טוב כנראה שיש לי הזיות וההרגשה הפנימית שלי שווה לתחת והאינטואיציה והכל...
כאילו זה לא לחלוטין הזיות הסתכלתי שוב על הבדיקה מלפני יומיים יש שם קו חלשלוש אבל יש.
היום הייתי אמורה לעשות את הבדיקה המכרעת שתוכיח לבעלי מעל כל צל של ספק שאני לא הוזה, יצאה שלילית.
שלילית לחלוטין ללא צל של ספק.
המחזור שלי מאחר ביומיים זה לא כל כך הרבה במיוחד אם היה לי ביוץ מאוחר אז הוא בעצם בכלל לא מאחר טכנית.
ואם הוא היה מאוחר אז לא היה לי שום סיכוי החודש...
ביומיים האלו הספקתי להתחבר להתאהב להתרגש לראות בעיני רוחי את הילדה שלי, ג'ינג'ית כזאת מהממת
כבר הספקנו להחליט שאנחנו חברות הכי טובות ושאנחנו כל כך אוהבות שבא לי לבכות.
כבר ראיתי את עצמי מחזיקה אותה בידיים ובוכה מאושר, מציגה אותה למשפחה, ניסחתי איך אציג אותה לעולם בפייסבוק (טרם נכתבה גרסא מוחלטת)
ומה לא, אבל כנראה שהכמיהה שלי זה לא פקטור מספיק
אני לא יודעת מה אני אמורה לזעוק לשמיים? done
להתפלל? done
להתחנן? done
לבכות? done
למצוא תקווה, לאבד, למצוא, לאבד, למצוא.... done
אני כבר פשוט לא יודעת.
אני יודעת שאני משוגעת שהחלטתי שאני כן לפני שיש לנו באמת בדיקות שמראות את זה בצורה ברורה אבל...
אני מרגישה מיואשת, מרוקנת, אבודה, כמה אפשר לשגע אותנו, כמה צריך לעבור?
כבר "סלחתי" לכל ההריוניות ובעלות הילדים שראיתי ובמקום לקנא אמרתי בראש בקרוב אצלינו.
כבר הרגשתי את הכל קורה כבר הסתכלתי מתי היא אמורה להיוולד ולהפוך אותנו למשפחה שאנחנו כל כך רוצים כבר להיות
נו ומה עכשיו? מהתחלה?
עד איזו תחתית צריך לרדת כדי לזכות בזה, כמה יאוש, לחץ ודמעות זה מספיק?
אני כבר באמת לא יודעת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה