אני פסיכית...

טוב כנראה שיש לי הזיות וההרגשה הפנימית שלי שווה לתחת והאינטואיציה והכל...
כאילו זה לא לחלוטין הזיות הסתכלתי שוב על הבדיקה מלפני יומיים יש שם קו חלשלוש אבל יש.
היום הייתי אמורה לעשות את הבדיקה המכרעת שתוכיח לבעלי מעל כל צל של ספק שאני לא הוזה, יצאה שלילית.
שלילית לחלוטין ללא צל של ספק.
המחזור שלי מאחר ביומיים זה לא כל כך הרבה במיוחד אם היה לי ביוץ מאוחר אז הוא בעצם בכלל לא מאחר טכנית.
ואם הוא היה מאוחר אז לא היה לי שום סיכוי החודש...
ביומיים האלו הספקתי להתחבר להתאהב להתרגש לראות בעיני רוחי את הילדה שלי, ג'ינג'ית כזאת מהממת
כבר הספקנו להחליט שאנחנו חברות הכי טובות ושאנחנו כל כך אוהבות שבא לי לבכות.
כבר ראיתי את עצמי מחזיקה אותה בידיים ובוכה מאושר, מציגה אותה למשפחה, ניסחתי איך אציג אותה לעולם בפייסבוק (טרם נכתבה גרסא מוחלטת)
ומה לא, אבל כנראה שהכמיהה שלי זה לא פקטור מספיק
אני לא יודעת מה אני אמורה לזעוק לשמיים? done
להתפלל? done
להתחנן? done
לבכות? done
למצוא תקווה, לאבד, למצוא, לאבד, למצוא.... done
אני כבר פשוט לא יודעת.
אני יודעת שאני משוגעת שהחלטתי שאני כן לפני שיש לנו באמת בדיקות שמראות את זה בצורה ברורה אבל...
אני מרגישה מיואשת, מרוקנת, אבודה, כמה אפשר לשגע אותנו, כמה צריך לעבור?
כבר "סלחתי" לכל ההריוניות ובעלות הילדים שראיתי ובמקום לקנא אמרתי בראש בקרוב אצלינו.
כבר הרגשתי את הכל קורה כבר הסתכלתי מתי היא אמורה להיוולד ולהפוך אותנו למשפחה שאנחנו כל כך רוצים כבר להיות
נו ומה עכשיו? מהתחלה?
עד איזו תחתית צריך לרדת כדי לזכות בזה, כמה יאוש, לחץ ודמעות זה מספיק?
אני כבר באמת לא יודעת 

תסמינים משמחים

היש צוהל ושמחה כמוני הריונית חדשה חהחה :)
אני חושבת שהבנתי שאני בהריון בערך בשניה שזה קרה :)
רשימת תסמינים:
בעל כורחי אני יודעת כבר מהם התסמינים כי יש לי עם מה להשוות
אני חושבת שהתסמין הראשון שהרגשתי זה בלאגן בבטן, האמת שאני חשה את זה כבר איזה שבוע...
גזים! או הגזים אני כמו נהג משאית ולא מצליחה לעשות עם עצמי כלום, העיקר שהבעלול צוחק ולא ברח עדיין מהמחנה חחח
החזה שלי גדל, מיד והרבה הוא פשוט פתאום התמלא ומילא את כל החזיה נהיה חזה גיבור כזה חתיך :)
אגב זה שחזה הוא זכר זה מאוד מוזר...
אלו היו התסמינים שאני מרגישה כל השבוע האחרון
בימים האחרונים נגיד יומיים כבר אני מתעוררת מוקדם (לגמרי תסמין בחיים אחרת לא הייתי מזנקת ביקיצה טבעית ב 7-8)
שמה לב יותר לפיפי דחוף שגם מעיר אותי
חלומות...
החלומות כאלו צבעוניים ומלאים ומלחיצים ולפעמים אפילו מפחידים האמת שאני מחכה שזה ייגמר נראה לי אמור תוך איזה חודש לעבור.
מבחינת craving טרם הרגשתי משהו מיוחד, פעם שעברה בהתחלה זה היה לקטשופ ואז למקדונלס
עכשיו לחמוצים ומלוח בעיקר.
אני מלאה במחשבות חיוביות, מתרגשת מאוד, בטוחה עמוק בפנים שהכל יהיה בסדר גמור.
משתדלת לחשוב כל הזמן חיובי, כבר מרגישה סופר מחוברת ומאוהבת!!!
התחושות שלי כל כך חיוביות ואופטימיות וממלאות מין היי כזה שכל הזמן בא לי להיות בהריון חחח
אני רגשנית ממש כבר יומיים שאני תופסת את עצמי מתחילה לבכות ברחוב ממחשבות שעוברות לי בראש בקטע של התרגשות...
בינתים זהו אני חושבת, טיפה בחילה ונפיחות פה ושם אבל לא משהו מיוחד.
מחר אעשה את הבדיקה הנוספת כדי להרגיע את הבעלול ואקבע גם בדיקת דם אצל הרופאה
מתרגשת!!! 

אולי בכל זאת?

יומיים לפני, הולכים לשחק בדמינטון, אני מובילה, מסבירה לבעלול שאנחנו 2, אנחנו כוח המטריושקה!
-טוב, אז אולי תבדקי? היום נפגשים עם חברים לערב טקילה שנראה אם מותר לך לשתות
מוציאה מקלון מקווה לטוב, משאירה לבעלול שיביא לנו מזל ותוצאה חיובית.
הולך להביא לא מבין מה הולך שם.
מסתכלת
רגע...
הייתכן???
צורחת מאושר!!!
אני בהריון!!!
מתנשקים, מתחבקים, מתרגשים, מזילים דמעה!!!
מסתכלת על המקלון וחושבת, רגע...
איך זה כשזה חיובי?
דוקטור ומאסטר מאותגרים ע"י ערכת הריון פשוטה עם ציורים.
הבדיקה בעצם שלילית??? אבל זה כל כך מוזר, הרי אני כבר כמה ימים בטוחה שאני כן!
טוב גם פעם קודמת הייתי בטוחה...
אבל הפעם ממש משוכנעת ורגועה כי אני בטוחה...
מוזר.
חולמת בלילה שיצאה בדיקה חיובית ביותר :)
ואו צריך להעביר יום שלם, מחר על הבוקר אני עושה בדיקה!
עושה בדיקה, יוצא שלילי, מתבאסת הולכת לישון חושבת על כמה הכל לא פייר ואיך יכול להיות הייתי בטוחה שאני כן.
זהו יותר לא טורחת, אין לי כוחות יותר, אין כוח נפשי זהו.
קמה מהמיטה אולי בכל זאת? עדיין שלילי.
חולמת חלומות הזויים וממשיכה להתבאס.
קמה בשעה נורמלית.
אולי בכל זאת אבדוק שוב?
מסתכלת על הבדיקה, יכול להיות ש?
קווי מתאר או צל של קו עדיעדיעדיןןןן שמסתמנות ורואים רק באור מאוד מאוד מסוים ב 37.5 מעלות צפון מזרחה לכיוון אור אמבטיה על גדות נהר 
המיסיסיפי בחודש הדר בשנה מעוברת לצליל תנשמת בת שלוש עם עכבר בפה...
מראה לבעל
- אני לא רואה כלום, אל תשלי את עצמך סתם, אם לא תקבלי ביומיים הקרובים תקני עוד בדיקה.
מתעודדת
אולי בכל זאת  

על תקווה וחיות אחרות

מי אנחנו ללא התחושה הקטנה הזו שמאשרת שהכל עוד אפשרי שהכל עוד לפנינו שיהיה בסדר
אני מעריכה שאם ישאלו אותי מה הכי חשוב בחיים אני אענה שהבריאות ואז התקווה כי אני מתקשה
לתאר איך חיים בלי.
לפעמים ברגעי המשבר, כאשר נראה שהכל אבוד צצה לה איזו מחשבה קטנה, מחשבה שמתפתחת לאיזו תכנית
או רעיון פעולה, משהו שמתחיל בקטן ואז גדל ואז האופטימיות לאט לאט חוזרת והאור אפילו אם בהתחלה רק קרניים בודדות אבל מצליח לחדור לחדר ואז ללב והדברים מסתדרים.
מי אנחנו ללא המחשבה הקטנה הזו, הסיכוי הזה שאולי בכל זאת
האם בכלל אפשרי לחיות כאשר לא רואים את האור הזה בקצה המנהרה?
נכון, לעיתים זה מתעתע ולא ממש רואים אבל לאט לאט נוצרים קווי מתאר, גם אם לוקח להם זמן להיווצר,
ואז בבוקר שלמחרת מתגנב איזה ספק קטנטן ללב, אולי בכל זאת?
ואנחנו ניזונים ממנו, אנחנו שואבים כוחות, רצון לקום ולעשות, לבדוק לברר, אולי בכל זאת...

פיצה נהדרת מבצק איטלקי מושלם!

בוקר טוב :)
אני שוב כובשת את המרפסת ומתרווחת בכיסא המסתובב הנהדר שלי!
הבעלול שואב אבק אחרי שקיבל ממני על הראש שהוא לא עוזר בבית (למרות שפרנסת המשק די תורמת ;) )
ואז בראש מורכן ומלא רגשות אשם הלך לשאוב, מי יודע אולי אצליח לרכב על ההצלחה והוא ישטוף אפילו רצפה
אתמול בהמשך לקיטורים וההתלבטויות לא הלכתי לצעידה כמובן (כי חשבתי שניצא בערב יחד) ושמתי פעמיי לקניון. סוף עונה! (דמיינו את הקול מהפרסומת).

ממש סתם יום

מתעוררים, הבעל מחליט להישאר לעבוד מהבית ומבקש אישור כי הוא מבין שמשום מה אני מרגישה לא בנוח כשהוא בבית במהלך היום.
מסיבה לא ברורה זה משבש לי את הלו"ז שאין לי, נראה לי שאולי אני קצת מתביישת שאין לי באמת מה לעשות...
עכשיו אני מחפשת להעסיק את עצמי והאפשרויות הן אינסופיות, הבעל שאל בזהירות אם בא לי אולי למצוא עבודה, אז זהו שלא ממש בא לי...
אני חושבת שזה נובע לא מהעצלנות אלא דווקא מהפחד של אם אצליח למצוא ואז זה "יתקע" אותי וימנע
ממני למרות שתכלס זה בדיוק ההיפך... 
בקיצור ממשיכה לחפש את עצמי בבית.
היום דווקא התכוונתי לצאת להליכה ארוכה אבל יש סיכוי לסערות רעמים אז אני עוד מתלבטת ואם הוא כבר בבית אז אני יכולה לקחת את כרטיס הטראם שלו ולנסוע בחינם לקניון הרחוק ולבזבז שם חצי יום וקצת כסף על דברים שאין לי צורך מובהק בהם.
בחזור אני יכולה להכנס לסופר ולקנות מצרכים ולהכין פיצה! חברה איטלקיה שלי נתנה לי מתכון לבצק שחשבתי לנסות. בבוקר הוא לא התעקש לרוץ ל"משרד המרפסתי" ונתן לי את הזמן לשבת שם עם המחשב והמחשבות שלי,
זה היה יפה.
בימים האחרונים אני שמה לב לתופעה והתנהגות חוזרת שלי.
אני לא אוהבת להתחלק ואני אוהבת כשהכל שלי, אני מסמנת דברים!
לא מסובך להבין מאיפה זה הגיע ולקחת את זה לילדות שכן אחי נולד כשהייתי בת 13
לכן גדלתי כבת יחידה בשנים המעצבות...
היום זה מתבטא ברצון שלי לגרום לחפצים להיות אישיים, שלי...
למשל הטאבלט שקנינו לבעלול מתנה (כי הוא קנה לי לפני שנים רבות אי פד שבקושי זז עכשיו אבל מצוין לקריאה), אני לא באמת צריכה אותו אבל כדי שארגיש טוב להשתמש בו התקנתי יוזר נוסף ושם הכל בדיוק כפי שאני רוצה וככה יש יוזר שלו ויש שלי ואני מרגישה נוח להשתמש בו כאוות נפשי (שיהיה ברור לפני כן לא נגעתי בו כי הוא הרגיש לי זר מדי) אני "מאישה" "משייכת" דברים, גורמת להם להיות אישיים, שלי.
עד שלא סידרתי בו את הדברים כמו שאני אוהבת לא יכולתי להשתמש בו, רכושנית...
ככה גם עם הפינה שלנו במרפסת אני צריכה להרגיש שהיא שלי ואז אני רגועה ואין לי בעיה להתחלק כל עוד אני יודעת ומסודר לי בראש נושא השייכות, רכושנית, שור...
כשמשהו שלי הוא שלי וזה תקף גם על האבוקדו שחתכתי לעצמי בבוקר ושהוא התעקש רק לטעום ממנו, חצוף!
עכשיו כשניצלתי את הזמן הדרוש במרפסת אני מתחילה לחשוב על המשימות להמשך היום ואיך להעביר אותו בעשייה כלשהי.
אני מרגישה שבזמן שאנחנו פה קצת הרפתי ידי ונרגעתי, אינסוף האפשרויות והיופי שבלא לבחור כלום כדי לא לסתור אפשרויות אכן גרם לי להרגע ולהשאר צעד לפני, לזרום, מעניין אם זה דבר טוב.
טוב או לא טוב זה מה שיש :)
יש בי איזה רצון לסדר כל הזמן ואני לא מדברת על סדר בבית (שגם עליו אני משתדלת להקפיד) אלא על סידור דברים למשל שיהיה לנו מעבר נוח חזרה או מיון דברים. אני מתקשה להבין מאיפה הצורך הזה נובע אולי מהזמניות של הדברים פה אולי כי סדר בדברים נותן לי תחושת עשייה וגם סדר כלשהו בראש.

מדור לדור עוברת החכמה המשפחתית סדר על השולחן= סדר בראש ואכן, כאשר החדר שלי מסודר יותר קל לי לחשוב.
שום דבר לא מכביד על העיניים וגם לא על המחשבות, הכל מתבהר.
אתמול התחלתי לנבור באתרי החזרה, זכויות, חובות וכו'..
הבעל פיתח אלרגיה לביורוקרטיה ואני בסתר ליבי סוג של נהנת מהשטויות האלו כי זה מצריך מחקר, סדר,
הבנה ועוד שלל דברים מיותרים.
אני חושבת שזה גם מהמקום של להשיג, אני חולה על להשיג!
אני חולה על המרדף, הריסון העצמי שבלחכות ולחפש ואז התפיסה!
זה בדברים הכי טיפשיים, חמתי ביקשה איזה מוצר לשיער אז מתחיל החיפוש, ברשת, בלוגים, המחקר, ההשוואה ואם פתאום מצאתי בחנות, אוהו איזו גאוה ואם זה עוד במבצע ויוצא משתלם... ואו! התעלות! כמה שטחיות!
כשמבינים שאנחנו מנוהלים ע"י דחפים, חיידקים שיש לנו בגוף והורמונים, קשה לחשוב על עצמך במונחים שהם מעבר לשיטחיים וכל תחושות ה"אני מרגישה עמוק בפנים שאני הולכת לעשות דברים גדולים בחיי" קצת מתהמהמות,
בכל זאת אלו החיידקים שיחליטו ואני כגוף רק הרשות המבצעת, מזכיר לי את הפאואר רינג'רס שהייתי רואה בילדות
איך הם הופכים לרובוט רב עצמה. הרובוט הוא סתם עטיפה ובפנים יש בקרה, מישהו שמנהל אותו, אולי גם לנו והוא/היא המחליטים.
כשאני כותבת סתם כדי לכתוב ולא כי יש לי מה יוצאים פוסטים כאלו :)
טוב, לפחות אני עושה עם עצמי משהו  

בוקר טוף :)

כותבת ממקום מושבי החדש!!!
סיפור מסגרת:
זוכרים שכתבתי שאני מאוהבת במרפסת הפורחת שלי???
אז לפני כמה ימים בעלי כותב לי שהוא סובל בעבודה ואין לו מוזה.
אני מציעה לו בנדיבות לחזור הביתה ולעבוד מהמרפסת (הקרבה, כן?), הוא טוען שלא נוח לשבת שם...
אני, ביצועיסטית באופיי מתחילה להריץ אפשרויות בראש בעודי צועדת לכיוון הבית של החברים שלנו.
מגיעה ושואלת אם יש להם הצעות.
הם, מדהימים שכמוהם ישר לוקחים אותי למחסן (אני שואלת את השאלה המתבקשת אם החביאו שם יהודים...) ומציעים לי את השולחן המאולתר (רגליים עם דלת מעל) והכיסא שיש ברשותם.
אני מסכימה בהתלהבות ויום למחרת הכל כבר עומד ואפילו אחרי שבצורים שחבר שלנו עושה במיומנות רבה!
הבעלול אתמול כבר עבד פה למרות החום היוקד (31 מעלות פה זה לא עניין של מה בכך..) והיום... תורי!

איזה תענוג!!! 
החום ירד טיפה ונשארתי אני במרפסת היפה שלי, עם הקפה שלי, הלפטופ והעציץ החדש
והמצחיק שקניתי במיוחד עבור המשרד המאולתר!

עכשיו אני צריכה לצאת לחבר שנמצא בביה"ח למרות שלא הכי בא לי, מצד שני אני מרגישה שאני צריכה, 
זה נובע קצת מזה שאתמול הוא כתב לי פעמיים שמשעמם לו ורמז שאגיע :)
האמת שזו התנהגות שמאוד מפתיעה אותי אני לא נוטה לבקש אף פעם עזרה מחברים, אני מרגישה לא נעים.
אולי זה לא הכי חכם כי בשביל זה הם חברים שברגעים שצריך אותם יופיעו ויעזרו, אבל זה לגמרי לא מובן מאליו...
אולי פשוט לא מצאתי חברים שמספיק נוח לי לבקש מהם...
האמת שפה חברנו לזוג מדהים שאני פשוט מאוהבת בהם ואתם אני מרגישה הכי בנוח.
אנחנו זורמים באופן הכי טבעי ונעים, בלי לא נעים ובאמת בכייף גדול, חבל שהם עוזבים בקרוב ובתקווה שנגור לא רחוק כשנחזור לארץ.
אחד הפחדים שכתבתי עליו כבר זו החזרה מהבחינה החברתית. 
אנחנו השתננו אנשים השתנו, לא היינו חלק מהם זמן ניכר, נראה אם אלו פערים הניתנים לגישור אבל בעיקר אני מקווה שנכיר אנשים חדשים וניצור קשרים חדשים כי חברי ילדות שלא הפכו לחברי אמת
הפכו להיות סתם נטל ועוד אנשים שנפגשים עמם מחוסר ברירה ולא מרצון וחבל...

בימים האחרונים התחלתי לסדר דברים ולדאוג בקשר לחזרה איך נעביר הכל ויש לנו כל כך הרבה דברים...
לא יודעת למה זה מטריד אותי עכשיו כי בעצם אין כל כך אופק לחזרה אבל יש בליבי איזו הרגשה שזה לא מאוד רחוק. אני מתחילה לחשוב איך נעביר ונסדר ונסתדר והרי יש כל כך הרבה מה לקנות ומאיפה נביא כסף להכל...
מה גם שאני מאוהבת בדירה המהממת הזו מכל הבחינות ועד שהיא כבר מרגישה כל כך בית אז לעזוב?
אני מאוד מקווה שבדירה המיועדת נצליח שוב ליצור בית cozy וכייפי ונצליח לגרום לדברים לעבוד גם שם.
הדירה שם חמודה בגדול אבל היא מרגישה לי קצת קטנה וצפופה ואני מכורה למרחב ולחדרים פתוחים ומוארים.
מה שכן יש שם 2 גינות אחת פנימית ומוצלת ששם אפשר לשתול, לעשות על האש, לשים שולחן ולעבוד והשנייה קצת סתם אבל גם שם בטח אפשר לשתול ואיכשהו להפוך אותה לשימושית.
יש לנו שם שכנים מקסימים שאני מקווה שנצליח להתחבר אליהם ברמה שנבוא לבקר ולשבת האחד אצל השני בכייף מי יודע.. 
את חברי הילדות של בעלי אני פחות אוהבת (כבר כתבתי פעם), הם עסוקים בעצמם ולא באמת איכפת להם
הם אפילו לא מנסים להסתיר את זה. הם לא היו שם בשבילנו (ואולי בלי לשים לב בבעיות שלהם לא היינו שם בשבילם) ואני מוכנה בקלות לוותר עליהם, יש להם דינמיקה משלהם ועניינים משלהם וטונה של ילדים איזה 10 ובקרוב 12 אם אני לא טועה, קשה לספור...
בכל מקרה, לא רואה איך נשתלב אתם שוב ולא בטוחה שבכלל צריך איכשהו אני מרגישה שהם פרק ישן שמזמן מאחורינו.
את חברים שלי לעומת זאת אני כן אוהבת יותר ולמרות הזמן עם חלקם עוד יש לנו על מה לדבר וטוב שכך...

כל כך לא בא לי לקום עכשיו מגן העדן המדהים הזה שייצרנו פה אבל צריך "להתחיל" את היום :) 

מכורה לסוף טוב

הרומן שלי עם ספרים התחיל כשהתחילו לקחת אותי לספריה העירונית.
מאז שהייתי קטנה הקריאו לי ספרים, האמת שחשבו שאני ילדה מחוננת כי התחלתי לדבר בגיל 9 חודשים 
ועד שנה כבר דיברתי משפטים שלמים עוד לפני שלמדתי ללכת.
דקלמתי שירים וסיפורים וזרקתי דברים לאויר שאמא שלי נאלצה לרשום במחברת קטנה כדי שלא ישכחו.
אני מעריכה שהמעבר לארץ שינה הכל כי פתאום הייתה שפה חדשה ודברים ללמוד.
סבתא שלי שהיא מורה לאנגלית ואישה חכמה וקשוחה מעט כיאה למורה רוסייה תמיד אמרה לי "את חייבת להיות "מקוראת" "
יש מונח ברוסית שהמשמעות שלו זה אדם שקורא הרבה, זה לא בהכרח עושה אותו חכם יותר אבל זה בהחלט עושה אותו מעניין יותר לסביבה.
היא תמיד אמרה לי אנשים צריכים לרצות להיות בחברתך, שתענייני אותם, שיעריכו אותך שלא תהיי ריקה מתוכן, שאפילו מעט אבל צריך לדעת
על הכל, להתעניין, להיות בעניינים, שיהיה לך מה לספר והמילים האלו לדעתי תמיד הנחו אותי לאורך הדרך.
תמיד רציתי לא להיות חלולה, קליפה, סוכריה סבתא הייתה קוראת להן לבנות חסרות התוכן, יפה מבחוץ וחלולה מבפנים.
תמיד שאפתי לדעת, להסתקרן והיה חשוב לי שזה יהיה משהו שיאפיין אותי ושמי שימצא בסביבתי יהיה לו תמיד מעניין.
כשהכרתי את בעלי אמרתי לעצמי מה יש לבחור בן 27 לחפש עם פצלוחה כמוך בת 21 במה את יכולה לעניין אותו בכלל.
אבל היה ואין כמעט יום שאני (כבר כדרך חיים) לא מספרת לו דברים חדשים ומנסה לגרום לו להתעניין,
אני חושבת שבמובן מסוים המחשבה הזו עיצבה אותי ואפשרה לנו את הזוגיות הזו ועל כך אני מודה :) 
בכל מקרה, חזרה לכיתה ה' אני חושבת.
בשלב הזה כבר יכולתי לקרוא ברמה טובה ולהבין ומצאתי את עצמי בספריה העירונית.
ברגע שמצאתי את עצמי שם החל הרומן עם הספרים שלא נגמר עד היום כמובן ואיך אפשר...
בכיתה ח' עברתי למבוגרים ובכיתה י' החלטתי ששם אני עושה את ההתנדבות (מעין עזרה לקהילה שהיינו מחויבים לעשות),
כאשר אחרי בת הדודה ואחי הקטן התנדבו שם ממש גם כן. הספרניות אהבו אותי כל כך, עד היום אני זוכרת את פניהן, נשים מקסימות.
הייתי שוקעת בעולמות החדשים, ביחסים הנרקמים, בסיפורים ולא הייתי מסוגלת לעזוב.
כמה פעמים אבא שלי היה תופס אותי קוראת ספר מתחת לשולחן במקום ללמוד למבחן, אולי לציון זה לא עשה טוב אך לנפש...
הייתי אוספת ספרים, מתחלפת, תורמת ולוקחת כמובן ואולי יום אחד נגשים את החלום של בעלי ונקים בבית קיר שלם של ספריה.
כשבאנו לגרמניה התחלתי לקרוא באנגלית והבנתי שגם זה מעניין וכייף לא פחות מלקרוא בעברית, למעשה אני לא חושבת שקראתי אף ספר בעברית
בעודנו נמצאים פה. לפני כמה ימים ואחרי הביקור בספרד החלטתי שנורא בא לי לקרוא שוב את "הקתדרלה ליד הים" אך לא הצלחתי להוריד את
הספר לא בעברית ולא באנגלית ולקנות אותו לא רציתי כי יש לי אותו בבית בישראל.
אז קניתי ספר אחר של אידלפונסו פלקונס (לא היד של פטימה כי גם אותו קראתי והוא היה מצוין) אלא המלכה היחפה.
כמה ימים שהסתכלתי עליו ומשום מה היה לי קשה להביא את עצמי להתחיל, לא כי לא רציתי אלא כי היה בי מין לחץ
כזה שלא איפשר לי שבת בשקט ולהתמסר והרי בלי זה אין שום אפשרות לקרוא, זה פשוט בזבוז זמן.
קראתי פה באחד הבלוגים על סדרת ספרים לילדים שנקראת A Series of Unfortunate Events של Lemony Snicket's.
משום מה החלטתי לדחות עוד קצת את הקריאה בעברית (לפעמים אני אוהבת לדחות קצת דברים שאני נורא רוצה כי אני קצת פוחדת שזה עלול
להגמר מהר או לצאת לא בדיוק כמו שאני רוצה).
הבנתי מהבלוגרית (אינטרפרטציה אישית לחלוטין) שזו סדרה מצוינת ושזה מעין חוכמות כמו בפו הדב ובקיצור הורדתי את זה והתחלתי.
הסופר ששמו בעצם הוא דניאל הנדלר מזהיר מראש שאלו ספרים נוראיים ושאם אנחנו אוהבים סוף טוב כדאי מהר מאוד שנניח את הספר ונעבור הלאה.
הסקרנות שלי גברה והתחלתי. את הכתיבה אהבתי לא אסתיר, התיאורים יפים, מילים לא יומיומיות שהסופר מסביר כי זה בכלל ספר לילדים...
אבל התוכן, הכל נורא קודר, חסר תקווה, מלנכולי ואפילו קצת חולני (איש מבוגר שמנסה להתחתן ולממש את נישואיו עם ילדה בת 14 כדי
לזכות בירושתה תוך כדי שהוא כולא את אחותה התינוקת בכלוב שהוא תולה מחוץ לראש מגדל ומאיים לזרוק אותה למטה)...
בכל מקרה לשמחתי אותו בפרק נורא מסתיים בסוף טוב (כי אם משהו מזה היה מסתדר באמת לא הייתי מבינה איך זה בדיוק
ספר ילדים) אך הסופר שוב חוזר ואומר שלמרות שהפעם זה הסתדר אם הקורא הוא בעניין של סוף טוב כדאי שיניח מידו את הספר מייד 
כיוון שהוא הולך להעביר את הילדים המסכנים גהנום ולהנחית עליהם כל רעה חולה אפשרית ללא רחמים וזה לא ייגמר לעולם טוב.
פה נשברתי.
זה עושה לי פיסית כאבים בין אם זה סרט ובין אם זה ספר (על המציאות בכלל אני מתקשה לדבר כי אני מסדרת אותה איכשהו בראש ככה שנדמה
שהכל פחות נורא ממה שיש... כן, יש לי נטיה להמציא) אם אין לדברים סוף טוב.
אני לא מסוגלת לסיים בצורה כזו שום סרט או ספר, פשוט לא מקבלת את זה ואני מסוגלת ממש להיות בדיכאון ממשהו כזה עד שישכח.
אני לא יודעת מי הילדים המסכנים שמקריאים להם את הזוועה הזו אבל בשבילי זה היה בהחלט יותר מדי.
יש את הסרט הזה החתונה של החבר הכי טוב שלי או משהו כזה עם ג'וליה רוברטס, עד היום לא רואה אותו
עד הסוף כדי לא לראות אותו מתחתן עם מישהי אחרת... בקיצור הרעיון ברור.
אז שלשום החלטתי שזהו אני מתחילה לקרוא את המלכה היחפה ואז כשעברתי על האפליקציה שלי ראיתי שקיבלתי ספר מתנה.
אלוהים יודע למה פתחתי את זה בכלל אבל התחלתי לקרוא ונשאבתי.
נקרא "סיפור אהבות" של כינרת רוזנבלום מדובר בזוג שהתחתן באיטליה ונוסע עכשיו לשם להתגרש אחרי שני עשורי נישואין ו 3 ילדים.
הכתיבה מאוד קלילה וממכרת, פעם הזוית שלה, פעם שלו, נורא קל להתחבר לדמויות ואני עם כל שורה, כמו ילדה
מפתחת תקווה שהכל יסתדר ושהם יחזרו כלעומת שבאו כי הכל עוד קיים, הכל עוד שם...
היום התעוררתי קצת יותר מוקדם כי חברה הייתה אמורה להקפיץ לנו כמה דברים אבל היא לא באה ואני שקעתי בספר.
לקראת  13:00 כשאני מכורבלת בפוך ושולחת הודעות זימה לבעל שנמצא באמצע יום עבודה ולא מבין למה אני רוצה קרואסון, קפה ואותו לידי במיטה
שולח לבבות וכותב שאני רומנטיקנית חסרת תקנה, נו ולמה לא בעצם.
אני הכי אוהבת ספרים שמדגדגים לי בלב ונכנסים לנשמה גם אם הם לא הכי עמוקים בעולם. 
אני אוהבת ספרים שמאפשרים לי לשקוע, לחשוב, להרגיש, להתחבר, לשמוח ולהתרגש, ספרים שאני אספר לו עליהם אחר כך
ושנוכל לדסקס ולפעמים להתווכח ולהתעצבן ואז בכל זאת להסכים, או להסכים שלא להסכים.
לקראת סוף הספר מצאתי את עצמי מורעבת, זרקתי על עצמי חולצה קצרה ואפודה חמה ורצתי לבית קפה עם האי פד.
התישבתי עם כוס קפה, מאפה שקדים (לא לא קרואסון שקדים אלא מאפה, הרבה יותר טעים ומרוכז) וסיימתי את הספר המתוק הזה.
הכל היה שם והכל היה לטעמי, הוא היה כמו לגמור אבל לא כרגיל אלא כשיש טעם מתוק בגוף ובפה בסוף? בדיוק ככה.
הייתי חייבת לכתוב על החזרה שלי לעולם התולעים, על הסבלנות שחלק מהספרים מחזירים ליומיום שלי והשלווה.
עכשיו מבול, משהו מטורף שהתחיל פתאום והסתיים פתאום משאיר רק ריח של גשם, דשא ואדמה רטובים, עונג.
 

---

אני מורידה מדי פעם ספרים, זה לינק אליהם אפשר להוריד ולקרוא :)
אני לא מצליחה לצרף את הלינק אבל אפשר לכתוב לי את המייל בהודעה ואני אנסה לשלוח לינק...
https://www.box.com/sh/hn7ygt0xs8uodb4/AAAz03Tlb-C1FGMMSjnupM7na?dl=0

ספרד חלק 2

החלטתי להפריד כדי לא להכביד (בעיקר על עצמי :)) וכדי להנות מהזכרונות לעוד יום ולהעסיק את עצמי כמובן.
החלק השני של הטיול שלנו כלל מעבר לברצלונה!
על ברצלונה שמענו לא מעט דברים מדהימים והחלטנו שחשוב מאוד שנראה את כל היופי הזה במו עיניינו.
הגענו לשם ממש בקלות התחבורה הציבורית ממש נהדרת ובלי הסתבכויות מיותרות הגענו למלון.
האמת שציפתה לנו הפתעה כי תיארנו לעצמנו שמלון במרכז בעלות יחסית ממוצעת יראה די גרוע אבל הסתבר שזה אחלה מלון
ממש ממש במרכז הרמבלה, משופץ ונעים כל מה שיכולנו לבקש.
מה שכן, קיבלנו חדר שנראה לי שזה החדר הכי קטן במלון ולטעמי לא מיועד לזוג אלא ליחיד, לא היו שקעים בחדר אלא רק בשרותים
והדלת לשרותים נעשתה בצורה כל כך טפשית שלא באמת הייתה פרטיות או הפרדה...
הבנו אבל שזה החדר היותר גרוע במלון כך שבגדול אפשר חופשי להמליץ, hostel Operaramblas, Carrer de Sant Pau, Barcelona.
לידינו ממש הייתה גם מסעדונת ממש חמודה שגם אני חושבת ששווה לבקר אם אתם כבר באזור נקראת Tabarlot.
האמת שבשלב מסוים די מאסנו בטאפס המקומיים וחשקה נפשנו בקצת ירקות. הטאפס הן מנות קטנות לרב של מאכלי ים, זיתים,
ועוד מני דברים בשריים, המון מטוגן כמובן. כמו כן יש את ה Hamon המפורסם שהוא מגיע בדרגות קושי שונות ומוגש בתוך או על גבי
לחם לא טרי במיוחד (שזה מפתיע לאור העובדה שזה משהו מאוד קבוע בתפריט) כאשר על הלחם מרוחה עגבניה ושמן זית.
האמת שדווקא אהבתי את השילוב אבל הרגשתי שחסר שהלחם יהיה טרי ואולי טיפת שום כדי שיהיה לזה יותר טעם. 
לזכותם יאמר או שלהיפך שהאוכל מאוד מאוד מלוח ולשמן הזית יש טעם מאוד מודגש שאהבתי.
לאחר שבחנו את הסביבה יצאנו לטייל החלטנו שאם כבר יש לנו את חצי היום אנחנו חורשים את הסביבה וכך היה,
התחלנו מהרחוב הראשי לה ראמבלה שהאמת שלמרות הגודל לא התרשמתי ממנו במיוחד.
היה לי קצת קשה עם כמות התיירים ועם המאפיה המקומית שמורכבת מגברים בעיקר שחורים או דוברי ערבית על ניביה שמנסים לשדל לקנות דברים
או להגיע למועדונים מסוימים וכו והם ניגשים ממש כל שניה. מאוד בולט היה גם כל הסחר מכר שהלך שם, המוני גברים שחורים שאני מניחה מגיעים מסודן 
ושכנותיה ומוכרים בערך כל זבל אפשרי. לי זה ממש הציק בעין אבל אחרי שדיברנו על זה החלטנו שזה עדיף על זה שהם יתרוצצו וישדדו אנשים
ככה לפחות יש להם איזו מטרה ובטח היררכיה פנימית וקשוחה, לא אגיד שזה לא הציק לי בעין אבל...
הרחובות הרחבים והבתים הישנים אך המשופצים השאירו רושם רב ללא ספק אפשר ללכת קילומטרים והכל ימשיך להיות מפואר, גדול ומרשים.
ראינו את הבתים של גאודי והמשכנו לכנסית Sagrada la familia שבנו אותה לאורך השנים ועיצבו אנשים שונים וביניהם גאודי.
אני לא יכולה להגיד שהתרשמתי במיוחד אני יותר בעניין של סגנון קלאסי ופה הכל נלקח לכיוון מאוד מודרני ואף הרגיש לי שקצת
ציני, במיוחד הישו ששמו שם על איזה מעקה כאילו הוא עומד לירוק עליך או לקפוץ למטה.
אחרי שהבנו שאנחנו לא הולכים לעמוד בתור ולהצטופף עם כל התיירים המשכנו כדי למצוא משהו לאכול.
מצאנו מסעדה קטנה חסרת שם ועם מסך ענק, בדיוק היה משחק של צרפת נגד לא זוכרת מי והצרפתי שאגו בעונג כאשר חבריהם קלעו לשער.
אנחנו אכלנו טאפס ואני חייבת לציין שנהננו מאוד! אין על הבעל שסוחב אותי למקומות הכי עממים שמסתברים כטובים ביותר.
משם המשכנו לשער הניצחון ולפארק Ciutadella שהיה מרשים ביותר ובהחלט שווה ביקור.
איכשהו מצאנו את עצמינו ברובע הגותי שממש קרוב לפארק והתאהבנו מייד.
אני שראיתי כנסיה קלאסית פתאום הייתי חייבת להיכנס וברגע שנכנסתי הרגשתי משהו אחר.
האנרגיה במקום הייתה כל כך מיוחדת, הרגשתי שפתאום הכל אפשרי ושרק צריך לבקש, הכנסיה עצמה פשוטה יחסית אבל מאוד יפה.
הבעל התחיל להשתעמם ונאלצתי לשלוח אותו החוצה כי פשוט לא יכולתי לצאת מהמקום הזה.
כשהתיישבתי ניסיתי לשאוב את כל הדבר הזה והרגשתי בבית, לא יודעת איך להסביר את זה.
אחרי כמה זמן הסיפור התקשר לי והבנתי איפה אני נמצאת.
הספר המעולה שקראתי "הקתדרלה ליד הים" של אידלפונסו פאלקונס מבוסס על סיפור בנית הקתדרלה של מריה דל מאר
Basilica of Santa Maria del Mar ושם בדיוק עמדתי. חברה ספרדיה סיפרה שאבא שלה מספר שזו כנסיה של דייגים של אנשים פשוטים 
(וככה גם הספר גורס) ושיש שם אנרגיות מיוחדות ואני בהחלט מסכימה היה שם איזה קסם מיוחד שאי אפשר להסביר 
משהו ישן ומדהים עם הריח הקצת טחוב של הכנסיות והשקט שנקטע רק ע"י שירה או נגינה שמיוחדים כל כך למקומות האלו.
אני התרשמתי עמוקות והייתי מאוד רוצה להגיע לשם עוד.
משם המשכנו לטייל ברובע העתיק והתרשמנו מהבניה ומהסמטאות, החנויות הקטנות והמסעדות המצוינות.
באחד הערבים עצרנו שם במסעדת Bodega La Puntual שממש קרובה לבזיליקה ונהננו מטאפס קצת יותר יוקרתיים ומיין מ Porron.
זהו כד שנראה כמו באנג קצת עם קצה צר מאוד וקצה רחב.
מסתבר שזה מיועד כדי שכל אחד יוכל לשתות בלי לגעת בפיה מטעמי היגיינה (הפיה צרה מאוד מאוד ולכן יוצא משם זרם מדויק)
וכדי שהיין ואויר יפגשו כמה שפחות.
בימים הבאים המשכנו לטייל בברצלונה בעיקר ברובע הגותי שכל כך מצא חן בעיניינו , מצאנו שם שוק מצוין ששווה לבקר Mercat de Santa Caterina
ובעלי נהנה לטייל אך מתוך סולידריות לא אכל הרבה והיום הוא מצר על כך ;)
העניין היה שביום השלישי שלנו שם חטפתי איזה וירוס מעצבן שהיתרון היחיד שלו היה שהורדתי כמה קילו...
בעלי טיפל בי בנאמנות ולמרות שכן טיילנו קצת באותו יום הוא הוקדש בעיקר לצפיה בסדרות במלון ושתיית מים עם תרופות. למזלי תוך
24 שעות הייתי בריאה ושלמה והמשכנו לטייל.
ביקרנו בכנסיה הראשית והמהממת של ברצלונה Cathedral of Barcelona שרק צריך לשים לב וללבוש מכנס לפחות עד הברך כדי להיכנס.
הכל היה שם מאוד מרשים וגדול אבל היה לי חסר את האינטימיות של הקתדרלה שכבר הייתי מאוהבת בה...
בערב הלכנו לים, החוף משגע אם כי מאוד מתויר כמובן.
ניסינו להגיע לפארק Guell והצלחנו אבל כיוון שלא ידענו שצריך להזמין כרטיסים מראש לא זכינו לראות את נפלאות היצירה של גאודי 
ובגלל החום נמלטנו משם אחרי זמן קצר בלבד.
אני חייבת לציין שמאוד אהבתי את ברצלונה ואפילו חשבנו על פוסט בספרד אבל איכשהו הערים הקטנות מצאו חן בעיני קצת יותר.



התחנה הבאה והאחרונה של הטיול שלנו היו הערים שלאורך החוף.
החלטנו בעקבות המלצת ההורים שלי והאינטרנט לעצור ב Lloret de mar.
כבר בתחנה המרכזית הרגיש לי שמשהו לא תקין וככל שהתקדמנו לאורך המלון הבנתי שמשהו מאוד לא תקין.
העיר הזכירה לי משהו מוכר ולא אהוב ואז הבנתי, היא הזכירה לי את בת ים.
הו האימה... תיירים רוסים וגרמנים בכל מקום (גם צרפתים לא חסר) ילדים בני 18 שמחפשים מסיבות, בנייה משעממת
שאין לה קשר ולו הקלוש ביותר לספרד והדבר היחיד שרץ לי בראש זה השיר של דדי דדון, רודוס רק אני ולוקוס ו 500 רוסים...



חנויות התיירים כמו אילת של פעם רק עוד יותר עלוב, מסעדות לא טעימות וחיי הלילה בכאילו של ילדים בני 18 שמריירים אחד על השני.
רציתי לבכות ואז להמלט אבל החלטנו לנסות להפיק את המיטב ואחרי שמצאנו אך בקושי את המלון שדווקא היה נקי וממוקם ליד הים
הלכנו לעשות סיבוב בבת ים הספרדית.
הבנתי שהשד לא כך כך נורא ושהצד של הים מרהיב ביופיו.
החוף ארוך ולא מפוצץ מדי בזכות הגודל ובצדדים יש פארקים מצד אחד פארק Santa Clotilde Gardens שמשקיף אל הים הכי כחול שיש
ובצד השני ה Puig de Castellet Iberian Settlement שזה מסלול מרהיב לאורך הים שמגיע עד העיר הבאה Tossa de mar. 
כאשר טיילנו וישבנו באיזורים האלו הבנתי מהו שקט ורוגע. הרעש של הים והגלים הרוח השמש הכל יחד הביא מין שלווה אחרת לחלוטין.
בשלב הבא מצאנו מסעדה מצוינת שנקראת El gaucho כן כן כמו בארץ או בארגנטינה ונהננו מבשר טעים מאוד במחירים אטרקטיביים.
אני חושבת שכלקח הייתי ממליצה לא לעצור בעיר הזו אלא ב Tossa  ולהגיע לעיר הזו רק ליום כדי לטייל.



באחד הימים נסענו ל Tossa ובה התאהבנו מייד.
היא כמו יורט אבל ספרדית ומדהימה יש בה את כל מה שאין שם פשוט הכל והבנו שאם אנחנו נרצה שלווה ים ושקט זה המקום.
אפילו התיירים מדברים בשקט כדי לא להרוס את האוירה המיוחדת.
זו עיר משגעת שבנויה בסגנון הקבוע עם הבתים הישנים והנמוכים ונמצאת על שפת הים עם חוף קצת יותר קטן אבל יפה לא פחות.
הטבע גם כאן עוצר נשימה והכל מוקף ביער אורנים עם ריח משגע שמזכיר את הכרמל. 
אם עולים קצת יותר גבוה יש מבנים ישנים ושוב, הנוף...
אפשר לשבת שם שעות ולחכות למוזה שמגיעה מהר מאוד, זה בדיוק מקום לכתוב בו שירים ולצייר...
לא פלא שמוזיאון שגאל נמצא שם.
העיר הזו "העיפה" אותנו ושנינו החלטנו שזה ה מקום, מאוד רצינו להישאר.
הבעלול שסובל מחרדות ולחץ השתחרר ונשמנו עמוק עמוק אויר הרים צלול כיין בריח אורנים, הסתכלנו על נפלאות הטבע ורחצנו בים.
מה עוד צריך? החיים יפים!

חזרנו/ ספרד חלק 1

אני לא מאמינה אחרי שכתבתי איזה שעתיים הכל נמחק לי...
מהתחלה!

אז ככה:

ואווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו ספרד אהובתי! אם אפשר היה לתאר את הטיול הזה בתמונה זה כנראה התמונה שלי בוכה במטוס בדרך חזרה.
זה היה הטיול הכי מדהים שהיה לנו כזוג אי פעם! היה בו את כל המרכיבים שעשו את זה לחוויה הכי מדהימה ממלאה ומושלמת שאפשר.
אנחנו לא טיילנו יותר מדי יחד ולבעלי היו כבר לא מעט חוויות טיולים במקומות אקזוטיים עם אנשים וחויות אקזוטיים אבל כזוג...
אני מאוד חיכיתי לטיול הזה ומסתבר שממש לא סתם.
יצרנו זכרונות מתוקים של מקומות מדהימים, של רוגע של ביחד ושל משהו חדש ונקי כזה כמו דף חדש, משהו שהיה שווה לחכות לו.
אני מרגישה שמאז שחזרנו אנחנו עדיין על ענן, א נחנו מתיחסים אחד לשני אחרת, אנחנו אוהבים ונוגעים אחרת, זה שינה וקירב אותנו
והוסיף לנו זכרונות שגם (אני מקווה) כשנהיה הרבה יותר מבוגרים נוכל להזכר בהם בהנאה ואולי אף למחות דמעת התרגשות קטנה.

התחנה הראשונה שלי הייתה Girona עיר מדהימה לחלוטין, מהשנייה שירדתי מהמטוס והרגשתי את האויר החמים והמלטף על העור שלי הבנתי שזו אהבה ממבט ראשון.
את המלון התקשתי מעט למצוא למרות שלפי גוגל הוא נמצא 5 ד' הליכה מהתחנה, טיילתי משהו כמו 40 ד' רק כי חוש הניווט שלי
עובד רק מפעם שנייה. פעם אחת אני טועה ומסתובבת שעות עם מפה ואז בפעם השניה מתבצע ניווט בתים וחנויות ואני בקלות מוצאת כל דבר
ומרגישה לחלוטין בבית אז חשוב לעבור את מסוכת הפעם הראשונה ואז הכל זורם.
אחרי שהתנחלתי במלון שאגב אני ממליצה עליו בחום, גם מיקום מושלם גם צוות מצוין דובר אנגלית וגם חדר ממש חמוד ומרווח עם מזגן
וכל זה במחיר די סמלי Hotel Margarit, Carrer Ultònia 1, Girona, Spain.
ישר יצאתי לטייל, די איבדתי את עצמי למרות שאמרו לי פשוט ללכת לאורך ה"נהר" זה בגרשיים כי אין שם באמת יותר מדי מים באופן מפתיע.
כאשר הבנתי שאני הולכת במאונך לנהר מצאתי מישהו שאוכל לעקוב אחריו בסמטאות הצרות וקראתי לו a young chinese high sparrow.
בעיר הזו צילמו את העונה הנוכחית של משחקי הכס ועוד ימשיכו לצלם את העונה הבאה החל מאוגוסט הקרוב.
בעודי הולכת בסמטאות הצרות, מתפעלת מהמבוכים הקטנים שנוצרו ונהנת מהקרירות שהקירות והמדרגות אינסופיות מספקות נפעמתי מיופי העיר.
כל הישן הזה שנותן הרגשה של אתר צילומים ולא מקום אמיתי שאנשים חיים בו והקסם שיש ללא ספק בעיר המדהימה הזו.
עמדתי כמובן על מדרגות הקתדרלה ועברה בגופי צמרמורת כי הרגשתי קצת מרג'ורי על המדרגות וניסיתי לדמיין איך כל הסצנה צולמה.
הטיול הקטן הזה הביא לי הרבה מאוד סיםוק והתרגשות כי מדובר בעיר קסומה שקשה להפסיק להתפעל ממנה.
הכל מריח מקסם מימים ימימה מעושר של תרבות אך גם סכסוכים ישנים תככים ומזימות שנרקמו במזדרונות הצרים והקרירים הללו.
http://winteriscoming.net/2015/08/23/check-out-pictures-of-the-girona-locations-game-of-thrones-will-be-filming-and-when/

כדי לא להכביר במילים פשוט אצרף תמונה:


בערב הגיע הבעלול והיה לנו מזל כי בדיוק כשהגענו 23.06 מתקיים חג מקומי שנקרא San Juan ונחגג בעיקר בערים שקרובות לים.
זה די דומה ללג בעומר, המון מדורות וזיקוקים. אומרים שמי שקופץ 3 פעמים מעל המדורה כל הצרוך שלו נשרפות והוא טהור ונקי, המשימה
אינה פשוטה כי המדורות גבוהות גבוהות וככל הנראה לא מיועדות לשריפת צרות אלא למעגלי רוקדים מה שגם מאוד משמח.
הסתובבנו ברחובות השקטים של העיר למשמע פיצוצי זיקוקים בודדים והתפעלנו מכל היופי הישן הזה.
מאוד נחמד להסתובב בעיר בשעות שאחרי 20:00 כיוון שאין אף אחד ברחובות ועדיין אור ואפשר לצלם באין מפריע ולשאוף את העיר.
בערב מצאנו מסעדה משעשעת בשם Porcus שהקטע שלה הוא הסנגריה ה Hamon שזה הקניק המקומי שנחתך ישירות מהרגל (של החזרזיר)
וטאפס שונים ומשונים. אנחנו מצאנו מבצע ב 15 יורו ואחרי ששכנענו את המלצר שזה באמת מה שאנחנו רוצים הוא התרצה והביא לנו המון צלוחיות
עם יצורים לא מזוהים.
אני, שמאוד שמרנית בררנית ומעצבנת באוכל פתאום נפתחתי.
התחלתי (להפתעתי ולהתפעת בעלי שהסתכל עלי בעיניים גדולות ועגולות) לטעום מהכל ולהתפעם מהטעם הימי והמיוחד של השרצים
שמעולם לא ראיתי! אני חושבת שהוא עוד קצת התאהב בי באותו רגע, יש לי תחושה שהוא אוהב לראות אותי נפתחת ומנסה
כמו שהוא אוהב דמויות מעיזות ומתפתחות בספרים וזו מהות היחסים שלנו, ההתקדמות.
ואני, אני כל כך אוהבת להרגיש אותו נהנה ממני ומתפעל שאני מוכנה לאכול אפילו שרצים :)
אבל שלא נתבלבל זה לא משחק באמת נפתח בי איזה משהו ורציתי לחוות הכל לטעום הכל לגעת בהכל!
היה לי חשוב וכייף לנסות דברים חדשים יחד ולעשות דברים יחד שהוא מעולם לא עשה עם אף אחד אחר וזה בהחלט היה אחד מהדברים.

 

את היום הבא החלטנו לבלות במוזיאון דאלי שנמצא בעיר Figueres את הכרטיסים רכשנו מראש באינטרנט כדי לחסוך מעצמינו את התור.
למרות ההכנה המוקדמת הגענו באיחור וכבר ציפינו לשמוע את הלא בכניסה. חיכתה לנו הפתעה נעימה בדמות התרבות הספרדית הכה שונה.
הגענו שעה וחצי אחרי הזמן, הבחור בכניסה בירר כמה צפוף בפנים ואמר לנו אין שום בעיה כנסו.
הסתכלנו עליו בתמיהה, מה? בלי לקנות כרטיס חדש ולחכות כמה שעות? פשוט ככה?
ואז הבנו, אנחנו שונאים את ההתנהלות והתרבות הגרמנית כל הלא הזה והסחבת והדחייה פשוט אין לזה מקום בחיים הקצרים שלנו.
הבנו שהיינו מעדיפים פוסט בספרד אפילו אם זה אומר שאני מתחילה ללמוד שפה חדשה :)
בכל מקרה נכנסנו וחיפשנו אזניות, כיוון שלא היו טיפה התבאסנו אבל בדיעבד הבנו שזה היה דווקא טוב מאוד.
האמנות של דאלי היא כל כך הזויה אבל עשויה בצורה נגישה יחסית כך שיש המון מקום לפרשנויות ודמיון מה שמאוד שימח אותנו.
התחושה הייתה שהוא קצת צוחק על כולם באומנות שלו שהוא אומר "בואו תסתכלו על זה ברצינות ותנסו לפרש אותי ואני בינתיים
אצייר לכן איזה זין על הפנים בזמן שאתם עושים מהצחוק שלי רצינות מיותרת" :)
התאהבנו במוזיאון הכל כל כך צבעוני וסוטה והזוי אבל גם ברור שאי אפשר להשאר אדישים, פשוט לא ניתן.
הוא יצר לעצמו מוזאון בעודו חי והרצון להנציח ולהאדיר את עצמו מהדהד בכל חדר ותמונה וזה בסדר גמור למה לא בעצם.
אנחנו צחקנו, היינו רציניים, נהננו ועפנו עם היצירות שלו היה שם הכל מהכל.
אפילו זרקנו 20 סנט כדי לראות את ישו נצלב בגללנו ובעלי צחק שהינה שוב היהודים צלבו את ישו :)
היה שם באמת הכל מהכל וגם את האהבה הגדולה שלו לגאלה שכל כך נגעה בנו.

הייתה יצירה אחת שהתאהבנו בה שנינו ברגע אחד, היא נקראת "Palace of the Wind" ומצוירת על התקרה באחד החדרים.



ניסינו לחפש באינטרנט את המשמעויות אבל אחרי שלא מצאנו נשארנו עם המשמעות שנתנו ליצירה הזו אנחנו.
ראינו שם גבר ואישה (דאלי וגאלה אנחנו מניחים) שנמצאים בין שמים וארץ ובוראים את העולם ואנשים חדשים.
הרי כאשר אנשים בוראים אנשים הם קצת אלוהים והגוף הזה של שניהם משני הצדדים שכה גדול ונמצא גם כאן וגם שם ועוסק בבריאת העולם כפי שהם רוצים אותו וכפי שהם אוהבים אותו היא מאוד מרגשת. המגירות בגוף הן התחושות הרגשות העבר וההווה שלנו ששמור אצלינו בפנים כמו זיכרון 
שאנחנו לוקחים אתנו לכל מקום אבל מעל זה נמצא העתיד והבריאה.
אנחנו צובעים את העולם בצבעים שלנו אנחנו בוראים את העתיד ומסתכלים מלמעלה איך הכל קורה, אנחנו אלו שיושבים על הענן ואנחנו אלו שיושבים על הספסל אנחנו רואים ונראים בוראים ונבראים אנחנו העולם.

דאלי הנציח ובנה לעצמו ארמון שמאדיר ומתפעם ממנו הן בקריצה והן ברצינות, הם גם נקבר שם בקבר מעניין שהוא תכנן ויצר לעצמו בעודו נמצא בין היצירות שלו והפריטים שאהב. זה מזכיר לי את הספר המצוין שבעלי הכיר לי וגרם לי לחשוב לא מעט על החיים. הספר נקרא "אלמוות" של מילן קונדרה

הוא מדבר על איך אנשים רוצים שלא להישכח, להשאר רלוונטיים לנצחים שיזכרו אותם.
אני חושבת שמעבר להמצאות הגדולות וההתקדמות שהביאו אנשים שונים הם עשו זאת גם כדי שיזכרו אותם כדי שידעו את השם שלהם
עוד אלפי שנים קדימה, כדי שישארו בתודעה.
אני לא לגמרי מבינה למה הם צריכים את זה כי לי נראה שמספיק שהקרובים שלנו זוכרים אותנו בחיבה אבל כל אחד והרצונות שלו.
אחרי הביקור המרתק באחד המוזיאונים הטובים (לדעתנו) הלכנו לטייל בעיר ומצאנו לא מעט פינות חמד, באחת מהן אפילו עצרנו.
המקום חדש לגמרי מנוהל בידי ספרדיה צרפתיה שפתחה בר יין וטאפס גורמה במחירים מאוד נוחים ובאוירה מצוינת.
El racó de la Xeli שנמצא ב Carrer de la Jonquera מקום מעולה עם אויסטרז לא מהעולם הזה! 
בערב חזרנו לגירונה והסתובבנו ברחובות המיוחדים שלה יצרנו זכרונות מתוקים והתפעמנו מהיופי המדהים הזה שדי אדם יצרו.

בבוקר החלטנו לנסוע ל Roses  שזו עיירה על שפת הים, כשהגענו ראינו את הים המשגע והבנו שאולי שווה היה להזמין מקום לאיזה מופע ב 
Ciutadella de Roses שזה מופע במקום גדול בין ההריסות הישנות ובמקום מאוד מרשים.
משם נסענו ל Cadaqués הבנו בדיוק למה דאלי החליט לבנות שם את ביתו ובטח שם יצר והמוזה הייתה פוקדת אותו תכופות.
העיר מדהימה היא מתחילה על גבעה והבתים הלבנים הקטנים יורדים כל הדרך אל שפת הים הכי כחול ונקי שראיתי מימי.
תיירים בלבן עם ארנק נפוח אוכלים לאורך החוף ושותים סנגריות ואנחנו אתם. טעמתי את הפלייה עם הלובסטר ובהחלט הבנתי מה מוצאים בלובסטר
אחד הדברים ללא ספק, כמו כן טעמתי את caracoles de mar שזו חיה שחיה בתוך קונכיה ענקית והיא מאוד מאוד טעימה.
שמעתי מבעלי כבר שנים על מרק הקרקול שהוא היה אוכל בהונדורס והינה גם אני כבר מכירה!
העיירה היא עיירה עשירה ומתויירת אבל בצורה מאוד נעימה. הסירות עומדות במים ורואים לא מעט אנשים שמנסים את כוחם בספורט ימי.
בעיקר מורגשת השמש המלטפת ויש רצון חזק ללכת לשכב על החול ליד המים ולהרגע.
הבתים הלבנים, הכנסיות הישנות האנשים המנומסים כל זה יחד יוצר איזשהו שקט פנימי שמזמן חיפשנו.



 

עוד 3 ימים!!!
הבעלול כבר משתכשך לו בבריכה וטועם את מטעמי ספרד הלא היא גם Kings landing כמסתבר!
אני בינתיים בבית מנסה להפיג את השיעמום.
פעם ראשונה שאני נשארת לבד בבית ואין לי תכנית ברורה וגם כל הגשם לא הכי עוזר כמובן.
מה שכן ניקיתי קצת והעפתי את כל הדברים מעל פני השטח, הבית נראה ריק מקשקושים וזה עושה לי כל כך טוב!
אפילו כשאני מרגישה ככה ככה הסדר הזה וששום דבר לא מציק לי בעיניים סוגר לי את הפינה.
אני ממש אוהבת את הדירה שלנו כל כך פתוחה ובלי שטויות ויחד עם זאת משדרת חמימות ונינוחות.
המרפסת שלי פורחת אבל אני קצת חוששת למה יהיה עליה כשלא אהיה פה, אני חושבת לדבר עם אב הבית ולבקש שישקה את הפרחים מקווה שיסכים ושזה בסדר...
בשבוע שעבר ניסינו לסדר לבעלי רישיון גרמני ונתקלנו בחומות אטימות גרמנית וחוסר יעול טוטאלי שמאפיין מאוד את הביורוקרטיה הגרמנית.
חבר אמר לאן צריך להגיע כדי להחליף את הרישיון והלכנו.
אחרי שיצאנו משם שנינו לא היינו בטוחים שהבינו אותנו נכון וכשחזרנו הביתה הבנו שבמקום להחליף הם החליטו לתרגם אותו...
מה יש לתרגם!? אותיות לטיניות לאותיות לטיניות?! ועוד ב 60 יורו למה לא.
התקשרתי ויום למחרת אספתי את הכסף חזרה.
הפקיד הסתכל עלי במבט לא מאמין כאשר שאלתי אותו אם הוא בטוח שזה מה שצריך לעשות
ואז במבט עוד יותר מתפלא כשאמרתי שאני לא בטוחה שהוא צודק.
הוא הבטיח שאחזור (על ארבע).
בשישי כבר ב 7 היינו במשרדים, כולם ישבו יפה בתור (תור לקחת מספר לעוד תור כמובן).
ואז נכנסנו למשרד.
העובדת שאלה אם הבאנו דרכון מה שלא הרגשנו צורך לעשות כי יש לנו ID גרמני אז מה קשור עכשיו דרכון?!
היא הסבירה שלא תעשה כלום בלעדיו (מפתיע).
ואז שאלה אם הבאנו תרגום של הרישיון.
פה עף לי הגג ואמרתי לה שמה בדיוק היא רוצה לתרגם בתעודה שכתובה באנגלית ומזכירה באופן חשוד ובדיוק כמעט מוחלט את האותיות בהם היא משתמשת יום ביומו!
היא הסבירה לי (כמו לילד מפגר) לאט אך בתקיפות שפה זה Deutschland ולכן היא צריכה תרגום, מאנגלית לגרמנית
מהמשרד הספציפי (שבו כבר ביזיתי את עצמי) ושזה חייב לעלות 60 יורו ועוד 40 על הפקת הכרטיס.
איחלתי לה (בלב) שהפליטים יכבשו אותם ושפעם הבאה שאני באה יחייבו אותה לשים חיג'אב אבל אז חשבתי שלתרגם לערבית בכל זאת בטח יעלה 60 יורו או איזה מטבע שלא יהיה להם פה כשזה יקרה...
בכל מקרה, יצאנו מאוד לא מרוצים וכדי להעביר את הזמן עד שהמשרד של התרגום נפתח הלכנו לשבת בבית קפה שמתיימר להיות פריזאי אבל בדויטשלנד כמו בדויטשלד המאפים פשוט... חרא (קרין גורן הייתה מאבדת את זה). 
בכל מקרה מזג האויר היה סבבה וישבנו בחוץ והחלטנו שיש לנו תכלס המון מזל בחיים
כי באותה מידה היינו יכולים להיות עכשיו איזה פליטים איפשהו ואיזה קפה ואיזה מאפה.
בעלי אמר לי שהוא חושב שאושר זה עניין יחסי ושאם לא היינו מכירים משהו אחר התובנה שלנו על זה הייתה גם שונה, מה שנכון.
בכל מקרה אני שמחה שאת התובנות סוג של יש לנו ואני מאוד מקווה שהטיול יעלה את רמת האושר שלנו :)

לא מצליחה להוסיף את הסרטון אז הינה לינק:

The surprising science of happiness:

https://www.ted.com/talks/dan_gilbert_asks_why_are_we_happy?language=en#t-19437 

 

לזכור את המתים שלנו

כבר אמצע יוני ואתמול קלטתי ששכחתי את יום ההולדת של סבא שלי מצד אבא שהיה אמור לחול ב 4.06
היום אפור גשום ודכאוני ורגשות האשם על כך שאני לא נזכרת בתדירות גבוהה יותר מציפים את הראש והלב.
קראו לו בוריס והוא היה אדיר!
היה לו חוש הומור לא מהעולם הזה ועקשנות לא מהעולם הזה אבל הכי אני זוכרת כמה הוא אהב אותי.
אני הנכדה הבכורה והוא חי ונשם את החיים שלי אף על פי שהוא וסבתא נשארו לחיות במוסקבה ואנחנו עברנו.
כשעברנו הייתי בת 6 ואני מניחה שהדחקתי כל חיי את המרחק וההבנה שאני לא אוכל לראות אותם הרבה, מה גם שהם לא רצו כל כך לבוא לבקר וביקרו פעמים ספורות בארץ, אנחנו היינו נוסעים אחת לכמה שנים אבל אבא השתדל כל שנה. אבא עד היום מרגיש אשם שעזב אותם לבד אבל הם אלו שהתעקשו להשאר אז ככה זה.
סבא לא דיבר איתו 3 שנים תמימות אבל מה יכל לעשות זה היה או הם או אני ואמא והוא בחר בנו.
הם עקשנים סבא וסבתא אתאיסטים, קומוניסטים, בטוחים, גאים ועקשנים.
סבא היה אדם לא פשוט באופיו אבל איתי הוא תמיד היה חמאה, היינו מקשקשים כל יום שישי בטלפון
זה אחרי שהשיחות הפכו להיות יחסית זולות ואבא היה מכריח אותי בכל יום שישי וחג ללא יוצא מהכלל להתקשר ולשמור על קשר. סבא תמיד היה מעודכן במה שקורה בחיי אני אדם פתוח ותמיד דיברנו על הכל.
לפני שהשיחות התאפשרו היינו מתכתבים וככה הייתי מתרגלת את הרוסית שלי הן מבחינת הכתיבה והן ההבנה.
היינו מקבלים כל חודש מכתב אחד שסבתא כותבת לכולם ואחד בשבילי מסבא זה היה הטקס אבא היה מתעצבן
"נו מה את לא רוצה לשמוע מה סבא וסבתא כתבו???" ומושיב אותי ומקריא לי בין אם היה לי חשק/זמן ובין אם לא.
המכתבים של סבא תמיד היו מעניינים הוא היה מספר על דברים ששמע שיכולים לעניין אותי כמו להקות שונות ומספר מה קורה ב "דצ'ה" שזה בית הקיץ שהיה להם בכפר שכוח אל באוקראינה (גם לנו היה כזה ליד מוסקבה זה היה כייף גדול!). היה מספר מה הוא מגדל ומה הם אספו השנה ואיך השכנים ואיזה חיות משק יש להם ומגיב כמובן על מה שכתבתי לו אני.
אפילו כשפעם הוא נפל ויד ימין לא תפקדה כמו שצריך הוא למד לכתוב ביד שמאל במיוחד כדי שיוכל לכתוב לי מכתבים, הוא לא היה מסכים שסבתא תכתוב לי כי זה היה משהו אישי שלנו ואף על פי שגם עם היד הטובה לא הייתי מבינה מה הוא כותב תמיד ניסיתי...
לאחי הקטן הוא גם כתב הוא היה קורא לו מישוטקה (שם חיבה למישה) אבל לנו היה קשר מיוחד באמת.
הייתי מספרת לו על החברים שלי על החבר ובהמשך גם על בעלי, הוא לא היה מבין למה הוא לא מציע לי כבר ולמה הוא מחכה...
אולי גם קצת כעס עליו מי יודע אבל בגדול לדעתי הם חיבבו אותו בלי להכיר כי ידעו שהוא גורם לי אושר וזה מה שחשוב. סבא וסבתא היו כימאים והייתה להם מעבדה ולכן העיסוק של בעלי קרוב לליבם, גם היום סבתא שלי מתעניינת לגבי פרסומים וכו'...
לפני 5 שנים גילו אצלו סרטן ריאות ומאז התחיל הסיוט, מאז שסיפרו לו (דבר מיותר לחלוטין בעיני) הוא התהפך,
ההומור הפך לשחור והוא ויתר על עצמו, זה בתוספת התרופות הנוראיות שהיה מקבל אמנם משכו אותו עוד איזו שנה אבל זו הייתה שנה של סבל ואני לא יודעת אם זה היה נכון לעשות.
נסענו כל המשפחה כולל בעלי שאז עוד טרם הציע לי אליהם אבל קצת התבאסתי מהמפגש כי הם לראשונה הכירו את בעלי ולא הייתה כימיה יתרה מהרבה סיבות אני מניחה גם אולי כי הוא משך זמן (מהסיבות שלו) וגם כי אני הנכדה הבכורה האהובה וגם כמובן המחלה שהשפיעה.
בעלי אותה תקופה גילה שיש לו חרדות אחרי שני התקפים ורק התחיל לטפל בנושא אז זו בטח לא הייתה תקופה מתאימה להצעות נישואין...
בכל מקרה אני מקווה שסבא רואה ויודע כמה טוב לנו יחד ושהרושם שהוא קיבל היה מוטעה וקשור למצב הבריאותי שלו והנפשי הרגיש של בעלי לאותה תקופה.
השיחות שלנו תמיד היו מתחילות מ"מה נשמע" מצידי ותשובה "хорошо идут дела голова пока цела" 
זה לקוח מסיפור ילדים ובתרגום חופשי "הכל הולך בסדר הראש עדיין שלם" (בעברית זה לא נשמע משהו אבל זה חמוד)...
אני עדיין יכולה לשמוע אותו אומר את זה כי היה לו קול מאוד גבוה ומיוחד וצחוק מצחיק והומור משובח!
הוא היה אדם חד ושנון, איש שיחה מרתק ודעתן מאוד ואני בהחלט מתגעגעת אליו, לא היה לנו מספיק זמן יחד.
הוא אהב אותי מאוד והייתי חשובה לו מאוד ואני מתגעגעת מאוד.

בשבועות לפני 8 שנים נפטרה גם סבתא רבה שלי מצד אמא היא הייתה הסבתא שלנו שבסלון :)
כאשר סבא רבה שלי נפטר ההורים החליטו לקחת אותה לחיות אתנו כדי שנוכל לעזור, החלטה שהיו לה אמנם המון השלכות אבל אני חייבת לציין שזו החלטה מאוד נדיבה ומדהימה מצד ההורים שלי מה גם שבדיוק אחי הקטן נולד.
וככה עברנו היה סלון את החדר שלי את החדר של ההורים שלי עם אחי התינוק ואת החדר של סבתא רבה.
היא הייתה אישה שאני לא יודעת איך לתאר, בטח לא במילה אחת.
היה לה ואחד אופי, לא פשוטה בכלל אבל היו אתה לא מעט צחוקים ואיך שהייתה שרה...
כשהייתה בת 3 הרגו את ההורים שלה ואיזו בת משפחה אימצה אותה, היא פגשה את סבא רבה שלי שאחי קרוי על שמו הוא היה טבח במלחמת העולם השניה וגם איש מאוד מיוחד, טוב לב עם חיוך שלא שוכחים וקול שירה מדהים!
היא הייתה עושה לו חיים קשים קצת כמו שוש פוליאקוב כזאת אבל עם קריצה שובבה.
היא הייתה שחקנית! הייתה עושה ביה"ס לכולם ובמהלך איזו הצגה שהייתה עושה  אפשר היה לקלוט איזו קריצה :)
סבא היה מבשל ומנקה והיא הייתה מלכת הבית ועוד הייתה מעיזה להגיד לו שמה שהוא בישל לא טעים והוא היה מבשל לה משהו אחר.
זה היה בית של צחוק חברים, וודקה קצת קללות בשביל הקטע המון שירים ושמחה.

הם חגגו חגים יהודים והכינו מאכלים יהודים וגם דיברו ושרו ביידיש שדווקא היום אולי אפילו הייתי מבינה. 

סבא רבא היה חזן בבית הכנסת במוסקבה וכל זכרונות הילדות שלי כוללים את השירים של האחיות ברי ביידיש בקול המיוחד של סבתא רבה וסבתא שלי. היא גידלה אותי באהבה אינסופית הסיפור הכי זכור היה כשאני בתור ילדה בלעתי מגנט (שהיה בתוך בקבוק של בובה וככה היה נצמד אליה לפה נו בובות סוביטיות...) והיא נאלצה לחטט ב &*$#% שלי והשמחה הייתה גדולה כשמצאה ולא היה צריך לנתח אותי :)

הייתי חולקת אתה לגבי החברים שלי והיא הייתה מיעצת לי לא פעם.
היא הייתה מסוגלת גם להוריד איזו קללה עסיסית ככה ואז הייתה מסתכלת עלי במבט שובב שלא אעיז לחזור על זה
וקללות ביידיש זה משהו מיוחד שיהיה ברור!
היה לה הומר משהו לא מהעולם הזה! :)
היו לנו התקלויות כי איך לא כשאני טינג'רית זועמת והיא אישה מבוגרת וכל זה בבית קטן אחד אבל לא הייתה מצטערת ממני כשזה היה קורה.
אבא שלי עשה חיל בטיפול בה, כזה הוא אבא שלי משפחה זה הכל (כמה שסבתא שלי מצד אמא לא תירד עליו ;)) 
יש לו את החסרונות שלו אבל למי אין אם ככה...
אני חושבת שהייתה לו חיבה יתרה לסבא וסבתא רבה מצד אמא כי הם קיבלו אותו למשפחה בחום גדול כאשר
אמא הביאה אותו הביתה (טוב הייתה לו חזות של ילד יהודי טוב :))
אז היא הייתה זמרת ושחקנית הא וחשבת הייתה להם חנות והיא הייתה עושה חשבון שאלוהים ישמור וחבל שאני לא קיבלתי אפילו קמצוץ מהראש המתמטי שלה אף על פי שבקושי למדה בביה"ס...
סבתא שלי מצד אמא קיבלה את הקול שלה וכשסבתא רבה נאלצה לעבור לבית אבות כשכבר לא הצלחנו לטפל בה, בחגים, היא וסבתא היו שרות ואני הייתי מנגבת דמעות של התרגשות כי אי אפשר היה אחרת.
הייתי מספרת לה עם מי אני יוצאת ואפילו על בעלי הספיקה לשמוע ולחוות דעה, היא הייתה מהסבתות המגניבות שיורידו איתך איזו כוסית וודקה בשביל הקטע ואהבתי אותה וגם היא חסרה לי.

Barry Sisters - Chiribim Chiribom

שיר שהתנגן מייד בתום החופה שלי :) (על אף הרב הרפורמי!)



וכמובן השיר שהיה גומר אותי כל פעם מחדש והייתי מתחילה ליבב (ועד היום....) 

Barry Sisters Papirossen

גברתי ראש הממשלה

אתמול היה יום קצת מבלבל
קודם החדשות מהחברים ואז בעלי חזר הביתה אכלנו, יצא ממש טעים!
חזה עוף (לחתוך לרצועות גדולות יחסית, לטבול בביצה ואז בפירורי לחם מתובלים ואז לתנור יוצא קרנצ'י וטעים ואין שמן נו חוץ מריסוס קל מתחת ומעל), סלט ירקות טריים והטויסט פלפל קלוי בתנור (לצד העוף) ושועוית מאודה כל זה בסלט מתובל בשמן זית וחומץ בלסמי...
שתינו קצת יין והחלטנו לעשות איזו שאכטה לפני שמסיימים את היום, הרגשנו כמו פרנסיס וקלייר :) (בית הקלפים)...
הפך להיות מצחיק, מולנו יש בניין ואפר לראות את כל מה שקורה בבית ובמרפסות כי זה יחסית קרוב,
התחלתי לדובב את האנשים במרפסת שממול, בגרמנית :)
כל הסיפור הזה זרם למקלחת ולמיטה, בהחלט לילה שלא יישכח
אני חושבת שהסקס הכי טוב כששיכורים או מסטולים קצת כל העכבות נעלמות ואנחנו נשארים עם ה true self שלנו ועם הפנטזיות שלנו שאנחנו לא חוששים להביא לידי מימוש ולא מתביישים יותר.
הכל רועש, גדול, מעניין, חייתי וסקסי יותר, כמו שצריך.
אחר כך היה לי קצת קשה להרדם וזרמו לי מחשבות ותמונות שניסיתי להעיף מהראש בכוח
לבסוף נרדמתי וחלמתי שהודיעו לי שאני ראש הממשלה.
חייבת לציין שנורא נלחצתי כי מה לי ולזה מה אני מבינה בכלל ולא הכינו אותי...
פתאום להחליט, לקבוע...
ואנחנו נוסעים באוטו ואני משקשקת איך זה שהם לא יודעים שאני לא מוסמכת לקבל החלטות הרות גורל שכאלו?!
עד עכשיו לא ברור לי איך יצאתי מזה אם בכלל אבל חייבת לציין שהיה מאוד מלחיץ :)


 

תסתמי ותשלחי מזל טוב!

היום עבדתי ברצינות שיא על ההתחטבות שלי לקראת ספרד.
המטרה כמה שפחות בטן וצלוליטים וכמה שיותר שרירים!
חייבת לציין שגם מבחינת התזונה וגם מבחינת הכושר אני מתחילה כבר להתגאות בעצמי.
היום אפילו התחלתי לחשוב איזה בגדים אני לוקחת איתי וחיברתי רשימה עכשיו רק נשאר להחליט אם בעלי המקסים יאפשר לי שופינג ואם כן אני צריכה לשמור מקום אז קצת דילמה... במיוחד שיהיה סביב 30 מעלות לכן צריך הרבה חולצות להחלפה...
עכשיו חזרתי מטיול רגלי, מזג האויר קסום!
ממש נהנתי אפילו לא לקחתי טלפון
ואז נחתתי למציאות
מקום: קב' החברים של בעלי 
מי: כל החבורה שלו שאני נוטרת להם בטירוף על שלא היו אתנו ברגעים הקשים, אז באיזשהו שלב החלטתי שהם           מחוקים אצלי. כאילו באמת? אז נכון שאמרנו שלא יציקו לנו אבל אתם פאקינג חברים מהילדות לכתוב לשאול           לשלומנו זה הרבה!? אני לא חושבת שזה משהו שצריך להסביר ואני מאמינה שאני כן הייתי כותבת אם חלילה זה       היה קורה למישהו מהם...
      בכל מקרה... אמנם חברים זה מצרך יקר ונדיר אבל אם אני לא מרגישה שהם אמיתיים אני מרגישה בנוח לשחרר         אותם.
      משוחררים.
מה: זוג שניסה מלאאאאא זמן להיכנס להיריון עם ילד שני ועכשיו היא רשמה שהיא בהריון עם בן ומלא טפו טפו              טפואים...
אני: טוב האמת שאני באמת שמחה בשבילם מאוד, מגיע להם מזל טוב ואני מקווה שהכל יעבור בשלום כמובן
אז למה בא לי לבכות!?
למה כל הודעה כזאת הופכת לאישית???
נו זה כמו שאם הבעל אומר ואי איזו כוסית ישר אני משווה לעצמי והכל הופך לאישי למרות שאין קשר בין הדברים בכלל זה לא ענייני בכלל ואני כן שמחה בשבילם אז מה יש לי?!
לפעמים אני באמת לא מבינה את עצמי וברגעים כאלו סתם מרחמת. על עצמי אני מניחה
ובכל זאת הייתי אמורה להתחיל השבוע את חודש 9
מתי הכל כבר יסתדר

חבל שלא בנינו תיבה

ימים חמים של שמש ולחות עוברים עלינו והיום עשיתי שוב את המסלול הקבוע שלי של 9 הק"מ מביב לנהר ואפילו בקצב יפה. קראתי בתחזית שאמור לרדת מבול ויהיו סערות ברקים ורעמים וכך היה.
אחר הצהרים נפתחו שערי שמים ונפתחו הברזים הגדולים, לרגע הייתה תחושת החמצה שלא בנינו תיבה ובעלי בכלל בעבודה...
אני הייתי היחידה כנראה שנתקעה על המרפסת בניסיון נואש להציל את הפרחים מהגשם, מבול והברד.
אנשים אפילו נטשו את הכביסה ואני לא יכולתי לזוז זה היה פשוט מרהיב, גשם בקיץ באמצע החום...
בימים אלו אני משאירה את המרפסת פתוחה כדי להינות ממזג האויר ומנסה לנצל את הימים כמה שיותר.
ממש הזוי שהחורף נשכח כלא היה.
בסוף השבוע נסענו צפונה לים, היה חום אימים בעיר והחלטנו לטבול בים הבלטי האלטרנטיבה הייתי הים הצפוני אבל לשם קצת יותר רחוק לנסוע.
לפי הפקק הבנו שאנחנו בכיוון הנכון.
כבר בדרך הטמפרטורות התחילו לרדת משמעותית ומ 27 מעלות ירדנו ל 18 פלוס רוח קרה...
לים כמובן שלא נכנסנו מה גם שהשפל לקח את המים נורא רחוק ונשאר רק בוץ.
עשינו על האש קטן ונחמד ונסענו חזרה.
בדרך חברה גרמניה ספרה על מנהג שתית תה גרמני צפוני עתיק שמזכיר את זה האנגלי,
נדלקנו על הרעיון ועצרנו באחד הכפרים הפסטורליים לשתיית תה עם עוגת שטרודל.
המסעדה לא אכזבה, קיבלנו שני קנקנים (מתחת לכל קנקן נר שגורם לתה להישאר חם) עם שני סוגי תה שונים ותדריך.
1. לשים את הסוכר שמגיע בצורת סוכריה עגולה לכוס
2. לחכות 3 ד' ולהוציא את התיון (הענקי) מהקנקן
3. לשפוך לכוסות את התה ולהקשיב לרעשי הפצפוץ שמשמיע הסוכר
4. לשפוך קצת שמנת מוקצפת
5. לראות את ה"ענן" התפזר בכוס שיוצר צורות ומתנהג בצורה מאוד הזויה
6. לשתות
האמת שהטקס היה ממש מענין וסחט מכולם קולות התפעלות במיוחד לאחר שלב החלף המוקצף
מבחינת הטעם זה החזיר אותי לדירה הקטנה (שאז נראתה לי גדולה) בבית של סבתא שלי מצד אבא ברוסיה.
היא הייתה מכינה לי ביצה, נקניקיות ותה מפוצץ סוכר ושחור שחור שהיה לו טעם מאוד מסוים
וזה היה משום מה בדיוק הטעם הזה
טעם העבר...
פעם אמרתי לאמא שהסבתא הזו מכינה את האוכל הכי הכי טעים נקניקיה ותה... :)
השטרודל גם היה מאוד מוצלח והמשכנו משם מרוצים מאוד הביתה.
הימים עכשיו כל כך ארוכים השעה כבר 21 ואין סימני שקיעה, בא לי שכל השנה זה יהיה ככה
אני פשוט מעריצה את הריחות הציפורים ששרות לי כל היום מבעד לחלון והפרחים...
אני מרגישה קצת כמו שילגיה בימים אלו במיוחד עם המסלול דרך היער שאני עושה במהלך הטיול
מקווה רק שאף אחד לא יציע לי תפוח מורעל ;)
האמת שהיום חטאתי ואני מרגישה ממש רע (גם פיסית) כבר איזה חודש שלא אכלתי חטיפים כי לא הייתי קונה
והיום קניתי וטחנתי, הכל! בעעעעעע....
טב מחר יום חדש ובריא יותר :)

Oasis - Let There Be Love

 

ריח של גשם בקיץ

טוב זהו השתכנתי במרפסת, זה נהיה המקום הקבוע שלי לרגעים של שקט,
אני שותה כאן קפה, מקשיבה לטבע ולעצמי וגם מפריעה לכל זה עם הלפטופ מדי פעם.
הקיץ התחיל אבל הגשם לא נגמר אז חם יש 98% לחות ומדי פעם ברקים ורעמים מלווים במבול.
אבל כבר לא איכפת לי, הימים ארוכים זה ממש כמו יום ביומים ואני מברכת על זה 
וגם אם יש גשם זה עדיין חם אז זה לא מפריע לי בכלל.
הפינה השקטה שלי גדלה ומתפתחת בכל יום משהו צומח קצת יותר, רואים ניצנים וכל יום משהו משתנה.
זה המקום הראשון שאני יוצאת אליו בבוקר והוא לא מאכזב.
מעניין אם יהיה לי את השקט הזה גם בארץ או שזה אואזיס שיש רק באירופה (לא שטכנית יכול להיות פה אחד כזה).
מצחיקים החיים האלו איך כל פעם אנחנו בדאגות לעתיד ואף פעם לא בחיים את היום.
אני באמת משתדלת אבל זה לא פשוט, כמו שלא פשוט לקחת נשימות ולשמוע את השקט לאורך זמן, המחשבות נודדות. עכשיו, כשדי ברור לי שהסוף של הרילוקיישן מתקרב אני מתחילה לדאוג לדברים חדשים ושוכחת את החורף האכזר ואת השפה שוברת השיניים ואת כל החוויות הלא נעימות.
זוכרת רק כמה קל לחיות פה על משכורת אחת וכמה כייף להתעסק כל היום בעצמי באין מפריע
וכמה כל זה הולך להשתנות בקרוב אני מניחה.
אמנם אין תאריכי חזרה ואמנם אנחנו ממשיכים להזמין אלינו אנשים לכריסמס ומבקשים להמשיך להשכיר
את הדירה עוד, הבעל מראה סימני עייפות ולחץ קשים ורצון לחזור.
נמאס לו מהבוסית המקומית שהורגת כל ניסיון לדימיון וחידושים, מהחברה לעיתים ומלעבוד תחת מישהו חסר מעוף. הוא מרגיש שמיצה ושהוא כבר במקום אחר ובצדק אם שואלים אותי.
הוא כשרוני, יצירתי, סקרן וכבר הבין את המטריקס.
עכשיו נשאר שיציעו לו עבודה מצוינת בארץ והופ אנחנו בדרך.
אני מאוד מקווה שיתנו לו בקרוב מעבדה משלו שיוכל לבנות מאפס כמעט, לבחור את האנשים ואת הכיוון ולהתחיל לקצור את הפירות שכל כך מגיעים לו אחרי כל העבודה הקשה.
הוא יהיה בוס טוב, הוא סבלני אבל דורש, הוא מלמד ומקדם ומצפה מהאנשים שאיתו שיהיו בעניין, שיהיו סקרנים ושאפתנים. אני צופה לו עתיד טוב או לפחות מקווה שככה יהיה.
הוא אומר שהוא לא גאון ושיש הרבה יותר טובים ממנו אבל כמו בכל עסק מצליח אם תיקח אנשים שמחזקים את החוזקות שלך ומוסיפים את שלהם אתה מסודר. העיקר תמיד להיות עם האצבע על הדופק והכל ירוץ.

אני לעומת זאת יותר חוששת מהחזרה.
המעבר, איך ניקח הכל בחזרה, איך נתארגן בארץ.
זו חתיכת הוצאה ולמרות שההורים שלי כל הזמן מבקשים ממני להפסיק לדאוג ומסבירים לי שהכל יהיה והם יעזרו בהכל עדיין בא לי להרגיש גדולה ולהיות מסוגלת להסתדר לבד.
אז מה שנצטרך זה אוטו, רהיטים, מוצרי חשמל ועבודה בשבילי (בהנחה שנחזור כשלו כבר תהיה).
ראיונות, תהיות, לחכות, להתכונן, מרכזי הערכה...
לזה אני לא מתגעגעת, בכלל...
וגם לעיר שלנו.
לחברים שמזמן התבגרנו מהם ולהיות אתם מרגיש לי קצת כמו לחזור אחורה,
לעיר שכוחת האל הזו שאם לא ההורים שגרים שם לא היה סיכוי שאחזור לשם למרות שאני לא ממש מכירה אלטרנטיבות טובות יותר. 
לחיים הבינוניים האלו שנראים לי במבט מפה כמו מרוץ בתוך גלגל עכברים שלא זוכרים מה היה לפני שבוע ורק נזכרים בימי הולדת כמה זמן עבר. 
השהיה פה היא כמו חלון כזה קפיצה לצד אנחנו רואים את כולם במרוץ וקצת מרמים, חיים באירופה נהנים מחוויות אחרות בזמן שהם רצים ורצים...
כשאני חושבת על החזרה אני חושבת על המילה להתיישב ולא יודעת אם בקטע טוב.
זה תמיד קצת הפחיד אותי.
בזמן שחברות שלי כל מה שהן רצו זה להתיישב ואז להתחיל לרוץ רציתי משהו אחר.
ההתיישבות הזאת זה נראה לי כמו כניסה לרחוב אין מוצא והתקעות בעולם איזשהו שהוא קצת מבוי סתום.
אתה תקוע בחניה הזו וזהו.
אני לא אגיד שלא קסם לי הרעיון של גינה ועגבניות ועצי פרי וילדים רצים אבל איכשהו כשרעיון הילדים הרצים
קצת מטושטש לי בראש ובמקום תמונה יפה של איך כל זה יכול להיות התחלף בתמונה של בירורים, התיעצויות, ניסיונות ועתיד לא ברור ועכשיו כבר כולל ידיעת כל הסיכונים והאפשרויות הנוספות...
איכשהו במקום רעיון ורוד ויפה זה התחלף בסיוט ואולי קצת אכזבה.
הרי בגדול אנחנו פה בשביל זה אז איך מסבכים לנו הכל פתאום מה העניין, איך נצלח את הריצה הבלתי
מתפשרת הזו אם בדברים הכי פשוטים שהטבע אמור היה לדאוג לנו אפילו שם אנחנו כושלים?
אני מסתכלת מהצד ומבינה שנחמד לי על המרפסת שלי בעולם הקצת אחר שלי ומנסה להבין
מתי אני ארגיש שאני מוכנה להכנס לגלגל ולהתחיל לרוץ.

Oasis - Live Forever