אתמול חלמתי על האקס שלי (אתמול על הראשון משום מה ושלשום על השני).
מעבר לזה שאני אוגרת דברים אני אוגרת אנשים ולא מצליחה לשחרר אותם מהחיים שלי למרות שהם מזמן לא חלק.
הייתה לי חברה בתיכון שרבנו איתה ועד שלא השלמנו הייתי חולמת עליה. אני חושבת שכמו שאני שונאת ולא יכולה להסתכל על ארון פתוח ככה אני שונאת קצוות פתוחים דברים לא סגורים. זה מרגיש לי כאילו אני עוד צריכה להמשיך ולחזור להתעסק בזה ולא מאפשר לי לשים וי ולהתקדם הלאה עד שזה לא יהיה פתור וסגור.
אולי זה הרצון לשלוט בסיטואציה, אולי הרצון לסדר שהכל יהיה בפינה הנכונה שלו וזה לא שאני כזו מסודרת אני פשוט יותר רגועה כשאני רואה הכל במקום וסדר עושה לי שמח בלב.
אין לי מושג למה, חלמתי שהאקס הראשון שלי התגרש, יצאנו כשהיינו בני 16 שנתיים וחצי, לא סבלנו אחד את השני ובכל זאת הרגשנו צורך להמשיך את הטמטום הזה ואפילו להיות הראשונים אחד של השני. וואו כמה שכל זה היה מיותר. אני לא מצטערת על זה אבל כן, במבט לאחור אפשר היה להחליף אותו במישהו שלפחות אסתדר אתו או משהו בקיצור זו הייתה הזיה.
האקס השני שלי שכבר כתבתי עליו גם בא לי בחלום...
הפעם חלמתי שאני נפגשת אתו ומשום מה נורא רציתי לספר לו על ההפלה ואיכשהו לא היה זמן, הוא הכיר לי את החברה שלו ומאוד התחברנו ואמר שאמא שלו אמורה להגיע מחר (לא רציתי להפגש אתה כי יש לי תחושה שהיא כועסת עלי) ואני כידוע לא מצליחה להתמודד עם אנשים שכועסים עלי או שנדמה לי שהם כועסים עלי...
בקיצור הכל על פניו היה בסדר אבל הרגשתי צורך שידע, שירגיש שהיה חלק מזה. בשביל מה?
האובססיה הזו לאנשים מסוימים בגלל דברים מסוימים היא ארוכה ולא נגמרת או שהיא עוברת לי מאליה או שהיא ממשיכה ואוכלת אותי. אני לא מצליחה להסביר מה גורם לזה להפסק, זה כבר קרה לי אבל אף פעם לא הבנתי מה הטריגר שמרשה לי להרפות מזה ואיך זה עובד.
בכל מקרה לא כעסתי עליו בחלום, לא האשמתי אותו, הייתי שלווה, היה בינינו מתח שיש בין אקסים כזה של רצונות לא ברורים ומיותרים ושל משיכה אבל לא פיסית אלא אולי געגוע ישן למשהו שפעם היה ונגמר אחרת ממה שהיה צריך להגמר, לא כי היה צריך להמשיך אלא כי היה צריך לסיים יפה.
בכל מקרה רציתי שידע שזה קרה ושזה קשור אליו בחוטים בלתי נראים ושזו אולי הייתה הדרך שלי לכפר ולהשתחרר ממנו אבל אני לא בטוחה שזה הצליח.
אני כבר לא יודעת איזה מילים אומרים ומה עושים כדי שזה יעבור, בקרוב 10 שנים, אולי די?
בחיי שניסיתי, אני לא מצליחה לפצח את זה וזה מאמלל אותי לעיתים.
אני שונאת לריב עם אנשים אני שונאת שמישהו חושב עלי דברים רעים כי זה תמיד נראה לי כל כך לא מוצדק ומיותר.
לפעמים כשאני ובעלי רבים (האמת שזה לא קורה הרבה כי הוא לא מוכן שירימו עליו את הקול (נו ומה נשאר לי? להרביץ לו?) אז הוא פשוט לא ימשיך את השיחה אם זה בטונים גבוהים) הוא בא אלי ולא משנה מה קרה מי אשם ועל מה רבנו הוא פשוט יהיה הראשון לרדת מהעץ ולסגור את הפינה הזו, להתגבר על האגו או שאיך שזה נראה מהצד לזרוק אותו כאילו כלום לצד ולהגיע ולהרגיע ולוותר (ולפעמים זה גורם לי להרגיש קצת ילדה כי רק לילדים מוותרים ככה כי מבינים שהם סה"כ ילדים) אבל לפעמים אני מבינה שהוא פשוט בוחר בדרך אחרת, שהוא לא רואה טעם במלחמה וכעס ושתיקות ושהמטרה לא מקדשת בשום דרך את המצעים.
אני נפעמת ממנו, באמת, כי אני לא מכירה עוד אנשים כאלו ואי אפשר לכעוס עליו גם יותר מדי עם החיוך הזה שבא לו מהצד של השפתיים וגומות החן שיוצאות בארועים מיוחדים כשהוא באמת מאושר והצחוק המטריף הזה שיש לו כשמשהו באמת מצחיק אותו מאוד וכל מה שבא לי לעשות זה להמשיך להצחיק אותו. במצב רגיל יש לו מין צחוק ביישני ועצור מוזר אפילו כששומעים פעם ראשונה (כשאחי הקטן רק הכיר אותו הוא היה בכיתה ג-ד והוא ובת דודה שלי הקטנה קראו לו X עם הזקן והצחוק המוזר :) טוב כי X לבד היה תפוס מהאקס שלי שגם לו קוראים X)...
לפעמים אני שמה לב שאנחנו מעתיקים התנהגות אחד של השני משהו שהיה מזוהה רק איתי עבר אליו ואני בחרדה מתמדת לקלק אותו עם ההתנהגות שלי :) אני הייתי בת 21 כשהכרנו וניסיתי כמובן להרשים אותו למרות שהיה ברור שבחור בן 27 שחזר מ 3 שנים בקריבים ראה מספיק כדי לא להתרשם מפישרית מהעיר הקטנה שממנה אני מגיעה...
ועשיתי את מה שאני תמיד איכשהו עושה הופכת למושלמת בשבילו, כל מה שאני רואה בעיני רוחי שהוא אוהב באישה זה מה שאני הופכת להיות. אבל איכשהו הרגשתי שהפעם אלו היו רק שינויים קוסמטיים שבאו ושנהנתי מהם בעצמי עם הזמן וגם שהוא אוהב אותי כמו שאני, שאני מצחיקה אותו, שיש לי פי 100 אנרגיה ושהוא בהלם לפעמים, שאני מטריפה אותו אבל שהוא גם רגוע ומרגיש בבית, האישה המושלמת המטרה הושגה.
האם אני משתדלת כל הזמן למצוא חן בעיניו? לגמרי
האם אני משתדלת לדעת יותר להתעניין יותר לאתגר אותו יותר? חד משמעית.
אבל אני לא רואה בזה משהו שלילי כי מה שהיה פעם בשבילו הבנתי שזה משהו שנותן לי המון ואני הופכת לאדם הרבה יותר מעניין בעצמי. לפני שהכרנו הייתי בצומת דרכים כי עם האקס הרגשתי שאני סוחבת אותו קדימה ושאם אעזוב הוא יישאר במקום וחיפשתי מישהו ש I'll look up to שיכוון ידריך ידע מישהו שאני אשאב ממנו השראה וידע ועניין ושיתפתח כל הזמן ושיהיה לי כל הזמן עניין בו ומצאתי את כל זה בבעלי.
הוא טוען שהוא מוצא את כל זה בי גם ושזה מה שהוא אוהב שהוא מתפעל ממני וכשהוא אומר את זה אני פשוט שוחה בהערכה עצמית, אלו לגמרי glorious moments אין מילה שמצליחה לתאר זאת טוב יותר כי אני מבינה שאני מצליחה להגיע לרף שאני מציבה לעצמי ועוד יותר לשמוע את זה ממישהו שאת דעתו אני מאוד מעריכה...
ויחד עם זאת בשום שלב אני ללא מרגישה שאני מוותרת על עצמי, להיפך, פשוט למדתי להיות טובה יותר עשיתי שדרוג תכנה... כמובן שלא תמיד אבל עדיין...
אז בהמשך להעתקת ההתנהגות, אני מקבלת יותר תכונות רגועות ומרגיעות ממנו ואני מפחדת אפילו לחשוב שהוא יכול לעשות או להגיד את הדברים שאני מרשה לעצמי לעיתים. אני ממש מבינה עכשיו כמה השפעה יש להורים שלנו עלינו וכמה לנו תהיה על הילדים.
אלו דברים שיוטבעו בתודעה וישבו שנים על גבי שנים בראש, ישפיעו על התנהגות ויעברו לדורות הבאים, הינה לכם אבולוציה בשקל או אבולוציה התנהגותית שאיננה גנטית. או אולי התניה חברתית בעצם...
בכל מקרה חינוך ע"י דוגמא אישית זה ה-דבר ככל הנראה (לא שזה היה בסימן שאלה לפני כן)...
פשוט כשאנחנו בתוך כל הדבר הזה החיים אנחנו הרבה פעמים פועלים או מדברים אוטומטית מהתת מודע אני חושבת. דוגמא מובהקת היא ממקרים שבהם השתכרתי והבנתי בדיעבד שהתנהגתי דווקא בסדר ואמרתי הכל לעניין והכל או שדוגמא טובה יותר היא כשמדברים עם מישהו מתוך שינה הרי אנחנו לא באמת חושבים או מרוכזים...
הדוגמא השנייה שלי קצת מסובכת יותר כי זה קצת ביצים (זה ביצים של בעלי גברת!!!) ותרנגולת, אחרי שאכלתי ביצה (סליחה עוגיה!) והסתבר שכל "הכייף" היה בעוגיה שלי כי אף אחד אחר לא אכל 5 שעות סרטים חוץ ממני...
אז חוויתי את מה שמסתבר רבים חווים (נו מעבר לחרדות, פאניקה, פחדים ומעגלים כמובן) שזה הדיליי הגדול.
אני שומעת את עצמי אומרת משהו. עובר משהו שנראה לי כמו כמה שניות ואז אני מבינה או שומעת את עצמי אומרת את הדברים הללו. כמובן שנכנתי לסרט של החיים כי ממש פחדתי שאני אגיד או אעשה משהו שרק בדיעבד אני אבין שאמרתי או עשיתי אותו (ואעשה לעצמי בושות כמו שקרה לא פעם (אבל גם לא המון פעמים)).
כל התגובה המאוחרת הזו גרמה לי לחשוב קודם כל שאני עלולה להתקע במעגל הזה ושיש חיים מקבילים ושכולנו תקועים במעגל, אז חוויתי פאניקה, חרדה, פחד ומהתחלה...
אבל גם שאנחנו מדברים או עושים הרבה מהתת מודע וחשבתי שאולי זה נובע מכך שיש דברים שחרוטים בנו אנחנו לא באמת חושבים לפני שאנחנו אומרים או עושים או ש?
כי הרי כל כך הרבה פעמים קורה שאני חושבת שאני צריכה למשל לקום אבל לא בא לי ואז ממש פתאום אני קמה בלי שאמרתי את ההוראה הזו לעצמי, איך זה קורה?
אז במצב עוגייה (בואו נקרא לו ככה) נכון שהדיליי היה גורם לי לקום ואז להבין שקמתי אבל גם מאט את הכל לכדי פרטי פרטים ועם כל זה עדיין לא ברור מאיפה באה ההוראה ולמה היא לא מגיעה בתור מחשבה תחילה אלא בתור משהו ספונטאני שאנחנו כמעט ולא מודעים לו.
זה עוד עלול להוביא אותי למחשבה שהמוח שלנו נשלט בידי חייזרים (מה שכמובן עבר לי בראש במצב עוגייה...)
טוב אני חייבת לחשוף במעמד זה שאבא של בעלי הוא מכור ועשה הרבה קבוצות והכל והיה גם במצב פטריה, והיה בטוח שאשכרה ראה או פגש חייזרים אז אני חייבת לציין שמצבי היה הרבה יותר טוב :)
האמת שעכשיו כשאני חושבת על זה הוא איש מצחיק חמי.
יש לו מין הומור מיוחד שבהתחלה לא קלטתי כי הוא לפעמים משתמש בסלנג רוסי שאני לא תמיד
יודעת אבל אנחנו זורמים...
ואם אני לא מבינה אני מחייכת ומהנהנת (אגב זו שיטה נהדרת להמון מצבים Just smile and wave :) ).
האמת שיש מה ללמוד ממנו הוא מומחה לקב' AA ומנחה (כשהוא לא מונחה) הוא אומר שאני מכורה לשופינג ושזה בסדר כי כולנו מכורים למשהו הוא צודק אני מניחה... ו
אז הוא מדבר שעתיים על דברים פילוסופיים שאני מתקשה לעקוב אבל בעיקר הוא מדבר על נתינה ושכאשר אנחנו נותנים זה הרבה יותר ממלא מאשר כשאנחנו מקבלים ואני לגמרי מסכימה אתו. אני חושבת אבל שגם לתת זה משהו מאוד אגואיסטי כי זה נותן לנו הנאה והערכה עצמית ואנחנו טופחים לעצמינו על השכם ומעריכים את עצמינו ואוהבים את עצמינו קצת יותר מה שמוביל אותי לזה שאין אלטרואיזם מוחלט בעולם או שלפחות אני לא ממש מאמינה בו.
וגם לזה שזה בסדר, אין פסול בלהרוויח משהו לעצמך כשהכוונות שלך הן לעזור או לתת לאחר זה אך ורק עוד תגמול חיובי שמוסיף מוטיבציה ומשמעות וזה תמיד טוב. בקורס הזה שהתחלתי הם ניסו להפריד את המונח "אושר" מהמונח "משמעות" וחלקית הם הצליחו.
ואם נדבר פסיכומטרית הם ניסו להבין אם אושר הוא בהכרח משמעות ואם משמעות היא בהכרח אושר. הם הגיעו לזה שאושר הוא לא בהכרח משמעות אבל אושר שיש בו מידת משמעות הוא "משמעותי" יותר עבורנו ואושר שאין בו משמעות הוא בר חלוף אף על פי שגם נעים. והם הגיעו למסקנה נוספת שמשמעות היא לא בהכרח אושר והרבה פעמים עשיית משהו שהוא בעל משמעות דווקא יכול להביא לחוסר באושר (כמו למשל לשבת בכלא על ניסיון לקדם זכויות הצבעה לנשים לדוגמא). למרות שבעצם אני מניחה שהתוצאות של העשיה המשמעותית דווקא כן הביאו אושר לעושים כי גם אם אותה הפמניסטית ישבה על כך בכלא או שבתה רעב היא עדיין הייתה מאושרת מכך שזו הדרך שלה להגיע למטרה שהיא מאוד משמעותית בעיניה...
אז לא, אני מרגישה שאי אפשר להפריד לחלוטין אני חושבת שכאשר עשייה כלשהי היא משמעותית (וזה כמובן סובייקטיבי לחלוטין) זה בחלט מעלה את רמת האושר גם אם העשייה עצמה לא תמיד נעימה או ההשלכות.
אמלה לא זוכרת כבר ממה התחלתי נסחפתי מעט...
טוב נראה לי שזה הזמן לעשיה משמעותית :)
