ועכשיו אנחנו כבר בגרמניה...

ועכשיו אנחנו כבר בגרמניה...

ברגע מסוים הבנתי שבמהלך כל הדרך אני חושבת איך להעביר כל חויה למילים כתובות ונראה לי שאולי זה יהיה גם נושא הבלוג:

M & J עושים את גרמניה

ההכנות התחילו מבעוד מועד אך נקטעו באכזריות כיוון שבעלי גויס בצו- 8 ממש על ההתחלה ועשה חופשה חלומית של חודש בעזה החמה.

אני ניסיתי כמה שאפשר לדאוג ללוגיסטיקות שניתן לעשות לבד ואפילו באיזשהו מקום הודתי
על כך שהיה לי משהו להעסיק בו את עצמי לאורך הזמן הנורא הזה.

ההורים כמה שלפני כן היו לחוצים מהנסיעה שמחו עליה מאוד מרגע הגיוס ואני חושבת שזה אחד הבונוסים היחידים שניתנו עי הצו הזה, זה וחבילת הממתקים שקיבלנו מהתורמים המקסימים.

התהליך הלוגיססטי כלל עזיבת הדירה המקסימה שלנו, הדירה המשותפת הראשונה
שלנו בה גרנו לאורך 5 שנים נפלאות, בה אירחנו, שמחנו, החלטנו להתחתן וכו'...

אחרי שחזרנו להורים (והפכנו להם את הבית מזל שהם שהו בחו"ל) התחלנו לארוז.

משימה שהתבררה כלא הכי פשוטה כי הוחלט על נסיעה במתכונת קלה.

23 ק"ג לאדם + תיק מטוס עוד 8 ק"ג, משימה בלתי אפשרית בהתחשב בעובדה
שרק התמרוקים שלי שקלו 7 ק"ג ואני כבר לא מדברת על הקוסמטיקה והבגדים.

בעלי כמעט חטף קילה כאשר ניסה לשקול את כל מה שאני רוצה להעביר אתנו אך
תודות לנחישות של אמא שלי שמאוד אוהבת את בעלי הוא ניצל.

הוחלט שעוד קופסא תיסע אחרינו.

ואז הגענו לשלב הפרידות.

כיוון שמדובר בתקופה מוגדרת החלטנו רק לעשות שמייח ולא להיפרד באמת.

המסיבות נמשכו חודש ימים, נפגשנו עם כולם כמה וכמה פעמים, לא הזלנו דמעות כמעט (נק' המשבר היתה מבחינתי פרידה מחברתי המדהימה דבר שהוביל לשינת פוזה בסלון דבר שהסתיים בהתקפלות עם זנב בין הרגליים וחזרה לחדר כי בעלי נרדם וכל מה שהיה נדמה לי שעבר עלי לא הכי עניין אותו בשלב זה :))

אחרי אינספור סלפיז נפרדנו ונסענו.

טרום ונסיעה:

ערב לפני הנסיעה שהינו אצל ההורים שלי

בכלל אני חייבת לספר שבורכתי במשפחה הכי מדהימה עלי אדמות!!!

ועוד בורכתי בכך שלבעלי גם יש משפחה מדהימה כך שכולם ביחד מ ד ה י מ י ם!!!

אז כמובן שלא קל בכלל היה "להיפרד" במיוחד משתי הפולניות שלנו (האמהות כמובן)
אבל עליהן אני אמשיך לספר בהזדמנות.

סבתא שלי שאין עליה בעולם לא הצליחה להתאפק והיתה היחידה שפתחה וסגרה את הברזים
(הפולניות אמרו שישבו בחושך ויבכו ושלא ניקח את זה ללב...)

אחרי אלף נשיקות לאחי הגיבור שלא מצליח להבין עדין אם לחשוף רגשות זה מגניב או לא אז י
וצא לו קצת עקום בערך כל צד של הענין לא התאפק והתחבקנו ארוכות כיוון שקיבלתי אותו כמתנת
בת מצווה פשוט זה לא היה...

לבסוף יצאנו לדרך!!!

אבא שלי שיחייה נוהג בד"כ 50 קמ"ש מחוץ לעיר (כן גם כי הוא החליט לחסוף על משקפי ראיה דבר שטיפה מסכן את הציבור בכביש...)

בכל מקרה הגענו ל "כאן בונים" בערך חצי שעה לפני הרכבת ובשלב זה היינו בטוחים שנישב בתחנה שעה ונחכה אך לא ולא! אבא התגלה כשומעכר לא קטן, נתן בראש והביא אותנו 10 ד' לפני הזמן לרכבת דבר שאפשר פרידה מהירה ללא דמעות אך לשנייה לא מנע מההורים שלי לעמוד מאחורי הגדר ברכבת ולצעוק לנו דברים (פולנים כבר אמרתי? בחושך כבר ציינתי?).

בקיצור הגענו לנתב"ג מסרנו את התיקים והתמקמנו בבר מקומי שבעלי קרא עליו דברים נחמדים.

בעת קבלת החשבון צעירונת בת 18 ציינה ש "נו אתם יודעים נתב"ג וזה" אחרי 10 ד' הבנו למה.

הסתבר שלחזק קצת קוקטיל בשוט ליקר זול עולה 45 ש"ח בנתב"ג... גיינו את כל הישראליות הנחושה שלנו והנימוס הרוסי שלנו והסברנו לה שזה לא יקרה... הבינה...

במטוס הכל היה סבבה לגמרי נו חוץ מהעובדה שהנחיתו אותנו בפראג במקום בברלין...

אחרי שהתפזר הערפל הגענו ליעד הבנו שלא הבנו וניסינו לקנות כרטיסים לרכבת (שעלתה יותר מהטיסה נו מה...) אחרי 18 שעות סה"כ הגענו לגסט האוס של האוניברסיטה בו אנחנו מתארחים עד שנקבל דירה...

וכמו שבעלי אמר לי אחרי ששאלתי נו איך "את חייבת לראות את זה"...

ואכן....ככה התחילה ההרפתקאה שלנו בגרמניה :)