הגן הפולני

הייתי צריכה לדעת שלספר לכל המשפחה הגרעינית (הפולנית שלי)+חמתי+סבתות+2 חברות הכי טובות יש
בזה מן המוזר אבל החלטתי שרשת התמיכה שהמערכת הזו מספקת לי חשובה יותר מהכל ומה שיהיה יהיה ואנחנו נהיה בזה יחד. מה שלא הערכתי נכון זה את הפולניות של כל האנשים הנפלאים האלו...
היום שוב הבחנתי באיזה שתי טיפות חומות ממש בקטנה, כן, קראתי שזה משהו שיש בטרימסטר הראשון, 
כן, קראתי שזה נפוץ ואין מה לדאוג והכל אבל כיוון שזה כבר היום השלישי שזה קורה החלטתי להגיד לאמא.
אמא ישר אמרה לי שלא אלך לשיעור ואנוח בבית ושהיא תכתוב לי פתק למורה :) (אין על אמא שלי בעולם!),
לאחר מכן שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תתיעץ עם מישהי, אמרתי שכן.
5 ד' לאחר מכן מתקשרת אלי סבתא בסקייפ (!!!) דיברתי עם חברה שבחיים (שעברו) הייתה גניקולוגית באיזושהי מחלקה להריון בסיכון בשלהיי שנות ה-40 בערך.... היא אמרה שתשכבי עם הרגליים למעלה, לא תרימי שום דבר כבד ובייסיקלי לא תעשי כלום הא ולהימנע מקיון יחסי מין עד חודש שלישי.
תודה סבתא נדבר...
ואז כבר התעצבנתי ונלחצתי (מיותר לציין שהתכתבתי עם חברה טובה שעוד שניה יולדת את הילד השני)
 ואמרה שזה שום דבר. אחחח המשפחה הפולנית שלי מצליחה להוציא ממני... מה שכן מגיע לי!
ידעתי מראש על מה אני הולכת כשאני מספרת להם.
טוב מקווה שזה יעבור מהר לפני שישגעו אותי לחלוטין 

ציפיות

כל מה שבא לי לעשות זה לישון, לגלוש באינטרנט ולטייל בחוץ.
שמתם לב שלימודי הגרמנית שלי לא ברשימה? אז זהו שהם לא.
ביום שנודע לנו משהו בי השתנה בעצם הכל השתנה, כל הרצונות שלי, נק' המבט שלי על דברים...
נשארו לי 5 שבועות לקורס וכל מה שאני צריכה זה טיפה מוטיבציה אבל אין לי, זה פשוט נעלם.
אני מרגישה שזה פשוט ממש לא מעניין אותי יותר ואני לא מבינה גם בשביל מה אני עושה את זה.
נהייתי אפתית ועייפה בשיעורים, אני לא מכינה שיעורים ולא משתתפת בכלל ורק לחשוב ששנייה לפני זה הייתי מאוד פעילה. בעלי לא מבין מה קרה לי ולמה השינוי הפתאומי בכל זאת השקעתי שנה בללמוד אבל באמת, זה פשוט הפסיק לעניין אותי. החוזה פה אמור להסתיים בספטמבר ואני טפו טפו טפו אמורה ללדת ביולי ושוב מהרגע שנודע לי היה לי ברור כשמש שאיזה 3 חודשים אחרי הולדת התינוק/ת נחזור לארץ. עכשיו, זה לא כזה מובן מאליו בהתחשב בזה שלפני כן הייתי מצהירה שלא איכפת לי למשוך עוד שנה פה אם צריך.
עכשיו פתאום מאוד איכפת לי, בא לי את המשפחה לידי ואני רוצה שהם יראו את הנכד/ה שלהם וישתתפו בכל התהליך. בדיוק דיברתי היום עם חברה מהלימודים והיא שאלה מה אני מתכננת לעשות אחרי שנחזור מהחופשה בארץ, לא היה לי שום עניין להגיד לה שאני בהריון בשלב כל כך מוקדם אבל מפה לשם היא שאלה וההכחשות שלי נראו לא הכי מקוריות אז היא הבינה...
בכל מקרה אחרי שנחזור מהארץ ועד הלידה יש עוד חצי שנה בערך... והיא שאלה אותי מה אני מתכוונת לעשות והאמת... שאני איכשהו בעיני רוחי ראיתי את עצמי מטיילת ומדברת עם הבטן ולא בדיוק מחפשת עבודה כי זה סוג של לא לפה ולא לשם...
עכשיו לחפש עבודה זה דבר מאוד לגיטימי שכן הגיע הזמן לתרגל את השפה, מצד שני קצת מלחיץ אותי הלחץ שזה יכול ליצור  או שבמילים אחרות ממש לא בא לי. אני בטוחה שבעלי מצפה ממני שכל לימודי הגרמנית האלו לא יילכו לטמיון וזו הדרך היחידה לגרום לזה לעבוד מצד שני ממש לא בא לי במיוחד אם הוא ייסע בסוף להפלגה הזו של החודש (מה שמבחינתי אומר שאני מגיעה לחודש לארץ), מצד שני מה יש לי באמת לשבת חצי שנה בבית.
בקיצור התעצבנתי עליו מאוד שהוא ככה מצפה ממני שאני אצא כבר לשוק העבודה (אחרי שישבתי יותר משנה בבית) ואז קלטתי שאני מגוחכת, הרי ברור שזו הציפיה ואין בזה שום דבר מוזר.
בכל מקרה לגבי החזרה שלנו לארץ אני באמת מקווה שזה ייפתר מעצמו והדברים יסתדרו כמו שאנחנו רוצים...
 

דברים תמיד קורים בזמן נכון :)

אתמול היה לי דייט ראשון!!! 
בדיוק כמו שחשבתי, אהבה ממבט ראשון  !!!
לפני שבוע הייתי בבדיקת דם והכל נראה סבבה, הרופאה החליטה ליתר ביטחון לתת לי תרופה לסדר את בלוטת התריס שלי כי מסתבר שהיא קצת יותר עצלנית מהרצוי אבל שטויות.
אתמול היה היום שבוע 5+4 נפגשנו לראשונה!!! הרופאה אמרה שהכל בסדר ושעוד קצת מוקדם לראות
את הלב אבל היא רוצה שאחזור אליה שבוע הבא כדי שנוכל כבר לראות ולהיות מהבסוטים לגמרי.
מה שכן קראתי שזה לא כל כך טוב לעשות אולטרסאונד וגינלי ואפילו מסוכן, מישהי מודעת?
הרופאה אמרה שאחרי שנראה לב ונירגע אפגש כבר עם הרופא הקבוע שלי בשבוע 8 ואמשיך אצלו את מעקב ההריון.
בעלי פשפש באינטרנט ואמר שלא הוכיחו קשר בין אולטרסאונד וגינלי ל"ה מילה" (אני קצת מתביישת אבל לא רוצה לעלות את זה אפילו על הכתב)...
בקיצור הוא מעדיף שכן אלך ונראה לב והכל כי הוא קרא שזה כמו לקיים יחסי מין מבחינת הסיכון ולקיים יחסי מין נשב בטוח. למרות שהפסקנו מאז שגילינו... פתאום זה מלחיץ כזה... אני יודעת שאני נשמעת פרימיטיבית אבל מה דעתכן? מתי חזרתם לעסקים כרגיל?
כיוון שאנחנו בגרמניה והגרמנית שלי עדיין קצת מוגבלת התחלתי לחפש באינטרנט רופא עם רייטינג טוב, נשמע מגוחך אבל אין לי כלי אחר לדעת. כתבתי לרופא אחד שהיה לו רייטינג מעולה מייל בהנחה שאין סיכוי שאקבל תשובה כי הם פשוט לא עונים פה למיילים...
והוא ענה על הבוקר!!! שהוא ישמח לקבל אותנו ואפילו ענה באנגלית השבח לשם!!!
יותר מזה... כיוון שעוד חודש וחצי אנחנו נבקר בארץ כבר קבעתי בארץ לאחות למעקב הריון שתסדר לנו את הראש וככה אוכל להשוות מה עושים בארץ ומה פה ומקסימום אוכל לבקש עוד בדיקות אם נחליט שרצוי.
מה גם שטפו טפו טפו כשנהיה בארץ אני אמורה להיכנס לטרימסטר השני ואז נוכל בארץ לעשות שקיפות עורפית ואולי אפילו לראות למי אנחנו מצפים :)
האמת שקראתי ששקיפות עורפית היא בין שבוע 11-13 אז אולי נעשה גם פה וגם בארץ :) ככה יהיו לנו שתי חוות דעת ונרוויח עוד פעם של להציץ!!! זהו בגדול, אני מרגישה מצוין (טפו טפו טפו) בלי שינויים מיוחדים בינתיים מקווה שימשיך להתקדם בכייף, הכל עכשיו סביב הדבר המדהים הזה!
אמא שלי ידעה ישר אחרי בעלי ואז שתי חברות ממש טובות שלי, אבא אח חמותי והסבתות (בקיצור ההכי קרובים) אז כולם כבר בעניין בשיא המרץ. אני מקווה שהכל יהיה בסדר ובנוביי גוד נוכל כבר להודיע רשמית ולשמח את המשפחה המורחבת והחברים. תקראו לי משוגעת (תקראו מגיע לי!) אבל כבר התחלתי להסתכל באינטרנט עגלות ובגדי הריון... אני כמו הבדיחה הזו: אישה נכנסת לאוטובוס: "תנו לי בבקשה לשבת אני בהריון" -"בבקשה, איזה כייף, איזה חודש את?" - "כבר רבע שעה!"... 

שתהיה שבת שלום ושמחה לכולם :)
 

הייתכן???

אוקיי רגע שנייה, אוויר...
החודש חתמו לנו על אישור לעשות את ההזרעה ואפילו עד 8 פעמים בתשלום סמלי של 200 יורו לכל אחת.
האמת שהיינו יכולים כבר בחודש שעבר להחתים את הפתק ולנסות אבל בעלי אמר לי שהוא מעדיף
לקחת את הזמן ושננסה חודש הבא (החודש).
אז חיכיתי באמת ובתמיד שהמחזור יגיע וכיוון שהוא מאוד מדייק זה היה אמור לקרות ממש לפני יומיים.
היום בבוקר התעוררתי משלפוחית "מפצירה" (נו קומי... נו? סנוז? נו........!!!) טוב קמה, קמה!!! 
וכיוון שהייתה לי "במקרה" עוד ערכה שהבאתי מישראל החלטתי לנסות.
מחכה 5 דקות, כהרגלי מציצה כי זו ממש לא הפעם הראשונה שאני עושה ואנחנו בדיוק סוגרים שנה של ניסיונות.
יש פס, אוקיי הבדיקה תקינה...
שני פסים, אחד מאוד עדין...
רגע מה? מממש עדין אבל רואים משהו, אופטימיות זהירה?
חוזרת לחדר, העבירו את השעון ובעלי נוחר לו בנחת, חמים כזה מהחלומות.
מעירה אותו בעדינות... עונה שהוא רוצה לישון.
-"נראה לי שיש סיכוי שאתה צריך לישון ממש טוב לפני משמרות הלילה שמחכות לך"...
-"עשית בדיקה?"
-"יצא חלש אבל רואים משהו"
-"אני חוזר לישון תעירי אותי כשיהיה קו ברור"
כותבת לאמא (מדהים מרגיש כאילו התחתנתי עם אמא שלי רק בגבר) עונה באותן מילים כמעט.
אני תופסת תנומה קלה והאדון מבקש להתפנק על ארוחת בוקר, הולכת להכין אחרי שהסברתי
שממש בקרוב ארוחות בוקר למיטה... טוב לא באמת שונאת אוכל במיטה...
-"אני לא רוצה שתעלי מדי את הציפיות בואי נעשה עוד בדיקה לא רואים פה טוב"

הולכים לטייל, יום מקסים בחוץ, יש פה יריד, אוכלים, עולים על גלגל ענק, מטיילים, קונים ערכה חדשה
תוך פחות מדקה הערכה מכריזה שיש למה או יותר נכון למי לצפות!!! הבעל משתכנע!!!
הולכים לאכול למסעדה, הוא ברב חוצפתו תוקע קילו צדפות שאני מאוד אוהבת ורק היום הופיעו בתפריט
ואני כבר לא יכולה לאכול, אני בינתיים מזילה ריר אך חושבת על הפרס הגדול :)
הבעל מבסוט אבל מאוד זהיר, מכריז בבישנות שצריך לעשות עוד בדיקות כדי להיות בטוחים ולאט לאט ובואי נחכה,
לאחר מכן טופח לעצמו על השכם ואומר: "עזרה "הסיגריה שלפני האוטובוס" הא....
(הוא התכוון ליין החם שהוא השקה אותי לפני כמה ימים למרות שאמרתי שיש מצב שכבר כדאי להימנע
והוא אמר: "בואי נדליק סיגריה ככה האוטובוס יבוא מהר יותר...")
צדק נו מה אני אגיד...
אז לפי המחשבון אני 4+0 מושג שעוד קצת רחוק לי והחישוב עוד מסובך לי אבל אני
(באופטימיות זהירה) מתחילה להתרגש!!!
 

אין חורף בלי טיפת שמש בלב

בררררררר מה הקור הזה פתאום?! 
זו המחשבה הראשונה שרצה לי בראש היום בבוקר כשהייתי צריכה לזחול מהמיטה.
האמת שלא הייתי חייבת כי אני בחופש (סיימתי את הקורס ועכשיו יש לי שבועיים חופש עד הקורס הבא).
כהרגלי החדש אני מתעוררת בימים אלו ב 8:30 כשבעלי בא להביא לי נשיקת בוקר טוב ארוכה (הוא מקנא ומת להיכנס חזרה למיטה להתכרבל), ואני מנצלת את הזמן לקרוא חדשות, לעבור על הפייס והמייל, אולי אפילו קצת יוטיוב וספר וכל זה לפני שיצאתי מהמיטה ב10 בערך וגם זה רק כי אני מתה להשתין או לאכול או שניהם...
ואז מתחילה רוטינת הבוקר שלי, מקלחת, מריחת מיליון הקלינסרים, סרומים, קרמים שלי (פינוקים כבר אמרתי?) וארוחת בוקר. לאחר מכן אני תופסת את מקום הכבוד שלי על הספה! רגע לפני זה מדליקה חימום, מכינה קומקום תה, מוזגת מים רותחים לבקבוק החם ואז מתיישבת.
עכשיו כשיש פה קן חמים ונעים אפשר להתחיל בלא לעשות כלום!
בחוץ סערה, גשם, קור ותירוץ מושלם ללא לצאת החוצה!
בפנים חם נעים ומפנק! לא מעניין אותי כלום מצידי גם היום אוכלים בחוץ לא יוצאת לסופר.
בעלי משקשק ששוב קניתי את כל האינטרנט מהשיעמום אבל דווקא אני מחזיקה מעמד יפה, בינתים!
זה מה שקורה כשלוקחים את האישה לפוסט והיא לא עובדת כי היא לא יודעת את השפה (אוי אוי אוי) וממציאה לעצמה קורסים שקר כלשהו ;) מה שכן הסכמתי (פחחח כאילו אני לא נהנת מכל רגע) לפוסט בארה"ב אם יהיה לי אישור עבודה אחרת באמת אשתגע מהשיעמום.
אז איפה היינו? כן סערה בחוץ! זה לגמרי הזמן הכי שווה ללהתחמם בבית בלי יותר מדי רגשות אשמה.
מה שכן הבטחתי לעצמי לחזור על החומר בגרמנית, משהו שאני מאוד רוצה ולא מצליחה להכריח את עצמי משום מה לעשות... אבל זהו חדל עצלנות חייבת ללמוד!
בנושא הרגיל אין חדש, בעלי ביקש (וקיבל כמובן) פס לחודש כך שאת ההזרעה ננסה בפעם הבאה ובינתיים כמו שאני תמיד אומרת אני בהריון אלא אם הוכח אחרת :)
אתמול עשיתי שטות ונכנסתי לרשת חברתית שלא הייתה בה מזמן, נו ומה גיליתי? נכון! כולן ב-ה-ר-י-ו-ן!
כולל חברה של חבר טוב מהתיכון שבכלל לא היו בכיוון ונסעו בגלל זה להתחתן... אגוזים למי שאין שיניים,
לא פייר כבר אמרתי? 
כנראה שהכל יגיע בזמן נכון... או שזה יהיה מרפי אחד גדול גם אפשרות.
בכל מקרה הכל נקבל באהבה!
ובינתיים יום חם לכם או לפחות שקט ובטוח! 

אישרו לנו :)

סופסוף אישרו לנו את ההזרעה :)
היינו היום שוב אצל הרופאה והיא החליטה לנסות הזרעה, היא אמנם הסבירה לנו שאנחנו מאוד גבוליים לטעמה
ושהיא חושבת שהסיכוי הוא לא גבוה והיא חושבת שעדיף לעשות הפריות והכל אבל אם אנחנו מאוד רוצים היא מוכנה לנסות כמה פעמים.
באמת הגיע הזמן לחדשות טובות!
גם בעלי אמר לי לא להתלהב יותר מדי כי בכל זאת הרופאה קצת ריחמה עלינו ופחות אופטימית ממני בנושא
אבל אני חושבת שמה שלא יהיה זה מעלה את הסיכוים ויותר בטוח מלנסות לבד אז בהחלט נשמע לי אחלה!
טוב נחיה ונראה ואני מקווה שיבואו עוד ועוד חדשות טובות! 

שנה חדשה

שלום לך שנה חדשה :)
חגגנו עם חברים והיה מאוד שמח וטעים!
בלב ביקשתי שהשנה סופסוף נהפוך למשפחה, הגיע הזמן, אנחנו מוכנים
רואה בייבי בום, בוכה בכל לידה ומאחלת לנו שכבר נהיה שם שנוכל להגיד הצלחנו אנחנו
כבר בדרך מחר יגידו לנו מה קורה ואם אנחנו ממשיכים לחכות לתחנה הבאה בדצמבר או שהם
תולים בנו תקוות ומתחילים לנסות.
בכל מקרה כולם אומרים שהם מאמינים בלב ויודעים שהכל יהיה בסדר
אילו הייתי יודעת מתי זה יהיה, היה יכול להיות הרבה יותר רגוע ונעים
אני כבר מחכה ללילות הללו שאני לא אתהפך כל הלילה ואחשוב על זה, לעבור כבר את המדרגה לעלות שלב
מקווה שהשנה נצליח שהכל יהיה טוב ושנהפוך למשפחה

 לכל עם ישראל למשפחה המדהימה שלי שלנו, לחברים
אני מאחלת בעיקר שנה שקטה ורגועה מלאה ברגעים של אושר שמחה ואהבה
ושכל החלומות של כל אחד מאתנו יתגשמו 

עוד יום

למה אני מתקשה להיות אופטימית?! אני לא ישנה טוב כבר כמה ימים ושוב הכל עולה ומציק ...
הבדיקה מחר ואיכשהו עמוק בפנים יש לי את תחושבת המועקה הזו הלחץ הפחד, כאילו אני כבר יודעת מה תהיה התשובה ורק צריכה להתכונן.
היום כזה יום יפה בחוץ וכל מה שבא לי זה להסתגר בבית ולהרגיש מסכנה, 
איפה כל האופטימיות שאני כל כך מתגאה בה? איפה כל ה"אני שולטת במחשבות ולא הן בי"? 
לא ברור.
אולי זו הדרך שלי לגרום לעצמי להתכונן כדי לא להיפגע אחר כך אולי סתם עבר יותר מדי זמן ואני לאט לאט מתחילה לקבל
ולהפסיק להילחם ולנסות לתת לתקווה להיכנס פנימה.
בעיקר עייפה, מרגיש כאילו זה נמשך שנים ולא שנה, מחשבות מתחילות לחלח פנימה.

מה יהיה הלאה

אילו לפחות הייתי יודעת מראש אבל מי באמת יודע 

והופ הגיע הסתיו

ככה לאט לאט בלי ששמנו לב הגיע לו הסתיו, זה לא שבאמת היה פה קיץ אבל אני לא מתלוננת בכלל,
זה נראה לי עדיף על 40 המעלות שיש בארץ. ועם הסתיו הגיעה הרוח, הגשם השמיים האפורים,
האמת שאני מאוהבת במזג האויר הזה, תוסיפו קצת עלים יבשים שמרשרשים מתחת לרגליים
ועצים שהופכים אדומים, זהובים ומקשטים את העיר במהפך שלהם, מדהים.
אנחנו כבר שנה פה ואני לא מפסיקה להתפעל מהעיר הזו, מהצבעים ממזג האויר, האנשים מהכל בעצם.
אני כבר מבינה את עיקרי הדברים ויכולה לבטא את עצמי כך שיבינו את כוונתי (בסופו של דבר) ורק תחושת השעון שמתחיל לתקתק לאחור מטרידה אותי קצת אי שם בנבכי התודעה. נשארה לנו עוד שנה פה, נאריך? נחזור? מה יותר כיף? מה עדיף? כרגע כל כך נעים לי פה כל כך רגוע...

רק בעיית הפליטים טורדת את מנוחתי (אני ואנגלה לא ישנות... מזל שאני לא צריכה להחליט לפחות
מצד שני היא משתכרת יותר יפה :)). אין לי דעה מגובשת, ואיך בעצם יכולה בכלל להיות? מצד אחד
אנשים מסכנים ממדינות מוכות רעב וזוועות שיוצאים לחפש חיים חדשים ומקווים לטוב, איך אפשר שלא לפתוח בפניהם את ההזדמנות הזו ולא להצילם מגורל אכזר. מצד שני, אחד, ועוד אחד שאולי לכשעצמם אנשים מדהימים אך ביחד כוח, דורש, חזק, בעל דעות ורצונות ומסורות ואופי חיים שונה לחלוטין. האם באמת ירצו להשתלב ולקבל על עצמם את אורח החיים האירופאי או שידרשו להמשיך בשלהם (ואני לא מדברת על מסורות חגים רבות שנים כמובן) אלא על אורח חיים שבשום צורה ואופי לא מתאים את עצמו לתרבות, לזמן ולגישה האירופאית. האם אירופה תהפוך למוסלמית? הכיוון הזה מפחיד אותי ואפילו מאוד. זרם מטורף של אנשים שיחיו מקצבאות ועל חשבון משלם המיסים המקומי, שיכפו את אורח חייהם, דתם ומנהגיהם גם אם באופן עקיף על תושבי המקום ומה שיבוא לאחר מכן...
טוב האמת שלנו לפחות יש לאן לחזור, האירופאים לעומת זאת מהרגע שפתחו את הדלת יצטרכו לחיות עם התוצאות של המהלך הזה, חיוביות או שליליות. אני באמת מאוד מקווה שאלו אנשים שמגיעים לפתוח דף חדש, לעבוד, להשתלב, להשתנות, להנות מההטבות שהמדינות המקבלות מאפשרות להם ולהכיר תודה על כך במעשים ולא בהתקוממות ובדרישות הולכות וגדלות. אנחנו נצטרך לחיות ולראות לאן זה יוביל. 

ולעניינים המקומיים שלנו, שבוע הבא הבדיקה הקובעת...
ספירה שלישית במספר שבה לאחר 24 שעות בודקים האם החברים זזים.
איכשהו אני חושבת שאני מתארת לעצמי מה תהיה התוצאה, הרי אם היא הייתה אמורה להיות לטובתנו היינו בהריון כבר, לא? הרופאה אמרה שלאחר הבדיקה היא תגיד לנו מה הם מוכנים לעשות האם יסכימו לעשות הזרעה או שישלחו אותנו לחפש את החברים שלנו. עקרונית אנחנו יכולים לעשות פה טיפולים אבל מה הטעם אם הביציות הקפואות יישארו כאן ואנחנו מתכננים לחזור...
ראיתי לפני כמה ימים את התכנית "פנים אמיתיות- מדינה בהפריה" והטיפ העיקרי שלהם לאוכלוסיה היה תקפיאו ומהר! וקלטתי שבעצם זה מה שאנחנו חייבים לעשות הרי כפי שאמרו החברים המומחים שם המצב הכי טוב הוא מה שיש לכם כעת ובהמשך זה ... וכמה שהייתי נגד הפרייה מלאכותית הבנתי שאולי זו אפשרות וזמן טוב באמצעות הטיפול גם לחשוב קדימה ולהקפיא כמה שיותר ביציות לעתיד. נראה לי שבאיזשהו מקום קצת ויתרתי והתרגלתי למחשבה שאולי זה מה שנצטרך לעשות. אם עד עכשיו הייתי מוכנה לעשות "רק" הזרעה, התחלתי
לחשוב שאולי זו גם אפשרות, אמנם כואבת ולא פשוטה אבל עם מבט הגיוני קדימה.
אנחנו מתכננים ביקור בארץ לקראת סוף השנה, נלך להיפגש אולי עם מומחה ולראות משם ובינתיים נחכה
למוצא פיה של הרופאה המקומית. בימים האחרונים עניין "חוסר האיזון או ההוגנות" של איך שהכל פועל
מטרידים אותי. פתאום נזכרתי בחברה הטובה שלי שהולכת ללדת בסוף השנה את התינוק השני.
זה בכלל קרה בטעות, יש לה ילדון בן שנה בבית והיא תכננה לחזור לעבודה ולפתח את הקריירה שהיא בונה בשנים האחרונות, ואז פתאום היא גילתה שהיא שוב בהריון... הידיעה לא הייתה משמחת עבורה ונכון שעם הזמן היא התרגלה לעובדת ולא דובר בכלל על הפלה זה כן עבר עמוק בנבכי מוחה, זה מצב לא אופטימלי... ויש אותי, שהידיעה שבדצמבר אני עומדת ללדת בת מדהימה ושאנחנו נהפוך למשפחה סופסוף יכלה לשנות את כל עולמנו, הקץ ללחצים, הפחדים, תחושות הכישלון וכו'..
זה קרה בדיוק בזמן, בצורה הכי נכונה שיש, רק למשפחה הלא נכונה. החסידה התבלבלה, חבל שאין לה וויז. אולי סתם היה לה רחוק לעוף עד גרמניה הקרה והיא ויתרה באמצע הדרך, אמרה גם ככה את תשמחי מהידיעה הזאת בכל זאת חברה הכי טובה שלך. ובאמת אני שמחה מאוד בשבילה אבל שתינו מבינות שהמצב יכל להיות הרבה יותר משמח לשתינו. אני לא מקנאה, אני רק לא מבינה למה החיים לא תמיד הוגנים ומאוזנים או ברורים לפחות.
יחד עם התהיות ממשיכים לשבוע החדש ומחכים כמובן לחדשות טובות בד בבד עם התעטפות במעיל חם ובעור פיל.
 

 

 

הקיץ חזר!

טוב זה מוזר לשמוע אבל פה בצפון גרמניה מזג האויר עדיין לא החליט אם הוא קיץ או אביב
ולכן כל יום זה משהו אחר. יום של מבול רוח וקור ויום של 32 מעלות אז היום אנחנו ביום טוב וזה מאוד נחמד :)
השמש מלטפת, האנשים יוצאים לנהר ומשתזפים חלק אפילו כבר במים (16 מעלות זו כבר סיבה למסיבה) וחלק עושים על האש כי אי אפשר לעשות על האש בגינה או במרפסת (תזכורת לעצמי למה אני רוצה לחזור לארץ)...
ההורים שלי מגיעים מחר עם אחי הקטן ויהיו פה שבועיים איזה כייף!!!
אני כל כך מתרגשת לראות את כולם!!!
מקווה שמזג האויר יהיה מעולה והם יוכלו להנות מהחופשה שלהם כמו שצריך. היום אנחנו בניקיונות פסח לקראת קבלת האורחים ומחר אני אעשה את כל הקניות של הדברים הטעימים שהם חייבים לטעום פה.
על הדרך רואה פה ושם פרק של NEW GIRL הפרק הקודם גרם לי לחשוב...
נו זה היה על איזה זוג חברות של ג'ס שהן לסביות ואחת מהן היא בהריון ובמקרה גם גניקולוגית שמסבירה
כמה חשוב באזור גיל ה- 30 לעשות פרופיל הורמונלי כדי לדעת כמה ביציות נשארו.
ג'ס וסיסי כמובן עושות בדיקה ואז סיסי מגלה שיש לה מעט והיא חייבת לעשות ילדים ד-ח-ו-ף! 
נו וגם נתקלתי בכמה כתבות בנושא...
ואז בעצם נזכרתי שעשיתי בדיקת פרופיל הורמונלי ובכלל לא אמרו לי את התוצאות, שיט אחכה למחר ואנסה לברר כמה ילדים פוטנציאליים יש לנו. ואי איזה מלחיץ... בעלי אומר שאם היא לא התקשרה וכלום כנראה שהכל תקין אבל בכל זאת הייתי רוצה לדעת. רגע... הם בחופש עד 21.08 :( טוב אולי אחכה לבדיקה השנייה של בעלי וכשנלך אשאל אותם כבר אבל זה עוד חודש... אני מקוה שיש לי מספיק, בכל מקרה איזה לחץ...
טוב נתרכז בינתיים בחופשה ובהורים שלי, אחר כך במבחן שאני חייבת, פשוט חייבת לעבור כדי להתחיל את הרמה הבאה בגרמנית ואז בלימודים. מקווה שיהיה נחמד ושתהיה קבוצה טובה והכי חשוב מורים טובים ולפני זה שיקחו אותי, זה ביה"ס חדש שעוד לא הייתי בו אז יש קצת התרגשות וציפיה.

ובינתיים אהנה מלצפות בבעלי שוטף את הרצפה ;) 

נו וכרגיל

המאורע היה צפוי רק לעוד יומיים והייתה לי תקווה, תקווה זהירה כמו שאומרים...
טוב נו ניסיון מס' 10 נכשל, לא לחלוטין מפתיע אבל גם בטח שלא נעים.
אני מרגישה קצת Numb אולי כי זה מה שקבעתי לעצמי כשהחלטתי שאני לא אענה את עצמי
כל פעם שאני מקבלת. אני מרגישה שאני לא נותנת לעצמי להרגיש כלום ואני שמחה שאני מצליחה.
אי אפשר כל חודש להיות יומיים שבר כלי ולעשות מזה טרגדיה, הבנו שזה לא הכי פשוט והדרך שלנו
להתמודד היא לא להתמודד.
וזה בסדר, זה הרבה יותר רגוע, אנחנו עסוקים בדברים אחרים, יש עוד דברים חשובים.
אני מסרבת בתוקף להכנע ולהישבר ולרחם על עצמי ועלינו, זה מה יש ועם זה ננצח.
מצחיק שכל היום התנגן לי בראש השיר של Hozier- Sedated

ואמנם הוא מדבר על איך בתוך כל הדבר הזה שנקרא החיים שלנו הוא לא מצליח להרגיש ולהיכנס פנימה ורק מסתכל על הכל מהצד 
החלק בו הוא מרגיש "חסר תחושה" כן מדבר אלי.
אני מאלחשת את האיזור של הרגש ברגע הידיעה ונותנת, יותר נכון מכריחה את הכל לעבור עד שכבר
לא איכפת לי, עד שזה עובר בלי שבכלל הורגש.
אני לא אדישה או חסרת רגש אלא רק חסרת תחושה, מותר לי.
עד הפעם הבאה... 

וכל מה שבאמת אני צריכה לעשות זה ללמוד למבחן

אילו רק הייתי מסוגלת להכריח את עצמי להתיישב, אילו הייתה לי לפחות טיפת משמעת עצמית...
אני חושבת שאם הייתי בביה"ס של ימינו בטח היו נותנים לי איזו תווית, קשיי קשב וריכוז או איזו הנפצה מהסוג הזה ודוחפים לי תרופות. האמת שאני לא מצליחה להבין למה הופכים את הילדים של ימינו למתקשים בכוח, הרי גם אנחנו לא מסוגלים להתרכז יום שלם בלימודים ולשבת בשקט בשקט בלי להציץ בטלפון או במחשב או בספר או בלי לדבר עם חברה או כל פעילות "אסורה" אחרת שילדים עושים.
אז למה לקרוא לזה בשם? לכולנו יש, אנחנו חיים בעידן שכזה שהכל קופץ ורץ וזורם והריכוז שלנו יורד פלאים ואני
לרגע לא אומרת שזה דבר טוב אבל מזה ועד "קשיי קשב וריכוז"!? טוב אולי אני לא מבינה מספיק בתחום אבל נראה לי שהיום ממהרים להגדיר ילדים, זה על הספקטרום, לזה יש אספרגר, זה מיוחד, זה מחונן, זה צריך ריטלין...
אולי אם יהיה איזשהו שינוי בשיטה כמו שלאט לאט מתחילים להבין וצורת הלימודים תהיה יותר אינטרקטיבית אולי אז יהיה לחברים הקטנים יותר מעניין והם יתעלו את "הבעיות" שלהם ויהפכו אותן ליתרון.
סתם מחשבה...
בטח עושים את זה כבר. 
אני חושבת שהמחשבה הזו באה בעקבות בילוי (לא פשוט) של שבוע עם בן דוד שיש לו דיסלקציה (מי ישמע לכל ילד שני יש) וההורים שלו כל כך פחדו שהוא יהיה לא מספיק משהו וכל כך לחצו והלחיצו שהוא גדל להיות מבוגר מפונק שמרגיש שהכל חייב להסתובב סביבו. ובסופו של דבר אני חייבת לציין שבדם יזע ודמעות הוא הגיע לאן שהגיע אמנם, אבל אולי אם רק היו נותנים לו להיות טוב במה שהוא יכול להיות טוב במסגרת ה"מוגבלות" שלו ולא להלחיץ אותו ולדחוף דווקא לתחומים שמראש ברור שמאוד קשה לו אתם (כמו לימודים אקדמיים למשל) אולי הוא היה הופך למבוגר הרבה יותר רגוע ומרוצה ואני כמעט בטוחה שהיחסים שלו עם ההורים והסביבה שלו היו נראים אחרת לחלוטין. הבעת הלחץ פשוט מרוחה לו על הפנים באופן תמידי והוא תמיד במקום של להתעקש מצד אחד ולהיסגר מצד שני. לפעמים נראה שכשההורים (ובדרך ככל זה ככה) רוצים בטובת הילד שלהם הם שוכחים אותו בכל הסיפור ואת האופי, הרצונות והנטיות שלו עצמו ומלבישים עליו את שלהם. נראה מניסיון של הילד הזה, שזה לא עובד במיוחד ובמקום להביא אותו למקום שטוב לו והוא מבסוט מההישגים שלו שהוא הצליח להגיע אליהם לבד הוא נמצא בתחום שלא הכי נגיש ופשוט לו, לשם הוא הגיע בזכות ההורים והם ממשיכים לדחוף אותו הלאה להשתפר ולעלות עוד ועוד למרות שהוא גם לפה בקושי הגיע וסופסוף מצא נישה בה הוא מרגיש בטוח וטוב.
אבל מה אני מבינה הכי קל לשפוט מהצד.

שלשום במקום ללמוד למבחן (כמובן) הרגשתי שהגרמנית שלי מספיק חזקה כדי ללכת לברר למה לא עובדים לנו הכרטיסים הטלפוניים שקנינו.
ואו.... בבקשה תגידו תודה שאתם בישראל.
הגרמנים התבררו ככל כך אטומים אפילו לאור עניין ברור של טעות מצידם (ובמקרה הזה אני מאוד אובייקטיבית) וכל כך קשים וראש בקיר שהגעתי למסקנה שיותר "זול" לי לשחרר ולעזוב מאשר לנסות לריב אתם.
זה הגיע לרמה ששאלתי את המוכר:

-"אתה מבין שיש פה טעות?"
-"כן"
-"אז אתה תדבר עם שירות הלקוחות כי הגרמנית שלי חלשה (וגם כי אתם ביודעין מוכרים מוצר פגום)"
-"לא"
-"למה?"
-"כי ככה"
נו ומה אני יכולה להגיד על זה? וככה בהכל פשוט מדהים!

 ואז הייתי מצוננת יומיים והבית התמלא בטישיו ובתרופות סבתא והיום, אני כבר מרגישה אחלה וממשיכה למשוך זמן במקום ללמוד למבחן :)

חודש חדש וניסיון מספר 10 (בלי לחץ וזה...)

בחודש שעבר אמרתי שאנחנו יורדים מהרעיון או יותר נכון מלהלחץ מהרעיון וכך באמת עשינו, יומיים אחרי שקיבלתי זרמנו בחתונה של החברים שלנו ונהננו ורקדנו ושתינו ועשנו והכי חשוב פשוט סופסוף נרגענו. לאחר מכן הייתי במסיבת רווקות שכללה מסיבת ריקודים סוערת עד אור הבוקר, ראיתי שוב את האור והחיים התחילו להראות צבעוניים כתמיד.

אף על פי כן... היה לי תור למרפאה בחודש שעבר כי הרופאה רצתה לבדוק אותי ולוודא שהכל תקין אז החלטתי לא לוותר וללכת. הפעם הלכתי לשם לבד, יום שישי, המקום הומה אדם, זוגות זוגות אנשים מכל המינים, הסטאטוסים האישיים והצבעים נכנסים לרופא.
בשלב הבא כולם מתקבצים לחדר המתנה אחד, אם מדובר בזוג, לפעמים רואים אותם צוחקים (בד"כ זוגות צעירים מלאי תקווה), לעיתים רואים אותם מבוגרים יותר, שותקים ומסתכלים לכל הכיוונים בחיפוש מבטי הזדהות ואיזה חיוך מזדמן או סתם מביטים על הרצפה (הסקתי שאלו חסרי המזל של החבורה שמגיעים כבר בפעם המי יודע כמה), חלקם מגיעים לבד ובוהים בנקודה רחוקה בבישנות בזמן שאחרים מנסים לפענח את הסטאטוס שלהם בחיים (אולי היא רווקה שלא מצאה את החצי השני? אולי הם זוג הומואים שמביאים ילד עם פונדקאים, מעניין בזרע של מי החליטו לבחור או אולי ערבבו ומה שיצא יצא? אולי הם אנשי קריירה שהחליטו לחכות ופספסו את הרכבת? ועוד מיני מסקנות מכלילות וסטריאוטיפיות כי כולנו בני אדם ובחדר הזה גם טיפה יורדות המסכות וההתיפייפות היומיומית והקולות ששומעים בראש הם הכי אמיתיים הכי אותנטיים, מהמקום הכי רגיש ולפעמים כואב. 
מעניין מה חשבו עלי, הייתי לבד, תרגלתי את החומר למבחן שהיה לי באותו היום טיפה מאוחר יותר ונראיתי קצת כמו תלמידת ביה"ס עם התרמיל ליד הרגליים והשיער החצי אסוף. מעניין מי הצליח באמת לנחש את הסטאטוס שלי ואולי כל אחד היה עמוק בתוך עצמו ובמחשבות שלו חיוביות או שליליות מלאות תקווה או עייפות, מה שלא יהיה החדר הזה היה שקט אך רועש ממחשבות שהתרוצצו לכל אחד מהיושבים בראש, רעש חזק כזה כמו של כביש סואן.

הרופא בדקה אותי והייתה אופטימית, שלחה אותי לבצע בדיקת דם ותדרכה אותי שאני צריכה להתקשר כדי שיגידו לי מתי אופטימלי בשבילנו לקיים יחי מין, ציידה אותי במרשם לזריקה מעודדת ביוץ ושלחה אותי הלאה. האחות שידעה רק גרמנית הצליחה סוג של להסביר לי אין לעשות את הזריקה ואז בניסיון כושל ניסתה לקחת לי דם. 
לאחריה הגיעה אחות יותר מוסמכת לקחה את ידי השנייה ועשתה מספר ניסיונות גם, הדם משום מה סירב לזרום והחורים בידיים הלכו והתרבו. לאחר כחצי שעה הסיוט הסתיים והיא הצליחה למצוץ ממני 3 מבחנות קטנות (לא יודעת מה קרה באותו יום, כנראה סבלתי מורידים בישניים). זרמתי לי למבחן, קניתי את הזריקה, קיבלתי את התשובה המתבקשת שהביוץ שלי עוד יומיים (גם ככה ידעתי את זה) והגעתי הביתה. 
קראתי על הזריקה שמדובר בהורמון קוסמי שמופק מחלב אלפקות בהריון ביום השלישי של ירח מלא...
סתם, זה איזה משהו שמופק משתן של נשים בהריון ואמור לעודד ביוץ ואחרי שמזריקים את זה במהלך שבועיים אפשר לראות תוצאות חיוביות על מקלון ההריון (בחיי שהיה בא לי לעשות בדיקה רק בשביל לשמח אותנו בתוצאות המיוחלות). בעלי שאל אם אני בטוחה (כי כל כך התנגדתי לכל זה מראש) אבל החלטתי לנסות, אחרי הכל זה לא בדיוק הורמונים ונראה די טבעי ולהזריק לעצמי לא ממש מפחיד אותי אז יאלה ננסה.

ביום הנדרש בשעה הנדרשת פרסתי מולי את כל הכלים: 3 ערכות Predalon 5000  (או בעברית pregnyl 5000), שלושה מזרקים, 3 מחטים ארוכים ו 3 קצרים הא נו ווידאו בגרמנית ליתר ביטחון איך לעשות את זה. לפני הוידאו כבר הספקתי להרוס ערכה אחת בכך ששברתי את קפסולת המים (שצריך לערבב עם קפסולה אחרת) ונחתכתי כמובן.
פתחתי את הערכה השנייה ולפני שהגעתי לקטע הנכון בוידאו שברתי (הפעם נכון) את קפסולת המים השנייה אבל מה, לא נתתי לה מכה קלה קודם לכן חצי מהמים נשארו בראש הקפולה, שיט... ורק בערכה השלישית שברתי נכון את המים, הוצאתי אותם עם המזרק הארוך הכנסתי לקפסולה עם החומר ערבבתי החלפתי מזרק לקצר ו... שיט! היה צריך להוציא את החומר עם הארוך קודם!
סעאמק בזבזרתי כמה מזרקים שפחדתי שאינם סטריליים עוד הכנסתי פנימה את החומר שוב החלפתי למזרק הקצר ראיתי עוד טיפה מהוידאו, תפסתי צמיג קטן  מהבטן (בקלות בלתי נסבלת), החדרתי את המחט ולאט לאט הזרקתי פנימה... הוצאתי והדלקתי שוב את הוידאו...
ואז גיליתי להפתעתי הרבה שבעצם היה צריך להחזיק פנימה 5 שניות שייייטטטט!!! נו מילא.
הכל בפנים בערב יש לארגן סקס סוערת עם אהובי ולחכות!
ואכן היה סוער ונהדר, אמרו לנו לחזור על זה גם יום למחרת.
יום למחרת אני מרגישה כבכל חודש את הביצית (כבר ציינתי שהביוץ סדיר ומורגש) אבל מה... התנפחתי למימדי כדור פורח הבטן קשה וכואבת המקום שבו הזרקתי אדום כאילו יש לי אלרגיה ועם כל היופי הזה אני מבינה שחייב להיות היום אקט מיני... אל תשאלו איך זה התבצע...
בעלי איש חזק ואני מורידה בפניו את הכובע :)

עבר שבוע מאז ונשאר עוד שבוע לחכות.

בלילה חלמתי שקיבלתי, כל חודש שחלמתי את זה באמת קיבלתי. אולי אלו סתם החרדות שלי ואולי ... נו מי יודע.
בכל מקרה החודש אנחנו הרבה יותר רגועים מחכים לאורחים מהארץ שיגיעו לשמח אותנו ואנחנו נתנתק מכל זה לעוד כמה זמן :)

נקווה שאולי הפעם? 

סוף מעשה במחשבה תחילה/מחשבת מסלול מחדש

אתמול היה יום מעניין שהתחיל מהתפרצות זעם לא ברורה, המשיך בבירור מצב עם עצמי והסתיים בחיבוק חם ואוהב.
אתמול הרגשתי שהגעתי לקצה, קצה העצב (תרתי משמע עכשיו כשאני חושבת), בעלי המסכן חטף על לא עוול בכפו
ואני תהיתי עם עצמי מה עובר עלי ולמה. אתמול הרגשתי שיש בי חלל ריק שאני מנסה למלא בכל הכוח בדברים שונים ומשונים ולא ממש מצליחה.
אולי זה קשור לזה שאני פשוט לא באמת יודעת מה אני רוצה ויורה לכל הכיוונים?
עשרת החודשים האחרונים היינו כל כך עסוקים ב"מבצע הבא תינוקי לעולם" ששכחנו את עצמינו, הפכנו לגוש עצבים וחרדה
שכחנו מי אנחנו, שכחנו מה אנחנו אוהבים, רוצים, חושבים והתרכזנו רק בזה וכשזה לא הלך התרסקנו וקמנו, נלחמנו ורבנו, השקענו והתיאשנו
ובתוך כל זה איבדנו אותנו.
פתאום אחרי כל הדמעות, אחרי שהשמיים התבהרו, אחרי שמצאתי את עצמי עטופה בחיבוק חם ואוהב הבנתי שאני מפספסת את הפואנטה
נכון שלומר את האמת אני עוד לא הבנתי מה היא אבל איכשהו היה נדמה לי שהמשימה שלקחנו על עצמינו וגבולות הזמן האלו שאנחנו לבד
הגדרנו לעצמינו הם טפשיים ומיותרים, אף אחד לא רודף אחרינו, אף אחד חוץ מכמה נורמות חברתיות שלא חלות פה, מעבר לים.
הבנתי שבתוך כל הברדאק הזה שכחנו איך אנחנו אוהבים אחד את השני והזוגיות שלנו גלשה לה בסדר העדיפויות למקום לא ברור.
הרי בעצם חלמנו שנלמד שפה חדשה, שנצבור המון חוויות חדשות, שנבקר בהמון מקומות חדשים, שננצל את המציאות המדהימה הזו
שקיבלנו ונמצה אותה עד תום, שנחייך ונצחק ונאהב ונאכל ושאני אמצא לעצמי ייעוד חדש כמו שהבטחתי לעצמי ואתפנה להזדמנויות מדהימות.
ובמקום כל זה בחרנו במרוץ מטורף בלי להסתכל לצדדים ועם ראש בקיר.
נכון שזהו מרוץ החיים, מבחינת הטבע זו הסיבה לקיומנו, אבל הרי התפתחנו כל כך מעבר לזה.
בכל חגיגות השלושים האלו שלי הצבתי מטרות והסתכלתי על עצמי ועל העבר והשוותי עם האחרים ותכננתי בלי בכלל לעצור
לרגע ולתת ללחיים האלו הזדמנות להפתיע אותי ולקחת אותי למקומות שהדמיון שלי ובטח שלא התכנונים שלא לא יכולים להוביל. 
עייפתי מהמירוץ אחר האושר הקטן ואני חושבת שאולי זה בעצם סימן טוב.
אולי זה סימן לכך שאם אני לא מרגישה שאני מצליחה לממש את עצמי, להיות מאושרת מספיק, למלא את החללים שבי אולי התשובה לכך היא
משהו אחר, אולי אני צריכה להיות קודם אני ואז אנחנו נצליך להפוך למשפחה, אולי לא צריך לרוץ אלא להסתכל לצדדים, לתת לדרך להוביל,
לרוח לרענן, לים לסחוף ולשמש לחמם, אולי אז יתמלא בי החסר הזה ואני פתאום אבין מה אני ומי אני ומי ארצה להיות כשאהיה גדולה?
אני אדם מעשי מאוד ותמיד הייתי גאה בזה אבל פתאום נראה לי שאולי זה דווקא בעוכרי.
הרי אין לחץ באמת, אין צורך לרוץ אני לא רוצה לעבור על פני החיים האלו אני רוצה לחוות ולטעום אותם באמת.
היום כתבתי לבעלי שאני מצטערת, מצטערת שהעברתי אותו את כל הדבר המתיש הזה בכזו דרך יבשה במקום לחוות את החוויה ולהנות מהניסיונות.
התנצלתי ששמתי אותנו במקום השני בזמן שאנחנו הם אלו שבעלי משמעות בכל הדבר הזה, האהבה שלנו הזוגיות שלנו היא שתבנה את המשפחה הזו
והאושר שנחווה תלוי אך ורק בנו ובאושר שאנחנו נדע לייצר יחד.
אני לא מרגישה שאני מוותרת על משהו אני רק מרגישה שהגיע הזמן לשנות את סדר העדיפויות שלנו ולהתחיל להנות מהחיים
ואולי, כאשר אנחנו נרגיש שלמים הכל פשוט יסתדר למקום ואנחנו נהפוך למשפחה.
בזמן הנכון ובמקום הנכון  :) 

היום יום חדש

יום חדש באנרגיות חדשות ובכוחות מחודשים :)

אחרי שאתמול I cried my eyes out כמו שאומרים, צפיתי באיזה חצי עונה של Mistresess, אכלתי שטויות הא נו ולא הלכתי ללימודים...
החלטתי (בנוהל) שהיום עסקים כרגיל ומתחילים שוב, שבועיים בילויים, קצת אלכוהול,
שבוע מנסים, שבועיים ציפייה.
אין לי מה להתלונן, חוץ מזה, החיים דבש, באמת, אני בשנת "שבתון" לומדת לי בסבבה עושה
חיים והכל אז מה לעשות לא הכל מושלם...

בכל מקרה מקווה שיהיה בסדר, אולי הפעם. 

לאחר 3 חודשים...

וכך עברו להם עוד 3 חודשים...
במצטבר 9 חודשים של ניסיונות, 2 אורולוגים, 2 ספירות, דף שלם של בדיקות בשבילי ומומחית פריון אחת. 
ושוב קיבלתי ושוב תחושת חוסר האונים הזו והתסכול ועוד טיפה פחות אופטימיות.
לפני חודש חזרה הספירה השנייה שהייתה (לפחות לעניות דעתי) כל כך הרבה יותר טובה, נכון לא מושלמת אבל הרבה יותר טובה וכל כך שמחנו ואפילו בפוקס רופאת הפוריות פה בגרמניה מצאה לנו תור אבל מה שהיה לה להגיד זה לא מה שרצינו לשמוע. במקום הליך יחסית פשוט ולא מתערב היא הציעה בדיוק את ההיפך או לחכות כמה חודשים, ספירה חוזרת ואז לראות מה עושים. איכשהו החודש (כמו בכל חודש) כל כך קיוויתי הייתי בטוחה משום מה שאולי הפעם...
הבדיקות שלי יצאו טובות שזה דווקא מעודד ואני חייבת לציין שמהר מאוד התגברתי על שלב ה"מי הסיבה" כי אין לזה שום משמעות באותה מידה בקלות זו יכולתי להיות אני אז הכי חשוב לי לתת לבעלי את ההרגשה שזה לא הוא ה"סיבה" אלא שזה המצב ואנחנו בו יחד. כל היום בפייסבוק מישהי יולדת, עוד סלברטי נכנסת להריון, עוד מישהי שמברכים ו"מלייקים" את תמונות הניוביז או הבטן השוויצרית ואני שמה לב לזה יותר ויותר,
וזה לא שזה לא היה פשוט קודם זה כל כך לא עניין אותי. הרגשתי שזה כזה לא קריטי ויבוא יום והכל יהיה כל כך יפה ורומנטי וטבעי, אנחנו נתלבש על בקבוק יין ונעשה סקס מדהים ואז שבועיים לאחר מכן המקלון יראה שני סימנים ברורים ואני אשים אותו בקופסא, אצרף לזה איזה נעליים קטנות ואתן לבעלי כמתנה, הוא יתרגש כל כך, אולי אפילו יבכה מאושר... 
ומה שהסתבר זה שבדיעבד כל היופי הזה עובד בסרטים או אולי סתם לאנשים אחרים ואנחנו צריכים לרוץ בין רופאים, לקרוא בלוגים מטופשים (כזו טעות!) ולקוות שאולי חודש הבא משהו פתאום ישתנה במאזן לטובתנו. חמותי המקסימה החליטה לעודד אותי ומתוקף היותה רופאה הסבירה לי שכל זוג שני עוברים הפרייה חוץ גופית היום (מי בכלל דיבר על האפשרות הזו?!) והסבירה לי שאין מה להתבאס יכול להיות גם הרבה יותר גרוע. אז אמנם זה לא מה שאמרתי לה אבל בהחלט אולי הייתי צריכה, דבר ראשון לא כזה נורא!?
למה עשית עברת את זה יש לך בכלל מושג קלוש מה זה אומר!? עכשיו אני לשנייה לא מתיימרת להגיד שזה לא פתרון ואני יודעת שהמון זוגות רק בזכות התהליך הזה זכו לילד אבל מי אמר שאני מוכנה לעבור את זה. היא החליטה מראש משום מה שאם אנחנו רוצים ילד זה יהיה בכל מחיר ואני חייבת לסייג שמבחינתי המחיר של לעבור
את הטיפולים הפולשנייה הללו זה מחיר מאוד גבוה, וכן מותר לי להיות קצת אגואיסטית. אז נכון שאפשר להגיד עכשיו נו אבל מה זה משנה בכלל אצל מי הבעיה העיקר שיצא מהסיפור הזה תינוק ואם אתם כל כך רוצים אז זה לא כזה מחיר ומי שבאמת רוצה יעשה הכל...
כרגע, אני לא מרגישה אני מוכנה לזה ואני באמת מאוד מאוד מקווה שזה לא יגיע להחלטה מהסוג הזה בכלל. לא לרצות לעבור טיפולים מהסוג הזה שגם לא מבטיחים תוצאה,
גם מאוד פולשניים וגם עם אפשרות סטטיסטית יותר גבוהה לבעיות זה דבר שהוא כל כך נוראי? אני לא מרגישה אשמה ולא מרגישה שאני צריכה להרגיש אשמה על זה. אבל אני כועסת, שזה מובן מאליו שבכל מחיר עושים את הדברים והתהליכים הללו על אף הסיכונים לאמא ולילד העתידי.  אז ברור שאף אחד לא יחליט בשבילנו אבל באיזשהו מקום כיוון שזה לא קורה אז יש פה מעין החלטה או סימן.

אני עייפה נפשית, אני עייפה מלחשוב על זה אני עייפה מההתעסקות בזה אני פשוט עייפה אבל אני לא מבינה איך מתקדמים מפה.
באופן כללי ברור שאני יודעת מה אנחנו צריכים לעשות והכל אבל נפשית, זה קשה ומתיש ומתסכל.
בא לי כבר איזו קרן אור, בא לי לשמוע שהכל יהיה בסדר ממישהו שבאמת יודע את זה.
בא לי שהכל כבר יסתדר.