נכנסתי לבלוג אחרי חצי שנה שלא כתבתי (למרות שכמובן הבטחתי לעצמי שאני אתמיד) ובאופן אולי לא הכי מפתיע אני מבינה שהמון השתנה. אנחנו כבר חצי שנה בגרמניה, בגדול אני אוהבת את החיים שלנו כאן, מה שלא יהיה הבנתי שאדם הוא "חיה" שמסוגלת להתרגל ולהסתגל לכל מצב. אני מעריכה שזה פחות המקום אלא זה שאני הייתי מסוגלת ללמוד להסתדר בכל מקום סביר להניח אבל בלי שום קשר זכינו להיות במקום נחמד. כפי שרשמתי המון השתנה בזמן הזה, בדצמבר התחלתי ללמוד בקורס גרמנית ולמרות התחזיות של מי שקיבל אותנו פה הצלחתי לקבל קורס במימון חלקי של הממשלה מה שמאוד מאוד שימח אותי :)
אז אני כבר 4 חודשים לומדת ואמורה לסיים בסוף אפריל כך שבמאי המבחן המסכם לחלק הממומן,
את המבחן חייבים לעבור בהצלחה רבה כמובן. האמת שהקורסים נתנו לי המון אני מתחילה להבין לאט לאט מה קורה ולדבר ברמה מאוד בסיסית (למרות שברמה B1 שאני עוד מעט מסיימת מצופה ממני כבר לדבר באופן שוטף, עד עכשיו זו תעלומה בשבילי איך בדיוק זה אמור לקרות).
מה שמעניין הוא שההורים שלי בדיוק בגיל שלי עלו לארץ ולמדו באולפן ואני הרבה פעמים חושבת איך הם חוו את כל המעבר הזה, לעומתי, להם הייתה ילדה על הראש והם שניהם היו חייבים לעבוד ולהתפרנס, |אני לעומת זאת סתם מתפנקת. לגופו של עניין איזה דיבור שוטף ואיזה נעליים, אחרי 4 חודשים של לימודים המקסימום שאני יכולה לעשות זה להתחרות בילד טורקי בגן מבחינת הרמה (אין לי כמובן שום דבר נגד ילד טורקי בגן חוץ מקצת קנאה אולי, הוא בטח ילמד לדבר יותר מהר ממני). החלטתי שאם כבר אני פה ויכולה להשקיע בלימודי השפה אני אעשה את כל הקורסים שזה בעצם סה"כ שנה של לימודים אבל החלטתי גם להתפנק בהפסקה באמצע ולטייל קצת ב"חו"ל" (עכשיו גרמניה כבר לא נחשבת חו"ל) ולעשות ביקור מולדת. חודשיים הפסקה בטח יהיו המסמר האחרון בקבר הדיבור השוטף שלי ואין לי שמץ של מושג איך אחזור להמשיך ללמוד אבל לזה נדאג כשנגיע לגשר.
הרבה דברים נהיו פשוטים יותר מאז שהגענו שזה דבר טבעי סה"כ,
פתאום אני מבינה את הקופאית בסופר ואפילו את ההוראות
המדויקות שאני מקבלת ממוכרת הפרחים (בעצם... לא יודעת כמה הבנתי כי הם
מתחילים לקמול קצת אז אולי יש על מה לעבוד...)
ואם כבר בעבודה עסקינן התחלנו בשעה טובה לעבוד על ילד (ילדה בעצם, ככה החלטתי).
בעצם כבר חצי שנה אנחנו עובדים... זוכרים את הפוסט הקודם שבו כתבתי שאני ממש רוצה
לקאריבים ולטייל בעולם וזה?
אז החלטנו לעשות ילד (ילדה), כנראה בעלי חשב שזה יותר פרקטי ;)
בכל מקרה חצי שנה וכלום, ועכשיו כשהוא בנסיעת עבודה חודש זה בטח לא עוזר.
אז חשבתי וחשבתי והחלטתי שאם אנחנו משלמים כל כך הרבה לביטוח בריאות אפנה לי לרופא.
רגע... גם אם הצלחתי לתרגם לעצמי בראש ולסדר את מה שאני אומרת לו אני עוד צריכה להבין מה הוא עונה!!! אוי הברוך... אבל לברוך הזה בכלל לא הגעתי כי מאז שקיבלתי הפנייה מרופא המשפחה לרופא שעוסק בפריון הייתי עסוקה בלנסח מייל שמסתבר שבגרמניה זה בכלל לא עניין של מה בכך, אני מניחה, כי לא ענו לי.
אחרי 6 מיילים החלטתי לקום ולעשות מעשה, התקשרתי...
אמרתי מה שאמרתי (אלוהים יודע מה זה היה) וענו לי.... גב', אנחנו לא צריכים ביצים וכבר תרמנו! סתם....
סתם לא הבנתי מה ענו לי רק הבנתי שאין לפראו הנכבדה זמן וכוח אלי, נו טוב אני אנסה שוב מחר :)
אבל כן, כל המידע הזה באינטרנט והחשיפה לכל אלו שלא מצליחים להיכנס להריון זה נורא בעיני.
פעם, פעם לא ידעו מה מו מי והינה ילדים לא חסר, היום רק מחפשים בעיות ומחפשים לעשות עליך טיפולים שונים ומשונים. אז מצד אחד הרצון לעשות משהו כדי לקדם את העניין (כי כמו שכבר כתבתי בעלי בכלל בנסיעת עבודה בחו"ל) ואני לא יודעת לשבת בחיבוק ידיים, ומצד שני הפחד ממה שיכולים לעשות לי פה ועוד בשפה שאני לא מבינה... נא... נראה לי נמשיך לנסות בדרך הטבעית...
והנושא הבא שעל הפרק הוא יום ההולדת שלי.
אני בקרוב מאוד נכנסת למועדון ה- 30.
איך זה קרה!?!? אני לא מרגישה ככה בכלל! אני עוד יפה וצעירה מה קורה פה?
עוד לא הספקתי כלום בחיי אין לי אפילו מה לספר וכבר ככה? בלי התראה מוקדמת? 30!?!?!?
נראה לי אני פשוט אנסה להתעלם מהאי הבנה הזו ואמשיך להיות בת גג 27 (עוד לא 30 וכבר לא סתומה אחלה גיל!) בגילי, לחברות שלי יש עבודה מסודרת, ילדים, מתחילים להריח משכנתא באויר הכל מסודר ואנחנו? לא אנחנו הכי מגניבים יאלה ניסע לפוסט בחו"ל! יאלה! האמת מגניב והכל אבל אצל כולם החיים זורמים ונבנים ואנחנו... ואנחנו עושים חיים!
בעלי עושה קריירה ואני לומדת גרמנית, יופי, נו ביניינו מה נראה לכם שאחרי שנה של לימודים אני אדע גרמנית ברמה שזה יהווה יתרון בארץ? אז זהו שלפני שהתחלתי חשבתי שכן, עכשיו, עכשיו אני מבינה שהצחקתי את עצמי, בקול!
ברור שלא! לא ניתן ללמוד שפה כל כך מהר ולא יעזור כלום, אפילו בספרי הלימוד שלנו מסבירים לנו, מדגישים ומבקשים שנבין במטותא ממכם שהמקסימום שנוכל לעשות עם הרמה הזו בגרמניה זה לנקות/לעזור/עבודות כפיים וכו' בקיצור הפיליפינים של הארץ.
או אולי הרוסים של שנות ה- 90... באמת היה נשמע מוכר כל הסיפור :)
ושלא תבינו לא נכון בדיוק כמו הרוסים של שנות ה-90 איתי בכיתה לומדים חברה עם תואר ראשון שני ויש אפילו עם דוקטורט. אז כן, המקסימום שאנחנו יכולים לבקש לעצמינו פה זה לנקות בבית גרמני הא רגע כמה טוב אתם יודעים גרמנית? נא לא מספיק עמכם הסליחה.
בקיצור לכל היורדים למיניהם שחושבים שהם פשוט איכשהו יסתדרו, חשבו שנית...
לא פשוט בכלל, לא ממהרים להעסיק זרים ובטח שלא כאלו שאין להם גרמנית פיקס וכל זה עוד לפני שהחברה פה הציצו בקורות החיים שלכם. הא כן, זה לא ארה"ב פה, פה מבקשים ממכם לכתוב שם, אזרחות, כתובת, גיל, סטאטוס משפחתי ואת כככללל אבל כל הדברים שבארץ או בארה"ב לא יעלה
בדעתו של המראיין בכלל לשאול כי הוא עלול להיקלע למצב עגום של אפלייה על אחד הרקעים חלילה.
אז פה אין שום בעיה עם אפלייה למיטב הבנתי, תרשום תרשום רושם רושם הא וגם תמונה תשים כדי שנוודא שהמראה מתאים לנו. אז כפי שכבר ודאי הבנתם אני לא צופה לעצמי פה עתיד מקצועי מזהיר במיוחד למרות שמי יודע אולי ייפתחו שערי משאבי האנוש וייבחרו אותי מכל הלילות, סליחה מכל הטורקים, סליחה מכלמבקשיהעבודהבאשרהם ואמרו אמן :)
אז איפה היינו? כן, כמעט 30 בלי ילדים, עם חור במקום קריירה אבל עם שני תארים
(כי תואר שני זה ייתרון פחחח) ועם גרמנית קלוקלת. שלא יתפרש חלילה כאילו אני מתלוננת לא ולא,
באמת שאני מרגישה שזכיתי שאנחנו פה ואנחנו טפו טפו טפו מסודרים והכל.
זה סתם ככה על הדרך ליתר ביטחון.
טוב, אחרי שכל הנושאים החשובים באמת הובהרו אלך לי לעשות שיעורים
ועל הדרך אכתוב רשימה של דברים שאני מבטיחה (שוב) לעשות ובטח לא אעשה (ספורט, אוכל בריא ופחות שופינג) ואחשוב על דרכים של לעצור את הרכבת הדוהרת לכיוון ה- 30 שלי בלי קולות בלמים צורמים מדי כי סה"כ החיים יפה השמש מאירה (אף כי לא מחממת) והכל יהיה בסדר כי הכל תמיד מסתדר על הצד הטוב ביותר (וגם כשלא, לפחות הדיכאון מרזה ;) )
