וכך עברו להם עוד 3 חודשים...
במצטבר 9 חודשים של ניסיונות, 2 אורולוגים, 2 ספירות, דף שלם של בדיקות בשבילי ומומחית פריון אחת.
ושוב קיבלתי ושוב תחושת חוסר האונים הזו והתסכול ועוד טיפה פחות אופטימיות.
לפני חודש חזרה הספירה השנייה שהייתה (לפחות לעניות דעתי) כל כך הרבה יותר טובה, נכון לא מושלמת אבל הרבה יותר טובה וכל כך שמחנו ואפילו בפוקס רופאת הפוריות פה בגרמניה מצאה לנו תור אבל מה שהיה לה להגיד זה לא מה שרצינו לשמוע. במקום הליך יחסית פשוט ולא מתערב היא הציעה בדיוק את ההיפך או לחכות כמה חודשים, ספירה חוזרת ואז לראות מה עושים. איכשהו החודש (כמו בכל חודש) כל כך קיוויתי הייתי בטוחה משום מה שאולי הפעם...
הבדיקות שלי יצאו טובות שזה דווקא מעודד ואני חייבת לציין שמהר מאוד התגברתי על שלב ה"מי הסיבה" כי אין לזה שום משמעות באותה מידה בקלות זו יכולתי להיות אני אז הכי חשוב לי לתת לבעלי את ההרגשה שזה לא הוא ה"סיבה" אלא שזה המצב ואנחנו בו יחד. כל היום בפייסבוק מישהי יולדת, עוד סלברטי נכנסת להריון, עוד מישהי שמברכים ו"מלייקים" את תמונות הניוביז או הבטן השוויצרית ואני שמה לב לזה יותר ויותר,
וזה לא שזה לא היה פשוט קודם זה כל כך לא עניין אותי. הרגשתי שזה כזה לא קריטי ויבוא יום והכל יהיה כל כך יפה ורומנטי וטבעי, אנחנו נתלבש על בקבוק יין ונעשה סקס מדהים ואז שבועיים לאחר מכן המקלון יראה שני סימנים ברורים ואני אשים אותו בקופסא, אצרף לזה איזה נעליים קטנות ואתן לבעלי כמתנה, הוא יתרגש כל כך, אולי אפילו יבכה מאושר...
ומה שהסתבר זה שבדיעבד כל היופי הזה עובד בסרטים או אולי סתם לאנשים אחרים ואנחנו צריכים לרוץ בין רופאים, לקרוא בלוגים מטופשים (כזו טעות!) ולקוות שאולי חודש הבא משהו פתאום ישתנה במאזן לטובתנו. חמותי המקסימה החליטה לעודד אותי ומתוקף היותה רופאה הסבירה לי שכל זוג שני עוברים הפרייה חוץ גופית היום (מי בכלל דיבר על האפשרות הזו?!) והסבירה לי שאין מה להתבאס יכול להיות גם הרבה יותר גרוע. אז אמנם זה לא מה שאמרתי לה אבל בהחלט אולי הייתי צריכה, דבר ראשון לא כזה נורא!?
למה עשית עברת את זה יש לך בכלל מושג קלוש מה זה אומר!? עכשיו אני לשנייה לא מתיימרת להגיד שזה לא פתרון ואני יודעת שהמון זוגות רק בזכות התהליך הזה זכו לילד אבל מי אמר שאני מוכנה לעבור את זה. היא החליטה מראש משום מה שאם אנחנו רוצים ילד זה יהיה בכל מחיר ואני חייבת לסייג שמבחינתי המחיר של לעבור
את הטיפולים הפולשנייה הללו זה מחיר מאוד גבוה, וכן מותר לי להיות קצת אגואיסטית. אז נכון שאפשר להגיד עכשיו נו אבל מה זה משנה בכלל אצל מי הבעיה העיקר שיצא מהסיפור הזה תינוק ואם אתם כל כך רוצים אז זה לא כזה מחיר ומי שבאמת רוצה יעשה הכל...
כרגע, אני לא מרגישה אני מוכנה לזה ואני באמת מאוד מאוד מקווה שזה לא יגיע להחלטה מהסוג הזה בכלל. לא לרצות לעבור טיפולים מהסוג הזה שגם לא מבטיחים תוצאה,
גם מאוד פולשניים וגם עם אפשרות סטטיסטית יותר גבוהה לבעיות זה דבר שהוא כל כך נוראי? אני לא מרגישה אשמה ולא מרגישה שאני צריכה להרגיש אשמה על זה. אבל אני כועסת, שזה מובן מאליו שבכל מחיר עושים את הדברים והתהליכים הללו על אף הסיכונים לאמא ולילד העתידי. אז ברור שאף אחד לא יחליט בשבילנו אבל באיזשהו מקום כיוון שזה לא קורה אז יש פה מעין החלטה או סימן.
אני עייפה נפשית, אני עייפה מלחשוב על זה אני עייפה מההתעסקות בזה אני פשוט עייפה אבל אני לא מבינה איך מתקדמים מפה.
באופן כללי ברור שאני יודעת מה אנחנו צריכים לעשות והכל אבל נפשית, זה קשה ומתיש ומתסכל.
בא לי כבר איזו קרן אור, בא לי לשמוע שהכל יהיה בסדר ממישהו שבאמת יודע את זה.
בא לי שהכל כבר יסתדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה