אישרו לנו :)

סופסוף אישרו לנו את ההזרעה :)
היינו היום שוב אצל הרופאה והיא החליטה לנסות הזרעה, היא אמנם הסבירה לנו שאנחנו מאוד גבוליים לטעמה
ושהיא חושבת שהסיכוי הוא לא גבוה והיא חושבת שעדיף לעשות הפריות והכל אבל אם אנחנו מאוד רוצים היא מוכנה לנסות כמה פעמים.
באמת הגיע הזמן לחדשות טובות!
גם בעלי אמר לי לא להתלהב יותר מדי כי בכל זאת הרופאה קצת ריחמה עלינו ופחות אופטימית ממני בנושא
אבל אני חושבת שמה שלא יהיה זה מעלה את הסיכוים ויותר בטוח מלנסות לבד אז בהחלט נשמע לי אחלה!
טוב נחיה ונראה ואני מקווה שיבואו עוד ועוד חדשות טובות! 

שנה חדשה

שלום לך שנה חדשה :)
חגגנו עם חברים והיה מאוד שמח וטעים!
בלב ביקשתי שהשנה סופסוף נהפוך למשפחה, הגיע הזמן, אנחנו מוכנים
רואה בייבי בום, בוכה בכל לידה ומאחלת לנו שכבר נהיה שם שנוכל להגיד הצלחנו אנחנו
כבר בדרך מחר יגידו לנו מה קורה ואם אנחנו ממשיכים לחכות לתחנה הבאה בדצמבר או שהם
תולים בנו תקוות ומתחילים לנסות.
בכל מקרה כולם אומרים שהם מאמינים בלב ויודעים שהכל יהיה בסדר
אילו הייתי יודעת מתי זה יהיה, היה יכול להיות הרבה יותר רגוע ונעים
אני כבר מחכה ללילות הללו שאני לא אתהפך כל הלילה ואחשוב על זה, לעבור כבר את המדרגה לעלות שלב
מקווה שהשנה נצליח שהכל יהיה טוב ושנהפוך למשפחה

 לכל עם ישראל למשפחה המדהימה שלי שלנו, לחברים
אני מאחלת בעיקר שנה שקטה ורגועה מלאה ברגעים של אושר שמחה ואהבה
ושכל החלומות של כל אחד מאתנו יתגשמו 

עוד יום

למה אני מתקשה להיות אופטימית?! אני לא ישנה טוב כבר כמה ימים ושוב הכל עולה ומציק ...
הבדיקה מחר ואיכשהו עמוק בפנים יש לי את תחושבת המועקה הזו הלחץ הפחד, כאילו אני כבר יודעת מה תהיה התשובה ורק צריכה להתכונן.
היום כזה יום יפה בחוץ וכל מה שבא לי זה להסתגר בבית ולהרגיש מסכנה, 
איפה כל האופטימיות שאני כל כך מתגאה בה? איפה כל ה"אני שולטת במחשבות ולא הן בי"? 
לא ברור.
אולי זו הדרך שלי לגרום לעצמי להתכונן כדי לא להיפגע אחר כך אולי סתם עבר יותר מדי זמן ואני לאט לאט מתחילה לקבל
ולהפסיק להילחם ולנסות לתת לתקווה להיכנס פנימה.
בעיקר עייפה, מרגיש כאילו זה נמשך שנים ולא שנה, מחשבות מתחילות לחלח פנימה.

מה יהיה הלאה

אילו לפחות הייתי יודעת מראש אבל מי באמת יודע 

והופ הגיע הסתיו

ככה לאט לאט בלי ששמנו לב הגיע לו הסתיו, זה לא שבאמת היה פה קיץ אבל אני לא מתלוננת בכלל,
זה נראה לי עדיף על 40 המעלות שיש בארץ. ועם הסתיו הגיעה הרוח, הגשם השמיים האפורים,
האמת שאני מאוהבת במזג האויר הזה, תוסיפו קצת עלים יבשים שמרשרשים מתחת לרגליים
ועצים שהופכים אדומים, זהובים ומקשטים את העיר במהפך שלהם, מדהים.
אנחנו כבר שנה פה ואני לא מפסיקה להתפעל מהעיר הזו, מהצבעים ממזג האויר, האנשים מהכל בעצם.
אני כבר מבינה את עיקרי הדברים ויכולה לבטא את עצמי כך שיבינו את כוונתי (בסופו של דבר) ורק תחושת השעון שמתחיל לתקתק לאחור מטרידה אותי קצת אי שם בנבכי התודעה. נשארה לנו עוד שנה פה, נאריך? נחזור? מה יותר כיף? מה עדיף? כרגע כל כך נעים לי פה כל כך רגוע...

רק בעיית הפליטים טורדת את מנוחתי (אני ואנגלה לא ישנות... מזל שאני לא צריכה להחליט לפחות
מצד שני היא משתכרת יותר יפה :)). אין לי דעה מגובשת, ואיך בעצם יכולה בכלל להיות? מצד אחד
אנשים מסכנים ממדינות מוכות רעב וזוועות שיוצאים לחפש חיים חדשים ומקווים לטוב, איך אפשר שלא לפתוח בפניהם את ההזדמנות הזו ולא להצילם מגורל אכזר. מצד שני, אחד, ועוד אחד שאולי לכשעצמם אנשים מדהימים אך ביחד כוח, דורש, חזק, בעל דעות ורצונות ומסורות ואופי חיים שונה לחלוטין. האם באמת ירצו להשתלב ולקבל על עצמם את אורח החיים האירופאי או שידרשו להמשיך בשלהם (ואני לא מדברת על מסורות חגים רבות שנים כמובן) אלא על אורח חיים שבשום צורה ואופי לא מתאים את עצמו לתרבות, לזמן ולגישה האירופאית. האם אירופה תהפוך למוסלמית? הכיוון הזה מפחיד אותי ואפילו מאוד. זרם מטורף של אנשים שיחיו מקצבאות ועל חשבון משלם המיסים המקומי, שיכפו את אורח חייהם, דתם ומנהגיהם גם אם באופן עקיף על תושבי המקום ומה שיבוא לאחר מכן...
טוב האמת שלנו לפחות יש לאן לחזור, האירופאים לעומת זאת מהרגע שפתחו את הדלת יצטרכו לחיות עם התוצאות של המהלך הזה, חיוביות או שליליות. אני באמת מאוד מקווה שאלו אנשים שמגיעים לפתוח דף חדש, לעבוד, להשתלב, להשתנות, להנות מההטבות שהמדינות המקבלות מאפשרות להם ולהכיר תודה על כך במעשים ולא בהתקוממות ובדרישות הולכות וגדלות. אנחנו נצטרך לחיות ולראות לאן זה יוביל. 

ולעניינים המקומיים שלנו, שבוע הבא הבדיקה הקובעת...
ספירה שלישית במספר שבה לאחר 24 שעות בודקים האם החברים זזים.
איכשהו אני חושבת שאני מתארת לעצמי מה תהיה התוצאה, הרי אם היא הייתה אמורה להיות לטובתנו היינו בהריון כבר, לא? הרופאה אמרה שלאחר הבדיקה היא תגיד לנו מה הם מוכנים לעשות האם יסכימו לעשות הזרעה או שישלחו אותנו לחפש את החברים שלנו. עקרונית אנחנו יכולים לעשות פה טיפולים אבל מה הטעם אם הביציות הקפואות יישארו כאן ואנחנו מתכננים לחזור...
ראיתי לפני כמה ימים את התכנית "פנים אמיתיות- מדינה בהפריה" והטיפ העיקרי שלהם לאוכלוסיה היה תקפיאו ומהר! וקלטתי שבעצם זה מה שאנחנו חייבים לעשות הרי כפי שאמרו החברים המומחים שם המצב הכי טוב הוא מה שיש לכם כעת ובהמשך זה ... וכמה שהייתי נגד הפרייה מלאכותית הבנתי שאולי זו אפשרות וזמן טוב באמצעות הטיפול גם לחשוב קדימה ולהקפיא כמה שיותר ביציות לעתיד. נראה לי שבאיזשהו מקום קצת ויתרתי והתרגלתי למחשבה שאולי זה מה שנצטרך לעשות. אם עד עכשיו הייתי מוכנה לעשות "רק" הזרעה, התחלתי
לחשוב שאולי זו גם אפשרות, אמנם כואבת ולא פשוטה אבל עם מבט הגיוני קדימה.
אנחנו מתכננים ביקור בארץ לקראת סוף השנה, נלך להיפגש אולי עם מומחה ולראות משם ובינתיים נחכה
למוצא פיה של הרופאה המקומית. בימים האחרונים עניין "חוסר האיזון או ההוגנות" של איך שהכל פועל
מטרידים אותי. פתאום נזכרתי בחברה הטובה שלי שהולכת ללדת בסוף השנה את התינוק השני.
זה בכלל קרה בטעות, יש לה ילדון בן שנה בבית והיא תכננה לחזור לעבודה ולפתח את הקריירה שהיא בונה בשנים האחרונות, ואז פתאום היא גילתה שהיא שוב בהריון... הידיעה לא הייתה משמחת עבורה ונכון שעם הזמן היא התרגלה לעובדת ולא דובר בכלל על הפלה זה כן עבר עמוק בנבכי מוחה, זה מצב לא אופטימלי... ויש אותי, שהידיעה שבדצמבר אני עומדת ללדת בת מדהימה ושאנחנו נהפוך למשפחה סופסוף יכלה לשנות את כל עולמנו, הקץ ללחצים, הפחדים, תחושות הכישלון וכו'..
זה קרה בדיוק בזמן, בצורה הכי נכונה שיש, רק למשפחה הלא נכונה. החסידה התבלבלה, חבל שאין לה וויז. אולי סתם היה לה רחוק לעוף עד גרמניה הקרה והיא ויתרה באמצע הדרך, אמרה גם ככה את תשמחי מהידיעה הזאת בכל זאת חברה הכי טובה שלך. ובאמת אני שמחה מאוד בשבילה אבל שתינו מבינות שהמצב יכל להיות הרבה יותר משמח לשתינו. אני לא מקנאה, אני רק לא מבינה למה החיים לא תמיד הוגנים ומאוזנים או ברורים לפחות.
יחד עם התהיות ממשיכים לשבוע החדש ומחכים כמובן לחדשות טובות בד בבד עם התעטפות במעיל חם ובעור פיל.