אחרי תקופה של שנה המלווה באי וודאות הכל הופך להרבה יותר ברור ויחד עם זאת ללא ברור בכלל.
חיכינו כל כך הרבה כדי שלא להיות באוויר ועכשיו צריך להתכונן לשינויים שיבואו וכדאי שכמה שיותר מהר.
בעלי אומר: "כאשר יש אי וודאות כל האופציות פתוחות", אני אמנם מתחברת לחיובי שבזה אבל מעדיפה את תחושת הביטחון הרבה יותר.
לאחר שהוא סיים את הדוקטורט זה היה רק עניין של זמן עד שיימצא המיקום לפוסט דוקטורט וחיכיתי לזה בקוצר רוח.
גם כי קצת מאסתי בעבודה שלי וחיכיתי לשינוי וגם כי החלטתי שאני הולכת לקחת את ההזדמנות הנהדרת הזו בשתי הידיים ולנצל כמה שאפשר.
לצורך העניין נבחרו מספר יעדים ואף על פי שהייתי בטוחה שהגחמות שלי הן שיובילו להחלטה נאלצתי לקפל את הזנב ולהנות ממה שהוצע בלי שדעתי תשנה יותר מדי.
ואז הוא התקשר בסקייפ (אני מבינה שהכלי הזה הולך לשמש אותנו המון מעכשיו)
ואמר את מילת הקסם.... התקבלתי!!!
אני חושבת שמעבר לזה שהתחילו לרעוד לי הידיים כי פתאום כל העניין נהיה ממשי המחשבות והרגשות הציפו וסחפו אותי למחוזות רחוקים מאוד אולי אפילו מהמציאות
אנחנו מחכים כל כך למשהו ואז זה נהיה אמיתי, זה רגע מאוד מוזר שבו יודעים שזה הזמן לפעול, לזוז, להתחיל לשחות אבל גם רגע שבו את קופא (אני לפחות).
עד שהפשרתי קיבלתי עדכון עם כל הפרטים והבנתי שמוניתי לאחראית הלוגיסטיקה הראשית לענייני מעבר ועל אף כמה שזה החמיא לי הבנתי שלא תהיה לי ברירה אלא להיכנס למים העמוקים ולהתחיל לשרוד, דבר לא פשוט לכל הדעות.
הבנתי שיהיה לי הרבה יותר קל לא לנסות לחשוב על כל זה אלא פשוט להתחיל לתכנן, מימלא כבר מזמן התחלתי לקרוא פורומים שונים ולהתעניין כך שחלקית מידע כבר יש לי ולגבי השאר יחי נוהל הרשימות והסדר (שבגינם מוניתי לאחראית אגב, בטח אין שום קשר לזה שלבעלי אין זמן להתעסק בדברים הגשמיים כי הוא בענייני מדע בלבד...)
מבחינתי החלק הכי קשה הוא הפרידה מהמשפחה והחברים, דבר שאני לא הולכת לחשוב עליו (ככל הנראה עד שנחזור סופית לארץ) כי אם אני אתן לעצמי להתרכך, נו בואו נגיד שחפיסת לילי לי כולל כלבלבים רצים סביב ומתרפקים עלי ופיות שיאכילו אותי ממתקים וילבישו אותי בהוט קוטור לא יספיקו....
אז ההחלטה נעשתה, לא חושבת כן עושה וכך הכל התחיל.
ההורים מזהים את ההזדמנות שבדבר (והטיולים הפוטנציאליים) אם כי לא שוכחים שאני עוד שנייה בת 100 ועוד לא הבאנו ילדים אחרי שתי שנות נישואין ועל אף בריאות מופתית טפו טפו טפו...
ומפרגנים מאוד, דבר שטיפה מפתיע אותי בהתחשב בעובדה שאני מדברת עם אמא 3 פעמים ביום לפחות ועם כל השאר לא הרבה פחות (מפתיע איך נותר לי זמן לעשות עוד דברים בכלל).
גם החברים מפרגנים ולאט לאט נוצרת רשימה עם לוז הולך ומתבהר של אנשים שמחכים לבוא וזה כולל את
אז הינה אני מוצאת את עצמי בערימת ניירות ו רשימות TO DO ועוד רשימות של מה שאני ממש חייבת לקחת איתי או לקנות מראש כי פשוט גרמניה מדינת עולם שלישי בה לא מוכרים, שמיכות פוך, מצעים, כריות, נייר לכתיבה, ג'ינסים וגומיות חזקות לשיער.... ואני כבר לא מדברת על קרם לשיער, תחבושות וכו'...
החשש שלי הוא מפני דברים שאין לי דרך לחשוב עליהם מראש כמו חוקים מפגרים שאף אחד לא באמת מאמין שקיימים (אחרי דייג אסור להביא את הדג חי הביתה אלא להרוג אותו בחוף עם אלת ביסבול כי זה הרבה יותר הומני וזה לא שאני מתעניינת בדייג בכלל) ועדיין עלולים לסבך נערת פרברים צעירה ותמימה בעיר הגדולה.
בכל מקרה, כרגע אני מנסה לנשום... דבר שהסתבר ככמעט בלתי אפשרי
אמא שלי החליטה שהבעיה המיותרת הזו תיפתר עם קצת אלכוהול והצדקה 
אז טיפה מבושמת ובעיקר עם המון חלומות ותקוות מתחילים לתכנן ומקווים שיהיה הכי טוב שיכול להיות!
