואוהב.
אתמול הרגשתי שהגעתי לקצה, קצה העצב (תרתי משמע עכשיו כשאני חושבת), בעלי המסכן חטף על לא עוול בכפו
ואני תהיתי עם עצמי מה עובר עלי ולמה. אתמול הרגשתי שיש בי חלל ריק שאני מנסה למלא בכל הכוח בדברים שונים ומשונים ולא ממש מצליחה.
אולי זה קשור לזה שאני פשוט לא באמת יודעת מה אני רוצה ויורה לכל הכיוונים?
עשרת החודשים האחרונים היינו כל כך עסוקים ב"מבצע הבא תינוקי לעולם" ששכחנו את עצמינו, הפכנו לגוש עצבים וחרדה
שכחנו מי אנחנו, שכחנו מה אנחנו אוהבים, רוצים, חושבים והתרכזנו רק בזה וכשזה לא הלך התרסקנו וקמנו, נלחמנו ורבנו, השקענו והתיאשנו
ובתוך כל זה איבדנו אותנו.
פתאום אחרי כל הדמעות, אחרי שהשמיים התבהרו, אחרי שמצאתי את עצמי עטופה בחיבוק חם ואוהב הבנתי שאני מפספסת את הפואנטה
נכון שלומר את האמת אני עוד לא הבנתי מה היא אבל איכשהו היה נדמה לי שהמשימה שלקחנו על עצמינו וגבולות הזמן האלו שאנחנו לבד
הגדרנו לעצמינו הם טפשיים ומיותרים, אף אחד לא רודף אחרינו, אף אחד חוץ מכמה נורמות חברתיות שלא חלות פה, מעבר לים.
הבנתי שבתוך כל הברדאק הזה שכחנו איך אנחנו אוהבים אחד את השני והזוגיות שלנו גלשה לה בסדר העדיפויות למקום לא ברור.
הרי בעצם חלמנו שנלמד שפה חדשה, שנצבור המון חוויות חדשות, שנבקר בהמון מקומות חדשים, שננצל את המציאות המדהימה הזו
שקיבלנו ונמצה אותה עד תום, שנחייך ונצחק ונאהב ונאכל ושאני אמצא לעצמי ייעוד חדש כמו שהבטחתי לעצמי ואתפנה להזדמנויות מדהימות.
ובמקום כל זה בחרנו במרוץ מטורף בלי להסתכל לצדדים ועם ראש בקיר.
נכון שזהו מרוץ החיים, מבחינת הטבע זו הסיבה לקיומנו, אבל הרי התפתחנו כל כך מעבר לזה.
בכל חגיגות השלושים האלו שלי הצבתי מטרות והסתכלתי על עצמי ועל העבר והשוותי עם האחרים ותכננתי בלי בכלל לעצור
לרגע ולתת ללחיים האלו הזדמנות להפתיע אותי ולקחת אותי למקומות שהדמיון שלי ובטח שלא התכנונים שלא לא יכולים להוביל. 
עייפתי מהמירוץ אחר האושר הקטן ואני חושבת שאולי זה בעצם סימן טוב.
אולי זה סימן לכך שאם אני לא מרגישה שאני מצליחה לממש את עצמי, להיות מאושרת מספיק, למלא את החללים שבי אולי התשובה לכך היא
משהו אחר, אולי אני צריכה להיות קודם אני ואז אנחנו נצליך להפוך למשפחה, אולי לא צריך לרוץ אלא להסתכל לצדדים, לתת לדרך להוביל,
לרוח לרענן, לים לסחוף ולשמש לחמם, אולי אז יתמלא בי החסר הזה ואני פתאום אבין מה אני ומי אני ומי ארצה להיות כשאהיה גדולה?
אני אדם מעשי מאוד ותמיד הייתי גאה בזה אבל פתאום נראה לי שאולי זה דווקא בעוכרי.
הרי אין לחץ באמת, אין צורך לרוץ אני לא רוצה לעבור על פני החיים האלו אני רוצה לחוות ולטעום אותם באמת.
היום כתבתי לבעלי שאני מצטערת, מצטערת שהעברתי אותו את כל הדבר המתיש הזה בכזו דרך יבשה במקום לחוות את החוויה ולהנות מהניסיונות.
התנצלתי ששמתי אותנו במקום השני בזמן שאנחנו הם אלו שבעלי משמעות בכל הדבר הזה, האהבה שלנו הזוגיות שלנו היא שתבנה את המשפחה הזו
והאושר שנחווה תלוי אך ורק בנו ובאושר שאנחנו נדע לייצר יחד.
אני לא מרגישה שאני מוותרת על משהו אני רק מרגישה שהגיע הזמן לשנות את סדר העדיפויות שלנו ולהתחיל להנות מהחיים
ואולי, כאשר אנחנו נרגיש שלמים הכל פשוט יסתדר למקום ואנחנו נהפוך למשפחה.
בזמן הנכון ובמקום הנכון  :) 

היום יום חדש

יום חדש באנרגיות חדשות ובכוחות מחודשים :)

אחרי שאתמול I cried my eyes out כמו שאומרים, צפיתי באיזה חצי עונה של Mistresess, אכלתי שטויות הא נו ולא הלכתי ללימודים...
החלטתי (בנוהל) שהיום עסקים כרגיל ומתחילים שוב, שבועיים בילויים, קצת אלכוהול,
שבוע מנסים, שבועיים ציפייה.
אין לי מה להתלונן, חוץ מזה, החיים דבש, באמת, אני בשנת "שבתון" לומדת לי בסבבה עושה
חיים והכל אז מה לעשות לא הכל מושלם...

בכל מקרה מקווה שיהיה בסדר, אולי הפעם. 

לאחר 3 חודשים...

וכך עברו להם עוד 3 חודשים...
במצטבר 9 חודשים של ניסיונות, 2 אורולוגים, 2 ספירות, דף שלם של בדיקות בשבילי ומומחית פריון אחת. 
ושוב קיבלתי ושוב תחושת חוסר האונים הזו והתסכול ועוד טיפה פחות אופטימיות.
לפני חודש חזרה הספירה השנייה שהייתה (לפחות לעניות דעתי) כל כך הרבה יותר טובה, נכון לא מושלמת אבל הרבה יותר טובה וכל כך שמחנו ואפילו בפוקס רופאת הפוריות פה בגרמניה מצאה לנו תור אבל מה שהיה לה להגיד זה לא מה שרצינו לשמוע. במקום הליך יחסית פשוט ולא מתערב היא הציעה בדיוק את ההיפך או לחכות כמה חודשים, ספירה חוזרת ואז לראות מה עושים. איכשהו החודש (כמו בכל חודש) כל כך קיוויתי הייתי בטוחה משום מה שאולי הפעם...
הבדיקות שלי יצאו טובות שזה דווקא מעודד ואני חייבת לציין שמהר מאוד התגברתי על שלב ה"מי הסיבה" כי אין לזה שום משמעות באותה מידה בקלות זו יכולתי להיות אני אז הכי חשוב לי לתת לבעלי את ההרגשה שזה לא הוא ה"סיבה" אלא שזה המצב ואנחנו בו יחד. כל היום בפייסבוק מישהי יולדת, עוד סלברטי נכנסת להריון, עוד מישהי שמברכים ו"מלייקים" את תמונות הניוביז או הבטן השוויצרית ואני שמה לב לזה יותר ויותר,
וזה לא שזה לא היה פשוט קודם זה כל כך לא עניין אותי. הרגשתי שזה כזה לא קריטי ויבוא יום והכל יהיה כל כך יפה ורומנטי וטבעי, אנחנו נתלבש על בקבוק יין ונעשה סקס מדהים ואז שבועיים לאחר מכן המקלון יראה שני סימנים ברורים ואני אשים אותו בקופסא, אצרף לזה איזה נעליים קטנות ואתן לבעלי כמתנה, הוא יתרגש כל כך, אולי אפילו יבכה מאושר... 
ומה שהסתבר זה שבדיעבד כל היופי הזה עובד בסרטים או אולי סתם לאנשים אחרים ואנחנו צריכים לרוץ בין רופאים, לקרוא בלוגים מטופשים (כזו טעות!) ולקוות שאולי חודש הבא משהו פתאום ישתנה במאזן לטובתנו. חמותי המקסימה החליטה לעודד אותי ומתוקף היותה רופאה הסבירה לי שכל זוג שני עוברים הפרייה חוץ גופית היום (מי בכלל דיבר על האפשרות הזו?!) והסבירה לי שאין מה להתבאס יכול להיות גם הרבה יותר גרוע. אז אמנם זה לא מה שאמרתי לה אבל בהחלט אולי הייתי צריכה, דבר ראשון לא כזה נורא!?
למה עשית עברת את זה יש לך בכלל מושג קלוש מה זה אומר!? עכשיו אני לשנייה לא מתיימרת להגיד שזה לא פתרון ואני יודעת שהמון זוגות רק בזכות התהליך הזה זכו לילד אבל מי אמר שאני מוכנה לעבור את זה. היא החליטה מראש משום מה שאם אנחנו רוצים ילד זה יהיה בכל מחיר ואני חייבת לסייג שמבחינתי המחיר של לעבור
את הטיפולים הפולשנייה הללו זה מחיר מאוד גבוה, וכן מותר לי להיות קצת אגואיסטית. אז נכון שאפשר להגיד עכשיו נו אבל מה זה משנה בכלל אצל מי הבעיה העיקר שיצא מהסיפור הזה תינוק ואם אתם כל כך רוצים אז זה לא כזה מחיר ומי שבאמת רוצה יעשה הכל...
כרגע, אני לא מרגישה אני מוכנה לזה ואני באמת מאוד מאוד מקווה שזה לא יגיע להחלטה מהסוג הזה בכלל. לא לרצות לעבור טיפולים מהסוג הזה שגם לא מבטיחים תוצאה,
גם מאוד פולשניים וגם עם אפשרות סטטיסטית יותר גבוהה לבעיות זה דבר שהוא כל כך נוראי? אני לא מרגישה אשמה ולא מרגישה שאני צריכה להרגיש אשמה על זה. אבל אני כועסת, שזה מובן מאליו שבכל מחיר עושים את הדברים והתהליכים הללו על אף הסיכונים לאמא ולילד העתידי.  אז ברור שאף אחד לא יחליט בשבילנו אבל באיזשהו מקום כיוון שזה לא קורה אז יש פה מעין החלטה או סימן.

אני עייפה נפשית, אני עייפה מלחשוב על זה אני עייפה מההתעסקות בזה אני פשוט עייפה אבל אני לא מבינה איך מתקדמים מפה.
באופן כללי ברור שאני יודעת מה אנחנו צריכים לעשות והכל אבל נפשית, זה קשה ומתיש ומתסכל.
בא לי כבר איזו קרן אור, בא לי לשמוע שהכל יהיה בסדר ממישהו שבאמת יודע את זה.
בא לי שהכל כבר יסתדר.