היום הראשון...

אחרי שפרקנו קצת דברים במלון (וקלטתי את הסדר המופתי) סידרתי ויישרתי שוב את הדברים

בכל זאת לא רציתי להיראות רע בעיני בעלי הבית החדשים על היום הראשון :)

יצאנו ללמקום העבודה של בעלי להכיר את המקום והאנשים שהוא הולך לעבוד אתם.

שמחתי על ההזדמנות גייסתי את כל הנחמדות שלי, דחפתי עמוק פנימה את הפחדים ובראש זקוף נסענו.

האוניברסיטה נמצאת (להבנתי) בפאתי העיר אך ממוקמת בתוך יער מקסים יותר נכון פארק.

היום היה אמנם קצת אפור אבל הריח שעמד באויר של יער אחרי הגשם בהחלט קנה אותי.

הסתבר שרב האנשים בחופש כך שעשינו היכרות די חלקית, דבר שאיפשר לי קצת להשתחרר ותת דרור למימיקה (שהתבררה כיוצאת דופן) וגם לאנגלית.

באשר לאנגלית, האנגלית שלי טובה (לדעתי), בד"כ מהפחד לדבר אני שותקת אלא אם כן אנחנו אחרי כוסית או שתיים ואז אני מדברת אנגלית שוטפת וציורית :)

אתמול הבנתי שהאנגלית שלי הרבה יותר טובה מהגרמנית דבר שאיפשר לי לדבר
בצורה ממש מפתיעה וללא כל קיק אלכוהולי.

אז הכרנו כמה אנשים ואת עובדי אגף משאבי אנוש.

הם התבררו כחייכנים ומקסימים עם רצון לעזור וללא הגינונים שסיפרו לנו עליהם מעבר לים.

הם בכלל לא היו מאופקים או מנומסים בצורה ממש מעמיקה (בואו נגיד שאת הגוף השלישי השארנו
לשיחות עם הסבתות ברחוב) והרבו לצחוק ולהתבדח, בקול רועם מאוד :)

בכל מקרה, אחרי שצלחנו את ההיכרות ואת הפארק בצורה מאוד חלקית הגעתי לשתי מסקנות:

1. יש להתמיד ולחייך לאנשים פה, הם מעריכים זאת ואומרים דברים (אין לי מושג מה ולכן אם יש הבדל משמעותי בין תרבות המימיקה שלהם לשלנו יש סיכוי שאני לא קולטת והם מסבירים לי לאן להעביר את עצמי...)

2. צורת התחבורה העיקרית בעיר היא אופניים וכדאי לי מהר מאוד להתאפס על הנושא וללמוד לרכב אם אני רוצה לשמור על הגזרה ועל הכסף.

 הבנו שאין לנו מושג איך קונים כרטיסים לאוטובוס, כרטיס במכונה יקר בצורה מעצבנת
ובטוח שיש דרך לחסוך את זה ואנחנו לא מצליחים להבין איך וזה נורא מעצבן!
מסתבר שיש כרטיס לנסיעה של כמה תחנות (אולי מישהו יכתוב כמה בבקשה!?!?)
נסיעה לכיוון אחד, כרטיס שבועי, כרטיס חודשי וכרטיס יומי (נותר בגדר חידה לא מצאנו אותו במכונה בכלל

עד שלא נלמד את הנושא לעומק נמשיך לשלם בוחטה של כסף דבר שיעודד אותנו ללכת ברגל וכך ישמור לנו יופי על הגזרה.

אחרי עניין הכרטיסים יצאנו בערב לטייל והבנו שלא אכלנו היום, דבר שגורם לי להיות מאוד
עצבנית ולא נעימה לסובבים.

בעלי הציע ללכת לשבת במקום מקומי כדי ללמוד את הרגלי האכילה של הגרמנים (אתמול היינו במקדונלס ושם לא חידשו לנו יותר מדי למרות שלא ראיתי את הביג מק שאני כל כל אוהבת בתפריט)

אז הלכנו... למזלנו היה בחור צעיר דובר אנגלית שעזר לנו עם התפריט והזמנו אוכל מקומי.

נו מה אגיד... אני לא שמנה ולא מלאה במבנה אבל גם לא מקל ומאוד משתדלת לשמור על הגזרה דבר שכולל המנעות מאכילת שטויות וחטיפים וג'אנק פוד (משתדלת מילת המפתח...)

נו וכמובן בודקת כל דבר כמה יש בו קלוריות (לא מפריע לי לבלוס באושר אך עם מצפון) בכל מקרה, מהתפריט התברר לי שהגרמנים כנראה פחות שומרים...

הכל מטוגן, הסלטים עם מיונז והבשר שמן ועוד טבול ברוטב ואם זה לא מספיק לכל זה מוסיפים תפו"א עם מלא שמנת לא 9% רב הסיכויים... מה אגיד... עפתי על זה!

אחרי האוכל הבנתי שאני לא אצליח לשרוד ככה הרבה או שאחזור כפולה ורצנו לסופר.

גם כי אין טעם לקנות סנדויצ'ים בחוץ סתם בזבוז כסף וגם כי כל פעם לא נעים
לי לבקש או לשנות ויותר פשוט לי להכין בבית.

קנינו אוכל לארוחות קלות לאיזה 3 ימים ואני חייבת לציין שיצא משהו כמו חצי מחיר יחסית לישראל.

אבל אני באמת לא מצליחה להבין איך הגרמנים שומרים על הפיגורה עם כל האוכל הזה, בכל פינה מסעדה או בר והכל מלא אולי הפיתרון הבלתי נמנע הוא ספורט?!

לבסוף אחרי שאכלנו וראינו הקוסם מארץ עוץ החדש (מומלץ אגב)

נפלנו באפיסת קוחות!

מחר יום חדש :)