אתמול היה יום של שמש מהמם והחלטתי למלא אותו בפעילות מעניינת אז עשיתי סקוואטים במסגרת תכנית הכיני גופך לקיץ שבינתים יוצאת לפועל ואני אפילו מתחילה להנות מלענות את עצמי מה שממשיך בד״כ בלפנק את עצמי
כי סבלתי מאוד (10 ד׳ שלמות) ונגמר בקניות באינרטרנט ביורו מה שאני לא טורחת לתרגם לשקלים גם כי שכחתי את לוח הכפל (וגם כשניסיתי להזכר נתקעתי בכפולות של 8 נראה לי), גם כי זה יוצא הרבה יותר מדי וגם כי כל הזמן בא לי לקנות ולקנות ולקנות...
ואני מרגישה שזה כבר לא מרגש אותי אבל אני ממשיכה וממשיכה...
זה הצורך ההזוי הזה לאגור, לפעמים יש לי תחושה שחוויתי בחיים שעברו את השואה או משהו אחרת למה נדמה לי כל הזמן שהכל ייגמר ואני חייבת פשוט חייבת לצבור?!
מה שמתנגש ברצון העז שלי גם לזרוק הכל...
ועוד יותר בצורך של בעלי לחסוך ולקינוח אם התבאסתי ממה שהזמנתי זה רודף אותי שבועות כי אני מרגישה פראיירית וכשלון ;)
מסקנה, שווה להיות חברה שלי, הן נהנות מנדיבות חסרת הגבולות שלי בזמן שבעלי מנסה להתעלם בכוח מחשבון הויזה ושולח אותי לראות מה נשאר בחשבון, אני בתורי חווה המון רגשי אשמה וכתוצאה מזה קונה עוד משהו...
אז לוח הכפל אמרנו? אני רוסיה לא נכונה ניסיתי אומנם ללמוד מדעים מדויקים ולא היה שום סיכוי שארד מתחת ל 4 יחידות מתמטיקה (מה שאפשר לכמה מורי מתמטיקה שלא יצאו (חוץ מהעליה) את גבולות ברה״מ להכיר את אירופה ושכנותיה מקרוב) ואני, אני קרעתי את עצמי ונקרעתי עד שהמורים שלי היו נותנים לי מגן טוב ואיכשהו סיימתי את הסיוט. כל זה לא עזר לי עם לוח הכפל שאני באופן עקרוני יודעת רק ברוסית ובכלל אני סופרת רק ברוסית וכל מה שקשור למספרים הוא גם רק ברוסית שזה הגיוני לאור העובדה שכל המורים שלי למתמטיקה היו דוברי רוסית אבל כמו שאני שוכחת לאט לאט את הרוסית ככה הבנתי שגם את המספרים ולצערי גם את לוח הכפל 
נו טוב לפחות יש לנו מחשבונים (לפחות 3 מורים עכשיו זורקים את עצמם מהחלון כי כשלו במשימה)
אחד כבר לצערי (כנראה) לא אתנו...
היה מהמם בחוץ, לא אופייני לעיר הזו אבל הקיץ כנראה הגיע גם לכאן, נפגשתי עם החברה האיטלקיה שלי שאנחנו מדברות אתה בניב גרמני/אנגלי שדוברי השפות הללו לא מסוגלים להבין ובעיקר עם הרבה ידיים (עם האיטלקים כדאי לזכור שהסימון שלנו של רגע סבלנות יכול להגמר בדקירה).
אז היא הכירה לי את חברה שלה, בחורה רוסיה שהתחתנה עם איטלקי ודוברת איטלקית ורוסית באופן שוטף וטיפה אנגלית. גילינו שהשפה המשותפת לכולנו היא סימני ידיים. הסתבר שגם אם שמים 3 בנות במקום אחד בלי שפה משותפת גם אז הן מקשקשות, אין דבר העומד בפני הרצון של נשים להתבטא 
החברה סיפרה לי איך ילדה בגרמניה תאומים זה רק חיזק את ההבנה שלי שברגע האמת אני לוקחת את הרגליים ומושכת את בעלי בשיער לארץ הקודש כי עם כל הכייף שבלתקשר ב 4 שפות בביה״ח וההתפעלות של כל הנוגעים בדבר מהתקשורתיות והרוגע שלי אני ממש לא רוצה לחוות את זה פה ומעדיפה להיות במקום רגוע שבו אני מבינה ומבינים אותי בלי שאצטרך לתרגם לשפת הסימנים.
אבל הקדמתי את המאוחר (יותר)...
אז לאור ההתחממות הכללית וכדי לסלק לתמיד את רוחות הצפון החלפתי ארון חורף לקיץ.
זו לגמרי עזות מצח אבל אם לא ריקוד האנטי גשם אני כבר לא יודעת מה לעשות.
נראה לי מחר אני גם מסדרת את התיק לנסיעה לספרד זה כמה בא לי להיות שם :)
האמת שדווקא חדשות טובות התקבלו היום מה שיעביר לי את הזמן בנעימים אני מקווה והן בדמות חברה טובה שלי עוד מהיסודי שמגיעה אלינו!!! בעלי יהיה כמובן מסכן ינעל בחדר, יגיד שאנחנו תרנגולות מציקות וינסה להתחבא עד שהיא תיסע...
אנחנו נקרקר ונקרקר ונטייל ונסתובב ואני בטוחה שיהיה כייף!
היום גשום, הבטיחו וקיימו למרות שאתמול הייתה שמש, אפילו נאלצתי לשים קרם הגנה (אמרתי כדרך אגב כאילו אני לא אמורה לשפוך על עצמי דלי שלם רק כדי להשאר בצבע המקורי שלי וכדי שהנמשים לא ישתלטו פתאום על כל הפנים... למרות שאני דווקא אוהבת את הנמשים שלי).
אז אתמול קמתי באנרגיות הזויות רק כי יש שמש בחוץ ועשיתי מיליון דברים כולל תרגילים לצלוליט הג'יהדג'יסט שמנסה להשתלט על כל חלקה טובה באחוריים שלי שבעלי מעריץ ואני בתורי מנסה לא להסתובב אליו עם הגב כי אני מפחדת שהוא עלול לשים לב לחזית שמתרחשת שם...
האמת שהעניין פה הוא משחקי אור וצל לא תמיד זה נראה לי כל כך נורא או שזה משחקי מצב רוח אם זה רע אז זה ייראה לי הרבה יותר גרוע ואם נופל צל על הקוטג'... אני מאבדת את זה.
אני מגיעה לאט לאט למסקנה שאנשים שחיים יחד כל כך הרבה זמן לא שמים לב לשינויים הללו הם פשוט אוהבים את מי שהם רגילים לאהוב והשינויים הם לא קריטיים, נו כל עוד הם לא באמת קריטיים.
הרי גם בעלי מתחיל לפתח כרס קטנה ומאפיר קצת ואני מאוהבת בו יותר כל יום מחדש כי הוא מה שהוא ומה שהוא משדר ואיך שהוא מתנהג והכל וזה הדבר האחרון שאני שמה לב אליו אבל איכשהו את עצמי אני שופטת ביותר חומרה (למרות שאני עדיין חושבת שאני אדירה והדבר הטוב ביותר שקרה לעולם הזה או לפחות לקרובים אלי בעולם הזה :)).
בעלה של חמתי מבוגר ממנה ב 20 שנים מה שעושה אותו בגיל של הסבים שלי ונותן לו את הפור של חכמת החיים שבאה עם הגיל וגם בלי שום קשר הוא בן אדם מאוד מעניין, עשה המון דברים בחיים ויש לו לא מעט מה להגיד
כולל "ואלה את אוכלת/ישנה ברוך השם..." 
אבל חוץ מהערות על ההרגלים שלי יש לו עצות טובות והוא מאוד מעשי, יש לי תחושה שהוא מזהה את הפוטנציאל שלי ומנסה לנתב אותי למסלול "הנכון/טוב/יצירתי" רק שאני לא תמיד מבינה לאן...
בכל מקרה יש את נושא האי וודאות שאם לומר את האמת אנחנו חיים במצב הזה כבר איזה 7 שנים טובות ואני כל הזמן מסרבת להכנע ומחפשת את הוודאות ומנסה לתכנן וכו'.. (טוב מההרגל המגונה של לתכנן נפטרתי בבום כמו מסגריות אחרי התקף לב) אבל הוא אמר משהו מאוד נכון, הוא אמר שהוא הכי אוהב מצבים של אי וודאות
כי זה מצב שטומן בחובו המון אפשרויות.
אתה לא נעול על כלום לכן אתה גם לא סוגר לעצמך שום אופציות הכל לגמרי פתוח.
הלב שלי התחיל לדפוק בלחץ רק מהמחשבה שהכל פתוח ועוד לא מאוחר (מצב הרוח ישתפר מחר)...
ויחד עם זאת הבנתי שהוא צודק. ואיכשהו מאז אני מנסה לבחון את כל הדברים הפתוחים האלו ומה שזה יוצר אצלי כרגע זה רק חוסר ריכוז טוטאלי שפיתחתי עם השנים.
אני כל אבל כל הזמן קופצת מדבר אחד לאחר על כך יעידו הטאבים הפתוחים בכרום שלי.
אני צופה במשהו וכל שניה קופצת לי מחשבה אחרת ואני מתחילה לפתוח טאבים כדי לא לשכוח ואז נוצרת רשימה כל כך ארוכה שאי אפשר בכלל להבין מה זה מה ולאן זה שייך וכל זה כי פשוט נגמרה לי הסבלנות
I want it all and I want it now...
חוסר הכיוון והפחד מאי הוודאות התחלפו בחוסר ריכוז וירי לכל הכיוונים כל רעיון חדש מביא לעוד טאבים פתוחים ועם זאת אני מתחילה ולא מצליחה להמשיך כי אני מאבדת עניין תוך שנייה, אני מרגישה ששמתי וי שאני מוכנה להתקדם הלאה.
זה הגיל? אני מרגישה שהזמן עובר ונוזל לי מהידיים? אבל אני אפילו לא באמצע!
מה בכלל הספקתי ב 31 שנותי, בעיקר את מה שכולם סוג של פלוס רילוקיישן מינוס ילדים ועבודה...
זה כל כך מוזר כי אני מתחילה להבין כמה אבסורדיים היו התכנונים שלי אבל גם לא מצליחה להבין לאן אני הולכת.
אני מבינה שאני צריכה לקחת יום ביומו ומשתדלת להפיק מקסימום מכל יום ככה שאני מרגישה שבכל יום עשיתי משהו חדש שלא עשיתי קודם אולי בגלל זה קשה לי לדבוק במשהו אחד כי אם כבר עשיתי אותו אתמול היום זה בכלל לא חדש...
אני פשוט מצטערת בשביל עצמי כי אני מרגישה שהייעוד שלי הוא לעשות דברים גדולים (אין לי מושג איזה) ואני כל הזמן מרגישה את זה במרחק נגיעה על קצה הלשון אני יודעת יודעת מה אני רוצה מה אני אוהבת מה ישנה את הכל והופ זה נעלם ואני באי וודאות שוב.
את באמת מתוקה: הכתיבה שלך לגמרי התאימה לתוכן, קופצנית, מצחיקה, מתבוננת פנימה: רגע שמש רגע גשם.
השבמחקאם עוד לא גילית מה הייעוד שלך תני לעצמך להתנסות. תעשי דברים מגוונים ותחושת הבטן שלך תגיד לך אם זה זה או לא.
תודה רבה על התגובה :) זה בדיוק העניין אני מרגישה את המשהו הזה כל כך קרוב ועדיין לא מצליחה לפענח, אני נוגעת בדברים, מתרצה וממשיכה. כל מקום עבודה שהייתי בו מאוד העריכו אותי כי בלי להצטנע אני יעילה, תקתקנית ובאמת מצליחה להביא את התפקיד למקומות חדשים, אני אדם של עשייה ואני יודעת שאיפה שיקבלו אותי יהיו מרוצים כי אני אעשה את המקסימום. עכשיו, זה היה החלק שלי בחבילה, מה שאני מנסה להבין זה איך מקום עבודה גורם לי להיות פרודוקטיבית ומאושרת מהעשייה מעבר לתגמול הכספי שבהחלט חשוב לי... מה שמביא אותי לזה שאני צריכה לעסוק במה שאני אוהבת וזה בדיוק העניין שאני לא ממש יודעת מה זה :) אני מאוד מנסה להתנסות אבל כרגע אני מרגישה שקצת לא ברור איפה לחפש את ההתנסויות האלו, אבל גם זה יגיע :)
השבמחק