בוקר טוף :)

כותבת ממקום מושבי החדש!!!
סיפור מסגרת:
זוכרים שכתבתי שאני מאוהבת במרפסת הפורחת שלי???
אז לפני כמה ימים בעלי כותב לי שהוא סובל בעבודה ואין לו מוזה.
אני מציעה לו בנדיבות לחזור הביתה ולעבוד מהמרפסת (הקרבה, כן?), הוא טוען שלא נוח לשבת שם...
אני, ביצועיסטית באופיי מתחילה להריץ אפשרויות בראש בעודי צועדת לכיוון הבית של החברים שלנו.
מגיעה ושואלת אם יש להם הצעות.
הם, מדהימים שכמוהם ישר לוקחים אותי למחסן (אני שואלת את השאלה המתבקשת אם החביאו שם יהודים...) ומציעים לי את השולחן המאולתר (רגליים עם דלת מעל) והכיסא שיש ברשותם.
אני מסכימה בהתלהבות ויום למחרת הכל כבר עומד ואפילו אחרי שבצורים שחבר שלנו עושה במיומנות רבה!
הבעלול אתמול כבר עבד פה למרות החום היוקד (31 מעלות פה זה לא עניין של מה בכך..) והיום... תורי!

איזה תענוג!!! 
החום ירד טיפה ונשארתי אני במרפסת היפה שלי, עם הקפה שלי, הלפטופ והעציץ החדש
והמצחיק שקניתי במיוחד עבור המשרד המאולתר!

עכשיו אני צריכה לצאת לחבר שנמצא בביה"ח למרות שלא הכי בא לי, מצד שני אני מרגישה שאני צריכה, 
זה נובע קצת מזה שאתמול הוא כתב לי פעמיים שמשעמם לו ורמז שאגיע :)
האמת שזו התנהגות שמאוד מפתיעה אותי אני לא נוטה לבקש אף פעם עזרה מחברים, אני מרגישה לא נעים.
אולי זה לא הכי חכם כי בשביל זה הם חברים שברגעים שצריך אותם יופיעו ויעזרו, אבל זה לגמרי לא מובן מאליו...
אולי פשוט לא מצאתי חברים שמספיק נוח לי לבקש מהם...
האמת שפה חברנו לזוג מדהים שאני פשוט מאוהבת בהם ואתם אני מרגישה הכי בנוח.
אנחנו זורמים באופן הכי טבעי ונעים, בלי לא נעים ובאמת בכייף גדול, חבל שהם עוזבים בקרוב ובתקווה שנגור לא רחוק כשנחזור לארץ.
אחד הפחדים שכתבתי עליו כבר זו החזרה מהבחינה החברתית. 
אנחנו השתננו אנשים השתנו, לא היינו חלק מהם זמן ניכר, נראה אם אלו פערים הניתנים לגישור אבל בעיקר אני מקווה שנכיר אנשים חדשים וניצור קשרים חדשים כי חברי ילדות שלא הפכו לחברי אמת
הפכו להיות סתם נטל ועוד אנשים שנפגשים עמם מחוסר ברירה ולא מרצון וחבל...

בימים האחרונים התחלתי לסדר דברים ולדאוג בקשר לחזרה איך נעביר הכל ויש לנו כל כך הרבה דברים...
לא יודעת למה זה מטריד אותי עכשיו כי בעצם אין כל כך אופק לחזרה אבל יש בליבי איזו הרגשה שזה לא מאוד רחוק. אני מתחילה לחשוב איך נעביר ונסדר ונסתדר והרי יש כל כך הרבה מה לקנות ומאיפה נביא כסף להכל...
מה גם שאני מאוהבת בדירה המהממת הזו מכל הבחינות ועד שהיא כבר מרגישה כל כך בית אז לעזוב?
אני מאוד מקווה שבדירה המיועדת נצליח שוב ליצור בית cozy וכייפי ונצליח לגרום לדברים לעבוד גם שם.
הדירה שם חמודה בגדול אבל היא מרגישה לי קצת קטנה וצפופה ואני מכורה למרחב ולחדרים פתוחים ומוארים.
מה שכן יש שם 2 גינות אחת פנימית ומוצלת ששם אפשר לשתול, לעשות על האש, לשים שולחן ולעבוד והשנייה קצת סתם אבל גם שם בטח אפשר לשתול ואיכשהו להפוך אותה לשימושית.
יש לנו שם שכנים מקסימים שאני מקווה שנצליח להתחבר אליהם ברמה שנבוא לבקר ולשבת האחד אצל השני בכייף מי יודע.. 
את חברי הילדות של בעלי אני פחות אוהבת (כבר כתבתי פעם), הם עסוקים בעצמם ולא באמת איכפת להם
הם אפילו לא מנסים להסתיר את זה. הם לא היו שם בשבילנו (ואולי בלי לשים לב בבעיות שלהם לא היינו שם בשבילם) ואני מוכנה בקלות לוותר עליהם, יש להם דינמיקה משלהם ועניינים משלהם וטונה של ילדים איזה 10 ובקרוב 12 אם אני לא טועה, קשה לספור...
בכל מקרה, לא רואה איך נשתלב אתם שוב ולא בטוחה שבכלל צריך איכשהו אני מרגישה שהם פרק ישן שמזמן מאחורינו.
את חברים שלי לעומת זאת אני כן אוהבת יותר ולמרות הזמן עם חלקם עוד יש לנו על מה לדבר וטוב שכך...

כל כך לא בא לי לקום עכשיו מגן העדן המדהים הזה שייצרנו פה אבל צריך "להתחיל" את היום :)