יום שבת שלנו וראשון שלכם

השבת המושלמת, שבת שלי ראשון שלכם אבל מה זה בכלל חשוב...
מתעוררים יקיצה טבעית ב 12 בצהרים ליום של גשם כבד מה שאומר בשפה המשפחתית שלנו שאין מצב שאנחנו מוציאים את האף מהבית. אני מכינה ארוחת בוקר ואז מתחילה בהכנת ה"בליני" המסורתיים לכבוד חג ה"מסליניצה" שזה בעצם פנקייקים שמנים עם איקרה אדומה בפנים. החג הזה מסמן את בוא האביב ולמרות שפה זה עוד לא מורגש זו הדרך שלנו לשכנע את עצמינו שאוטוטו הוא כאן ושהתגברנו על החורף הנורא הזה ואנחנו ממשיכים הלאה.
גם הגוף שלי ככל הנראה מוכן כבר להמשיך הלאה, את זה בישר בוא המחזור שלא חיכיתי לו כמו עכשיו מגיל 13 בערך. עכשיו כבר אחרי, יושבים על הספה, בעלי באוזניות כדי לא להציק לי עם משחק המחשב שהוא משחק ואני אפילו לא מדליקה מוזיקה, נהנת מהשקט, בטיול הזה הבנתי שאני זקוקה להמון זמן לעצמי ודבר שני שאני דווקא נהנת מהשקט פחות כשאני לבד אבל כשאנחנו יחד, בהחלט.
פתחתי את הוילונות, גשם ואפור, העצים משקיפים עלינו מהקור שבחוץ, על הספה שלנו, עלינו יושבים עליה ומתחממים כל אחד בשלו, עם ערימת ניירות על שולחן הקפה, על התה והכוסות שפיזרנו, הגרעינים והשוקולדים המנחמים שאכלנו בלי הכרה, שתי כוסות יין מלוכלכות שמזכירות את אירועי יום האתמול...
ואנחנו או יותר נכון אני משקיפה עליהם, עומדים להם שם בחוץ, נהנים מטיפות הגשם, נוטים מהרוח מדי פעם.
יושבת ומקשיבה למדיח הכלים שעושה את עבודתו בלי להתלונן שזה יום חופש בכלל, מריחה את הכביסה שרק לפני כמה ימים הריחה מהחומר הכחול ההוא שאני אוהבת כל כך, שומעת את הקליקים שהחצי שלי מפיק ונהנת מהרביצה המשותפת על הספה הקטנה שלנו שמספקת בדיוק מספיק מקום כדי להנות ממנה. אין רצון לזוז לשום מקום או לעשות משהו דרסטי רק לרבוץ ככה יחד, לבהות כל אחד במסכו הוא, להתעסק בחיפושים תמידיים אחרי משהו
שבטח לעולם לא נצטרך, לצרוך עוד ועוד, להנות מהחמימות שהדירה הקטנה הזו באמצע העיר מאפשרת לנו, מרעשי הרקע וממבט וחיוך תוהים שכל אחד מאתנו נתקל בו אחת לכמה זמן ושנותן לנו להבין כמה אהובים ונחוצים אנחנו בתוך הסכימה המשפחתית הזו שיצרנו לעצמינו.