סוף מעשה במחשבה תחילה/מחשבת מסלול מחדש

אתמול היה יום מעניין שהתחיל מהתפרצות זעם לא ברורה, המשיך בבירור מצב עם עצמי והסתיים בחיבוק חם ואוהב.
אתמול הרגשתי שהגעתי לקצה, קצה העצב (תרתי משמע עכשיו כשאני חושבת), בעלי המסכן חטף על לא עוול בכפו
ואני תהיתי עם עצמי מה עובר עלי ולמה. אתמול הרגשתי שיש בי חלל ריק שאני מנסה למלא בכל הכוח בדברים שונים ומשונים ולא ממש מצליחה.
אולי זה קשור לזה שאני פשוט לא באמת יודעת מה אני רוצה ויורה לכל הכיוונים?
עשרת החודשים האחרונים היינו כל כך עסוקים ב"מבצע הבא תינוקי לעולם" ששכחנו את עצמינו, הפכנו לגוש עצבים וחרדה
שכחנו מי אנחנו, שכחנו מה אנחנו אוהבים, רוצים, חושבים והתרכזנו רק בזה וכשזה לא הלך התרסקנו וקמנו, נלחמנו ורבנו, השקענו והתיאשנו
ובתוך כל זה איבדנו אותנו.
פתאום אחרי כל הדמעות, אחרי שהשמיים התבהרו, אחרי שמצאתי את עצמי עטופה בחיבוק חם ואוהב הבנתי שאני מפספסת את הפואנטה
נכון שלומר את האמת אני עוד לא הבנתי מה היא אבל איכשהו היה נדמה לי שהמשימה שלקחנו על עצמינו וגבולות הזמן האלו שאנחנו לבד
הגדרנו לעצמינו הם טפשיים ומיותרים, אף אחד לא רודף אחרינו, אף אחד חוץ מכמה נורמות חברתיות שלא חלות פה, מעבר לים.
הבנתי שבתוך כל הברדאק הזה שכחנו איך אנחנו אוהבים אחד את השני והזוגיות שלנו גלשה לה בסדר העדיפויות למקום לא ברור.
הרי בעצם חלמנו שנלמד שפה חדשה, שנצבור המון חוויות חדשות, שנבקר בהמון מקומות חדשים, שננצל את המציאות המדהימה הזו
שקיבלנו ונמצה אותה עד תום, שנחייך ונצחק ונאהב ונאכל ושאני אמצא לעצמי ייעוד חדש כמו שהבטחתי לעצמי ואתפנה להזדמנויות מדהימות.
ובמקום כל זה בחרנו במרוץ מטורף בלי להסתכל לצדדים ועם ראש בקיר.
נכון שזהו מרוץ החיים, מבחינת הטבע זו הסיבה לקיומנו, אבל הרי התפתחנו כל כך מעבר לזה.
בכל חגיגות השלושים האלו שלי הצבתי מטרות והסתכלתי על עצמי ועל העבר והשוותי עם האחרים ותכננתי בלי בכלל לעצור
לרגע ולתת ללחיים האלו הזדמנות להפתיע אותי ולקחת אותי למקומות שהדמיון שלי ובטח שלא התכנונים שלא לא יכולים להוביל. 
עייפתי מהמירוץ אחר האושר הקטן ואני חושבת שאולי זה בעצם סימן טוב.
אולי זה סימן לכך שאם אני לא מרגישה שאני מצליחה לממש את עצמי, להיות מאושרת מספיק, למלא את החללים שבי אולי התשובה לכך היא
משהו אחר, אולי אני צריכה להיות קודם אני ואז אנחנו נצליך להפוך למשפחה, אולי לא צריך לרוץ אלא להסתכל לצדדים, לתת לדרך להוביל,
לרוח לרענן, לים לסחוף ולשמש לחמם, אולי אז יתמלא בי החסר הזה ואני פתאום אבין מה אני ומי אני ומי ארצה להיות כשאהיה גדולה?
אני אדם מעשי מאוד ותמיד הייתי גאה בזה אבל פתאום נראה לי שאולי זה דווקא בעוכרי.
הרי אין לחץ באמת, אין צורך לרוץ אני לא רוצה לעבור על פני החיים האלו אני רוצה לחוות ולטעום אותם באמת.
היום כתבתי לבעלי שאני מצטערת, מצטערת שהעברתי אותו את כל הדבר המתיש הזה בכזו דרך יבשה במקום לחוות את החוויה ולהנות מהניסיונות.
התנצלתי ששמתי אותנו במקום השני בזמן שאנחנו הם אלו שבעלי משמעות בכל הדבר הזה, האהבה שלנו הזוגיות שלנו היא שתבנה את המשפחה הזו
והאושר שנחווה תלוי אך ורק בנו ובאושר שאנחנו נדע לייצר יחד.
אני לא מרגישה שאני מוותרת על משהו אני רק מרגישה שהגיע הזמן לשנות את סדר העדיפויות שלנו ולהתחיל להנות מהחיים
ואולי, כאשר אנחנו נרגיש שלמים הכל פשוט יסתדר למקום ואנחנו נהפוך למשפחה.
בזמן הנכון ובמקום הנכון  :)