מתעוררים, הבעל מחליט להישאר לעבוד מהבית ומבקש אישור כי הוא מבין שמשום מה אני מרגישה לא בנוח כשהוא בבית במהלך היום.
מסיבה לא ברורה זה משבש לי את הלו"ז שאין לי, נראה לי שאולי אני קצת מתביישת שאין לי באמת מה לעשות...
עכשיו אני מחפשת להעסיק את עצמי והאפשרויות הן אינסופיות, הבעל שאל בזהירות אם בא לי אולי למצוא עבודה, אז זהו שלא ממש בא לי...
אני חושבת שזה נובע לא מהעצלנות אלא דווקא מהפחד של אם אצליח למצוא ואז זה "יתקע" אותי וימנע
ממני למרות שתכלס זה בדיוק ההיפך...
בקיצור ממשיכה לחפש את עצמי בבית.
היום דווקא התכוונתי לצאת להליכה ארוכה אבל יש סיכוי לסערות רעמים אז אני עוד מתלבטת ואם הוא כבר בבית אז אני יכולה לקחת את כרטיס הטראם שלו ולנסוע בחינם לקניון הרחוק ולבזבז שם חצי יום וקצת כסף על דברים שאין לי צורך מובהק בהם.
בחזור אני יכולה להכנס לסופר ולקנות מצרכים ולהכין פיצה! חברה איטלקיה שלי נתנה לי מתכון לבצק שחשבתי לנסות. בבוקר הוא לא התעקש לרוץ ל"משרד המרפסתי" ונתן לי את הזמן לשבת שם עם המחשב והמחשבות שלי,
זה היה יפה.
בימים האחרונים אני שמה לב לתופעה והתנהגות חוזרת שלי.
אני לא אוהבת להתחלק ואני אוהבת כשהכל שלי, אני מסמנת דברים!
לא מסובך להבין מאיפה זה הגיע ולקחת את זה לילדות שכן אחי נולד כשהייתי בת 13
לכן גדלתי כבת יחידה בשנים המעצבות...
היום זה מתבטא ברצון שלי לגרום לחפצים להיות אישיים, שלי...
למשל הטאבלט שקנינו לבעלול מתנה (כי הוא קנה לי לפני שנים רבות אי פד שבקושי זז עכשיו אבל מצוין לקריאה), אני לא באמת צריכה אותו אבל כדי שארגיש טוב להשתמש בו התקנתי יוזר נוסף ושם הכל בדיוק כפי שאני רוצה וככה יש יוזר שלו ויש שלי ואני מרגישה נוח להשתמש בו כאוות נפשי (שיהיה ברור לפני כן לא נגעתי בו כי הוא הרגיש לי זר מדי) אני "מאישה" "משייכת" דברים, גורמת להם להיות אישיים, שלי.
עד שלא סידרתי בו את הדברים כמו שאני אוהבת לא יכולתי להשתמש בו, רכושנית...
ככה גם עם הפינה שלנו במרפסת אני צריכה להרגיש שהיא שלי ואז אני רגועה ואין לי בעיה להתחלק כל עוד אני יודעת ומסודר לי בראש נושא השייכות, רכושנית, שור...
כשמשהו שלי הוא שלי וזה תקף גם על האבוקדו שחתכתי לעצמי בבוקר ושהוא התעקש רק לטעום ממנו, חצוף!
עכשיו כשניצלתי את הזמן הדרוש במרפסת אני מתחילה לחשוב על המשימות להמשך היום ואיך להעביר אותו בעשייה כלשהי.
אני מרגישה שבזמן שאנחנו פה קצת הרפתי ידי ונרגעתי, אינסוף האפשרויות והיופי שבלא לבחור כלום כדי לא לסתור אפשרויות אכן גרם לי להרגע ולהשאר צעד לפני, לזרום, מעניין אם זה דבר טוב.
טוב או לא טוב זה מה שיש :)
יש בי איזה רצון לסדר כל הזמן ואני לא מדברת על סדר בבית (שגם עליו אני משתדלת להקפיד) אלא על סידור דברים למשל שיהיה לנו מעבר נוח חזרה או מיון דברים. אני מתקשה להבין מאיפה הצורך הזה נובע אולי מהזמניות של הדברים פה אולי כי סדר בדברים נותן לי תחושת עשייה וגם סדר כלשהו בראש.
מדור לדור עוברת החכמה המשפחתית סדר על השולחן= סדר בראש ואכן, כאשר החדר שלי מסודר יותר קל לי לחשוב.
שום דבר לא מכביד על העיניים וגם לא על המחשבות, הכל מתבהר.
אתמול התחלתי לנבור באתרי החזרה, זכויות, חובות וכו'..
הבעל פיתח אלרגיה לביורוקרטיה ואני בסתר ליבי סוג של נהנת מהשטויות האלו כי זה מצריך מחקר, סדר,
הבנה ועוד שלל דברים מיותרים.
אני חושבת שזה גם מהמקום של להשיג, אני חולה על להשיג!
אני חולה על המרדף, הריסון העצמי שבלחכות ולחפש ואז התפיסה!
זה בדברים הכי טיפשיים, חמתי ביקשה איזה מוצר לשיער אז מתחיל החיפוש, ברשת, בלוגים, המחקר, ההשוואה ואם פתאום מצאתי בחנות, אוהו איזו גאוה ואם זה עוד במבצע ויוצא משתלם... ואו! התעלות! כמה שטחיות!
כשמבינים שאנחנו מנוהלים ע"י דחפים, חיידקים שיש לנו בגוף והורמונים, קשה לחשוב על עצמך במונחים שהם מעבר לשיטחיים וכל תחושות ה"אני מרגישה עמוק בפנים שאני הולכת לעשות דברים גדולים בחיי" קצת מתהמהמות,
בכל זאת אלו החיידקים שיחליטו ואני כגוף רק הרשות המבצעת, מזכיר לי את הפאואר רינג'רס שהייתי רואה בילדות
איך הם הופכים לרובוט רב עצמה. הרובוט הוא סתם עטיפה ובפנים יש בקרה, מישהו שמנהל אותו, אולי גם לנו והוא/היא המחליטים.
כשאני כותבת סתם כדי לכתוב ולא כי יש לי מה יוצאים פוסטים כאלו :)
טוב, לפחות אני עושה עם עצמי משהו 
מזדהה עם החוסר נוחות של הבעל בבית. עד שהתרגלת שהבית שלי במהלך השבוע ואני יכולה לעשות כלום או סתם בלי לחשוב מה הוא רואה או לא, פתאום יש נוכחות נוספת בבית.
השבמחקבהצלחה עם כל הביןקרטיה של החזרה, אולי תצליחו להוציא משהו מהמדינה.