נו וכרגיל

המאורע היה צפוי רק לעוד יומיים והייתה לי תקווה, תקווה זהירה כמו שאומרים...
טוב נו ניסיון מס' 10 נכשל, לא לחלוטין מפתיע אבל גם בטח שלא נעים.
אני מרגישה קצת Numb אולי כי זה מה שקבעתי לעצמי כשהחלטתי שאני לא אענה את עצמי
כל פעם שאני מקבלת. אני מרגישה שאני לא נותנת לעצמי להרגיש כלום ואני שמחה שאני מצליחה.
אי אפשר כל חודש להיות יומיים שבר כלי ולעשות מזה טרגדיה, הבנו שזה לא הכי פשוט והדרך שלנו
להתמודד היא לא להתמודד.
וזה בסדר, זה הרבה יותר רגוע, אנחנו עסוקים בדברים אחרים, יש עוד דברים חשובים.
אני מסרבת בתוקף להכנע ולהישבר ולרחם על עצמי ועלינו, זה מה יש ועם זה ננצח.
מצחיק שכל היום התנגן לי בראש השיר של Hozier- Sedated

ואמנם הוא מדבר על איך בתוך כל הדבר הזה שנקרא החיים שלנו הוא לא מצליח להרגיש ולהיכנס פנימה ורק מסתכל על הכל מהצד 
החלק בו הוא מרגיש "חסר תחושה" כן מדבר אלי.
אני מאלחשת את האיזור של הרגש ברגע הידיעה ונותנת, יותר נכון מכריחה את הכל לעבור עד שכבר
לא איכפת לי, עד שזה עובר בלי שבכלל הורגש.
אני לא אדישה או חסרת רגש אלא רק חסרת תחושה, מותר לי.
עד הפעם הבאה...