מתחילים מהתחלה

אז קיבלתי, נו מה לעשות ככה זה בחיים יש רצוי ויש מצוי ויש סימפטומים שאנחנו לבד ממציאות לעצמינו, לפחות לא משעמם. הרופא היום בקושי בדק אותי וסתם נתן אנטיביוטיקה בלי לדעת אם מדובר בפטריה למשל (אז ה שבדיקת השתן יצאה נקיה)..
זה היה שבוע עמוס רגשות מעורבים, כן לא, בטוח שכן, אולי כן, אולי בכל זאת כן, לא
הלקח: לא להמציא, להעסיק את עצמי בדברים אחרים, יהיה בסדר...
יש כמה פרויקטים אפשריים לעתיד הקרוב רק צריך להחליט באיזה מהם בא לי להשקיע עכשיו.
מה שבטוח זה עדיף על בטלה גמורה.
פרויקט אחד זה פרויקט צילום, יש לי מדריך והגיע הזמן שאתחיל להתמצא בכלי הנהדר הזה,
במיוחד כאן עם הטבע הנדיר.
פרויקט שני בתכנון אז על זה מאוחר יותר
פרויקט שלישי מציאת עבודה, לא חשוב איזו רק לצאת קצת מהבית ולדבר ולהתעסק במשהו

אני רואה סדרה חדשה:
Tell me you love me
פרק ראשון:
https://vimeo.com/138646923

זו סדרה של HBO עשרה פרקים (קצת קשה למצוא אבל זה נראה לי לינק טוב: http://www.watchfree.to/watch-6ad7-Tell-Me-You-Love-Me-tv-show-online-free-putlocker.html )

היא עוסקת בארבעה זוגות עם הבעיות הרגילות שנמצאים בטיפול וכמובן ההתנהלות שלהם, הריבים, ההחלטות וכו'...
זוג אחד: צעירים יוצאים שנה מתכננים חתונה, הוא פלרטטן היא קנאית
זוג שני: נשואים 12 שנים +2 לא שכבו כבר שנה
זוג שלישי: אנשי קריירה נשואים בשנות ה-30 בערך (למרות שנראים 40) שמנסים כבר שנה להיכנס להריון 
זוג רביעי: בשנות ה- 60 או 70 קשה להגיד, היא הפסיכולוגית שמטפלת בשאר הזוגות, היו פעם בטיפול

אותי תפסו כמה זוגות האמת וכל ההתפתחויות והכל גרמו לי לחשוב (ובהמשך לשגע את הבעל כמובן...)
הכי כמובן התחברתי למצב של הזוג שמנסה להיכנס להריון, כל כך מוכר וכואב כל מה שהם עוברים, החברים שנכנסים להריון בלי בעיה בלי שניסו בכלל והציפיה והמצאת התסמינים וגם הנושא של "מי אשם" ומה עושים...
היא בהתחלה נראית מאוד מחושבת וקרה וקצת נרתעתי ממנה אבל בהמשך רואים שזה אולי לא לגמרי ככה.
הנושא של "האשמה" פחות התחברתי כי הם מנסים להוריד את האחריות כל אחד מעצמו ועושים את הבדיקות וחושבים שזה ישנה משהו אם "זו לא אשמתי", אני רואה את זה קצת אחרת, קודם כל זה לא מדע מדויק וגם אם על פניו נראה שמישהו מוריד את הסיכוים זה ממש לא אומר כלום כי סה"כ חייבים להתקיים תנאים סופר אופטימליים אז לא ניתן לדעת מה ומתי ואיך לכן זה גם לא כל כך משנה. אני חושבת שבשלב מסוים בהתחלה כשחשבנו שמצאנו את מקור הבעיה וחששתי שנצטרך לעשות טיפולים מתקדמים יותר כן היה בי כעס מסוים איך ולמה והרי זה לא קשור אלי אז למה אני צריכה לעבור את זה...
בהמשך זה עבר, הבנתי שאין פה חלוקת אשמה או בכלל חלוקה כלשהי זה אתגר משותף וככזה אנחנו נעשה מה שצריך כדי להגיע למטרה עם מקסימום תמיכה ומינימום חלוקה. נישואים לא יכולים להתבסס על חלוקה אלא על שיתוף אני מניחה וגם כאן.
כל אחד יעשה את המקסימום שלו ויצא ועובדה שיצא ;)
בכל מקרה היא מחליטה בשלב מסוים ללכת על הזרעה וכו'...
היום בדיוק אמרתי למה זה בעצם לחלוטין ירק מהפרק כאילו בכלל לא חשבנו בכיוון הזה הפעם...
חלקתי את המחשבה עם בעלי שהתנגד בתוקף.
אני יכולה להבין מאיפה זה מגיע, כל המרפאה ההיא כל פעם שהיינו מגיעים היו מלחיצים אותנו יותר והכל היה הופך לגמרי למלאכותי בעל כורחו ולמרות שאפשר גם אחרת.
אחר כך חשבתי עם עצמי הרי כן הצלחנו פעם אחת, לכן אנחנו יכולים להצליח שוב זו רק פונקציה של זמן,
ודווקא זמן זו לא בעיה כי גם ככה אנחנו פה והריון רק ילחיץ אותנו לחזור כמה שיותר מהר בלי שבאמת יש לנו עבודה ואת האפשרות לחזור כפי שאנחנו רוצים בתנאים שלנו...
אז אולי הוא דווקא צודק.
הזוג המסכן חי לפי ימי ביוץ והכל סביב זה, אני כל כך מבינה ומתחברת אני גם הרגשתי ככה, כל פעם שהוא לא היה גומר בפנים או שמפספסים יום זה היה גומר אותי כי ההרגשה שיהיה סיכוי ופספסנו אבל גם ככה לא ניתן לחיות...
החלטנו שהפעם אנחנו כן נשים לב לימים והכל וניערך אבל בלי הלחץ, בלי לגרום לזה להרגיש משימתי.
אנחנו נעשה אהבה ולא נעבוד בלהביא ילד.
הזוג השני גם משום מה קצת דיבר אלי (הנשואים עם הילדים בלי חיי המין) בהתחלה כשהתחלנו לצאת ולאורך תקופה הרגשתי שחסר לי שתמיד אני זו שרוצה יותר והוא זה עובר קצת לידו.
רבנו וצעקנו והתעצבנו בחלוף הימים הבנו שזה יכול להיות קשור לחרדה שלו ואחרי שהוא התחיל טיפול המצב רק הורע. התרופות שהציעו לו רק הורידו את החשק המיני ואני הייתי ממש מתוסכלת.
עם הזמן הוא ירד מהתרופה ומנסה להתמודד עם הדברים לבד הסקס השתפר פלאים!
גם התדירות וגם האיכות, הכל.
כנראה שאי אפשר לעשות את זה כאשר הראש לא שם ועוד עם חרדות מתמידות, זה למה הסקס הכי טוב זה בחופשות  :) ) בכל מקרה שאלתי אותו אם זה נשמע לו מצב הגיוני שזוג לא שכב שנה ולא שם לב, הוא לא חשב שזה הגיוני, 
אבל כן חשב שזה משהו שיכול לקרות.
טוב עם העיסוק בילדים עבודה בית וכו', קל לשכוח את הזוגיות במיוחד שמגיעים שפוכים למיטה...
אני מניחה שצריך להמשיך ולבנות את היחסים יומיום אחרת כמו כל דבר זה לא יטפח את עצמו.
הזוג הרביעי העלה אצלי בראש שאלה שלעולם לא עלתה, אנחנו נעשה את זה תמיד?
אנחנו לא נפסיק או ניגעל אחד מהשני בגיל מסוים?
הבעל ענה תשובה לא נכונה ואמר שאולי בגיל 70 הדברים מפסיקים לעבוד ואף אחד כבר לא רוצה.
אני לקחתי את זה קשה, איך אתה יכול להצהיר דבר כזה מראש, כאילו לשים פג תוקף  מגיל מסוים
להחליט שהינה זהו מספיק...
אני מקווה שהוא לא התכוון לזה ברצינות :)

בכל מקרה ממליצה לצפות כל אחד בטח ימצא את עצמו בסיטואציות השונות כך או אחרת...