וכל מה שבאמת אני צריכה לעשות זה ללמוד למבחן

אילו רק הייתי מסוגלת להכריח את עצמי להתיישב, אילו הייתה לי לפחות טיפת משמעת עצמית...
אני חושבת שאם הייתי בביה"ס של ימינו בטח היו נותנים לי איזו תווית, קשיי קשב וריכוז או איזו הנפצה מהסוג הזה ודוחפים לי תרופות. האמת שאני לא מצליחה להבין למה הופכים את הילדים של ימינו למתקשים בכוח, הרי גם אנחנו לא מסוגלים להתרכז יום שלם בלימודים ולשבת בשקט בשקט בלי להציץ בטלפון או במחשב או בספר או בלי לדבר עם חברה או כל פעילות "אסורה" אחרת שילדים עושים.
אז למה לקרוא לזה בשם? לכולנו יש, אנחנו חיים בעידן שכזה שהכל קופץ ורץ וזורם והריכוז שלנו יורד פלאים ואני
לרגע לא אומרת שזה דבר טוב אבל מזה ועד "קשיי קשב וריכוז"!? טוב אולי אני לא מבינה מספיק בתחום אבל נראה לי שהיום ממהרים להגדיר ילדים, זה על הספקטרום, לזה יש אספרגר, זה מיוחד, זה מחונן, זה צריך ריטלין...
אולי אם יהיה איזשהו שינוי בשיטה כמו שלאט לאט מתחילים להבין וצורת הלימודים תהיה יותר אינטרקטיבית אולי אז יהיה לחברים הקטנים יותר מעניין והם יתעלו את "הבעיות" שלהם ויהפכו אותן ליתרון.
סתם מחשבה...
בטח עושים את זה כבר. 
אני חושבת שהמחשבה הזו באה בעקבות בילוי (לא פשוט) של שבוע עם בן דוד שיש לו דיסלקציה (מי ישמע לכל ילד שני יש) וההורים שלו כל כך פחדו שהוא יהיה לא מספיק משהו וכל כך לחצו והלחיצו שהוא גדל להיות מבוגר מפונק שמרגיש שהכל חייב להסתובב סביבו. ובסופו של דבר אני חייבת לציין שבדם יזע ודמעות הוא הגיע לאן שהגיע אמנם, אבל אולי אם רק היו נותנים לו להיות טוב במה שהוא יכול להיות טוב במסגרת ה"מוגבלות" שלו ולא להלחיץ אותו ולדחוף דווקא לתחומים שמראש ברור שמאוד קשה לו אתם (כמו לימודים אקדמיים למשל) אולי הוא היה הופך למבוגר הרבה יותר רגוע ומרוצה ואני כמעט בטוחה שהיחסים שלו עם ההורים והסביבה שלו היו נראים אחרת לחלוטין. הבעת הלחץ פשוט מרוחה לו על הפנים באופן תמידי והוא תמיד במקום של להתעקש מצד אחד ולהיסגר מצד שני. לפעמים נראה שכשההורים (ובדרך ככל זה ככה) רוצים בטובת הילד שלהם הם שוכחים אותו בכל הסיפור ואת האופי, הרצונות והנטיות שלו עצמו ומלבישים עליו את שלהם. נראה מניסיון של הילד הזה, שזה לא עובד במיוחד ובמקום להביא אותו למקום שטוב לו והוא מבסוט מההישגים שלו שהוא הצליח להגיע אליהם לבד הוא נמצא בתחום שלא הכי נגיש ופשוט לו, לשם הוא הגיע בזכות ההורים והם ממשיכים לדחוף אותו הלאה להשתפר ולעלות עוד ועוד למרות שהוא גם לפה בקושי הגיע וסופסוף מצא נישה בה הוא מרגיש בטוח וטוב.
אבל מה אני מבינה הכי קל לשפוט מהצד.

שלשום במקום ללמוד למבחן (כמובן) הרגשתי שהגרמנית שלי מספיק חזקה כדי ללכת לברר למה לא עובדים לנו הכרטיסים הטלפוניים שקנינו.
ואו.... בבקשה תגידו תודה שאתם בישראל.
הגרמנים התבררו ככל כך אטומים אפילו לאור עניין ברור של טעות מצידם (ובמקרה הזה אני מאוד אובייקטיבית) וכל כך קשים וראש בקיר שהגעתי למסקנה שיותר "זול" לי לשחרר ולעזוב מאשר לנסות לריב אתם.
זה הגיע לרמה ששאלתי את המוכר:

-"אתה מבין שיש פה טעות?"
-"כן"
-"אז אתה תדבר עם שירות הלקוחות כי הגרמנית שלי חלשה (וגם כי אתם ביודעין מוכרים מוצר פגום)"
-"לא"
-"למה?"
-"כי ככה"
נו ומה אני יכולה להגיד על זה? וככה בהכל פשוט מדהים!

 ואז הייתי מצוננת יומיים והבית התמלא בטישיו ובתרופות סבתא והיום, אני כבר מרגישה אחלה וממשיכה למשוך זמן במקום ללמוד למבחן :)