על תקווה וחיות אחרות

מי אנחנו ללא התחושה הקטנה הזו שמאשרת שהכל עוד אפשרי שהכל עוד לפנינו שיהיה בסדר
אני מעריכה שאם ישאלו אותי מה הכי חשוב בחיים אני אענה שהבריאות ואז התקווה כי אני מתקשה
לתאר איך חיים בלי.
לפעמים ברגעי המשבר, כאשר נראה שהכל אבוד צצה לה איזו מחשבה קטנה, מחשבה שמתפתחת לאיזו תכנית
או רעיון פעולה, משהו שמתחיל בקטן ואז גדל ואז האופטימיות לאט לאט חוזרת והאור אפילו אם בהתחלה רק קרניים בודדות אבל מצליח לחדור לחדר ואז ללב והדברים מסתדרים.
מי אנחנו ללא המחשבה הקטנה הזו, הסיכוי הזה שאולי בכל זאת
האם בכלל אפשרי לחיות כאשר לא רואים את האור הזה בקצה המנהרה?
נכון, לעיתים זה מתעתע ולא ממש רואים אבל לאט לאט נוצרים קווי מתאר, גם אם לוקח להם זמן להיווצר,
ואז בבוקר שלמחרת מתגנב איזה ספק קטנטן ללב, אולי בכל זאת?
ואנחנו ניזונים ממנו, אנחנו שואבים כוחות, רצון לקום ולעשות, לבדוק לברר, אולי בכל זאת...