סוף מעשה במחשבה תחילה/מחשבת מסלול מחדש

אתמול היה יום מעניין שהתחיל מהתפרצות זעם לא ברורה, המשיך בבירור מצב עם עצמי והסתיים בחיבוק חם ואוהב.
אתמול הרגשתי שהגעתי לקצה, קצה העצב (תרתי משמע עכשיו כשאני חושבת), בעלי המסכן חטף על לא עוול בכפו
ואני תהיתי עם עצמי מה עובר עלי ולמה. אתמול הרגשתי שיש בי חלל ריק שאני מנסה למלא בכל הכוח בדברים שונים ומשונים ולא ממש מצליחה.
אולי זה קשור לזה שאני פשוט לא באמת יודעת מה אני רוצה ויורה לכל הכיוונים?
עשרת החודשים האחרונים היינו כל כך עסוקים ב"מבצע הבא תינוקי לעולם" ששכחנו את עצמינו, הפכנו לגוש עצבים וחרדה
שכחנו מי אנחנו, שכחנו מה אנחנו אוהבים, רוצים, חושבים והתרכזנו רק בזה וכשזה לא הלך התרסקנו וקמנו, נלחמנו ורבנו, השקענו והתיאשנו
ובתוך כל זה איבדנו אותנו.
פתאום אחרי כל הדמעות, אחרי שהשמיים התבהרו, אחרי שמצאתי את עצמי עטופה בחיבוק חם ואוהב הבנתי שאני מפספסת את הפואנטה
נכון שלומר את האמת אני עוד לא הבנתי מה היא אבל איכשהו היה נדמה לי שהמשימה שלקחנו על עצמינו וגבולות הזמן האלו שאנחנו לבד
הגדרנו לעצמינו הם טפשיים ומיותרים, אף אחד לא רודף אחרינו, אף אחד חוץ מכמה נורמות חברתיות שלא חלות פה, מעבר לים.
הבנתי שבתוך כל הברדאק הזה שכחנו איך אנחנו אוהבים אחד את השני והזוגיות שלנו גלשה לה בסדר העדיפויות למקום לא ברור.
הרי בעצם חלמנו שנלמד שפה חדשה, שנצבור המון חוויות חדשות, שנבקר בהמון מקומות חדשים, שננצל את המציאות המדהימה הזו
שקיבלנו ונמצה אותה עד תום, שנחייך ונצחק ונאהב ונאכל ושאני אמצא לעצמי ייעוד חדש כמו שהבטחתי לעצמי ואתפנה להזדמנויות מדהימות.
ובמקום כל זה בחרנו במרוץ מטורף בלי להסתכל לצדדים ועם ראש בקיר.
נכון שזהו מרוץ החיים, מבחינת הטבע זו הסיבה לקיומנו, אבל הרי התפתחנו כל כך מעבר לזה.
בכל חגיגות השלושים האלו שלי הצבתי מטרות והסתכלתי על עצמי ועל העבר והשוותי עם האחרים ותכננתי בלי בכלל לעצור
לרגע ולתת ללחיים האלו הזדמנות להפתיע אותי ולקחת אותי למקומות שהדמיון שלי ובטח שלא התכנונים שלא לא יכולים להוביל. 
עייפתי מהמירוץ אחר האושר הקטן ואני חושבת שאולי זה בעצם סימן טוב.
אולי זה סימן לכך שאם אני לא מרגישה שאני מצליחה לממש את עצמי, להיות מאושרת מספיק, למלא את החללים שבי אולי התשובה לכך היא
משהו אחר, אולי אני צריכה להיות קודם אני ואז אנחנו נצליך להפוך למשפחה, אולי לא צריך לרוץ אלא להסתכל לצדדים, לתת לדרך להוביל,
לרוח לרענן, לים לסחוף ולשמש לחמם, אולי אז יתמלא בי החסר הזה ואני פתאום אבין מה אני ומי אני ומי ארצה להיות כשאהיה גדולה?
אני אדם מעשי מאוד ותמיד הייתי גאה בזה אבל פתאום נראה לי שאולי זה דווקא בעוכרי.
הרי אין לחץ באמת, אין צורך לרוץ אני לא רוצה לעבור על פני החיים האלו אני רוצה לחוות ולטעום אותם באמת.
היום כתבתי לבעלי שאני מצטערת, מצטערת שהעברתי אותו את כל הדבר המתיש הזה בכזו דרך יבשה במקום לחוות את החוויה ולהנות מהניסיונות.
התנצלתי ששמתי אותנו במקום השני בזמן שאנחנו הם אלו שבעלי משמעות בכל הדבר הזה, האהבה שלנו הזוגיות שלנו היא שתבנה את המשפחה הזו
והאושר שנחווה תלוי אך ורק בנו ובאושר שאנחנו נדע לייצר יחד.
אני לא מרגישה שאני מוותרת על משהו אני רק מרגישה שהגיע הזמן לשנות את סדר העדיפויות שלנו ולהתחיל להנות מהחיים
ואולי, כאשר אנחנו נרגיש שלמים הכל פשוט יסתדר למקום ואנחנו נהפוך למשפחה.
בזמן הנכון ובמקום הנכון  :) 

היום יום חדש

יום חדש באנרגיות חדשות ובכוחות מחודשים :)

אחרי שאתמול I cried my eyes out כמו שאומרים, צפיתי באיזה חצי עונה של Mistresess, אכלתי שטויות הא נו ולא הלכתי ללימודים...
החלטתי (בנוהל) שהיום עסקים כרגיל ומתחילים שוב, שבועיים בילויים, קצת אלכוהול,
שבוע מנסים, שבועיים ציפייה.
אין לי מה להתלונן, חוץ מזה, החיים דבש, באמת, אני בשנת "שבתון" לומדת לי בסבבה עושה
חיים והכל אז מה לעשות לא הכל מושלם...

בכל מקרה מקווה שיהיה בסדר, אולי הפעם. 

לאחר 3 חודשים...

וכך עברו להם עוד 3 חודשים...
במצטבר 9 חודשים של ניסיונות, 2 אורולוגים, 2 ספירות, דף שלם של בדיקות בשבילי ומומחית פריון אחת. 
ושוב קיבלתי ושוב תחושת חוסר האונים הזו והתסכול ועוד טיפה פחות אופטימיות.
לפני חודש חזרה הספירה השנייה שהייתה (לפחות לעניות דעתי) כל כך הרבה יותר טובה, נכון לא מושלמת אבל הרבה יותר טובה וכל כך שמחנו ואפילו בפוקס רופאת הפוריות פה בגרמניה מצאה לנו תור אבל מה שהיה לה להגיד זה לא מה שרצינו לשמוע. במקום הליך יחסית פשוט ולא מתערב היא הציעה בדיוק את ההיפך או לחכות כמה חודשים, ספירה חוזרת ואז לראות מה עושים. איכשהו החודש (כמו בכל חודש) כל כך קיוויתי הייתי בטוחה משום מה שאולי הפעם...
הבדיקות שלי יצאו טובות שזה דווקא מעודד ואני חייבת לציין שמהר מאוד התגברתי על שלב ה"מי הסיבה" כי אין לזה שום משמעות באותה מידה בקלות זו יכולתי להיות אני אז הכי חשוב לי לתת לבעלי את ההרגשה שזה לא הוא ה"סיבה" אלא שזה המצב ואנחנו בו יחד. כל היום בפייסבוק מישהי יולדת, עוד סלברטי נכנסת להריון, עוד מישהי שמברכים ו"מלייקים" את תמונות הניוביז או הבטן השוויצרית ואני שמה לב לזה יותר ויותר,
וזה לא שזה לא היה פשוט קודם זה כל כך לא עניין אותי. הרגשתי שזה כזה לא קריטי ויבוא יום והכל יהיה כל כך יפה ורומנטי וטבעי, אנחנו נתלבש על בקבוק יין ונעשה סקס מדהים ואז שבועיים לאחר מכן המקלון יראה שני סימנים ברורים ואני אשים אותו בקופסא, אצרף לזה איזה נעליים קטנות ואתן לבעלי כמתנה, הוא יתרגש כל כך, אולי אפילו יבכה מאושר... 
ומה שהסתבר זה שבדיעבד כל היופי הזה עובד בסרטים או אולי סתם לאנשים אחרים ואנחנו צריכים לרוץ בין רופאים, לקרוא בלוגים מטופשים (כזו טעות!) ולקוות שאולי חודש הבא משהו פתאום ישתנה במאזן לטובתנו. חמותי המקסימה החליטה לעודד אותי ומתוקף היותה רופאה הסבירה לי שכל זוג שני עוברים הפרייה חוץ גופית היום (מי בכלל דיבר על האפשרות הזו?!) והסבירה לי שאין מה להתבאס יכול להיות גם הרבה יותר גרוע. אז אמנם זה לא מה שאמרתי לה אבל בהחלט אולי הייתי צריכה, דבר ראשון לא כזה נורא!?
למה עשית עברת את זה יש לך בכלל מושג קלוש מה זה אומר!? עכשיו אני לשנייה לא מתיימרת להגיד שזה לא פתרון ואני יודעת שהמון זוגות רק בזכות התהליך הזה זכו לילד אבל מי אמר שאני מוכנה לעבור את זה. היא החליטה מראש משום מה שאם אנחנו רוצים ילד זה יהיה בכל מחיר ואני חייבת לסייג שמבחינתי המחיר של לעבור
את הטיפולים הפולשנייה הללו זה מחיר מאוד גבוה, וכן מותר לי להיות קצת אגואיסטית. אז נכון שאפשר להגיד עכשיו נו אבל מה זה משנה בכלל אצל מי הבעיה העיקר שיצא מהסיפור הזה תינוק ואם אתם כל כך רוצים אז זה לא כזה מחיר ומי שבאמת רוצה יעשה הכל...
כרגע, אני לא מרגישה אני מוכנה לזה ואני באמת מאוד מאוד מקווה שזה לא יגיע להחלטה מהסוג הזה בכלל. לא לרצות לעבור טיפולים מהסוג הזה שגם לא מבטיחים תוצאה,
גם מאוד פולשניים וגם עם אפשרות סטטיסטית יותר גבוהה לבעיות זה דבר שהוא כל כך נוראי? אני לא מרגישה אשמה ולא מרגישה שאני צריכה להרגיש אשמה על זה. אבל אני כועסת, שזה מובן מאליו שבכל מחיר עושים את הדברים והתהליכים הללו על אף הסיכונים לאמא ולילד העתידי.  אז ברור שאף אחד לא יחליט בשבילנו אבל באיזשהו מקום כיוון שזה לא קורה אז יש פה מעין החלטה או סימן.

אני עייפה נפשית, אני עייפה מלחשוב על זה אני עייפה מההתעסקות בזה אני פשוט עייפה אבל אני לא מבינה איך מתקדמים מפה.
באופן כללי ברור שאני יודעת מה אנחנו צריכים לעשות והכל אבל נפשית, זה קשה ומתיש ומתסכל.
בא לי כבר איזו קרן אור, בא לי לשמוע שהכל יהיה בסדר ממישהו שבאמת יודע את זה.
בא לי שהכל כבר יסתדר. 

סתם יום גרוע

לפני כחצי שנה החלטנו להיכנס להריון, ובאמת הגיע הזמן אני הגעתי לגיל 30 המופלג ובעלי בן 35 אכן זמן מתאים. שנינו במקום הנכון (סוג של) בחיים וכולם לוחצים וההורים רוצים נכדים הכל על פניו בול. אז התחלנו לנסות, בהתחלה סתם כי גם המחזור שלי מגיע על הדקה וגם הביוץ אז אני כולי בביטחון שיא שתוך שנייה אני בהריון. ואז עובר לו חודש וחודשיים ושלושה וכלום לא קורה. טוב, החלטתי שאולי אני סתם בטוחה מדי בעצמי וקניתי ערכה לבדיקת ביוץ ואכן החישובים היו נכונים והכל מצוין, מחכים....

כלום לא קורה.

וככה עוברים להם עוד שלושה חודשים.

אני נלחצת, מה יכול להיות הרי עשיתי את כל הבדיקות שהן חובה וגם בחירה והכל מה יותר מזה.
הא רגע לא עשינו שום בדיקות לבעלי... בעלי נשלח לספירת זרע ואז הכל התחיל...
בדיקת אולטרסאונד מראה שחבר אחד בכלל לא בגודל המתאים ולא מתפקד, נו מילא יש שניים אין מה לדאוג.
בדיקה שנייה ספירת זרע, הבדיקה מראה נתונים גרועים... גם מעטים וגם עצלנים נו מה יהיה...
אז הוא נשלח לבדיקות הורמונליות ומצווה לחכות 6 שבועות במהלכן יש לתת "בראש" לפרטיזנים העצלנים ולקוות שהם יצאו מהמחבוא ויתחילו לרוץ... כשאני שומעת את התוצאות, נו איך לומר לא ואו וההרגשה... על הפנים.
תמיד היה לי קשה להתמודד עם דברים שלא תלויים בי ובמיוחד עם מה שלא היה בתכנון ומה שאין בידי לשנות
וזה? זה היה לא צפוי בעליל מי חשב בכלל שמתוך 40 מיליון רק 5 מיליון יגיעו לנק' המפגש ומתוכם רק 5% אשכרה יזוזו!?
יש לי מין תחושת אובדן והחמצה שאני לא מצליחה להסביר לעצמי בכלל וכעס, הבעיה שאין על מי לכעוס.
בעלי המסכן גם מובך מהמצב וגם לא יודע נראה לי איך לגשת אלי בכלל ואני כרגע עוד לא מצליחה להתעלות על עצמי ולעודד אותו, סתומה שכמוני. והרי ברור שהדבר שאני הכי לא רוצה הוא שהוא יאשים את עצמו או משהו מגוחך כזה וזה לא שאני מאשימה אותו חלילה פשוט הכעס הזה בבטן של איך זה קורה בכלל כשהיו לי תכניות כל כך ברורות ואיך בזבזנו חצי שנה על סתם רק כדי להבין שצריך לעשות עוד מלא בדיקות
ושכל זה ייקח עוד זמן במקום מההתחלה לעשות את כל הבדיקות ולא לבזבז זמן ואנרגיות.
כל חודש אכזבה של הינה לא הצליח הרי אם היינו יודעים בכלל לא הייתי טורחת להתבאס כי עם הנתונים הדפוקים האלו הרופא היה די אופטימי כשאמר שיש מצב.
אני אופטימית להדהים תמיד, אבל עכשיו עבר כבר חצי יום ואני לא מצליחה להתאפס.
אף פעם לא עשיתי את זה אבל אני ממש מרחמת על עצמי עכשיו. ואפילו לא עלינו אלא על עצמי ומבינה שמהמקום הכי הגיוני זה דבר מטומטם לעשות אבל ככה אני מרגישה. וברור לי שהוא צריך לעשות עוד בדיקה ואולי זה בכלל משהו שקשור לחודש הספציפי הזה וכשיעשה עוד פעם בדיקה הכל יהיה הרבה יותר טוב ובכלל אולי יש בעיה באיזה הורמון שחסר ומספיק רק להוסיף אותו או לא יודעת...

אבל אני עדיין כועסת, כועסת על כל המצב הזה, כועת ומתוסכלת איך זה שלא בדקתי ולמה זה בכלל קורה ומה הדבר הזה בכלל.  וזה כל כך נורא בכלל להרגיש ככה ועוד לאדם הכי אהוב הכי קרוב,  אני פשוט חייבת לקחת את עצמי בידיים ולא לתת לו לשנייה להרגיש פחות טוב עם עצמו או  כל דבר אחר ואני אעשה את זה בשנייה שאני אצליח לאסוף את עצמי.

כרגע אני רק כועסת ולא יודעת לאן להפנות את הכעס שלי ואת התסכול.

אני יודעת שתמיד אחרי שאני כותבת אני מרגישה שבעצם הכל הרבה פחות נורא והאופטימיות חוזרת למחזור הדם ואם כבר התחלתי לכתוב על זה ככל הנראה זו ממש התחתית שלי אבל כרגע... כרגע אני לא מצליחה לחשוב בהגיון.

על החופש ועל הציפיות

היי :)

אתמול רשמית החלה חופשה לרגל ה "Oster" במחוזותינו או במילים אחרות פסחא שהשנה יוצאת באותם תאריכים כמו הפסח.  אז היום מצאתי את עצמי מול כל כך הרבה אפשרויות של מה ניתן לעשות שכרגע אני פשוט לא עושה כלום. בעלי תמיד אומר לי ש"לבחור במשהו משמעו להפסיד את כל שאר האפשרויות" ואני תמיד עונה "נכון, אבל זה גם אומר להנות מהבחירה שעשית".
כרגע האפשרויות של (לנקות/לעשות שיעורים בגרמנית/לטייל בגשם) לא קוסמות לי במידה שווה ולכן אני מבלה את זמני בצפיה מהחלון לנוף הנהדר שנשקף ממנו. הציפורים שרות, מזג האויר משתנה כל דקה ואני יושבת לי על הספה ופשוט גומעת את כל זה יחד עם כוס תה ענקית ועוגיות שוקולד צ'יפ.
הסלון שלנו מסודר כך שאין אפשרות לשים טלויזיה ואני מאוד מבסוטית על זה (טוב אולי זה קצת קשור לזה שאת כל הסדרות והחדשות והכל אנחנו רואים במחשב :)). מחר בעלי חוזר מנסיעת העבודה שלו שערכה חודש. אני תמיד בלחץ מהפגישות האלו אחרי מלא זמן שלא מתראים.
וזה לא כי לא התגעגעתי, מאוד התגעגעתי (או שיותר נכון כל כך הדחקתי את "אי ההמצאות" שלו בסביבה שלא נתתי לעצמי את האפשרות להתגעגע).
מנגנון כל כך חזק ההדחקה, מדהים. איכשהו תמיד דגלתי בזה שכאשר צריך לעשות משהו שנראה לנו קשה פשוט צוללים למים בלי לחשוב על זה וכל פעם מחדש אני מופתעת כמה זה עובד מצוין. אנחנו לומדים להסתגל ולהנות מכל מצד רק כי אין ברירה אחרת כך שהדחקה+ הסתגלות זה בהחלט מתכון מנצח.

אז על מה דיברנו? כן בעלי חוזר מחר...
אני תמיד בלחץ מהמפגשים האלו כי יש איזשהו רף של ציפיה של איך זה ייראה ומה נגיד ומה נעשה ותמיד אני מפחדת שזה יתחרבש וישאר לנו מזה זיכרון סתמי או לא הכי מדהים כפי שאני מצפה. תמיד מרגיש לי שלהפגש אחרי תקופה ארוכה (אפילו שבועיים) זה כמו להכיר מחדש זה כמו דייט ראשון.
צריך להתלבש יפה, להתנהג בצורה מסוימת, למצוא חן זה ממש סוג של להכיר אחד את השני מחדש ועם כמה שזה מרגש זה גם מלחיץ. האם הוא יתלהב ממני אחרי שלא ראה אותי, האם הוא ירגיש שכייף לו לחזור, האם הסקס יהיה מדהים ומלא תשוקה...
כל זה כמובן מעלה את מפלס החרדה, אז כמובן ניקיונות ובישולים שירגיש שכייף לחזור הביתה ושמפנקים אותו (לא בקטע אנטיפמניסטי או משהו אלא סתם כי אני באמת מאוד אוהבת לפנק אותו ולראות אותו מגרגר כמו חתול ומרגיש שחיכו לו והשקיעו בו). אחר כך תור ההיגינה האישית, גילוח צחצוח להתלבש להריח בקיצור לעלות על א' :) ואז מגיע הסקס שזה תמיד טיפה מלחיץ כי באמת מצפים שיעופו ניצוצות אבל הלחץ מזה גורם (לי) לעומס מחשבות ומוריד. הפעם אני אהיה חכמה יותר ונלך על יין טוב כדי שכל העכבות יעופו דרך החלון ותישאר רק התשוקה. עניין הציפיה תמיד היה עבורי מקור לאכזבה. הגבר שלי אמנם סוג של רומנטי אבל כשזה מגיע ללקנות מתנות או להמציא משהו הוא פתאום נלחץ והכל הולך קפוט. דוגמא טובה לזה היא ואלנטייז דיי לפני כמה שנים שאהובי הלך לקניות הסתובב שעות, התקשר באמצע לבכות לי על מר גורלו, נלחץ מכמות האפשרויות ו.... כבר בטח הבנתם אם אפשר שלא לבחור הוא לא בוחר... וחזר אלי עם חיוך עצוב ופחד בעיניים. פעם אחרת כאשר הסברתי לו שזו לא המתנה אלא המחשבה שהוא משקיע והכוונה שלו קיבלתי טוסטר... ואחרי כל הפעמים שהתבאסתי שאני חשבתי וקניתי והוא לא הצליח להוציא מעצמו רעיון הגעתי למסקנה, יותר לא עושים את זה. הכרתי במגבלה שלו להמציא ולהפתיע (למרות שפעם אחת דווקא קיבלתי שובר למסז' מפנק) והחלטתי שמספיק ודי.
בחגים אנחנו לא נקנה מתנות אחד לשני אלא נקנה ביחד פינוק משותף ששנינו נהנה ממנו אם זו איזו נסיעה לאנשהו או הליכה משותפת לאיזה בילוי, בימי הולדת וחגיגות יותר אישיות כל אחד ייבחר לעצמו מתנה ויקנה לעצמו את מה שהוא באמת רוצה (מיותר לציין שכל השנה הפכה ליום הולדת אחד ארוך ומתמשך שלי...) הרי בין כה החשבון הוא משותף אז מה זה כבר משנה. ברגע שהכרתי במגבלה ושיניתי טקטיקה הכל הסתדר והחיים (גם בחגים) החלו לזרום על מי מנוחות.
 

אני מניחה שגם הפעם אני אקח את הדברים באיזי ואתם להם לזרום (אחרי שנרד על בקבוק יין) :)

נו ומה עכשיו?

נכנסתי לבלוג אחרי חצי שנה שלא כתבתי (למרות שכמובן הבטחתי לעצמי שאני אתמיד) ובאופן אולי לא הכי מפתיע אני מבינה שהמון השתנה. אנחנו כבר חצי שנה בגרמניה, בגדול אני אוהבת את החיים שלנו כאן, מה שלא יהיה הבנתי שאדם הוא "חיה" שמסוגלת להתרגל ולהסתגל לכל מצב. אני מעריכה שזה פחות המקום אלא זה שאני הייתי מסוגלת ללמוד להסתדר בכל מקום סביר להניח אבל בלי שום קשר זכינו להיות במקום נחמד. כפי שרשמתי המון השתנה בזמן הזה, בדצמבר התחלתי ללמוד בקורס גרמנית ולמרות התחזיות של מי שקיבל אותנו פה הצלחתי לקבל קורס במימון חלקי של הממשלה מה שמאוד מאוד שימח אותי :)

אז אני כבר 4 חודשים לומדת ואמורה לסיים בסוף אפריל כך שבמאי המבחן המסכם לחלק הממומן, 

את המבחן חייבים לעבור בהצלחה רבה כמובן. האמת שהקורסים נתנו לי המון אני מתחילה להבין לאט לאט מה קורה ולדבר ברמה מאוד בסיסית (למרות שברמה B1 שאני עוד מעט מסיימת מצופה ממני כבר לדבר באופן שוטף, עד עכשיו זו תעלומה בשבילי איך בדיוק זה אמור לקרות).
מה שמעניין הוא שההורים שלי בדיוק בגיל שלי עלו לארץ ולמדו באולפן ואני הרבה פעמים חושבת איך הם חוו את כל המעבר הזה, לעומתי, להם הייתה ילדה על הראש והם שניהם היו חייבים לעבוד ולהתפרנס, |אני לעומת זאת סתם מתפנקת. לגופו של עניין איזה דיבור שוטף ואיזה נעליים, אחרי 4 חודשים של לימודים המקסימום שאני יכולה לעשות זה להתחרות בילד טורקי בגן מבחינת הרמה (אין לי כמובן שום דבר נגד ילד טורקי בגן חוץ מקצת קנאה אולי, הוא בטח ילמד לדבר יותר מהר ממני). החלטתי שאם כבר אני פה ויכולה להשקיע בלימודי השפה אני אעשה את כל הקורסים שזה בעצם סה"כ שנה של לימודים אבל החלטתי גם להתפנק בהפסקה באמצע ולטייל קצת ב"חו"ל" (עכשיו גרמניה כבר לא נחשבת חו"ל) ולעשות ביקור מולדת. חודשיים הפסקה בטח יהיו המסמר האחרון בקבר הדיבור השוטף שלי ואין לי שמץ של מושג איך אחזור להמשיך ללמוד אבל לזה נדאג כשנגיע לגשר.

הרבה דברים נהיו פשוטים יותר מאז שהגענו שזה דבר טבעי סה"כ,
פתאום אני מבינה את הקופאית בסופר ואפילו את ההוראות
המדויקות שאני מקבלת ממוכרת הפרחים (בעצם... לא יודעת כמה הבנתי כי הם
מתחילים לקמול קצת אז אולי יש על מה לעבוד...)
ואם כבר בעבודה עסקינן התחלנו בשעה טובה לעבוד על ילד (ילדה בעצם, ככה החלטתי).
בעצם כבר חצי שנה אנחנו עובדים... זוכרים את הפוסט הקודם שבו כתבתי שאני ממש רוצה
לקאריבים ולטייל בעולם וזה?
אז החלטנו לעשות ילד (ילדה), כנראה בעלי חשב שזה יותר פרקטי ;)
בכל מקרה חצי שנה וכלום, ועכשיו כשהוא בנסיעת עבודה חודש זה בטח לא עוזר.
אז חשבתי וחשבתי והחלטתי שאם אנחנו משלמים כל כך הרבה לביטוח בריאות אפנה לי לרופא.
רגע... גם אם הצלחתי לתרגם לעצמי בראש ולסדר את מה שאני אומרת לו אני עוד צריכה להבין מה הוא עונה!!! אוי הברוך... אבל לברוך הזה בכלל לא הגעתי כי מאז שקיבלתי הפנייה מרופא המשפחה לרופא שעוסק בפריון הייתי עסוקה בלנסח מייל שמסתבר שבגרמניה זה בכלל לא עניין של מה בכך, אני מניחה, כי לא ענו לי.
אחרי 6 מיילים החלטתי לקום ולעשות מעשה, התקשרתי...
אמרתי מה שאמרתי (אלוהים יודע מה זה היה) וענו לי.... גב', אנחנו לא צריכים ביצים וכבר תרמנו! סתם....
סתם לא הבנתי מה ענו לי רק הבנתי שאין לפראו הנכבדה זמן וכוח אלי, נו טוב אני אנסה שוב מחר :)
אבל כן, כל המידע הזה באינטרנט והחשיפה לכל אלו שלא מצליחים להיכנס להריון זה נורא בעיני.
פעם, פעם לא ידעו מה מו מי והינה ילדים לא חסר, היום רק מחפשים בעיות ומחפשים לעשות עליך טיפולים שונים ומשונים. אז מצד אחד הרצון לעשות משהו כדי לקדם את העניין (כי כמו שכבר כתבתי בעלי בכלל בנסיעת עבודה בחו"ל) ואני לא יודעת לשבת בחיבוק ידיים, ומצד שני הפחד ממה שיכולים לעשות לי פה ועוד בשפה שאני לא מבינה... נא... נראה לי נמשיך לנסות בדרך הטבעית...

והנושא הבא שעל הפרק הוא יום ההולדת שלי.
אני בקרוב מאוד נכנסת למועדון ה- 30.
איך זה קרה!?!? אני לא מרגישה ככה בכלל! אני עוד יפה וצעירה מה קורה פה?
עוד לא הספקתי כלום בחיי אין לי אפילו מה לספר וכבר ככה? בלי התראה מוקדמת? 30!?!?!?
נראה לי אני פשוט אנסה להתעלם מהאי הבנה הזו ואמשיך להיות בת גג 27 (עוד לא 30 וכבר לא סתומה אחלה גיל!) בגילי, לחברות שלי יש עבודה מסודרת, ילדים, מתחילים להריח משכנתא באויר הכל מסודר ואנחנו? לא אנחנו הכי מגניבים יאלה ניסע לפוסט בחו"ל! יאלה! האמת מגניב והכל אבל אצל כולם החיים זורמים ונבנים ואנחנו... ואנחנו עושים חיים!
בעלי עושה קריירה ואני לומדת גרמנית, יופי, נו ביניינו מה נראה לכם שאחרי שנה של לימודים אני אדע גרמנית ברמה שזה יהווה יתרון בארץ? אז זהו שלפני שהתחלתי חשבתי שכן, עכשיו, עכשיו אני מבינה שהצחקתי את עצמי, בקול!
ברור שלא! לא ניתן ללמוד שפה כל כך מהר ולא יעזור כלום, אפילו בספרי הלימוד שלנו מסבירים לנו, מדגישים ומבקשים שנבין במטותא ממכם שהמקסימום שנוכל לעשות עם הרמה הזו בגרמניה זה לנקות/לעזור/עבודות כפיים וכו' בקיצור הפיליפינים של הארץ.
או אולי הרוסים של שנות ה- 90... באמת היה נשמע מוכר כל הסיפור :)
ושלא תבינו לא נכון בדיוק כמו הרוסים  של שנות ה-90 איתי בכיתה לומדים חברה עם תואר ראשון שני ויש אפילו עם דוקטורט. אז כן, המקסימום שאנחנו יכולים לבקש לעצמינו פה זה לנקות בבית גרמני הא רגע כמה טוב אתם יודעים גרמנית? נא לא מספיק עמכם הסליחה.
בקיצור לכל היורדים למיניהם שחושבים שהם פשוט איכשהו יסתדרו, חשבו שנית...
לא פשוט בכלל, לא ממהרים להעסיק זרים ובטח שלא כאלו שאין להם גרמנית פיקס וכל זה עוד לפני שהחברה פה הציצו בקורות החיים שלכם. הא כן, זה לא ארה"ב פה, פה מבקשים ממכם לכתוב שם, אזרחות, כתובת, גיל, סטאטוס משפחתי ואת כככללל אבל כל הדברים שבארץ או בארה"ב לא יעלה
בדעתו של המראיין בכלל לשאול כי הוא עלול להיקלע למצב עגום של אפלייה על אחד הרקעים חלילה.
אז פה אין שום בעיה עם אפלייה למיטב הבנתי, תרשום תרשום רושם רושם הא וגם תמונה תשים כדי שנוודא שהמראה מתאים לנו. אז כפי שכבר ודאי הבנתם אני לא צופה לעצמי פה עתיד מקצועי מזהיר במיוחד למרות שמי יודע אולי ייפתחו שערי משאבי האנוש וייבחרו אותי מכל הלילות, סליחה מכל הטורקים, סליחה מכלמבקשיהעבודהבאשרהם ואמרו אמן :)

אז איפה היינו? כן, כמעט 30 בלי ילדים, עם חור במקום קריירה אבל עם שני תארים
(כי תואר שני זה ייתרון פחחח) ועם גרמנית קלוקלת. שלא יתפרש חלילה כאילו אני מתלוננת לא ולא,
באמת שאני מרגישה שזכיתי שאנחנו פה ואנחנו טפו טפו טפו מסודרים והכל.
זה סתם ככה על הדרך ליתר ביטחון.

 טוב, אחרי שכל הנושאים החשובים באמת הובהרו אלך לי לעשות שיעורים
ועל הדרך אכתוב רשימה של דברים שאני מבטיחה (שוב) לעשות ובטח לא אעשה (ספורט, אוכל בריא ופחות שופינג) ואחשוב על דרכים של לעצור את הרכבת הדוהרת לכיוון ה- 30 שלי בלי קולות בלמים צורמים מדי כי סה"כ החיים יפה השמש מאירה (אף כי לא מחממת) והכל יהיה בסדר כי הכל תמיד מסתדר על הצד הטוב ביותר (וגם כשלא, לפחות הדיכאון מרזה ;) )

חלומות בהקיץ

משום מה אני מתיישבת לכתוב לרב אחרי משבר זה או אחר, הרבה יותר קשה לי להכריח את עצמי לכתוב כשהכל נהדר. קטע טפשי האמת שצריך לעבוד עליו.
אתמול ראינו את Eat pray love סרט שלא ממש התחברתי אליו בגלל מיליון דברים אבל הלך הרוח מאוד דיבר אלי.
קצת חוצפה כאשר חצי מדינת ישראל שואפת להגיע לברלין בעקבות המחאה ואני קיבלתי לי בלי להתאמץ בכלל
ויזת עבודה. אבל אצלינו השהייה היא זמנית ומהרבה בחינות אני שמחה שזה כך (אולי אדבר אחרת
לקראת סוף המסע מי יודע)...
חיי דבש טהור תכלס, סיימתי שני תארים שבעיקר ההורים מימנו (עבדתי לאורך כל הזמן),
קיבלתי חל"ת מעבודה שאמנם לא רווחית מבחינה כספית אבל נותנת ביטחון תעסוקתי, אני נמצאת בחו"ל עם בעלי האהוב שמפרנס אותנו בכבוד (אמנם לא בוחטות וכן צריך לספור  אבל אני יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד
(גם כי עוד לא מצאתי עבודה וגם כי אני לא יודעת את השפה), נרשמתי לחוגים, הכרנו חברים
ואנחנו בקלות יכולים לצאת לבלות או לחסוך לנסיעות פה ושם ואם זה לא מספיק אני מתחילה
קורס גרמנית בקרוב ואמא שלי באה לחופשה לראות אותי עוד שבוע.
אז מה הבעיה שלך!??!?! 
אווו אז הינה מה שעכשיו עובר בראש הקטן והלא מסתפק שלי:
איכשהו תמיד הייתי עושה את מה שמצופה ממני, סיימתי לימודים הלכתי לצבא, סיימתי צבא
הלכתי לעבוד, הרווחתי קצ כסף הלכתי לאוניברסיטה,  עוד במהלך הלימודים התחלתי לעבוד במקצוע (שאגב אני לא כל כך אוהבת אבל אין לי מושג מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה),
התחתנתנו ועברנו בגלל הפוסט דוקטורט של בעלי לחו"ל.
הדבר היחיד שלא עשיתי (עשינו) כמצופה זה להביא אחרי החתונה ילד/ה (עברו כבר שנתיים וחצי...)
ואת הדבר שתמיד חלמתי לעשות מאז שנחשפתי לערים יותר גדולות ולאנשים יותר מנוסים, לטייל....
לבעלי יצא לטייל כמה שנים בחו"ל במסגרת הזדמנויות שונות ושמעתי כל כך הרבה סיפורים כאילו הייתי שם אבל הבעיה שלא הייתי.
אז החלטנו שלאחר סיום העבודה ולפני הנסיעה לפוסט אנחנו חייבים לעצמינו טיול,
 לא של שנה שנתיים אלא חודש חודשיים
של בטן גב על החוף, טיולים רגליים קצרים, נופים חדשים, מסיבות לאור ירח, ק
וקטילים, סקס וים וזמן שלנו לחוד בתוך הבועה שלנו.
כל כך רציתי ועודני רוצה את זה שבאמת קשה לתאר.
החלטנו לדחות את נושא הילדים בשביל זה כי כל הזמן חיכינו שעוד שנה עוד
שנתיים תהיה ההזדמנות והופ היא הגיעה.
בעלי הנתקבל לפוסט אמנם לא לארה"ב כפי שחשבנו אבל גם זה לטובה ואמנם
בהתראה של 3 חודשים אבל יאלה מי סופר והתחלנו לתכנן.
ופתאום הבנו שיש מיליון דברים לעשות לפני הנסיעה והמלחמה הארורה...

חודש בעלי היה על גבול עזה בעוטף (כמו כולם כמעט כמובן) ואני לשנייה לא מתלוננת
אני גאה בו אבל הרגע חלף ומהרגע שהוא חזר היה לנו
חודש לאסוף את הדברים שלנו ולעבור לגרמניה.

 ואתמול זה הכה בי.

אין מצב שזה יקרה.
וכל כך ריחמתי על עצמי ועלינו באותו רגע (בואו שנייה נשים בצד את כל המסכנים שבאמת יש להם בעיות)
והייתה לי כזו תחושה מטורפת של החמצה שלא תיארתי לעצמי בכלל כמה רציתי את זה.
הבנתי שמצד אחד אני רוצה מאוד את הטיול הזה הביחד שלנו רק שנינו מחוסרי אחריות ודאגות ומחשבות
ומצד שני הזמן דוחק ואם אין תכנית ברורה זה עלול להתעכב עוד כמה שנים ובזמן הזה אנחנו דוחים אפילו את הניסיון להביא ילדים. אני עוד שנייה בת 30, טוב לא עוד שנייה עוד חצי שנה אבל אני מרגישה שפספסתי קצת.
אין לי את קריירת החלומות אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה מעצמי או מה העשה בשנתיים (עם אפשרות לארבע) פה. אין לנו ילדים ואנחנו לא סגורים על הנושא הזה.
וגם טיול החלומות שלנו נשאר באויר.

 בעלי, שעד אתמול הייתי בטוחה שלא רוצה בכלל ילדים ושזה נושא שאני מפילה עליו בכוח (עוד דבר שממנו אני חוששת). אני חושבת שזו צריכה להיות החלטה של שני אנשים אוהבים כי האחריות היא מטורפת ואם אנחנו רוצים לגדל אנשים טובים, אוהבים ערכיים הם צריכים לחיות בתנאים שיאפשרו זאת ושיאפשרו אותם ויכילו ויעטפו אותם.

אז בעלי הכריז אתמול שהוא מזמן כבר השתכנע ופתאום אני מנפצת את הבועה.
הפתעה! אני האחראית שיודעת מה צריך ומה נכון מכריזה שאני רוצה להיות אגואיסטית ושלפני שאתפנה נפשית להיות כל כולי באחריות למישהו אחר אני רוצה את בעלי לעצמי ולטייל ולהנות ללא עכבות, לחוות להרגיש להתאהב, לראות.

 אחרי ים של דמעות החלטנו שצריך להחליט תכלס:

חוסכים, נוסעים ואז עושים ילדים (התכנית שכבר שנתיים בעינה וכלום לא באמת זז)
מנסים להביא ילדים ומה שיהיה יהיה חוסכים במקביל ואחד מבין השניים מה שיצא ראשון
הוא (מצחיק) הרגיע אותי שאפשר לחכות כמה שנים אחרי הילדים ולנסוע אתם יחד או להשאיר אותם לאיזה חודש להורים מחשבה שלא אהבתי משום צד כי מצד אחד אני רוצה אותו לעצמי ואני באמת רוצה לעשות את הדבר האגואיסטי הזה ללא עכבות ופחדים וגם להשאיר ילדים (דימיוניים שיהיו לנו) לחודש אצל ההורים לא נשמע לי כמו רעיון טוב בכלל!  

 לבסוף בתחושה שלא השתנתה בהרבה הלכנו לישון, אני ממשיכה לחלום על החול הצהוב והחם
המים השקופים, הנופים המרהיבים, בעלי מביא לי קוקטיל מפוצץ טעמי אלכוהול שונים ואת שנינו שוחים/נחים/עושים אהבה/מסאז'ים על החוף איפשהו
הלוואי שהכל איכשהו יסתדר מעצמו אני פשוט כל כך פוחדת מתחושת ההחמצה הזו
ומזה שזה יכול להשליך על הילדים שיהיו לנו ולהשפיע על מערכת היחסים והתחושות והרגשות שלנו אליהם... 

אני פשוט באמת מקווה שהכל יסתדר

משבר שני...

שבועיים פה...

היום התייצבתי כפי שנקבע לי בביה"ס ללימודי גרמנית שמיועד למהגרים שעושים קורס "אינטגריישן" מאוד הופתעתי שבמקום שאליו מגיעים אנשים שלא יודעים שפה אין אף אחד דובר אנגלית שיכול להסביר בצורה ברורה מה קורה. מהאונ' שבעלי שייך אליה הסבירו לו שאני לא יכולה לקבל קורס כזה על חשבון הממשלה אבל לא הסבירו מדוע. בתור ישראלית החלטתי שאני אלך לבדוק את הסוגייה לבד כי לא ייתכן שאני אצטרך לשלם מלא כסף על קורס שפה. בעיקרון זה ייתכן אבל בכלל לא בא לי לשלם על זה כאשר כל הבא ליד מקבל אותו בחינם.
עכשיו אני לא רוצה להישמע מגעילה (אבל אני אשמע ללא ספק)...
האוכ' שהגיע לקורס הייתה ממש חלשה ואני לא יכולה להגיד שהרגשתי שבא לי לקחת חלק בזה
העדפתי כמובן לעשות את זה עם אנשים שהגיעו לכאן לצרכי לימודים למשל אבל מי שואל אותי בעצם...
למרות שמצד שני אם אני משלמת את הסכום המלא המעט ביותר הוא לעשות את זה עם אנשים איכותיים שבאו ללמוד ולעבוד ולא לחיות על תנאים סוציאליים של המדינה הזו.
טוב זה נשמע נורא אבל זה באמת נראה ככה אבל כיוון שאני מנסה שלא להכליל אני מקווה שהם כולם יצליחו וישתלבו יפה בשוק העבודה.
לאחר המפלה הראשונה החלטתי שאני הולכת לחנויות לבדוק סוגייה נוספת.
אנחנו מצאנו דירה נחמדה מאוד להשכרה (איזה זוג מהעבודה של בעלי עוזב ואנחנו
כנראה נשכיר את המקום שלהם אם ה "LAND LADY" מונח מוזר בפני עצמו תסכים, מסתבר שהם בודקים פה רקע של השכרות קודמות וכיוון שאנחנו קצת חדשים פה זה עלול להוות בעיה, אני מאוד מקווה אבל שבסופו של דבר יגלו הבנה בכל זאת אנחנו בחוזה עבודה ולא איזה מהגרים לא חוקיים...).
למזלנו את רב הדברים יש בדירה ואנחנו נצטרך בעיקר לעשות השלמות.
הלכתי לבדוק איפה אפשר לקנות שמיכות כריות ומצעים וזה מה שגיליתי:
יש במדינה הזו הרגלי שינה מאוד מאוווד מוזרים, רב המזרנים הם ליחיד ואם רוצים מיטה זוגית לרב נראה שני מזרני יחיד במסגרת אחת.
התברר שעניין המצעים פה עוד יותר הזוי.
רב המצעים שנמכרים הם תואמים למזרנים ההזוים (באופן מפתיע) כאשר הסט כולל כיסוי כרית אחת וכיסוי שמיכה אחת... וזהו! התוצאה היא או שצריך שני זוגות מצעים לכל מיטה דבר שהוא די טפשי ולא חסכוני וגם בכלל לא מתאים כי מה הטעם לקנות שני זוגות גם יקר וגם לא הכי אסטטי בכלל.
האפשרות השנייה היא לחפש בנרות מצעים שגדולים מ 200*135 משימה לא קלה בכלל כמתברר ועוד אם רוצים שני כיסויי כריות אז בכלל...
הא ואני כבר לא מדברת על זה שסט מצעים לא כולל סדין! ממתי לא צריך סדין?!
נו ועניין השמיכות והכריות שיקרים פה בטירוף מסיבה שלא ברורה לי עדיין.
לאחר מכן החלטתי ללכת למקום הבטוח, לסופרפארם המקומי DM.
הלכתי לחפש כמה מוצרי צריכה בסיסיים כמו למשל קרם לשיער... מפלה מס' 3, הכל אבל הכל כתוב בגרמנית!
אין לי שמץ של מושג איך נקרא קרם לשיער ומה אני הולכת לעשות מעכשיו.
נו ומפלה מס' ארבע כאשר בעלי סיפר לי שאמרו לו שפה לא ניתן להוריד סרטים/סדרות בטורנט.
למי שמכיר אותי טוב יודע שאני ג'אנקי של TV וצופה אדוקה במלא סדרות וסרטים.
טורנט בשבילי הוא דבר הכרחי ביותר ועכשיו כשגם זה נלקח ממני אני לא מבינה מה אני עושה פה ומתחילה לאט לאט לארוז מזוודות נראה לי...
מה גם שהסרטים שמראים פה בקולנוע כולם מדובבים לגרמנית ומפה לא מפתיע שאנשים לא יודעים אנגלית.
האור בקצה המנהרה היה הבחור הישראלי המקסים שהכרנו ושאימץ אותנו לחבורתו.
העברנו כמה ערבים מאוד כיפים אתו ועם אשתו והחברים שלהם.
אז לא הכל נורא... :)

ובנימה סוג של אופטימית זו הלכתי לנסות לרפא את עצמי מהצינון שבינתיים חטפתי :)

שבוע מקסים :)

המשבר הראשון

באמת תהיתי כמה זמן ייקח לי...
המשבר הראשון שלי התרחש ביום השישי ואולי היה קשור יותר
למזג האויר האפרפר או אולי כמו שבעלי אומר להורמונים.
לטענתו אני מונעת בידי הורמונים ולפעמים נראה לי שהוא צודק נו לפחות זה קל יותר לחשוב ככה כדי לתרץ כל התנהגות נבזית שלי :)
בכל מקרה, דבר אחד הוביל למשנהו ולפעמים אני מאוד מצטערת שאי אפשר למחוק מילים שכבר יצאו מהפה.
גושים קטנים של פחד שנדחקו לפינה במהלך חודשי ההכנה למעבר ובמהלך השבוע האחרון כנראה התאגדו
והחליטו לצאת נגדנו, הפעם היינו חלשים מדי. אני שתדרכו אותי להיות מאופקת, לתת כתף ולעזור בכל לבעלי התפרקתי ועפתי על עצמי. אולי היה קשר בין המציאות לאשליה והציפיה שמשום מה בניתי לי בראש של משכורת ביורו ושופינג ברופי. אחרי סבב חנויות (וזה שאנחנו חיים כרגע במרכז ובו בעיקר חנויות מעצבים לא עזר)
הבנתי שיש דברים קיומיים שזולים יותר מבארץ כמו קניות בסופר וסופר פארם אבל שאר הדברים אולי לא כל כך ועם זה כבר יהיה צריך להתמודד. אני שלא אוהבת להגיד לעצמי לא הבנתי שצריך לעשות הערכת מצב מחודשת ולהרגע.
בי בי חלומות על דיור, שאנל וארמני במחירי רצפה, שלום מציאות חברות עממיות (ואמרתי לך שמסתמן מעל דפי הבלוגים השונים על אירופה) את סערת הרגשות שאליה הכנסתי את עצמי ואותו ומפלים שהתחילו לרדת לקחתי לחדר
וכמו פולניה טובה התיישבתי בחושך מול החלון הפתוח הצופה לנהר וחשבתי האם הוא קר ואיך ירגיש לי בפנים...
טוב סתם אני מגזימה זה היה קטע דרמטי שעבר אחרי חצי שעה וחפיסת שוקולד מריר.

כנראה באמת ההורמונים שולטים בי... תמיד ידעתי שהספרים שאומרים שאנחנו יכולים לשלוט בעצמינו ובמוחנו משקרים. יום למחרת כבר התחילו להגיע חדשות טובות על אפשרויות ההתאקלמות שלנו פה מה ששיפר פלאים את מצב הרוח ועוד יותר מזג האויר שהתבהר. תרגמנו את קורות החיים שלי לאנגלית דבר שהצביע שוב ושוב עד כמה אני אדירה לפחות על הנייר ודברים התחילו לרוץ.

 כיוון שהכל די חדש לי פה אני מנסה ללמוד כל דבר לעומק ע"י חיטוט בלתי פוסק באינטרנט (שאגב פה הרבה יותר גרוע :( ) שלשום התישבנו בבית קפה וכיוון שאני לא אוהבת בירה החלטתי להתחיל את המסע שלי למציאת
הקפה הכי טוב פה באיזור.
תעסוקה נעימה למדי בסה"כ.
אני אוהבת את הקפה שלי: הפוך (לך תסביר את זה לגרמנים), חלש, דל, סמיך מאוד, עם הרבה קצף,
בלי סוכר,  לא רותח ועם הרבה נוכחות (קיצר לא דליל ומימי).
בבית הקפה נתקלתי במס' אפשרויות ביניהן קפוצ'ינו (לפי ויקיפדיה זה קפה בו יש כמות גדולה יותר של אספרסו).
קפה לאטה/Cafee eu leit שאמור ככל הנראה להיות אספרסו על חלב AKA הפוך שזה בעצם מה שאני מחפשת.
ועוד מספר אפשרויות שנראו לי פחות מעניינות.
בבית הקפה קיבלתי קפוצ'ינו שתאם את התיאור עם קצף טעים אך לא סמיך מספיק לטעמי.
הניסיון הבא היה סטארבקס בו מעולם לא הייתי קודם.
קודם כל אי אפשר לסמוך על מקום של קפה שאין בו ריח של קפה, דבר שני יש להם גדלים הזוים אני לקחתי בינוני וקיבלתי דלי. עכשיו לעניין הטעם, הזמנתי קפה לאטה וקיבלתי תערובת דלילה, כמעט ללא קצף ורותחת, פוי.
בקיצור המחקר יצטרך להמשיך ואני לא ארגע עד שאמצא משהו שמתקרב לפחות לרמת ארומה!

זבל.
היום קרה לי דבר נורא.
לכלכתי בתום לב :(
הרחובות פה נקיים באופן יוצא דופן פשוט לא ניתן לתיאור וזה כל כך נעים.
בדרכי הביתה עפה מתיקי קבלה ולפני שהספקתי לתפוס אותה נחתה בנהר היפיפה והנקי.
נקודה לבנה על פני מים בתוליים ונקיים והכל בגללי.
אני ממשיכה להתביש בעצמי ומבטיחה להשתפר.
ועד אז יושבת ומתביישת...

היום השלישי ובעצם איך עבר השבוע הראשון בארץ הזרה :)

היום השלישי...

לאחר התלבטויות רבות הוחלט לקנות כרטיסיה אחת וכרטיסים יומיים (לא שהצלחנו למצוא איך).

בעלי נסע לעבודה ואני החלטתי שאני הולכת לטייל לפארק הצמוד,  פארק ענקי ומדהים ביופו, היום גם יום שמשי ומרענן תענוג לטייל. הריח העומד בפארק חי כזה של עצים של טבע לא נגוע למרות שרואים כמובן את הלך הרוח הגרמני והדשא הקצוץ לתפארת.

החלטתי ללכת היום בדרך בה הלכנו אתמול, הסתבר שכל הדרכים מיועדות לרוכבי אפניים או לנשים עם ילדים (קצת בעיתי מבחינתי כי ילד לא היה בנמצא וגם על אפניים עוד לא למדתי לרכב)...

עכשיו מעניין גם שהשלט מצין שמדובר בנשים עם ילד ולא גבר עם ילד... כנראה הגברים חיבים להיות בעבודה ורק הנשים פה מטילות עם הילדים, ליברליות לתפארת העיקר יש הפגנות בעד האוכ׳ ההומולסבית והם מנסים להיות צמחונים...

אז זהו, אני הולכת לתומי בשביל (עוד לפני שבכלל נתקלתי בשלט) ונוסעים מולי בצד שמאל רוכבי אפניים, אחת הנשים מאותת לי שאני אמורה להיות בצד שמאל, קצת מוזר בהתחשב בזה שהם רוכבים שם... ביצעתי את פרצוף ה״ודאי איך לא חשבתי על זה״ ועברתי לצד שמאל... אחרי שהבנתי שכל הרוכבים נוסעים לקראתי הבנתי שלא הבנתי ועברתי לצד ימין. שם גם נסעו על אפניים, אנשים שנסעו בכיוון ההפוך. לזכותם יאמר שרובם חייכו ואמרו לי שלום :)

החלטתי לבדוק לעומק את הנושא וניגשתי לאיש בגיל העמידה שחייך חיוך מקסים.

שאלתי אותו אם הוא יודע אנגלית הוא הסביר לי שזה בערך ברמה שאני יודעת גרמנית לכן עצרנו על שפת הסימנים. שאלתי (עם הידיים) האם השביל בו הלכתי מיועד לאופנים ולנשים עם ילדים בלבד כאילו אם יש רק אישה אז זה כבר לא תקף (אפילו אם היא בהיריון נגיד לא שאני רומזת משהו רק מוודא).

הוא סוג של לא אמר שאסור למרות שבפירוש לא ראיתי אנשים ללא אופנים הולכים שם והסביר לי איפה נמצא מה ,דבר שידעתי מלכתחילה. הדבר הטוב שיצא מהשיחה הוא שהעזתי לגשת ולשאול ללא דפיקות לב או קול רועד ואפילו השחלתי כמה מילים בגרמנית לצערי רק לא זכרתי את מילת המפתח אופניים דבר שהיה מקל על השיחה ללא ספק.

תזכורת לעצמי לוודא איפה נוסעים עם אופניים ואיפה מותר גם לנשים ללא ילד ביד ללכת
ולודא מה כל שלט פה אומר.

מחר שבוע שאנחנו פה...

ההספק: שלושה טיולים בפארק

מסקנות: חייבים לקנות/להשכיר וללמוד לרכב על אופניים בשטח שמיועד לכך כמובן.

             הכל מאוד נקי ומשתדלים לשמור על זה ככה, סיפרו לי על זה שמפרידים זבל ועניינים טרם                                          נתקלתי בנושא המחזור חוץ מהבקבוקים ועניין השקיות.

             הכלבים לא נובחים, תמיד קשורים ובאופן כללי לא משוטטים- אני בגן עדן!

ההספק: 3 גיחות מכוונות לאיזורי קניות.

מסקנות: לא ידעתי על קיומה של כמות כל כך גדולה של מעצבים שמרשים לעצמם לזרוק מחירים של                                       לפחות  100 יורו לפריט, מצד שני, האנשים היחידם שראיתי הולכים עם חבילת קניות השם המתנוסס על        

              השקית היה   PRIMARK אז לא ברור איך חנויות המעצבים הללו שורדות.

             מסקנה נוספת, כל החלומות שלי על בגדים זולים ושופינג מטורף לאט לאט התאדו כי המחירים לא
             משמעותית יותר נמוכים אבל סוף העונה יביא אותי להחלטות סופיות בנושא.

ההספק: 3 מסעדות מתוכן 2 מקומיות, בית קפה אחד, 2 מקומות של בירה ובר אחד.

מסקנות: נושא הטיפים לא לחלוטין ברור לי כי מצד אחד קראתי שנותנים בין 5-10% ו/או מעגלים למעלה                                  אך גם כתוב שהטיפ כלול כבר בחשבון ואם זה לא מספיק  אם לא משאירים טיפ לא מעקמים                                      לך פרצוף ולא רצים אחריך כמו בארץ (לא שניסיתי את זה אי פעם...) בקיצור עדיין בדילמה.

             הסתבר שבבר משלמים אחרי כל סיבוב שתיה ולא רק בסוף דבר שמאוד בילבל אותי.

             האוכל ממממש שמן והאנשים לא סימן שהם עושים מלא ספורט, מסקנה שקצת עייפה אותי ושוב                               הבטחתי לעצמי ממחר.

             הבירה פה מאוד זולה (חבל שאני לא אוהבת בירה) אבל שאר האוכל בחוץ (נו חוץ ממש סטנדים                                  של נקניקיות ושטויות) רק טיפה יותר זולים מבארץ - אכזבה

             איזור הבילוים היה מטונף באופן הזוי אני מקווה שביום שני ינקו אותו! אני אבוא לבדוק!

ההספק: 3 הליכות לסופר

מסקנות: הרבה יותר זול מבארץ רק שהשקיות עולות כסף וכיוון שכל פעם הלכתי לסופר בלי לתכנן שילמתי                 עוד 10 ש"ח תוספת על שקית. שמעתי טיעונים שהגרמנים קונים כל יום כמעט ולא ממלאים                            עגלה, הגיוני לאור גודל המקרר בדירה שקיבלנו :( עכשיו אני אצטרך להיסחב כל יום לסופר.

 דברים כלליים אליהם שמתי לב: המכוניות רובן יקרות ומאוד נקיות (נזכרת לי בלכלוכית שלנו היפה... :()

 אנשים חוצים את הכביש בכל מקום שבא להם- סותר לחלוטין את כל מה שחשבתי על גרמנים וסדר.

עוד דבר ששמתי לב אליו או יותר נכון הבנתי הוא שאני לא מצליחה לתפעל פה את עניין המים!

אני סהכ רואה בעצמי אדם אינטלגנטי אבל  המים שיוצאים או קפואים או רותחים אין באמצע.

בעלי הסביר לי בסבלנות שאני צריכה לפתוח ממש חזק את החמים כדי שהבוילר יעשה את הקליק ואז להוסיף קרים בהדרגה וזה יתאזן. כיוון שישראל מתיבשת (ומשום מה החלטתי שגם גרמניה) מאוד קשה לי להדליק זרם חזק של מים כי כואב לי על הבזבוז המטורף וללא שום סיבה מוצדקת.

כנראה שכל עוד אנחנו בגרמניה אקפא או שאכווה ... :(

ועוד דבר קטן, אין לנו מנורה במטבח. אני מבינה מקרר קטן כי קונים מעט אבל למה אין אור במטבח?!
אולי נהוג להפסיק לבשל אחרי השקיעה?!

אולי זו הדרך שלהם להישאר רזים ובכלל לא האופניים? אני חייבת להבין את זה!

מחר אנחנו שבוע פה ואני מרגישה שטעמתי קצת מהמקום החדש ומיוחד הזה

העיר באמת מדהימה זה שילוב של ישן מאוד ומודרני וזה מרהיב, האויר אחר והשקט... אח השקט נושמים פה אחרת יש מרחב נשימה.

הבנתי גם שלפני שבאנו חייתי בבועה מבחינת תכנון העתיד הכלכלי שלנו פה איכשהו כנראה היה נדמה לי שמשלמים פה ביורו והמחירים ברופי.

הסתבר שזה זול יותר מישראל אבל לא ברמה שתכננתי (לא ברור מאיפה הרעיון המגוחך) אי לכך חזרה למציאות ולסופי העונה בחנויות שטרם גיליתי.

שיהיה לנו שבוע נפלא והתחלות קלות ;)

היום השני...

התמזל מזלנו וקיבלנו יום שמשי ומקסים והחלטנו שהולכים לטייל.

תפסנו את המצלמה ויצאנו לרחוב, השמש מחממת האנשים על אופנים והכל פורח וזורח.

במהלך הטיול בפארק החלטתי על תכנית פעולה, כל יום אני אקח איזור אחר ואלך לחקור אותו.

בנוסף, למרות שהמקום שבו אנחנו מתגוררים עכשיו פשוט מהמם (360 מעלות חלונות פונים לנהר מה עוד אפשר לבקש) אבל זה רק לחודשיים והגיע הזמן להתחיל לחפש מקום לעבור אליו דבר שיהיה לא פשוט אם לא מכירים את האיזורים.

כיוון שבעלי הכריז עלי כעל האחראית על הלוגיסטיקה אני לוקחת את התפקיד ברצינות רבה והחלטתי להעמיק את ההבנה שלי באיזור, במחירים ובעניין ההשכרה.

אתמול התברר (לא שלא שמענו על זה) שגרמנים אוהבים דיוק וסדר, כל דף שבעלי מילא או כתב בו משהו הכי קטן בצורה לא נכונה במשאבי אנוש קרעו את הדף לגזרים באופן מיידי והוא נאלץ למלאו שוב. כיוון שסה"כ אנחנו אוהבים טבע ועצים החלטנו להקפיד...

בשלב מסוים בטיול הגענו לכיכר ראשית למדי עם שוק באמצע, קנינו לנו פטל ומאושרים המשכנו לטייל. גילינו שהפטל די רקוב (כנראה שלא בתם הוא עלה 0.99 יורו אצל הגברת הנחמדה כאשר כל השאר מכרו לפחות ב 1.5 יורו...) עכשיו אני כבר לא בטוחה לגבי טיב הדברים בשוק אולי סופר זה בכל זאת עדיף? 

העיירה פשוט ציורית באיזור הישן, חלונות ראוה מקסימים, פרחים ושאר אטרקציות למטיילים.

החלטתי שאני רוצה ללכת לתיאטרון, אופרה ולשמוע זמרי כנסיות בכנסיה הלואי רק שאבין משהו

בכל מקרה, אנחנו מטיילים לנו בפארק ענק ציפורים מצייצות אנשים רוכבים והכל פשסורלי ונפלא.

בשלב מסוים הבנו שאנחנו רעבים ומצאנו מסעדה גרמנית נחמדה הפעם לא נפלתי בפח המטוגן שלהם ולקחתי הודו נו וכמובן זה בא עם תפו"א מוקרם בשמנת חמוצה על זה לא יכולתי לוותר!

המסתורין החדש בשבילנו היה הטיפ.

האם וכמה נותנים טיפ???

בעלי שהיה בדנמרק אמר ששם לא נותנים טיפ אבל פה זה לא דנמרק ולא רצינו להתפדח לחלוטין. במסעדה בה היינו אתמול בחור (מלצר) נחמד אמר לנו שנהוג להשאיר טיפ (היה מפתיע אם היה אומר אחרת והרי בכל זאת הוא לא הכי אובייקטיבי).

החלטנו שנקרא על כך בגוגל.

דבר ראשון בואו נבקש חשבון:  (Die Rechnung, bitte” (dee rêH-nûngk, bî-te”

הסתבר שנהוג להשאיר בין 5-10% אבל לא כפי שאנחנו עושים (משאירים טיפ על השולחן לפני שהולכים). נהוג להגיד את הסכום הכולל שנרצה להשאיר הרעיון הוא לעגל למעלה לתת את הסכום המדויק ולומר את מילות הקסם:  (Stimmt so” (‘keep the change” 

או לחלופין לתת את הסכום הגדול יותר שיש לנו ולהגיד את הסכום שנירצה לתת כדי שהמלצר ידע כמה להחזיר.

הענין השני שהחלטתי לעבוד עליו היה הגרמנית שלי, לפני הנסיעה עשיתי קורס גרמנית קצר דבר שאני מבינה שעזר לי מאוד ומומלץ בחום.

אמנם הגעתי בלי הספר והוא בדרך בדואר אבל יש דברים שאני קולטת וזה מעולה, בטח יותר טוב מלהגיע ולהיות בהלם.

אז החלטתי לוודא איך אומרים היכן השרותים בתור התחלה:

Wo ist die Toilette?

זה עבד יופי והרגשתי שלא לגמרי אני מאכזבת את המורה המדהימה שלי לגרמנית :)

לבסוף המשכנו למרכז קניות ענק של ברמן שמורכב בעיקר ממותגי יוקרה.

מאוד נהנתי להסתובב שם אך כיוון שאני עוד לא לגמרי מבינה את הצריכים שלי מבחינת בגדים החלטתי להמתין עם זה.

במכולת הקטנה שליד הבית קנינו HARIBO סוכריות ליקריץ שאני מוצאת מאוד טעימות, התמכרתי באחד משיעורי הגרמנית ואני מציעה להתרחק מהן אלא אם כן בא לכם על מכת סוכר כי אי אפשר להפסיק!

בעלי נפל ונרדם לאחר הטיול הזה ואני התיישבתי ליד החלון כדי 
לכתוב קצת חויות נתראה מחר :)

Guten Abend!!

 

היום הראשון...

אחרי שפרקנו קצת דברים במלון (וקלטתי את הסדר המופתי) סידרתי ויישרתי שוב את הדברים

בכל זאת לא רציתי להיראות רע בעיני בעלי הבית החדשים על היום הראשון :)

יצאנו ללמקום העבודה של בעלי להכיר את המקום והאנשים שהוא הולך לעבוד אתם.

שמחתי על ההזדמנות גייסתי את כל הנחמדות שלי, דחפתי עמוק פנימה את הפחדים ובראש זקוף נסענו.

האוניברסיטה נמצאת (להבנתי) בפאתי העיר אך ממוקמת בתוך יער מקסים יותר נכון פארק.

היום היה אמנם קצת אפור אבל הריח שעמד באויר של יער אחרי הגשם בהחלט קנה אותי.

הסתבר שרב האנשים בחופש כך שעשינו היכרות די חלקית, דבר שאיפשר לי קצת להשתחרר ותת דרור למימיקה (שהתבררה כיוצאת דופן) וגם לאנגלית.

באשר לאנגלית, האנגלית שלי טובה (לדעתי), בד"כ מהפחד לדבר אני שותקת אלא אם כן אנחנו אחרי כוסית או שתיים ואז אני מדברת אנגלית שוטפת וציורית :)

אתמול הבנתי שהאנגלית שלי הרבה יותר טובה מהגרמנית דבר שאיפשר לי לדבר
בצורה ממש מפתיעה וללא כל קיק אלכוהולי.

אז הכרנו כמה אנשים ואת עובדי אגף משאבי אנוש.

הם התבררו כחייכנים ומקסימים עם רצון לעזור וללא הגינונים שסיפרו לנו עליהם מעבר לים.

הם בכלל לא היו מאופקים או מנומסים בצורה ממש מעמיקה (בואו נגיד שאת הגוף השלישי השארנו
לשיחות עם הסבתות ברחוב) והרבו לצחוק ולהתבדח, בקול רועם מאוד :)

בכל מקרה, אחרי שצלחנו את ההיכרות ואת הפארק בצורה מאוד חלקית הגעתי לשתי מסקנות:

1. יש להתמיד ולחייך לאנשים פה, הם מעריכים זאת ואומרים דברים (אין לי מושג מה ולכן אם יש הבדל משמעותי בין תרבות המימיקה שלהם לשלנו יש סיכוי שאני לא קולטת והם מסבירים לי לאן להעביר את עצמי...)

2. צורת התחבורה העיקרית בעיר היא אופניים וכדאי לי מהר מאוד להתאפס על הנושא וללמוד לרכב אם אני רוצה לשמור על הגזרה ועל הכסף.

 הבנו שאין לנו מושג איך קונים כרטיסים לאוטובוס, כרטיס במכונה יקר בצורה מעצבנת
ובטוח שיש דרך לחסוך את זה ואנחנו לא מצליחים להבין איך וזה נורא מעצבן!
מסתבר שיש כרטיס לנסיעה של כמה תחנות (אולי מישהו יכתוב כמה בבקשה!?!?)
נסיעה לכיוון אחד, כרטיס שבועי, כרטיס חודשי וכרטיס יומי (נותר בגדר חידה לא מצאנו אותו במכונה בכלל

עד שלא נלמד את הנושא לעומק נמשיך לשלם בוחטה של כסף דבר שיעודד אותנו ללכת ברגל וכך ישמור לנו יופי על הגזרה.

אחרי עניין הכרטיסים יצאנו בערב לטייל והבנו שלא אכלנו היום, דבר שגורם לי להיות מאוד
עצבנית ולא נעימה לסובבים.

בעלי הציע ללכת לשבת במקום מקומי כדי ללמוד את הרגלי האכילה של הגרמנים (אתמול היינו במקדונלס ושם לא חידשו לנו יותר מדי למרות שלא ראיתי את הביג מק שאני כל כל אוהבת בתפריט)

אז הלכנו... למזלנו היה בחור צעיר דובר אנגלית שעזר לנו עם התפריט והזמנו אוכל מקומי.

נו מה אגיד... אני לא שמנה ולא מלאה במבנה אבל גם לא מקל ומאוד משתדלת לשמור על הגזרה דבר שכולל המנעות מאכילת שטויות וחטיפים וג'אנק פוד (משתדלת מילת המפתח...)

נו וכמובן בודקת כל דבר כמה יש בו קלוריות (לא מפריע לי לבלוס באושר אך עם מצפון) בכל מקרה, מהתפריט התברר לי שהגרמנים כנראה פחות שומרים...

הכל מטוגן, הסלטים עם מיונז והבשר שמן ועוד טבול ברוטב ואם זה לא מספיק לכל זה מוסיפים תפו"א עם מלא שמנת לא 9% רב הסיכויים... מה אגיד... עפתי על זה!

אחרי האוכל הבנתי שאני לא אצליח לשרוד ככה הרבה או שאחזור כפולה ורצנו לסופר.

גם כי אין טעם לקנות סנדויצ'ים בחוץ סתם בזבוז כסף וגם כי כל פעם לא נעים
לי לבקש או לשנות ויותר פשוט לי להכין בבית.

קנינו אוכל לארוחות קלות לאיזה 3 ימים ואני חייבת לציין שיצא משהו כמו חצי מחיר יחסית לישראל.

אבל אני באמת לא מצליחה להבין איך הגרמנים שומרים על הפיגורה עם כל האוכל הזה, בכל פינה מסעדה או בר והכל מלא אולי הפיתרון הבלתי נמנע הוא ספורט?!

לבסוף אחרי שאכלנו וראינו הקוסם מארץ עוץ החדש (מומלץ אגב)

נפלנו באפיסת קוחות!

מחר יום חדש :)

ועכשיו אנחנו כבר בגרמניה...

ועכשיו אנחנו כבר בגרמניה...

ברגע מסוים הבנתי שבמהלך כל הדרך אני חושבת איך להעביר כל חויה למילים כתובות ונראה לי שאולי זה יהיה גם נושא הבלוג:

M & J עושים את גרמניה

ההכנות התחילו מבעוד מועד אך נקטעו באכזריות כיוון שבעלי גויס בצו- 8 ממש על ההתחלה ועשה חופשה חלומית של חודש בעזה החמה.

אני ניסיתי כמה שאפשר לדאוג ללוגיסטיקות שניתן לעשות לבד ואפילו באיזשהו מקום הודתי
על כך שהיה לי משהו להעסיק בו את עצמי לאורך הזמן הנורא הזה.

ההורים כמה שלפני כן היו לחוצים מהנסיעה שמחו עליה מאוד מרגע הגיוס ואני חושבת שזה אחד הבונוסים היחידים שניתנו עי הצו הזה, זה וחבילת הממתקים שקיבלנו מהתורמים המקסימים.

התהליך הלוגיססטי כלל עזיבת הדירה המקסימה שלנו, הדירה המשותפת הראשונה
שלנו בה גרנו לאורך 5 שנים נפלאות, בה אירחנו, שמחנו, החלטנו להתחתן וכו'...

אחרי שחזרנו להורים (והפכנו להם את הבית מזל שהם שהו בחו"ל) התחלנו לארוז.

משימה שהתבררה כלא הכי פשוטה כי הוחלט על נסיעה במתכונת קלה.

23 ק"ג לאדם + תיק מטוס עוד 8 ק"ג, משימה בלתי אפשרית בהתחשב בעובדה
שרק התמרוקים שלי שקלו 7 ק"ג ואני כבר לא מדברת על הקוסמטיקה והבגדים.

בעלי כמעט חטף קילה כאשר ניסה לשקול את כל מה שאני רוצה להעביר אתנו אך
תודות לנחישות של אמא שלי שמאוד אוהבת את בעלי הוא ניצל.

הוחלט שעוד קופסא תיסע אחרינו.

ואז הגענו לשלב הפרידות.

כיוון שמדובר בתקופה מוגדרת החלטנו רק לעשות שמייח ולא להיפרד באמת.

המסיבות נמשכו חודש ימים, נפגשנו עם כולם כמה וכמה פעמים, לא הזלנו דמעות כמעט (נק' המשבר היתה מבחינתי פרידה מחברתי המדהימה דבר שהוביל לשינת פוזה בסלון דבר שהסתיים בהתקפלות עם זנב בין הרגליים וחזרה לחדר כי בעלי נרדם וכל מה שהיה נדמה לי שעבר עלי לא הכי עניין אותו בשלב זה :))

אחרי אינספור סלפיז נפרדנו ונסענו.

טרום ונסיעה:

ערב לפני הנסיעה שהינו אצל ההורים שלי

בכלל אני חייבת לספר שבורכתי במשפחה הכי מדהימה עלי אדמות!!!

ועוד בורכתי בכך שלבעלי גם יש משפחה מדהימה כך שכולם ביחד מ ד ה י מ י ם!!!

אז כמובן שלא קל בכלל היה "להיפרד" במיוחד משתי הפולניות שלנו (האמהות כמובן)
אבל עליהן אני אמשיך לספר בהזדמנות.

סבתא שלי שאין עליה בעולם לא הצליחה להתאפק והיתה היחידה שפתחה וסגרה את הברזים
(הפולניות אמרו שישבו בחושך ויבכו ושלא ניקח את זה ללב...)

אחרי אלף נשיקות לאחי הגיבור שלא מצליח להבין עדין אם לחשוף רגשות זה מגניב או לא אז י
וצא לו קצת עקום בערך כל צד של הענין לא התאפק והתחבקנו ארוכות כיוון שקיבלתי אותו כמתנת
בת מצווה פשוט זה לא היה...

לבסוף יצאנו לדרך!!!

אבא שלי שיחייה נוהג בד"כ 50 קמ"ש מחוץ לעיר (כן גם כי הוא החליט לחסוף על משקפי ראיה דבר שטיפה מסכן את הציבור בכביש...)

בכל מקרה הגענו ל "כאן בונים" בערך חצי שעה לפני הרכבת ובשלב זה היינו בטוחים שנישב בתחנה שעה ונחכה אך לא ולא! אבא התגלה כשומעכר לא קטן, נתן בראש והביא אותנו 10 ד' לפני הזמן לרכבת דבר שאפשר פרידה מהירה ללא דמעות אך לשנייה לא מנע מההורים שלי לעמוד מאחורי הגדר ברכבת ולצעוק לנו דברים (פולנים כבר אמרתי? בחושך כבר ציינתי?).

בקיצור הגענו לנתב"ג מסרנו את התיקים והתמקמנו בבר מקומי שבעלי קרא עליו דברים נחמדים.

בעת קבלת החשבון צעירונת בת 18 ציינה ש "נו אתם יודעים נתב"ג וזה" אחרי 10 ד' הבנו למה.

הסתבר שלחזק קצת קוקטיל בשוט ליקר זול עולה 45 ש"ח בנתב"ג... גיינו את כל הישראליות הנחושה שלנו והנימוס הרוסי שלנו והסברנו לה שזה לא יקרה... הבינה...

במטוס הכל היה סבבה לגמרי נו חוץ מהעובדה שהנחיתו אותנו בפראג במקום בברלין...

אחרי שהתפזר הערפל הגענו ליעד הבנו שלא הבנו וניסינו לקנות כרטיסים לרכבת (שעלתה יותר מהטיסה נו מה...) אחרי 18 שעות סה"כ הגענו לגסט האוס של האוניברסיטה בו אנחנו מתארחים עד שנקבל דירה...

וכמו שבעלי אמר לי אחרי ששאלתי נו איך "את חייבת לראות את זה"...

ואכן....ככה התחילה ההרפתקאה שלנו בגרמניה :)

הרפתקאות האבודים באירופה

אחרי תקופה של שנה המלווה באי וודאות הכל הופך להרבה יותר ברור ויחד עם זאת ללא ברור בכלל.
חיכינו כל כך הרבה כדי שלא להיות באוויר ועכשיו צריך להתכונן לשינויים שיבואו וכדאי שכמה שיותר מהר.

בעלי אומר: "כאשר יש אי וודאות כל האופציות פתוחות", אני אמנם מתחברת לחיובי שבזה אבל מעדיפה את תחושת הביטחון הרבה יותר.
לאחר שהוא סיים את הדוקטורט זה היה רק עניין של זמן עד שיימצא המיקום לפוסט דוקטורט וחיכיתי לזה בקוצר רוח.
גם כי קצת מאסתי בעבודה שלי וחיכיתי לשינוי וגם כי החלטתי שאני הולכת לקחת את ההזדמנות הנהדרת הזו בשתי הידיים ולנצל כמה שאפשר.
לצורך העניין נבחרו מספר יעדים ואף על פי שהייתי בטוחה שהגחמות שלי הן שיובילו להחלטה נאלצתי לקפל את הזנב ולהנות ממה שהוצע בלי שדעתי תשנה יותר מדי.

ואז הוא התקשר בסקייפ (אני מבינה שהכלי הזה הולך לשמש אותנו המון מעכשיו)
ואמר את מילת הקסם.... התקבלתי!!!
אני חושבת שמעבר לזה שהתחילו לרעוד לי הידיים כי פתאום כל העניין נהיה ממשי המחשבות והרגשות הציפו וסחפו אותי למחוזות רחוקים מאוד אולי אפילו מהמציאות
אנחנו מחכים כל כך למשהו ואז זה נהיה אמיתי, זה רגע מאוד מוזר שבו יודעים שזה הזמן לפעול, לזוז, להתחיל לשחות אבל גם רגע שבו את קופא (אני לפחות).
עד שהפשרתי קיבלתי עדכון עם כל הפרטים והבנתי שמוניתי לאחראית הלוגיסטיקה הראשית לענייני מעבר ועל אף כמה שזה החמיא לי הבנתי שלא תהיה לי ברירה אלא להיכנס למים העמוקים ולהתחיל לשרוד, דבר לא פשוט לכל הדעות.
הבנתי שיהיה לי הרבה יותר קל לא לנסות לחשוב על כל זה אלא פשוט להתחיל לתכנן, מימלא כבר מזמן התחלתי לקרוא פורומים שונים ולהתעניין כך שחלקית מידע כבר יש לי ולגבי השאר יחי נוהל הרשימות והסדר (שבגינם מוניתי לאחראית אגב, בטח אין שום קשר לזה שלבעלי אין זמן להתעסק בדברים הגשמיים כי הוא בענייני מדע בלבד...)

מבחינתי החלק הכי קשה הוא הפרידה מהמשפחה והחברים, דבר שאני לא הולכת לחשוב עליו (ככל הנראה עד שנחזור סופית לארץ) כי אם אני אתן לעצמי להתרכך, נו בואו נגיד שחפיסת לילי לי כולל כלבלבים רצים סביב ומתרפקים עלי ופיות שיאכילו אותי ממתקים וילבישו אותי בהוט קוטור לא יספיקו....
אז ההחלטה נעשתה, לא חושבת כן עושה וכך הכל התחיל.

ההורים מזהים את ההזדמנות שבדבר (והטיולים הפוטנציאליים) אם כי לא שוכחים שאני עוד שנייה בת 100 ועוד לא הבאנו ילדים אחרי שתי שנות נישואין ועל אף בריאות מופתית טפו טפו טפו...
ומפרגנים מאוד, דבר שטיפה מפתיע אותי בהתחשב בעובדה שאני מדברת עם אמא 3 פעמים ביום לפחות ועם כל השאר לא הרבה פחות (מפתיע איך נותר לי זמן לעשות עוד דברים בכלל).
גם החברים מפרגנים ולאט לאט נוצרת רשימה עם לוז הולך ומתבהר של אנשים שמחכים לבוא וזה כולל את 

אז הינה אני מוצאת את עצמי בערימת ניירות ו רשימות TO DO ועוד רשימות של מה שאני ממש חייבת לקחת איתי או לקנות מראש כי פשוט גרמניה מדינת עולם שלישי בה לא מוכרים, שמיכות פוך, מצעים, כריות, נייר לכתיבה, ג'ינסים וגומיות חזקות לשיער.... ואני כבר לא מדברת על קרם לשיער, תחבושות וכו'...
החשש שלי הוא מפני דברים שאין לי דרך לחשוב עליהם מראש כמו חוקים מפגרים שאף אחד לא באמת מאמין שקיימים (אחרי דייג אסור להביא את הדג חי הביתה אלא להרוג אותו בחוף עם אלת ביסבול כי זה הרבה יותר הומני וזה לא שאני מתעניינת בדייג בכלל)  ועדיין עלולים לסבך נערת פרברים צעירה ותמימה בעיר הגדולה.

בכל מקרה, כרגע אני מנסה לנשום... דבר שהסתבר ככמעט בלתי אפשרי 
אמא שלי החליטה שהבעיה המיותרת הזו תיפתר עם קצת אלכוהול והצדקה 
אז טיפה מבושמת ובעיקר עם המון חלומות ותקוות מתחילים לתכנן ומקווים שיהיה הכי טוב שיכול להיות!

הרפתקאות האבודים באירופה

אחרי תקופה של שנה המלווה באי וודאות הכל הופך להרבה יותר ברור ויחד עם זאת ללא ברור בכלל.
חיכינו כל כך הרבה כדי שלא להיות באוויר ועכשיו צריך להתכונן לשינויים שיבואו וכדאי שכמה שיותר מהר.

בעלי אומר: "כאשר יש אי וודאות כל האופציות פתוחות", אני אמנם מתחברת לחיובי שבזה אבל מעדיפה את תחושת הביטחון הרבה יותר.
לאחר שהוא סיים את הדוקטורט זה היה רק עניין של זמן עד שיימצא המיקום לפוסט דוקטורט וחיכיתי לזה בקוצר רוח.
גם כי קצת מאסתי בעבודה שלי וחיכיתי לשינוי וגם כי החלטתי שאני הולכת לקחת את ההזדמנות הנהדרת הזו בשתי הידיים ולנצל כמה שאפשר.
לצורך העניין נבחרו מספר יעדים ואף על פי שהייתי בטוחה שהגחמות שלי הן שיובילו להחלטה נאלצתי לקפל את הזנב ולהנות ממה שהוצע בלי שדעתי תשנה יותר מדי.

ואז הוא התקשר בסקייפ (אני מבינה שהכלי הזה הולך לשמש אותנו המון מעכשיו)
ואמר את מילת הקסם.... התקבלתי!!!
אני חושבת שמעבר לזה שהתחילו לרעוד לי הידיים כי פתאום כל העניין נהיה ממשי המחשבות והרגשות הציפו וסחפו אותי למחוזות רחוקים מאוד אולי אפילו מהמציאות
אנחנו מחכים כל כך למשהו ואז זה נהיה אמיתי, זה רגע מאוד מוזר שבו יודעים שזה הזמן לפעול, לזוז, להתחיל לשחות אבל גם רגע שבו את קופא (אני לפחות).
עד שהפשרתי קיבלתי עדכון עם כל הפרטים והבנתי שמוניתי לאחראית הלוגיסטיקה הראשית לענייני מעבר ועל אף כמה שזה החמיא לי הבנתי שלא תהיה לי ברירה אלא להיכנס למים העמוקים ולהתחיל לשרוד, דבר לא פשוט לכל הדעות.
הבנתי שיהיה לי הרבה יותר קל לא לנסות לחשוב על כל זה אלא פשוט להתחיל לתכנן, מימלא כבר מזמן התחלתי לקרוא פורומים שונים ולהתעניין כך שחלקית מידע כבר יש לי ולגבי השאר יחי נוהל הרשימות והסדר (שבגינם מוניתי לאחראית אגב, בטח אין שום קשר לזה שלבעלי אין זמן להתעסק בדברים הגשמיים כי הוא בענייני מדע בלבד...)

מבחינתי החלק הכי קשה הוא הפרידה מהמשפחה והחברים, דבר שאני לא הולכת לחשוב עליו (ככל הנראה עד שנחזור סופית לארץ) כי אם אני אתן לעצמי להתרכך, נו בואו נגיד שחפיסת לילי לי כולל כלבלבים רצים סביב ומתרפקים עלי ופיות שיאכילו אותי ממתקים וילבישו אותי בהוט קוטור לא יספיקו....
אז ההחלטה נעשתה, לא חושבת כן עושה וכך הכל התחיל.

ההורים מזהים את ההזדמנות שבדבר (והטיולים הפוטנציאליים) אם כי לא שוכחים שאני עוד שנייה בת 100 ועוד לא הבאנו ילדים אחרי שתי שנות נישואין ועל אף בריאות מופתית טפו טפו טפו...
ומפרגנים מאוד, דבר שטיפה מפתיע אותי בהתחשב בעובדה שאני מדברת עם אמא 3 פעמים ביום לפחות ועם כל השאר לא הרבה פחות (מפתיע איך נותר לי זמן לעשות עוד דברים בכלל).
גם החברים מפרגנים ולאט לאט נוצרת רשימה עם לוז הולך ומתבהר של אנשים שמחכים לבוא וזה כולל את 

אז הינה אני מוצאת את עצמי בערימת ניירות ו רשימות TO DO ועוד רשימות של מה שאני ממש חייבת לקחת איתי או לקנות מראש כי פשוט גרמניה מדינת עולם שלישי בה לא מוכרים, שמיכות פוך, מצעים, כריות, נייר לכתיבה, ג'ינסים וגומיות חזקות לשיער.... ואני כבר לא מדברת על קרם לשיער, תחבושות וכו'...
החשש שלי הוא מפני דברים שאין לי דרך לחשוב עליהם מראש כמו חוקים מפגרים שאף אחד לא באמת מאמין שקיימים (אחרי דייג אסור להביא את הדג חי הביתה אלא להרוג אותו בחוף עם אלת ביסבול כי זה הרבה יותר הומני וזה לא שאני מתעניינת בדייג בכלל)  ועדיין עלולים לסבך נערת פרברים צעירה ותמימה בעיר הגדולה.

בכל מקרה, כרגע אני מנסה לנשום... דבר שהסתבר ככמעט בלתי אפשרי 
אמא שלי החליטה שהבעיה המיותרת הזו תיפתר עם קצת אלכוהול והצדקה 
אז טיפה מבושמת ובעיקר עם המון חלומות ותקוות מתחילים לתכנן ומקווים שיהיה הכי טוב שיכול להיות!

שבת בבוקר יום יפה או שישי בערב גם סבבה :)

איזה יום מוזר היום תחושה של שבת ובפועל בכלל שישי בערב, בהתחשב בזה שהיו לנו כבר שישישבת השבוע בדמות שבועות כל השבוע התבלבל לי לחלוטין. בכל מקרה נחמד להיות בבית, יש כזה מין שקט ושלווה.
כל סופה"ש אנחנו נמצאים אצל ההורים ועם כל כמה שזה כייף אין כמו תחושת השקט שיש בבית. שנינו פה וכל אחד עסוק בענייניו, גם זו תחושה מיוחדת של ביחד אבל במרחב הפרטי שלך, קסום.
הבטחתי לעצמי שברגע שיהיה לי רגע שקט אני אקרצף את הבית וכל מה שהצלחתי לסחוט מעצמי זו כביסה. 
בכלל כל פעם שאני אומרת לעצמי שאני אעשה משהו יש סבירות מסוימת שזה יתמסמס בין רגעי העצלות הבלתי נמנעים. 
מדהים איך כל פעם מחדש אנחנו מבטיחים לעצמינו, לא מקיימים, כועסים על עצמינו וכלום עדיין לא משתנה, העצלות היא דבר נורא. כל יום מחדש אני מבינה את זה. כמות הדברים שהייתי יכולה לעשות והחלטתי בצורה מודעת שלא למרות שהייתי מאוד רוצה. מוזר כמה אנחנו נוטים לוותר לעצמינו, להחליף את המשימות שצריך לעשות בכאלו שלא. תחושת ההחמצה והמצפון שמתווספים לחוויה הזו מבאסים, והזמן הזה מתמלא בעשיה מיותרת לחלוטין של שטויות אם זו סדרה אהובה, מוזיקה, מנוחה, ספר. ואולי זה לא מיותר בכלל בעצם.
אולי הרבה יותר חשוב בשביל הנפש לנוח מהעשייה היומיומית ובכלל לא מדובר בעצלנות אלא במנוחה טהורה?
הרי אני מרגישה כל כך הרבה שקט ומפיקה כל כך הרבה הנאה מהזמן "המבוזבז" הזה שאולי הוא בכלל לא מבוזבז אלא חשוב, אולי לא לבית, אולי לא לבריאות הפיזית אלא לנפשית.
כמה בולשיט בשביל לשכנע את עצמי שזה שלא עשיתי היום שום דבר מועיל זה בעצם דבר טוב, יאלה הלכתי לנקות ואולי לעשות קצת ספורט... טוב ספורט בעצם אולי מחר