היום ערב יום כיפור ונראה לי שהגיע הזמן שאבקש סליחה ממי שאני פוגעת בה הכי הרבה, מעצמי.
אני חושבת שאם הייתי מתייחסת ככה למישהי אחרת היה לי מאוד כואב לראות את זה מהצד...
אני רוצה לבקש מעצמי סליחה על שהייתי כל כך קשה וביקורתית,
על ששפטתי תמיד בחומרה יתרה,
על שבמקום להתגאות תמיד התביישתי וסלדתי
על שבמקום להנות ממה שאני רואה במראה עיקמתי את האף וחשבתי איך לשנות.
אני מבקשת מעצמי סליחה על זה שלא תמיד טרחתי להתרומם ובדרך הפלתי גם אחרים, על רגעי הקושי בהם במקום לעודד כעסתי.
על חוסר הביטחון והכישרון בהם איפיינתי את עצמי ועל הפחד להודות שאולי כן יש בי משהו מיוחד.
אני מבקשת סליחה מעצמי על חוסר הפרגון והקושי לקבל מחמאות גם כשבאמת באמת הגיע לי.
אני מתנצלת בפני עצמי שהשוותי והתלוננתי ותמיד הטחתי בעצמי שאני פחות משהו מ... ולא השכלתי להסתכל על הצדדים החיוביים.
אני מתנצלת בפני כל אותם האלו בהם קינאתי כאשר הייתי צריכה לפרגן ולשמוח עבורם בלב שלם
אבל אני סולחת לעצמי על זה שלא הצלחתי וגם זה בסדר גמור.
אני סולחת לעצמי על שנשברתי והייתי חסרת סבלנות כלפי עצמי ולא נתתי לעצמי מנוח.
אני רוצה לקוות שבשנה החדשה אני אצליח לאהוב ולכבד את עצמי יותר, להתייחס לעצמי בסלחנות ובהבנה
ואצליח לראות בעעצמי את מה שמשפחתי וחברי רואים בי.
גם זאת הייתה שנה לא פשוטה מהרבה בחינות אבל הצלחתי לעבור אותה בראש מורם ולהתקדם גם אם לא תמיד זה מרגיש לי ככה.
אני רוצה לקוות ולאחל שהשנה החדשה תביא לנו אושר, בריאות, שמחה והצלחה,
הרבה אהבה וגם ניסים קטנים וגדולים.
גמר חתימה טובה לכולם!

זה היה נראה לי קצת קטנוני לכתוב על זה אבל משום מה נראה לי שזה מעניין לתאר טיפוסים
שונים שאנחנו פוגשים לאורך הדרך.
היום בפינתנו "אנשים" (בכוונה לא טיפוסים כי יש לזה צליל שלילי) מתארחת מישהי חמודה.
היא עבדה ב 3 השנים האחרונות עם M במשרד, בחורה מקסיקנית מאוד חמודה שקטנה ממני ב 3 שנים (בת 29
משום מה חשבתי שהיא צעירה יותר), מאוד חכמה ובאופן כללי אני מאוד מחבבת אותה.
מ M הבנתי שהיא רכלנית (אבל בנינו מי לא אוהב סיפור עסיסי) ושצריך לשים לב לא לספר לה דברים אלא אם כן רוצים שהם יתפרסמו מהר בכל המכון. בגדול אין לי עם זה בעיה וסתם הייתי שמה לב לעצמי ולמה אני מספרת לה.
אז היה את סיפור החבר הישראלי פה שאשתו עזבה (והיה שם סיפור שלם ומאוד מלוכלך) והוא חזר לארץ ואני נשארתי אתו בקשר צמוד ורציף. אשתו היא חברה טובה של הבחורה הזאת.
אז יצא לא פעם שהיא הייתה שואלת מה קורה עם הבחור וכל מיני שאלות כאלו מגששות אבל אני לא נכנעתי ולא מסרתי ממש שום מידע גם כי אם זה לא למטרות רכילות היא יכולה לשאול אותו לבד (הם חברים) וגם כי לא ענייני ואני לא הולכת להזין את העניין שלה בזה...
היא כמובן יודעת את סיפור ההפלה הראשון שלי כי היא מהמעגל היחסית קרוב בגרמניה וידעה שאני בהריון..
יש לנו עוד חברה משותפת בגילי שהתחתנה ועברה לעיר אחרת ואחרי שתפסה את מחלת הטיפוס שהתפתחה ועברה משהו ממש מפחיד, שבוע אחרי השחרור מבית החולים היא הודיעה שהיא בהריון ואמורה ללדת מתי שאני הייתי אמורה הפעם.
אנחנו שמחנו בשבילה, נעצבנו בשבילנו והתקדמנו.
כמובן שעל ההפלה הנוכחית לא סיפרנו לאף אחד ובטח לא לבחורה הזאת...
בכל מקרה, היא ובעלה עוזבים לאנגליה וכיוון שהם מוסרים את הדירה הזמנו אותם להתארח אצלינו עד הטיסה.
אני מארחת טובה, בישלתי, סידרתי טרחתי וכו'...
אז היום הבחורה נשארה איתי לארוחת בוקר כאשר M הלך לעבודה..
דיברנו על כל מיני נושאים ואז משום מקום היא אומרת, "החברה X נכנסה להריון ספונטאני וממש ממש מהר,
איזה קטע זה..."
אני קצת נאבדתי לרגע כי מה קשור עכשיו, ההודעה של הבחורה ההיא הייתה מזמן ואין הרבה מה לפתח את הנושא מה גם שדיברנו על זה יומיים לפני כן כשהיא קפצה אלינו ואיכשהו זה התגלגל לשם..
אמרתי כמובן שאני מאוד שמחה בשבילה, שאלתי מתי הלידה (במרץ אלא מה) ועזבתי את הנושא.
התחושה שלי הייתה שהיא ממש ממש רוצה לדבר ולרכל על זה ולראות מה אני חושבת...
עכשיו בהגיון בריא, את לא יודעת שעברתי עכשיו הפלה וזה גם לא משנה, מבחינתך אנחנו לא מצליחים כבר שנתיים אחרי ההפלה הקודמת איזה מין חוסר רגישות להתחיל לחפור לי על זה, וגם מה אני אמורה לענות לך בדיוק?
וגם לפני יומיים העלת את זה כבר מה את רוצה שאני אגיד על זה עכשיו?
בכל מקרה הרגשתי שהיא מנסה להוציא ממני תגובה כלשהי, משהו מעניין לא אדיש מדי...
ואני חושבת לעצמי בשביל מה? מה מעניין אותך מה יצא לך מזה?
הרי היא לא איזו צעירונת תמימה שלא מבינה כמה זה כואב ומסובך אז למה לחפור בצלקת הזאת?
פייר קצת הופתעתי, אני זוכרת את הניסיונות האלו שלה עם נושאים אחרים אבל בנושא כזה רגיש?
אני ממש מחבבת אותה אבל התכונה הזאת מאוד מורידה לי ממנה ואולי אני קטנונית אבל בשביל מה לך ללכת לשם?

נזכרת ששכחתי לספר :)
אז יש כרטיסים בכיוון אחד!!! 28.12.17 אנחנו חוזרים הביתה!!!


חפרתי את האינטרנט עד שדודה שלי עזרה לי למצוא פתרון לכל המזוודות שלנו ויצא יחסית לא יקר ונוח.
יותר קרוב לתאריך נחליט כבר אם להשכיר רכב בשדה ולנסוע ישר לצפון (אנחנו מגיעים ב 2:20 ביום שישי) או שלנסוע
לישון אצל חמותי ונראה משם.. אני מעדיפה לסיים עם הכל ישר ולקחת את הדברים לצפון כך שאחר כך נתםנה לעניינים שלנו.
אני פחות אוהבת לעשות דברים בשלבים וזה נראה לי סתם מסבך..
גם אח של M חוזר או יותר נכון במקרה שלו עולה לארץ עוד איזה שבוע ויהיה להם ממש איחוד משפחות.
הם לא חיו כולם באותו המקום באיזה 15 שנים האחרונות ואני מקווה בשבילם שהאיחוד הזה יעשה טוב לכולם.
הסכם העבודה של M מסתיים בסוף ינואר אבל כיוון שנורא רצינו לחגוג נוביי גוד בהרכב מלא החלטנו לחזור בסוף דצמבר. כבר כתבתי לבעלת הדירה ואני מאווודדד מקווה שעניין העברת הדירה והחזרת התשלומים שהיא חייבת לנו יתבצע מהר ובקלות.
התחלנו כבר קצת להתווכח בנוגע למיקום החזרה שלנו, אני רוצה צפון כי יש לנו שם דירה שאנחנו יכולים לגור בה כמעט בחינם ו M חושב על מרכז כי יהיה יותר קל למצוא שם עבודה (רק שוכח שההוצאות שם שונות בהתאם..) בכל מקרה הפעם החלטתי להיות חכמה ולא לריב על זה כי אנחנו רבים וזה ואז בסוף נוצרת אפשרות שלישית ויחידה וכל הדיונים הללו היו מיותרים אז אני לא מתעסקת בזה יותר מדי, נחיה ונראה...
כן כבר מגרדות לי הידיים לעצב את הדירה בצפון ולחיות קרוב להורים לשם שינוי אבל נראה הכל פתוח.
אחי אמור להגיע עוד חודש להתארח אצלי, זה ממש נחמד! האמת שאני מאוד אוהבת לארח ואותו גם אפנק כי זה אח שלי המתוק!!!
היום ומחר מתארחים אצלינו זוג חברים מהמעבדה של M. הם עוזבים עוד יומיים לאנגליה ואנחנו עזרנו להם אתמול
לצבוע את הדירה כי הגרמנים נוראאא פדנטים והכריחו אותם לצבוע מלבן ללבן כולל רדיאטורים ודלתות, לפרק ולהוציא מטבח ועוד מיני שטויות לכן M מקווה שאת הדירה שלנו נעביר לחברים שלא יכריחו אותנו לבצע שום שינויים קטנוניים...
אני בעד כל עוד הם יקנו את מה שבדירה ומאוד מקווה שלא אצא פראיירית כי זה כואב לי בלב ממש!
אין קשה לי לצאת פראיירית ושמישהו יגיד ואי ואי איזה דיל עשיתי עליה...
עדיין נזכרת באוטו החמוד שלנו שמכרתי במהלך המלחמה בחצי מחיר :(
ואם כבר מדברים על מכוניות תספתי רגע ממש יפה, אפשר אפילו לראות את הכלה מתאפרת מאחור

שנה טובה!!!

חברה הכי טובה שלי באה לביקור של כמה ימים!!!
M הבין את הצורך שלנו להתחבר מחדש ואפילו עשה קמפינג בסלון (מילים שלו) ופינה לנו את החדר
ללילות קידוח וחפירות!
אז אמנם נפט לא מצאנו אבל אחת את השניה שוב, בהחלט כן.
זה הזכיר את ימי המעונות שלנו שגרנו שנתיים בחדר מלבני צר וישנו מיטה מול מיטה וכאשר
הייתי מפליגה בדיבורים היא הייתה אומרת "פנים לקיר" זה היה הסימן שלי שהגיע הזמן לישון :)
הכל עבר ממש בכייף, טיילנו מלא, קשקשנו, נסענו יחד שלושתינו לטיול לילי בעיר קרובה גדולה ושם ראינו את חי הלילה הסוערים וממש נהננו מהביחד! זאת הייתה לגמרי הזדמנות חד פעמית כי היא עם שני קטנים בבית ואני בהלם שהיא באמת באה הסוף!
ל M התחיל שבוע "שדה" שבו הם מציגים מה שהם עושים ודנים בזה ובערב יש מין חלק אומנותי עם על האש והכל...
אתמול הוא היה אמור להציג מה שאומר הזעת יתר קשה מאוד... הוא ממש סובל מזה בשנים האחרונות.
בביקור האחרון בארץ קניתי לו את האנהידרול פורטה, איזו זוועה רעילה שאמורה לפתור את הבעיה באופן מקומי.
אז כשהוא שם את זה (צריך לילה לפני) זה ממש שרף וגירד אבל איזה פלא! ההזעה נעלמה,
הוא היה ממש ממש מבסוט!
אבל אני מקווה שלא ישתמש בזה באופן קבוע כי בריא זה בטח לא...
אז אתמול אחרי ההתנדבות רוח החג נכנסה בי וקיבלתי אנרגיות שיא, הלכתי לסופר וקניתי את כל המצרכים,
חזרתי הביתה ועשיתי מיליון כביסות (אחת המכונות בבנין משום מה נותקה מהעניין של התשלום ואפשר
לכבס בה חינם יאיי!!!), ניקיתי ושטפתי רצפה ובעיקר בישלתי!
אז הכנתי מרק עוף עם קניידלך עוף, שוקיים ותפו"א בתנור ועוגת חלה עם צימוקים, אגוזי מלך וקינמון.
נו וכמובן תפוח בדבש ורימון...
כתבתי ל M כמה הודעות מאיימות למקרה שיתבלבלב וישאיר אותי לבד בחג כדי להיות בעל האש
מהעבודה והוא הבין את הרעיון...
הגיע בזמן ואפילו קצת עזר לפני שהתישבנו!
היה ממש ממש נחמד! חגיגה בהחלט ראויה ופתיחת שנה נהדרת!
כל המתכונים מצד ימין

חג שמח!!!!

3 משימות יש לי להיום:
לכתוב מכתב בגרמנית לבעלת הדירה (אין לה מייל כי היא ממש מבוגרת) שאנחנו רוצים לעזוב
לארגן את כל המסמכים לגנטיקאי מחר
לכתוב תכנית לחופשה של החברה הכי טובה שלי שמגיעה בשישי בלילה.

ומה אני עושה?
יושבת ובוכה
למה?
כי עוד חברה הודיעה שהיא תהפוך לאמא, שלשום זאת הייתה מישהי מפה והיום גם החברה הזאת.
הייתי אמורה להיות איתה באותו השבוע.
אני חוזרת בראש על כל המנטרות וזה שאין בעולם פייר או לא פייר או הטבות על התנהגות טובה או נק' זכות או אפילו איזון מזדיין. אני אומרת לעצמי שוב שאלו חברות ושאני מפרגנת להן ושאני לא עושה לעצמי Pitty party ושצריך לעבור דרך הקשה כדי לצאת בצד השני ושזה לא על חשבוני ולא קשור אלי בכלל 
אבל בשורה התחתונה, כואב לי.
אז אני חוזרת לבכות על המקלדת מה שמעניין זה שלפני כן כשלא ידעתי עליהן הכל היה בסדר, הייתה לי תכנית היו לי משימות הכל זרם על מי מנוחות אז למה מספיק שרומזים על משהו כזה אני מתפרקת? הרי הייתי בסדר לפני כן,
למה ידיעות על מישהו אחר מערערות את הכל וזורקות אותי אחורה!?
למה כל מידע כזה הוא סטירה בפרצוף, למהאחרי כמעט 3 שנים של להיות בכל זה אני לא חסינה כבר!?
ואני כבר לא מרגישה אובססיבית כמו קודם ולא מתעסקת בזה כמו קודם כי עם מספיק מפלות גם אני
למדתי להרים ידיים אבל בכל זאת משהו כזה כל פעם מחדש מערער אותי.
עייפתי מלנסות להרים את עצמי כל פעם מחדש
לקנות משהו כבר לא עוזר ולסדר לא עוזר ולהעסיק את עצמי בשיט שלא מעניין אותי לא עוזר
אני לא ממש יודעת מה עוזר
אני מניחה שרק זמן עוזר ושגם זה יעבור

---

יושבים על הספה, M צוחק שהתמשמנתי קצת באיזור הבטן
אני: נו מה אתה רוצה, אני כבר 3 שנים בהריון...
אני כמו פילה... פילה המפילה... 
המממ נראה לי רמת הציניות שלי הפתיעה אפילו את M.. האמת שגם אותי...

מתעוררת לרעש כיסוח דשא והריח מדהים.
חזרתי אתמול וכבר בשדה היה לי קשה לחשוב על זה שאני שוב חוזרת לגרמניה.
הטיסה הייתה ממש נחמדה ואפילו הקונקשן של השעה עבר בלי בעיות והספקתי לטיסה בזכות איש עסקים דתי.
זה היה דווקא קטע משעשע, ירדנו יחד מהמטוס וישר קלטתי שגם הוא ממהר לקונקשן, שאלתי אותו על זה והוא אמר שגם לו יש שעה ושבאיטנבול זה ים זמן ושלא אהיה בכלל בלחץ.
הוא ידע בדיוק לאן ללכת ואני החלטתי ללכת אחריו, בדרך שאל אותי קצת שאלות והיה בהלם מוחלט כשאמרתי
שאני ברילוקיישן ונשואה ועוד נשואה 5 שנים אם זה לא מספיק... שמעתי מנסה אותו בראש לחשב בת כמה אני...
מעניין בת כמה הוא חשב שאני ואם הוא התאכזב כשהבין שאני יותר מבוגרת מהתחזית שלו חחח (קצת הושפעתי מהדוקו על הפדופילים בעולם החרדי שראיתי בארץ ).
בכל מקרה הוא הסביר לי שאנחנו טסים ביזנס (שאלתי אם גם אני והוא אישר) ולכן הלכנו לתור של הביזנס ועברנו בזמן שיא את הבידוק הבטחוני אף על פי שפעמיים החזירו אותי אחורה פעם כי לא הורדתי שעון והפעם השנייה כי לא הורדתי חגורה.. לאחר מכן קשקשנו קצת והוא הזמין אותי ללאונג'... בהתחלה דווקא שמחתי כי אמרתי לעצמי שאכתוב הודעה לאמא שנחתתי ושאני מספיקה אבל אז התעוררה בי הילדה הקטנה שההורים אסרו עליה לקחת סוכריות מזרים ונפרדנו יפה לשלום :)
ואם כבר סוכריות מזרים והיותי רוסיה אם תציעו בערך לכל רוסי-ישראלי אם הוא רוצה משהו למשל סוכריה או משהו כזה קודם כל הוא יענה בשלילה אפילו שהוא בהחלט רוצה ואז אולי אחרי איזה 3-4 פעמים יסכים לקבל...
זה מין חוק, אסור להסכים, אסור לקחת והוא מונחל מגיל ממש קטן, התשובה האוטומטית תמיד תהיה לא.
זה מצחיק כי זה מאוד שונה למשל מגרמניה שפה אם מציעים לך ואתה רוצה את זה אתה ישר מסכים כי הערך הוא "ישירות". אין את משחקי הקדימה אחורה של הרוסים.. אם למשל אני מזמינה הביתה חברה גרמניה נטו מנימוס ומצפה שהיא תגיד לא תודה, אם מתאים לה לבוא היא לא תבין את המשחק הזה ותופיע כי הצעתי.
רוסי בדיוק ההיפך, יסרב בנימוס כי הוא יחשוב שאני מציעה נטו מנימוס :)
מאוד מעניינים הבדלי התרבות הללו :)

אז הגעתי, הגעתי לקרירות, סתיו בכל הכוח ואוטוטו גם גשם.
זה ממש ביאס אותי כי כל כך נהנתי מהחמימות של הצפון ופתאום הקרירות האירופאית שרב השיראלים מחפשים לא קוסמת לי יותר. כי מי שבא רק לביקור יודע שמאחורי הקרירות הביישנית מסתתר חורף אפור ודכאוני ושהשמש המציצה לא מרמה אף אחד.



M פגש אותי וקפצתי עליו כאילו לא התראנו חודשים ולא כולה שבועיים וחצי, ממש ממש התגעגעתי אליו!!!
פתאום גם קלטתי כמה אני מתגעגעת לארץ ולמשפחה, כמה שפחדתי שכשנחזור אני אתבאס שאני מקורקעת ושזה מקום קטן ומה לא פתאום הרגשתי שזה יתרון. זאת הפעם הראשונה שהרשתי לעצמי להתגעגע כי הבנתי שזהו, אנחנו אוטוטו חוזרים. אני מורידה בפני עצמי את הכובע על זה שהצלחתי לכוון את הרגשות שלי במהלך 3 השנים שלי כך שאוכל להפיק את המקסימום מהשהיה פה ולנעול את הגעגועים לבית ולמשפחה עמוק בפנים שלא יפריעו להנות.
ובאמת התקופה פה הייתה קסומה ואם לא הייתי מצליחה להתמודד עם עצמי ונותנת לרגשות להציף אותי היא הייתה נגמרת גג אחרי שנה אבל הינה אנחנו 3 שנים מאוחר יותר.
ואמנם סירבנו בנימוס לאפשרות להשאר פה עוד שנתיים אבל עדיין.

M היה ממש מהמם וקנה מלא אוכל, הכין לי ארוחת בוקר, החליף מצעים (!!!!!!! למי שלא מכיר אותו הסיכוי שיגיע למחשבה הזאת לבד זה כמעט כמו לזכות בלוטו) וקנה לי פרחים מעלפים.
בערב ישבנו וכתבנו לו המלצות (כי הממליצים שלו עצלנים וביקשו שיכתוב לבד) גיליתי שהוא יודע מלא מילים ממש יפות באנגלית שהתביישתי שאני לא מכירה חחח
היום אני בביורוקרטיות וכביסות (יש גבול למה ש M מסוגל לעשות) ויש לא מעט ביורוקרטיה במיוחד לאור זה שאנחנו
חושבים לחזור לארץ לפני נוביי גוד ולחגוג בהרכב מלא (אח של M שהוא תושב ארה"ב ולא חי בארץ מגיל 10 עושה עליה חודש הבא).

בסוף השבוע מגיעה לפה החברה הכי טובה שלי יש!!! זו זאת שהתארחתי אצלה עכשיו ואני ממש מתרגשת ומקווה שמזג האויר יאפשר לנו לטייל ולראות דברים בכייף.
אתמול גם הספקתי להזמין כרטיסים לאחי שיגיע בסוף אוקטובר, איזה כייף!!!
וזהו בעצם... עכשיו כל ההתעסקות שלי היא בארגונים וזה דווקא נחמד :)

אין אין על מזג האויר בצפון! אני קמה בבוקר לבריזה קלה, שמים כחולים ושמש! חלום! זה היה כל כך חסר לי בגרמניה!
נו ואיך אפשר לצאת מהבית, להרים את הראש ולא להגיד תודה על כל הטוב הזה???
ולא ממעיטה חלילה בערך הסובלים מהשרב והחום ובעיקר מי שחווה לחות נוראית אבל ואו! חייכו לשמש!

השבוע היה מאוד איטנסיבי, בתחילת השבוע סבתא שלי עוד הייתה בביה"ח ואני בראשון בבוקר נסעתי לחברה הכי טובה שלי.
אני אוהבת אותה מאוד! אותה ואת הילדודס המהממים שלה אבל איכשהו אולי כיוון שיש לה אותם והכל יצא בפוקס למרות שהיא פוליציסטית ומה לא ועדיין הם הצליחו בלי בעיה ועוד פעמיים. אני שמה לב שאני ממש נטפלת אליה וכל דבר שהיא אומרת לי אני לוקחת קשה מדי וממש מגזימה.
הציפיות שלי ממנה בלתי אפשריות והחלטתי שהפעם, אני לוקחת את עצמי בידיים ושמה לב לזה ומפסיקה עם זה כי אני מאוד אוהבת אותה והיא לא צריכה לספוג את זה. מבעוד מועד היא שאלה כמה אני "ראש פתוח" וכשאמרתי לה שתמיד, היא הזמינה אותי להפרשת חלה אצל חברה שלה מהעבודה. אני פחות מתחברת לקטע הדתי אבל אמרתי ערב בנות, למה לא תמיד נחמד!
הגענו לחברה שלה והיו שם עוד כ 20-25 בנות שאנחנו לא מכירות.
מי שהעבירה את הערב הייתה עליזה לוי ואני חייבת להגיד שזאת פשוט אישה כריזמטית! 
היא העבירה תכנים שקשורים לחשיבה חיובית (יש לה מסתבר ביה"ס לחשיבה חיובית או משהו בסגנון) והעצמה נשית ומה לא. הדת לא הייתה שם כלל העיקר והיא פשוט סחפה אותנו מהרגליים (טוב אותי קל לסחוף אני מהמתרשמים בקלות אבל זה היה כל כך כייף לזרום איתה שאמרתי בלב תודה שבאתי בראש פתוח). זה כמו שפעם היו מזמינים סקסולוגית, אז היום באופנה הפרשת חלה וזה היה ערב בנות סופר נחמד! כיוון שבאופן ממש מפתיע הייתי היחידה שביקשה פרי הבטן היא לקחה אותי תחת חסותה ומפה לשם אני וחברה שלי מצאנו את עצמינו בוכות מהתרגשות 2/3 מהערב :)
בורכנו, בירכנו ואיחלנו, היא אמרה לא להתייבש, לבקש לבקש, לבקש וכך עשינו!
הבטחתי לה SMS כשהכל מתגשם :)

בשני פגשתי את אבא שלי בשדה (הוא חזר מרוסיה) ונסענו יחד הביתה.
בשלישי חזרנו למשמרת בביה"ח אבל אז הודיעו שמחר משחררים את סבתא! חזרנו למחרת והסבירו לי איך לתת לה אנטיביוטיקה, מזל שיש לי תואר שני למרות שחששתי שצריך בשביל זה לפחות דוקטורט...
כלי טוב שמצאתי למצבים האלו הוא רשם קול. הקלטתי את האחות מסבירה הכל ובבית בשקט הקשבתי והצלחתי ליישם. למרות שסבתא שלי ממש לא סומכת על היכולות הרפואיות שלי היא נאלצה להתקפל ולתת לי לטפל בה.

M שנמצא בגרמניה וחזר מכנס בארה"ב המשיך להלחם עם הבוסית שלו שהחליטה מול כל שאר הפוסט דוקים להסביר לו שהוא לא יודע לנסח מספיק טוב מאמרים... אבל למה מול כולם? מה זה הכלי הלא חינוכי הזה? לדעתי היא חולה על האפשרות הזאת...
בכל מקרה M נשבר ונחליט להגיד לה שהוא מסיים איתה (גם ככה החוזה מסתיים ב 31.01 למרות שחשבנו שבמרץ אז מה הטעם למשוך).
היא הציעה לו להשאר באונ' עוד שנתיים (אין, היא חולה על להתעלל בו!) הוא הסביר לה שאשתו לא יכולה להתקדם עם הקריירה הדמיונית שלה ולכן אנחנו צריכים לחזור לארץ... היא אמרה שהיא תשמח לתת לו מלגה שיעבוד מהארץ (כדי שתוכל להתעלל בו לפחות מרחוק חחח).
מבחינתי זה בדיוק מה שרציתי, איזו מלגה שתאפשר לו למצוא עבודה ולהתארגן בזמן שהוא מקבל שכר כלשהו, אמנם זה לא הרבה אבל מספיק לנו בתור התחלה.
החדשות הלא פחות טובות הן שהבוס הקודם שלו שהיה אמור לתת לו המלצות לאיזו משרה רשם שהם מחכים לו חזרה באונ' שלנו בארץ. זה ממש נחמד שיש לאן לחזור ומקסימום הוא לא חייב באמת לחזור לשם...
אז זהו, אנחנו רוצים להתקפל ארצה בסוף דצמבר ומתחילים כבר לחשוב איך לעשות ומה להעביר וכו'...

אתמול נפגשתי עם מישהי שהייתה ידידה טובה של האקס שלי ולכן גם שלי, אחרי שנפרדנו עם האקס פגשתי אותה כמה פעמים באונ' אבל הקשר נותק ותמיד הרגשתי שהיא ידידה שלו אז מה הטעם שנהיה בכלל בקשר במיוחד עם איך שנפרדנו. לפני איזה חודשיים היא ראתה שעניתי למישהי לגבי הפלה וכתבה לי, הסתבר שגם היא אחרי והתחלנו להתכתב. 
אני עדיין הרגשתי קצת מרוחקת כי היא בצד שלו ועוד עם הפרידה שלנו שאני מרגישה שפגעתי בו, למה שתרצה בכלל להיות בקשר. הסתבר שהיא ממש מחבבת אותי וקבענו להיפגש בארץ. עדיין היו לי חששות כי למה לה לעשות משהו למעני היא בצד שלו הרי!
וזה לא שנפרדנו בריב חלילה פשוט אני הפסקתי לאהוב ועשיתי את הצעד הראשון אבל עדיין היא ידידה שלו הרי.
המפגש שלנו היה ממש מעניין, היא עובדת בעבודה מרתקת והיא סיפרה שהיא הייתה בול במקום שלי מבחינה תעסוקתית ובהרגשה שלי ערכה לי ראיון במהלך הפגישה שלנו חחח
אמרתי לה שאני לא ממש יודעת מה אני רוצה, שאני חסרת ביטחון אם אני מגישה למשהו שאני לא אסית בו אבל אמרתי לה שבלי להשתחצן אני יודעת שכאשר כן נותנים לי את ההזדמנות אני מעולה, אני לומדת ואני הופכת לדמות מוכרת בד"כ תוך זמן קצר וזה משהו שאני כן יכולה להגיד בצורה בטוחה כי אני יודעת שאני טובה.
היא אמרה לי שאני צריכה להגיד את זה לא לה אלא למעסיק פוטנציאלי... התגובה שלי הייתה: "נראה לך?????? אני בהלם שהיו לי מספיק ביציות להגיד את זה לך וגם, אני כבר מתחילה להתבייש!"...
קשקשנו על מיליון דברים והסתבר שאנחנו ממש זורמות ומתעניינות בדברים דומים.
היא אמרה שתתחיל לשלוח לי משרות ואני הייתי בהלם! ואז חשבתי, רגע, את (אני) עצמך עשית את זה בשביל כל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה תחומים סתם כי למה לא, אז למה לא לאפשר למישהו לעזור לך...
נפרדנו כאשר היא השאירה אותי בהלם ובתחושה ממש טובה כי היא בחורה שבאמת אפשר להעריץ ואני מקווה שהשארתי רושם טוב כי פחדתי קצת ועודני שאולי היא לא לגמרי התחברה למה שהיא רואה ושומעת...
מצד שני, אף אחד לא משך אותה בלשון היא הציעה לבד וזה לא שאני הולכת להתעלק עליה אז למה לא...

מחר לאבא שלי יש יום הולדת, אנחנו נחגוג לו ומאוחר בלילה אסע כבר לשדה :)
לא ראיתי את M שבועיים והוא טוען שאני מסתכלת עליו כמו על אדם זר חחח יש מצב :)
הגיע הזמן לחזור אליו!

אני כבר בחלק השני של הטיול... עוד שבוע ויום חוזרת לגרמניה ול M שעכשיו עושה את דרכו הביתה.
השבוע היה קשה, עלינו כל יום לביה"ח אבל אחי יצא הרבה אז זכיתי לבלות אתו וגם עם אמא בעיקר בדרכים
וגם עם חברים שונים (עוד לא סיימתי את כולם אבל אני בדרך הנכונה), זה היה ממש נחמד כי ראיתי ושמעתי כמה מחכים לנו וכמה רוצים שנחזור להיות חלק מהחיים שלנו בארץ. זה גורם לי לחשוב שעשינו משהו נכון :)
שמתי לב גם שהפסקתי להתבייש לצחוק על עצמי ולהיות כזאת רגישה בקשר לזמן שלי בגרמניה. כאילו הפסקתי לנסות להוכיח שהזמן שלי שם לא עבר סתם ושעשיתי משהו חשוב כי אני מרגישה שזה ממש לא משנה לאף אחד ואני לא צריכה להוכיח שום דבר (אולי רק לעצמי ועם זה השלמתי) ואם כבר אז אפילו קל יותר לאנשים שלא לקנא כשהם חושבים שלא עשיתי שום דבר שווה והם כבר הספיקו לעשות 3 ילדים ולהתקדם בעבודה :)
החברה עכשיו בקטע חדש של קצת עישונים, זה האמת ממש משעשע והפך בשבילי לניסוי אנתרופולוגי :)
העניין עם זה הוא שעוד לא הבנתי מה אני אוהבת אבל אני נהנת לבדוק את התחושות בעיניים החדשות שקיבלתי בשנה וחצי האחרונות.
אז יש לזה כמה כיוונים מעניינים.
יוצא שכרגיל אני זורמת עם הבנים והבנות שלנו פחות בעניין אז אני נקרעת בין הרצון לעשות צחוקים עם החברה 
לבין להראות טפשית לבנות (כי אין מה לעשות לא תמיד זה נראה או נשמע משהו מהצד) ולגרום להן לא להיות מאוימות ממני כי הבנים שלנו חושבים שאני זורמת אתם והן לא בלופ- זה מייצר אנטגוניזם, מה גם שיש וייב קטן של משיכה ואני קצת חוששת שהן עלולות להתחיל לקנא גם אם לא במודע ולא בכוונה כי הן מבינות כמה זה אבסורדי. אני מצידי ממש משתדלת להלך בין הטיפות ולזרום עם כולם אבל ממש בזהירות, הקטע שזה מצליח לי יותר במצב סחי :)
הפן האחר של זה והמעניין ביותר מבחינתי זה התחושות.
יש דברים שגורמים לי להאטה ובעקבות הקריאה של המאמר ההוא על חלקי המוח (במידה והבנתי נכון בכלל) אני מרגישה שעם משהו מסוים הכל הופך ליחידת זמן איטית ומתמשכת לכן כל תגובה שאני רואה, כל מבט, כל מימיקה אני כאילו בסלואו מושן שמה לב אליה ואז מפרשת אותה לעצמי.
רוצה לומר () שכאילו אני ממש מרגישה את המעבר את האינטואיציה עובדת כי אני "שומעת" את איסוף המידע כי הוא נהיה איטי מאוד ואז את הפרשנות שלי לזה. למשל, זוג חברים לא ממש קרוב שהיה איתנו באותו הערב, הם שתו קצת והיו שמחים ופטפטנים במיוחד שלא כהרגלם.
הסתכלתי עליו ועליה, היא דיברה שטויות (ממש אבל) החברה שלי הגיבו לזה בלגלוג. בעלה, שכנראה גם שתה קצת זרם אתה לחלוטין והרגיש מאוד בנוח איתה ועם מה שהיא אומרת. כעבור כמה זמן ראיתי את המבטים ואת איך שהוא בוחן את התגובה שלי למשל אליה. ברגע שהוא ראה שאני לא צוחקת איתה (אני הייתי סתם איטית בכלל ובמצב רגיל הייתי גורמת לבחורה להרגיש בנוח...) אלא חשב שעליה, הוא התהפך, הוא התחיל להתבייש בה וליישר קן עם כולם, ראיתי איך הוא נקרע. הוא התחיל ללחוש לה שתתאפס...
העניין הוא שבד"כ אני קולטת את כל זה בקצב אדיר ומתנהגת בהתאם לסיטואציה או מנסה למתן את האוירה לתת לכולם להרגיש בנוח, הפעם הייתי איטית מדי בשביל זה אבל זה היה מעניין..
כל התהליך כאילו הואט וממש יכולתי לפרק אותו לקטעים.
זה מעניין אבל אני מרגישה שבקב' אני תופסת את התפקיד של המאזנת, מי שמפקח על ההתנהלות ומנסה לגרום למצב לא להחמיר. זה גורם לי לחשוב שהתבגרתי, ש"השלום" שאני מסוגלת להשליט בקב' יותר חשוב לי מההתעסקות בעצמי...
אני שמחה גם בשביל עצמי שאני מרגישה בנוח מספיק עם חברים שלא לחפש לייצג משהו שלא קיים או להראות להם התקדמות כלשהי ולחפש אותה בטירוף. אני חושבת שהרוגע הזה הגיע אלי בשנה וחצי האחרונות ולמרות שאני לא לגמרי שם אני עדיין מאוד מודה לאנשים שעזרו לי להגיע לזה, יש לזה חשיבות ענקית.

שוב אני מתעוררת בחדר הילדות שלי מוקפת בזכרונות על החברים, החברים חברים שעברו בחיים שלי ויש נוסטלגיה,
הרבה פעמים אני חולמת עליהם וחוזרת ומחזירה אותנו אחורה, היקיצה בד"כ מתוקה ורומנטית.
נכון שהם מי שהם רק בזיכרון ובחלומות שלי, הם כיום כבר אנשים אחרים לחלוטין אבל גם אני, אני מרגישה כמו הדגם המשופר של עצמי. למען האמת, אני מריגישה שהחכמתי, התמתנתי ושאני בדרך הנכונה באופן כללי, גם אם עוד לא מבחינת החיים והעתיד אבל עם עצמי. אני כבר לא העטיפה היפה ללא תוכן שסבתא שלי פחדה והפחידה אותי שאהיה (וגם על זה אני מודה לה כי מהפחד דחפתי כל כך קדימה).

אני מתעוררת בחדר ילדותי עם תחושה מוכרת עד כאב שיש לי תמיד אסוציאציה שלה עם שבת בבוקר.
תחושת הבושה.
מה עשינו אתמול, עשיתי לעצמי בושות? כולם מחבבים אותי? מישהו לא התחבר למשהו שאמרתי? הבנות בסדר איתי? יזכרו את זה? התעוררתי ככה כל כך הרבה פעמים כבר ותמיד הבטחתי זהו, לעולם לא אעשה מה שיגרום לי לאבד שליטה אבל עכשיו, אני מבינה שזה השיעור הכי גדול, לאבד שליטה אבל איכשהו לא לאבד את עצמי, להרשות לעצמי לעזוב, לעוף ולא להתבייש כי למי איכפת מה אעשה או אגיד? זה יהפוך בהמשך לבדיחה וזיכרון משעשע ואני אלמד על עצמי עוד קצת..
הלחץ והפחד מ"הבושות" שעשיתי גורם לי לרצות לנקות, את החדר ואת החיים שלי, אבל אני מבינה שזו סתם תגובה..
אני חושבת שאנחנו חיים בסרט שאנשים שמים לב אלינו הרבה יותר ממה שהם באמת, לאף אחד לא באמת איכפת מדי, ולא בקטע רע אלא כי פשוט כל אחד בסופו של דבר לעצמו, למשפחתו...
עוד דבר שתמיד ידעתי ושמתי לב אליו זה הצורך שלי לרצות, אני אף פעם כמעט לא אומרת לא, אפילו כשאני לא לגמרי בעניין. אני סה"כ מרגישה שזה לא מביא אותי למקום רע או משהו אבל אני תמיד זורמת, שוב זה לא על חשבוני כי באמת נחמד לי פשוט זה תמיד מעין החלטה של מישהו שאני אומרת לעצמי יאלה קדימה ושוכחת לשאול אם לי לעצמי באמת בא לעשות את זה.
הרצון שיחבבו, שיאשרו, שיחשבו שכייף איתי עולה על הרצון האישי שלי ופה זה נתנגש במה שרשמתי קודם עם זה שלא איכפת לי. כנראה שכן איכפת לי פשוט קצת פחות...
זה מעניין כי זה מתקשר לזה שאף פעם לא חשבתי שאני יפה (יש אנשים שמסתכלים עליהם והם פשוט יפים, ללא עוררין) אני לא, אבל תמיד הרגשתי שיש לי סקס אפיל שמאוד מושך אלי אנשים (גם נשים אגב שאיתן בלי שום קשר אני יודעת להסתדר בד"כ).
זומ מין אינטנסיביות שאני מרגישה שאני משדרת ואני יכולה "להריח" איך היא מעניינת וסוחפת אבל זה טוב להתחלה, אח"כ זה משהו שצריך לשמר אחרת הוא מתפוגג ופה נכנס הריצוי. מהחבר הראשון ובכלל בתקשורת עם גברים שעניינו אותי ברמת משיכה שונות איכשהו הייתי הופכת בדיוק למה שהוא מחפש, הייתי מרגישה אותם, חוקרת ונכנסת להם מתחת לעור. זה תמיד ריגש אותי וזה אף פעם לא גרם לי לחשוב שזה עושה אותי צבועה זה תמיד היה מין משחק (אתגר אולי). לזכותי יאמר שזה לא היה גורם לי להתפוגג בתוך הדמות אלא תמיד עניין אותי והיה חלק ממני, אני כן תמיד עומדת על הזכויות והכבוד שלי במערכת יחסים אבל עדיין תהיתי אם זאת אני באמת או מי שהוא רוצה שאהיה שהפך להיות אני.
הקטע הוא שזו גם לא מניפולציה כי לא ניצלתי את זה אף פעם בשום צורה זה תמיד היה נטו אתגר, אצליח? לא אצליח? עכשיו כמובן שזה לא רלוונטי כי מצאתי את שאהבה נפשי אבל אפשר לומר שזה היה משהו גדול בכל שנות העשרה והעשרים :)
ועדיין מדי פעם אני תוהה, למה אני מרצה את כולם כל כך? והאם זה התנאי היחיד לריצוי שלי עצמי?

טוב מספיק חפרתי לבוקר זה :)
ארוחת בוקר!

ישראל....
טיסה לאיסטנבול, הריחות שעוטפים את סלון המטוס ברורים לאור לבוש רב הנוכחים ובכל זאת קיץ...
באיסטנבול מחכות לי 4 שעות המתנה קצת מייגעות שבסופן טיסה רועשת עם סבתא חנה, ר'חל ועוד מיני בריות מעניינות שנדחפות כאילו אם לא יספיקו יפספסו את המטוס...
נוחתים ב 4 בבוקר בארץ ואני כמו תיירת עומדת בתור להעביר את הדרכון במכשיר הביומטרי כאשר חבורות חבורות עוקפים אותי
בלי ליצור קשר עין (הגיע הזמן להזכר בתרגיל הזה, בכל זאת הגעתי לארץ הקודש (וההתחשבות))...
כאשר אני מתרעמת על כך ל"תייר" חוזר אחר שעומד לידי הוא דוחף אותי בעדינות קדימה ומסביר שאם לא אפעיל מרפקים אנחנו
יכולים לעמוד פה עוד כמה שעות...
אוספת את הכבודה הכבדה שלי שאספתי ופרקתי כ- 7 פעמים ולבסוף במקום להחזיר קצת דברים לארץ הבאתי מלא מתנות (צפוי). 
מצליחה בדרך נס לתפוס אוטובוס לנתניה כי הרכבת לא פועלת עקב עבודות בכביש, מגיעה לבידוק ומתחילה לשקשק מאיך
ארים את המזוודה שדחפתי לתוכה 20 ק"ג בשביל הבידוק הבטחוני ואז מבינה כמה טוב בארץ כאשר ניגש אלי חתיך חסון ובלי
לדבר יותר מדי עם קריצה עוזר לכל הגברות ואפילו לבחור דתי שמעביר בית במזוודה לעבור את הבידוק.
אני מתפתה לתת לו טיפ או נשיקה (בכל זאת ממש ריגש אותי..).
מגיעה לבסוף הביתה, 8 בבוקר, מצלצלת בדלת, אחי שהפך להיות בשנים האחרונות ענקי ושרירי פותח ומתנפל עלי בחיבוקים ונשיקות!!!
הוא בהלם, "אני לא מאמין!!! את תהיי בטקס שלי!!!"
אני מחפשת את אמא... הוא ממלמל שאמא הלכה להביא הפניה לביה"ח, סבתא שאושפזה לפני חודש ונשלחה הביתה שוב עם כאבים..
אמא חוזרת ולא מבינה מי אני ומה קורה פה בכלל, לוקח לה שניה להתחיל לבכות ולהתנפל עלי בחיבוקים!
היא מסבירה לי שאין ברירה והן צריכות שוב לעלות לביה"ח...
אני בלי ביטוח רכב ואחרי לילה ללא שינה אז מחליטים שאשאר עם אחי וככה גם אספיק להסתפר ולעזור לו לבחור משקפיים 
והן בינתים יעלו ונראה מה קורה..
אני אחרי שינה של כמה שעות מגשימה חלום בן שנתיים ומסתפרת! נראית כמו אריה מתולתל ומזה מרוצה!!!
אמא מודיעה ששחררו אותן והן חוזרות הביתה.
שלושתינו מנסים לשעשע את סבתא שנראית רע מאוד ועוד עולה לה החום...
בערב אני מתחפפת מהבית בבושת פנים, לא ככה תיארתי לעצמי את הביקור.
את השבת מבלים סביב משמרת סבתא אבל המצב נראה לא מזהיר, מחליטים להבין מה קורה בראשון.
אמא מעירה אותי ואומרת שיש ביטוח (היא לא ממש נוהגת מחוץ לעיר) ואנחנו צריכות לקחת שוב את סבתא לביה"ח ואז ניסע לטקס סיום קורס של אחי ודוד שלי יחליף אותנו בביה"ח.
וככה אנחנו מתחילים את הטרפת של השבוע... הנסיעה עוברת חלק דווקא, אני זוכרת איך לנהוג ואפילו ממש נהנת מזה.
מביה"ח טסים לטקס, שמסתמן כהצלחה!
החברה של אחי ביחידה מקסימים והמשפחות ובכלל הכל נראה ממש נחמד ומעניין ואנחנו גאות בו בטירוף.
כאשר לגמרי Out of the blue מכריזים עליו כעל מצטיין הקורס ומעלים אותו בדרגה לפני כולם אז אמא שלי כבר במוד בכי ואני
במוד גאוה וצילום!!! איזה תותח!!!
בדרך חזרה אנחנו כבר שפוכות ומבינות שהשבוע הולך להיות מעניין, משמרות בביה"ח כאשר זה סיפור בפני עצמו..
אני, אחרי שכבר לצערי יש לי עם מה להשוות כבר שכחתי מכל ההתרשמויות שלי מהארץ ומההשואות ומהדברים וכולי בענייני בתי חולים...
האמת שבערבים אני כן גונבת לעצמי זמן ויוצאת ונפגשת עם חברים אבל כמובן שנוצר פעם בין מה שציפיתי למה שקורה.
מצד אחד מזל שככה הגעתי ואני יכולה לעזור לאמא שלי שכבר שפוכה וגמורה כי לא ישנה חודש וטיפלה בסבתא
ומצד שני מתגנבות מחשבות אנוכיות של ואו איך ראיתי אחרת את החופשה הזאת..
מאוד שונה כמובן אבל כל זה זז הצידה, אני שמחה שאני יכולה לעזור למשפחה שלי, זה מה שחשוב.
אמא שלי סופסוף מצליחה לישון בלילות כי יודעת שאני עוזרת לה וסבתא לאט לאט תופסת צבע וחיות.
הדבר אגב הכי בולט לי בארץ מעבר לכל הדברים הרגילים זה הרעש, אני חושבת שהרעש הוא מזה שאני פתאום מבינה מה אומרים ולכן אם בגרמניה הכל נשמע כמו רעש רקע שאני יכולה בקלות להתנתק ממנו, פה הכל נשמע כאילו אני שומעת מחשבות של אנשים אבל התרגלתי לזה כבר ודי מהר. 
בית החולים מקום הזוי, מלא רופאים, אחים ואחיות, צוות ומה לא אבל לא משנה מה מבקשים זה פשוט לא קורה,
אפשר להגיד ל 4 אנשים משהו והם פשוט יעלמו לאנשהו ובחזור כבר לא יזכרו על מה היה מדובר, או מבחינת ההבחנות,
כמה אנשים ככה דעות והן גם לא מעט פעמים הפוכות ואף אחד לא מתבייש להתווכח מולנו ובסוף להשאיר אותנו פעורות פה
בלי שום תשובה.
אני מגיעה למסקנה שהרפואה היא בכל מקום רפואת גוגל ולא בטוח שצריך בשביל לאבחן ללמוד 7 שנים..
הרבה פעמים דווקא הדברים המובנים מאליהם לא מגיעים לחכמים האלו לראש מרב מקרים מסובכים והגיון פשוט הופך אצלם
לקוביה הונגרית. בקיצור, עדיף להיות עשיר ובריא מעני וחולה...
היתרון פה שלפחות מבינים אותנו ואנחנו מבינים אותם (נו נגיד..) אבל בגדול הכל אותו החרטא...
בבקשה תהיו בריאים! כל השאר שטויות!
האמת שעכשיו נראה שסבתא משתפרת ולכן יותר קל וגם דוד שלי קופץ אליה (שאר הנכדים לא כזה משתתפים למען האמת 
ואני מבינה שאני הנכדה הכי טובה ;) או לפחות הכי מצפונית חחח). 
אתמול לצערי נאלצתי לבקר את סבא שלי... זה סיפור בפני עצמו למען האמת.
הוא תמיד היה נהדר איתי, אין מה לומר לא יכולות להיות לי טענות, אבל...
כאשר אמא ודוד שלי היו קטנים היה עושה לסבתא את המוות וממרר לה את החיים (שותה, משחק, מתעלל בה..).
כשהייתי ב-יא' זה הגיע למצב שדוד שלי תפס אותו מנסה לחנוק את סבתא, לאחר מכן היא אמרה מספיק ודי ומצאה לעצמה דירה לבד, לידינו. דוד שלי אגב משום מה תמיד היה איכשהו בצד של סבא ואפילו את המקרה המזעזע הזה לא ממש מנע אלא הסתכל מהצד..
לפני כמה שנים סבא שלי שוב התחיל להחליק מהמסילה וכבר התחיל סיפור התעללות דומה עם אשתו של דוד שלי.
הם סבלו בשקט עד שהיו כמה פיצוצים ולבסוף פיצוץ גדול.
נוצר מצב שסבא נשאר בדירה שלהם (בהתחלה דודים שלי גרו עם בנות דודות שלי וסבא וסבתא באותו הבית) והם נאלצו לעזוב
כי לא יכלו עוד. זה גרר הפסדי כסף, החלפת מקומות עבודה ועוד המון בעיות ברמות שונות ואפילו משפט מול סבא שלי שלגמרי איבד את הצפון.
לבסוף זה סוג של נגמר אבל המצב כרגע הוא שסבא בקשר רק עם אמא שלי (שלא רוצה להיות בקשר אתו כי התעלל שנים בסבתא שלי), אבא שלי שעוזר לו כי "לא נעים" איתי ועם אחי.
יצא בפוקס שפגשתי אותו (בכלל לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לספר לו שאני בארץ) והוא כמובן הזמין אותי אליו לדירה החדשה שדוד שלי שעובד נורא קשה נאלץ להשכיר לו אחרי שסבא גם חירב לו את הבית המשותף וגם כולם נאלצו לעזוב אותו.
מאוד לא רציתי אבל איזו ברירה יש לי...
הלכתי אליו והוא התחיל לבכות לי שכולם זרקו אותו והוא כזה מסכן... אם הייתי אדם מהצד אפילו הייתי מרחמת עליו,
אבל כיוון שאני יודעת את כל החרא שהוא העביר את כולם שנים, אני מתקשה לרחם עליו...
מצד שני, לי אישית הוא לא עשה כלום אז איך אתנתק ממנו לגמרי?!
בקיצור דילמה... הבעיה שכולם מרגישים בנוח לנפנף אותו וגם בצדק אבל ממש לא בא לי להיות האחרונה ששולפת את היד וזאת
שנשארת להתעסק אתו... בינתים זה אני ואבא בתוך ערימת החרא הזאת שאף אחד לא רוצה להריח ולנו לא נעים לעזוב כמו שהיא.
אבא אגב בכלל חוזר שבוע הבא ואני אשאר ליום ההולדת שלו בסוף שבוע הבא ואז אטוס ל M שכבר ממש התגעגעתי אליו ושחוזר אוטוטו מכנס בארה"ב שם נחל הצלחה והזיע את החיים.
זה מזכיר לי את ההרצאה בטד על אינטרוורטים וכמה קשה להם לדבר מול קהל, אצל M זה מתבטא בהזעה מפחידה, מסכן שלי!
זהו בעצם בינתיים, מנסה לבלות כמה שיותר עם כולם וזה דווקא סוג של יוצא באופן מפתיע :)
אפילו הנסיעות לביה"ח מאפשרות לי ולאמא לקשקש מלא אז זה נחמד, אני ממש שמחה שאני יכולה לעזור לה.

אתמול בלילה ראיתי כמה סרטים שאני חייבת להמליץ עליהם:
הנערה הדנית- זה היה כל כך נוגע, רומנטי ויפה שאני פשוט חייבת להמליץ, אמנם לא קראתי את הספר אבל הדמויות
והמשחק קנו אותי, גם  אליסיה ויקאנדר שהייתה פשוט מהממת ומרגשת וממש הרגשתי אותה את איך שהיא נקרעת אבל
לא מצליחה לעזוב וגם אדי ראדמיין שהיה פשוט יפה ומדוייק כל כך שאי אפשר היה להפסיק להסתכל!
אני חושבת שבכל זאת אקרא את הספר, זה היה בול לנקודה וממש נגע בי.



הסרט השני שראיתי ואני חייבת להמליץ דווקא על הספר זה "הנערה על הרכבת" העניין הוא שאהבתי יותר ואגב מאוד
את הספר "הנעלמת" ואת זה דווקא פחות כי הוא יותר פרמטיבי לדעתי אבל עדיין לעומת הסרט שלדעתי מי שלא קרה את הספר
זה סתם רצף של בלבול. מזכיר לי את העיבוד לספר "שקרים קטנים גדולים" שכספר היה מעולה לדעתי והסדרה הייתה 
סתם מתוסבכת ואם לא הייתי קוראת בכלל לא הייתי מבינה מה קרה...
אז כן ממליצה, למקרה שכבר קראתם הנעלמת.

זהו... בינתיים :)

יום נישואין 5 שמח לנו :)
לקחנו את עצמינו וטסנו רק שנינו לפראג!
שכרנו את שרותיה של אישה מהממת, ארגנו טיול הכי כייפי בעולם של 10 ימים כאשר באמצע הייתה החתונה :)
זה היה רק של שנינו, לקחו אותנו לכפר מקסים ליד פראג, שם כנסיה ישנה לשעבר מתפקדת כמבצר ומקום לחתונות.
הייתה לנו שעה של צילומים נוטפי זיעה בחום של 37 מעלות כאשר הצלם המצחיק אומר לנו להסתכל אחד על השני באהבה
ולאחר מכן טקס ארוך ויפה, בו איש פורמלי ורומנטי מקריא לנו מגילה על זוגיות, אהבה, חברות ועוד מיני דברים
שתרגמו לנו וריגשו אותנו מאוד!
לבסוף חתמנו ונשבענו אמונים והתנשקנו ושתינו שמפניה ובערב השתכרנו, לא זוכרת איך הגעתי לחדר בכלל :)
בכל מקרה, בשנים האלו בעיקר ב 5 בהן אנחנו נשואים (מתוך ה 10 שאנחנו ביחד) עברנו כל כך הרבה ואני יכולה להגיד, 
שאני הכי גאה בנו בעולם!
התגברנו על מכשולים קטנים וגדולים, היינו שם האחד בשביל השניה, נהננו, חגגנו, טיילנו ואהבנו ועודנו כמובן!
אני יכולה לאחל לנו עוד מלא שנים נהדרות יחד ושנמשיך להשתבח עם השנים כפי שעשינו עד עכשיו ;)
ממליצה בחום לראות את ההרצאה המצוינת הזאת :)

https://www.ted.com/talks/robert_waldinger_what_makes_a_good_life_lessons_from_the_longest_study_on_happiness

יש לי איזה קטע עם מחלות ואנשים חולים, לא יודעת למה, תמיד היה לי.
כאילו שאם אני אצפה בסרט או אסתכל על בן אדם זה יהיה איכשהו קשור אלי.
יש לנו בבית במשפחה איזה קטע עם זה לא יודעת להסביר אבל רק לאחרונה קלטתי שנו אז מה?
אז מה אם אסתכל על מישהו על הספקטרום, נו ו? 
זה לא מדבק, זה בכלל לא קשור אלי...
אני לא יודעת להסביר למה באמת זה איזה משהו שהתפתח אצלי הפוביה הזאת אני רק יודעת שזה קשור למשפחה.
בעצם אני כן יודעת, הבן של אח של סבתא שלי הוא עם דיסלקציה קשה אבל גם בלי קשר בחור מאוד לא סימפטי.
ההורים שלו בחרו להתעלם מהקשיים שלו והעבירו אותו ביזע דם ודמעות תואר אפילו.
הבחור הזה הוא מריר ולא נעים, מפונק ועל הדרך עם הבעיות שלו (שלדעתי עם חינוך ויחס נכון יכלו שלא להיות כזה סיפור...) וככה גדלתי וזה השפיע עלי מחלה= רע מאוד!
בכל מקרה, למה אני בכלל כותבת את זה (זה משהו שאני מתביישת בו למען האמת..)
כי לאחרונה התחלתי לצפות בסדרה ואני מרגישה שאני פשוט חייבת להמליץ עליה ואני גם קצת גאה בעצמי שראיתי שהנושא שלה זה מישהו עם בעיה ולא נרתעתי אלא המשכתי לראות (זה משהו בשבילי).
למי שקרא את הספר המצוין "פרוייקט רוזי" The Rosie Project Novel by Graeme Simsion ‘ואהב יכולה להבטיח שזה ממתק גם.
אני לא יכולה להסביר אבל הסדרה הזאת שאמנם היא לדעתי מתוקה ומושלמת מדי ובטח רחוקה מהמציאות
אבל היא מעלה נושאים כל כך חשובים ועוטפת אותם אמנם בעטיפה יפה ואופטימית אבל יש משהו כל כך נוגע בהגשה שאני, שכפי שאמרתי מאוד קשה לי לגעת בנושאים האלו, ממש אהבתי לראות.




אפשר למצוא אותה באתר: http://sockshare.net/watch/GLkbNy2x-atypical-season-1/episode-1.html

כמעט סיימתי לארוז לטיול לארץ!
זה לא שאני צריכה לארוז לזה אני פשוט צריכה להחזיר דברים כדי להקל עלינו בהמשך.

והקטע שכרגיל אני סוחבת מלא מתנות והכל יצא כבד מדי.
שלא כהרגלי נראה לי שאתחיל להוציא דברים...
גם אין לי רכבת ישירה ויש שני מעברים ולהרים כל פעם 20-22 ק"ג קצת מוגזם ועוד שבוע אחרי גרידה..
אין לי מושג למה אני מתרצת לעצמי, אני פשוט תמיד כל כך נחושה להביא או לעשות שזה מרגיש לי כמו לוותר...

בעקבות הצפיה והאהבה החדשה שלנו מאסטר שף (מכל מני מדינות אנחנו רואים גם ישראלי וגם אמריקאי)
M החליט לעשות חביתה מקושקשת נוסח גורדון רמזי, זה יצא ממממשששש טעים!!!!

 

סדרה שממש אהבתי לאחרונה, משעשעת על חיי הנישואין, הדינמיקה בין בני הזוג מצוינת לדעתי!
אני חושבת שככה בדיוק זה צריך להיות עם הומור, עם קריצה עם ציניות ובעיקר עם הרבה אהבה!



היה לי רעיון מגניב אתמול לתוסף לאתרי חיפוש או אפליקציה (ואולי כבר יש את זה בכלל???)
כיוון שבטח לא חסרים אנשים כמוני שהם יודעים מה הם אוהבים לעשות באופן כללי, יודעים איזה תכונות ומיומנויות יש להם אבל לא יודעים לחשוב על שמות תפיקידים ועבודות שיכולות להתאים למיומנויות כישורים + תחומי העניין שלהם
אפליקציה שאם מזינים בה את כל האפשרויות של תחומי העניין והכישורים מוציאה תפקידים אפשריים.
בשביל זה צריך לפרק תפקידים מכל המגזרים והתחומים לכישורים ותחומי עניין (זה אמור להיות קל כי
גם ככה מחפשים עובדים לפי מילות מפתח של כישורים) ולפתח אלגוריתם שמחבר בין הדברים!

ראיתי את זה בפייסבוק וחשבתי כמה שזה נכון, מה שנראה כל כך ארוך אתמול אני בקושי זוכרת היום ואכן אנחנו יוצאים שונים מכל חוויה מטלטלת, מכל סערה. טובים יותר או פחות? בעיקר שונים.
לאט לאט ההורמונים נרגעים ואתם ההבנות, האנרגיות, מצב הרוח, הכל יורד לאט לאט, אני מרגישה שוב די מבולבלת.
מה עכשיו? כאילו כלום לא השתנה מצד אחד ומהשני הכל שונה,
עוד ניסיון לאוסף.
פתאום אני מתחילה להבין שאולי המטרות שלי בכלל לא היו נכונות, איך אפשר להציב בתור מטרה משהו שכמעט לא בשליטתי ועוד לצפות שזה יהיה מדד להצלחה או כישלון, אולי הלכתי במסלול לא נכון 3 שנים?
אז מה עכשיו בעצם?
להתחיל שוב? לוותר? להמשיך? לשנות? שוב צומת דרכים.
מפרקת משימות, שום דבר גדול, צעדים קטנים קטנים עד שאתחזק עד שארגיש בטוחה.
הדילמה של לנסוע לארץ לבקר או לא הייתה גדולה ועד עכשיו למרות שזה עוד 4 ימים אני מתלבטת אם עשיתי נכון.
אז נכון שזה בסה"כ שבועיים והיתרון זה שאשמח את אחי ואת המשפחה שלי ואפגוש חברים שאני אוהבת ושמתגעגעים אלי אבל זה יעשה לי טוב? אני אצליח להנות מכל זה באמת? אני אצליח לא להיות ב Pitty party  עם עצמי כל שניה ולא להשוות ולא להסתכל?
אני יודעת שאני חייבת להרים את הראש כדי לראות שזה בסדר ושגם אם אראה הכל אני אצליח להתמודד עם זה 
בדיוק כמו שלפני שבכלל החלטנו לנסות כמות העגלות וההריוניות ברחוב הייתה זהה להיום רק שלא הבחנתי בהן כי זה לא עניין אותי ואני יכולה לחזור ולא להבחין בהן כי אלו רק השדים בראש שלי ואני לא באמת מקנאה כי זה לא שלי, מה יש לי לקנא באנשים שאני לא מכירה בכלל, זאת האובססיה הזאת וההתעסקות שלי שקשורה גם לחוגים שבהם אני נמצאת ברחבי הרשת, חוגי מסכנות וה Pitty party.
זה כמו שכאשר גרתי עם חברה הכי טובה שלי שאז רק הפכנו להיות שותפות במעונות היא הייתה כל היום בוכה כמה שהיא שמנה שזה אגב לחלוטין לא נכון ולדעתי זה היה כדי שאגיד לה כמה שהיא יפה, מה שבאמת חשבתי ואמרתי על בסיס יומיומי ועודני אומרת.
העניין הוא שאחרי איזו חצי שנה, התחלתי לחשוב שגם אני שמנה וככה גם נראיתי לעצמי במראה למרות שזה היה די רחוק מהמציאות...
אני חושבת שאם אצליח לשים רגע את עניין ההתעסקות הזאת בצד אולי אני אגלה שזה לא באמת מפריע לי כמו שנדמה לי. שאולי בסדר העדיפויות שלי יש עוד דברים שאני יכולה להתרכז בהם ושהתפספסו בגלל המיקרו שאליו הכנסתי את עצמי. הרי תכלס, ממש לא מפריע לי ואפילו כייף לי להיות עם החברים שלי שיש להם ילדים ומה שמפריע לי זה בעיקר רגע הגילוי בפייסבוק. חברים שלי מאוד מאווד רגישים אלי ובחיים לא יגרמו לי לקנא (בכוונה) או יגידו משהו עוקצני או לא נעים על המצב אז בעצם הבעיה שלי היא עם אנשים לא מוכרים שאני רואה? עם הריונות וירטואליים עם תמונות שלא קשורות למציאות שלי?
כשיש לי בעיה אני כל כך מרוכזת בה שכל שאר הדברים מתפוגגים והמיקרו הזה הוא זה שגורם לכל העולם שלי להפוך לכדור קטן שמתבטא או שלא רק בעזרת מה שמפריע לי אולי הגיע הזמן להגדיל את זוית הראיה ולהסתכל בצורה רחבה יותר. אני כן מקבלת את זה שבגרמניה זה היה מבחינתי על גבול הבלתי אפשרי כי לא ראיתי איפה אני יכולה להשתלב מבחינת עבודה או להמציא את עצמי, נכון, זה לא תירוץ אבל אני באמת שלא מצאתי את עצמי ולא באו לי רעיונות גאוניים שיש מה לעשות אתם לצערי.
אני לומדת להגיד לעצמי, זה לא נורא, זה בסדר, זה לא אומר שבזבזת סתם זמן.
זה גם לא אומר שאת עצלנית ויכולת ולא עשית, זה פשוט מה שזה ואין לזה שום משמעות.

זה מביא אותי למחשבה, מה הלאה?
ומאוד קשה לי לענות על זה כי זה מחזיר אותי לשאלה של מה ארצה להיות כשאהיה גדולה שאין לי תשובה עליה..
אז כשהגענו לכאן התשובה הייתה אמא אבל זה לא קרה בינתים וזה משהו שיבוא על הדרך עם עוד דברים וזה בסדר, מקבלת. ועכשיו כשאנחנו עוד מעט עוזבים אני שוב שואלת את עצמי, מה הלאה? ומפחדת אפילו לענות כי אין לי מושג.
כל פעם שהתבקשתי לחשוב על זה הייתי דוחה את זה כי זה כל כך קשה ואם לא הבנתי את זה ב 32 שנים איך אבין עכשיו? אם ב 3 שנים שאני פה וציפיתי שתהיה לי איזו הברקה ולא הייתה אז למה שפתאום אדע?
אולי אם אפרק את זה לדברים יותר קטנים יהיה לי יותר קל מה הלאה?
- להגיד לבעלת הדירה שאנחנו מאריכים את החוזה עד סוף דצמבר
- שהבוסית של M תסכים שיעבוד מהארץ איזה חצי שנה
- לארוז את עצמינו ולחזור לארץ
- למצוא ל M עבודה טובה
- להתנחל אצל ההורים (עדיף שלי) עד שחמותי תפנה את הדירה אלא אם כן M ימצא עבודה
  במרכז ואז נצטרך לחפש דירה שם
- לקנות הכל מ 0 ולבנות לנו חיים חדשים בארץ
- לחשוב מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול ולהתחיל לעבוד בכיוון

אז מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?
יש לי שני תארים בשרותי אנוש מאוניברסיטה (יופי טופי ממש יש מה לעשות עם זה..) וניסיון של 4 שנים בעבודה במח' הפרט. אני לא אוהבת את התחום הזה בכלל והיתרון היחיד פה זה היתרון שיש לתואר שני סתם כי יש אותו.
אז באיזה תחום בכלל לחפש?
מה שאהבתי בעבודה הקודמת היה זה שיכולתי לעזור לאנשים וכמובן זה שהייתי טובה מאוד במה שעשיתי, אני לומדת מהר ואני טובה במה שאני עושה, אני ראש גדול וברגע שהבנתי מה קורה אני מפתחת את התחום ומשפרת ומיעלת (זה קורה ברגע שאני באמת מקבלת ביטחון אחרי שהבנתי מה קורה ומה אני אמורה לעשות, עד אז אני עושה טעויות gracefully (נו זה כמו להתבלבל בכביש ואז להוציא מהארסנל את החיוך הכי מתוק שלי וישר נותנים לי להיכנס נו כי אי אפשר שלא...)..
אז אני לא יודעת במה בדיוק אני יכולה לעבוד ואין לי כיוון או תשוקה ברורה למשהו מסוים שזה ממש בעייתי..
מצד שני ברגע שאני לומדת תחום אני באמת ממש טובה במה שאני עושה ואם אני מתוגמלת כמו שצריך אז בכלל..
לכן הייתי רוצה לעבוד באיזה סטארטאפ קטן, אולי איזו חברה משפחתית כזאת ולהתעסק במלא דברים ולא באיזה אירגון ענק ולהיות בורג ושכל הרעיון שם זה לדרוך אחד על השני בשביל קידום.. זאת לא אני וזאת גם לא הדרך שלי..
אני אוהבת לעבוד בסביבה נעימה ומשפחתית, אני רוצה לעבוד במקום אנושי שאפשר לעזור ולתת ולשפר וליעל..
וכן, השכר חשוב לי, מה לעשות.. בגרמניה אנחנו מסוגלים להתקיים יופי ממשכורת אחת של אקדמאי ובארץ
צריך לפחות 2 כאלו בשביל להחזיק את הראש מעל המים (ואני לא מאלו שיש לה רק מותגים בארון ...)..
קראתי פה ושם פוסטים בקב' השונות של נשים שעשו הסבה למשהו ועכשיו החיים שלהן מדהימים!
הלואי שהייתי יכולה לעשות משהו כזה, הבעיה שהן לפחות יודעות מה הן רוצות או אוהבות ואני.. לא ממש... או ממש לא...
כאילו אני יכולה לעשות כמובן הסבה להוראה (תחומי ההסבה העיקריית שראיתי הם הוראה, סיעוד ועו"ס) אבל אני לא בטוחה שזה חכם.
סבתא שלי מורה ותמיד התנגדתי לתחום למרות שאני חושבת שהייתי יכולה להיות טובה בזה מאוד.
ילדים מאוד אוהבים אותי, זה נבדק לא פעם ואני אותם והם מרגשים אותי והייתי אולי אפילו שמחה להיות מורה בביה"ס יסודי, אבל..
להקדיש עכשיו שנתיים ללימודים, להשקיע זמן וכסף כדי לקבל אחר כך משכורת רעב אם בכלל...
זה תחום שאיבד מהשם שלו ולא הייתי רוצה שכל מי שאני מכירה יחשוב "היא יכלה כל כך הרבה יותר..." מה לעשות כן איכפת לי מה יגידו..
ויש בזה יעוד ואני רואה את עצמי מאוד מצליחה בזה אבל אני לא בטוחה שזה שווה את המאמץ כי יכול מאוד להיות שאחרי מעט זמן אמצא את עצמי שוב תוהה האם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים.
בצבא הייתי מדריכת נוער בכפרים דרוזים (הבת הראשונה שהכניסו לשם כי היה חסר חייל וזאת הייתה הצלחה של ממש, כולם היו בהלם) אבל שם הבנתי שאני לא בטוחה שזה הכיוון שלי ושבא לי לעשות משהו מגניב וגדול ורציני..
אז זהו, אני בנק' ההתחלה שוב ואולי יום אחד יתגלה לי בחלום מה אני באמת רוצה ואוהבת לעשות...

אני אחרי

עשיתי וחזרתי כדי לספר...
אתמול הייתה הגרידה, למזלי עבר בקלות מפתיעה.
בלעתי 2 כדורי ציטוטוק (נשמע כמו משהו שסרסי הייתה זורקת לכם ליין כי היא לא מחבבת אתכם) ולפי התחזיות
של מי שעברה את זה הייתי אמורה לסבול מכאבים, התכווצויות ודימומים. אולי כיוון שבלעתי אותן ולא הנחתי מתחת ללשון (ככה עושים בארץ) זה לא ממש השפיע כנראה כי לא קרה בעצם כלום ואני רק מקווה שזה עשה את הפעולה אותה היה אמור לעשות (לרכך את צואר הרחם כדי לא לפגוע בו בגרידה).
אני ידועה כמי שדברים שבאים לה דרך הבטן לוקח להם מלא זמן, התנסתי בזה בהולנד... סרט רע...
לאחר מכן הגענו לקליניקה, למזלי הפקידה הממש לא נעימה שלא הסכימה לדבר אנגלית ועוד הוסיפה על זה
והתחילה לדבר גרמנית מהירה במיוחד כי ככה אני בטח כן אבין מה היא רוצה...
מצאה מישהי שכן הסכימה (אני סולחת לילדה הסנובית הקטנה, היא עוד תחטוף מספיק כאפות בחיים ותתרכך, או שתגמור עם הרבה חתולים ופרצוף חמוץ..  טוב אולי זאת לא ממש סליחה אבל היא ממש עצבנה אותי עם הגישה שלה והפרצוף החמוץ, צנונית גרמניה קטנה)... 
בכל מקרה, הבחורה השנייה שהסתבר שהיא מתמחה שם הייתה הורסת מצחוק, היא קלטה שאני דוברת רוסית ועזרה לי למלא את כל הניירת, עכשיו, כיוון שהיא נולדה בגרמניה ועם ההורים מדברת בעיקר גרמנית ורק עם הסבתא רוסית הייתה לה דרך ממש מצחיקה להגיד דברים.
אני לא אוכל באמת לתרגם את זה לעברית אבל משהו בסגנון של "נו הזה, הגברבר (מוז'יק) הזה שאתך,
הוא זה שאוסף אותך בסוף?"
אחרי מילוי הניירת הגיעה המרדימה שהייתה מאוד נחמדה ואמהית והזכירה לי מרצה אחת שהייתי אצלה (גם סיפור, החלטתי שאני לא הולכת למרצה ערבי בשעות הבוקר כי הוא נוטה שמאלה מדי והייתי בטוחה שאחזור טעונה מאוד מההרצאות ורציתי חוות דעת אובייקטיבית על האירועים אז הלכתי לאותו הקורס בשעות הערב עם מרצה מקסימה שהציגה את הדברים בצורה אובייקטיבית ככל הניתן בלי להכניס את הדעות שלה לנושא).
המרדימה הסבירה לי הכל וגם כיוון שכבר עברתי הרדמה מלאה לפני שנה וחצי כבר ידעתי איך זה עובד.
לא ממש מבינה האמת למה אנשים כל כך מפחדים מהרדמה מלאה, כאילו זה בטח לא הכייי בריא אבל לא יודעת אם כזה נורא..
לאחר מכן דיברתי עם הרופא, פריץ כזה שנראה מקצועי אז זה הספיק לי כי המרדימה הייתה מספיק אמפתית אז לא היה איכפת לי.
וזהו, נכנסנו לחדר.
לעומת החדר בביה"ח שזה כמו בסרטים, חדר לבן שהביאו אותי אליו באלונקה ומעל המיטה זרקור ענק ושעון ממול משהו מאוד לא נעים, פה היה חדר נעים מלא מכשור אבל בכלל לא מאיים...
שמו אותי על מין מיטה בתנוחת עוף ממולא והמתמחה של המרדימה חוררה אותי... למזלי, אחרי כמה ד' המרדימה קלטה שמשהו לא בסדר! מסתבר שהחומר לא עובר טוב או משהו כזה וחוררה אותי במקום ממש מוזר שלא ידעתי שיש שם וריד בכלל ואמרה שאם לא היו מסדרים את זה... עזבו...
בכל מקרה תוך שניות הרגשתי טשטוש והדבר הבא שאני רואה זה שאני באמבולנס ומטפלים בי ומשהו קורה...
התעוררתי ושאלתי מייד אם היו סיבוכים, אמרו לי שהכל עבר טוב מאוד.
ברגע שהתעוררתי באו לי מלא מחשבות חיוביות ממש הצפה, שאיזה יופי שאני אחרי, שלא כאב ועבר ממש בקלות,
שהכל יסתדר ואנחנו נהיה בסדר וזאת עוד מהמורה על הדרך אבל הינה עברתי בתוך זה ויצאתי שלמה וזה מה שחשוב.
שהתחזית שלי שהעולם יפול לא קרתה והכל יופי טופי ועוד מיני מחשבות כמו כמה אני מודה על הדברים שכבר יש לי...
זה החזיר אותי להרצאה שדיברתי עליה בפוסט שעבר ושמצאתי
אחת המעניינות שראיתי מאוד מומלץ!
https://www.ted.com/talks/dan_gilbert_asks_why_are_we_happy

האושר הסינטטי, זה ממש מסביר את ההרגשות החיוביות שלי לאחרונה אני חושבת.
ובעצם מה איכפת לי אם זה סינטטי או אמיתי, בשורה התחתונה טוב לי וזה מה שחשוב..
חדר ההתאוששות היה נחמד האחות (בחורה צעירה בת 23 ממש חמודה) שישר זרמנו וקשקשנו כאילו אנחנו מכירות שנים סיפרה לי את כל קורותיה, זה היה משעשע, תוך איזה 20 ד' שחררו אותי לחופשי.
האחות הרוסיה ששאלתי אותה לגבי המעבדה הגנטית אמרה בגאוה שהיא עצמה לקחה הכל לשם ושהיא בטוחה שיהיו תוצאות מהר כי הרי לא יתנו לזה לנבול, בכל זאת... חחח הדרך שלה לתאר את זה הייתה ממש הזויה/מצחיקה..
היא גם אמרה ל M בשמחה שהכל עבר פשוט מצוין חחח שזה מצחיק כי את לא מודיעה לו שנולדה לו בת או משהו...
בכל מקרה, M פגש אותי בחדר ההמתנה וכשחיכינו למונית הוא סיפר לי שעבר לו בסדר גמור ושאמנם הוא קצת השתעמם וכואב לו הגב מהישיבה אבל היה לגמרי נסבל והוא מרגיש בסדר גמור חחח
נו יש על ההומור שלו?!
חזרנו הביתה וכיוון שהייתי בצום כל הבוקר M החמוד הלך לחנות והביא מלא אוכל ופיצות!
ראינו מלא שטויות וביניהן את הריאליטי (אנחנו חולי ריאליטי טראש) זוג מנצח vip, ונכון שזה כאילו טראש אבל הגעתי למסקנה שזו תכנית נהדרת לראות כזוג, רואים את הפעילויות, מקשקשים משווים, שואלים אחד את השני שאלות ומגלים דברים אחד על השני תוך כדי. יש הרבה מה ללמוד שם על יחסי זוגיות ואהבנו את כל הזוגות ואלו שלא הם דוג' גם מצוינת שאפשר ללמוד ממנה מה לא.
אז כן אני חושבת שזאת תכנית מעשירה לזוגות גם אם היא נראית כמו טראש לגמרי.
אחר כך עוד ראינו את הפרקים של משחקי הכס שהודלפו, זה בכלל היה בונבוניירה! האמת שהעונה ממש לא רעה
ולמרות שהתחילו לדעתי ממש חלש בשני הפרקים הראשונים המשיכו יפה הרבה יותר טוב מהשתיים הקודמות.
זהו בעצם.

פיסית אני מרגישה טוב, קצת דימומים וחולשה אבל שום דבר שלא יעבור תוך 24-48 שעות אני מקווה.

הא והזמנתי ברגע האחרון כרטיסים לארץ!!! בהתחלה לא רציתי אבל אז החלטתי שאם אזמין רק לשבועיים גם אפתיע
את אחי בטקס סיום הקורס שלו בצבא שהוא מאוד מתרגש ממנו וגם אהיה ביום ההולדת של אבא שלי שחוזר מרוסיה
שבוע אחרי שאני מגיעה.
סיפרתי רק לחברים הממש קרובים על מה שקרה ואפילו לא להורים (כי הם ממש לא עוזרים אלא להיפך במקרים האלו) ובהתחלה חשבתי מה עכשיו אסע ואז אתבאס כי בדיוק נולדה לאחד מהם בת 3 ולשני גם יש תינוק וזה...
אבל אז ראיתי את ההרצאה:


והחלטתי שאני כן מוכנה ויכולה להתמודד עם זה, אלו חברים יקרים שאני מאוד אוהבת והם סופר מפרגנים ואין סיבה
שארגיש לא בנוח במיוחד שאני מאוד אוהבת ילדים..
אז קבעתי כבר תור למספרה, שיננים (אקבע גם רופאת נשים), קבעתי עם כמה חברים ממש טובים וכמובן כל הכייף עם המשפוחה שאין להם מושג שאני באה להפתיע ולפנק אותם, קניתי מלאאאא מתנות ואני מאוד מתרגשת כבר!

טוב, עוד סרטון קצר וחמוד שראיתי לאחרונה ושבגינו M בחיים יותר לא ישאב...

כל כך מגוחך אבל אני מרגישה שביומיים האחרונים אני כאילו אחרי כבר
אין שום סימנים וכלום כאילו כלום לא היה ואני בכלל לפני כל ההליך הרפואי...
מחר בדיקת דם וברביעי כל הבלאגן, מקווה שיעבור מהר ובשלום.
אני חושבת שהיה לנו מזל שהדברים קרו בסדר הזה כי כנראה שכיוון שכבר הייתה בראש החוויה הקודמת והפעם
זה היה הרבה פחות דרמטי (בלי כאבים בתי חולים וכו'...) זה הרגיש עצוב אבל הרבה פחות טראומטי ונורא.
כמו ההרצאה ההיא בטד על מהו אושר שהראו מה שכתבו אנשים ואז גילו באילו נסיבות הם כתבו את זה וזה היה משהו
בסגנון של "הדבר הכי טוב שקרה לי" שכתב מישהו שזוכה אחרי שישב המון שנים בכלא בטעות...
אז אמנם אנחנו לא מאושרים כמובן אבל אני יודעת שיכל להיות הרבה יותר גרוע ואיכשהו זה מעודד!?
גם התגובות שלי לחלוטין לא פרופורציונליות לסיטואציה, כאילו לא אני מחליטה מה הן יהיו אלא הן פשוט שם..
ביום שגילינו כן, היינו שבורים והכל ועל הפנים אבל כבר יומיים למחרת רגע אחד אני חושבת בשביל מה בכלל אני קמה בבוקר ושני רגעים לאחר מכן מקבלת זבנג של אנרגיה ומנקה את כל הדירה כאילו פסח ומתלהבת מהתוצאה ומרגישה ממש טוב...
גם היום, כאילו על פניו אני אמורה להיות בדיכאון, פאקינג פעם שנייה אחרי מלא זמן וכל הסיפור הנלווה ומה יהיה והכל...
וההורמונים שלי אני מניחה מסדרים את הקלפים אחרת לגמרי ומעלים אותי, לא לרמת הי שממנו תמיד יש ירידה אבל
לרמה נורמלית כאילו הכל רגיל וטוב שלא מתאימה תכלס לסיטואציה.. 
מאוד מוזר...
איך אפשר לחוש הקלה בכזאת סיטואציה או אנרגיות!?
אני עדיין לא יודעת מה אני עושה עם החיים שלי, המטרה שהצבתי לעצמי לשהות כאן התנדפה ולא מרצון, לא עשיתי שום דבר בעל ערך שאפשר לספר עליו במהלך השהות פה (על פניו בזבוז זמן) ובגדול אני חוזרת ככישלון אחד גדול ואם ישאלו אותי אז ממש לא אדע אפילו איך ליפיף את השהות שלי כאן חוץ מזה שמאוד החכמתי ולמדתי כמה וכמה קורסים בביה"ס למדעי החיים.. יש לי את זה ביותר בולשיט?
אפשר לתלות את זה בשרותים לצד שני התארים שלי במדעי הדשא...
יותר מזה, אין לי שום רצון לחזור למקצוע שלי (משאבי אנוש- התעסקתי בפרט) ואין לי מושג למה אני יכולה לעשות הסבה (ראיתי אפשרות של עו"ס, הוראה וסיעוד ששום דבר מהם לא קוסם לי כי זה להשקיע שנתיים עכשיו כדי להיות מובטלת...) אני יודעת שמי שייקח אותי לעבודה ויתגמל כראוי (אני אף פעם לא קופצת מעל הפופיק רק רוצה שהמשכורת תהיה מקבילה להשקעה שלי זה הכל לא מבקשת יותר ממה שמגיע לי..) יהנה מאוד כי יש לי המון לתת אני רק לא יודעת באיזה תחום...
בקיצור, כל ה to do  ידחסו עכשיו לאותו הזמן (למצוא עבודה ולנסות לפתח קריירה ולהביא ילדים...) ובמקום שהייתי נהנת מהתהליך זה יהפוך לצ'וקומוקו אחד גדול בלי שעות שינה ובלי שום הנאה, ואלה יופי...
וכל זה בהנחה שמשהו מזה בכלל יתחיל להתקדם כי בינתים זה לא ואני גם לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה..
מרגישה בעיקר useless..אבל הי לפחות הדירה נקיה לשם שינוי...

אתמול עבר וגם היום יעבור וכל זה בעוד כמה זמן יישאר זיכרון רחוק, זה לא יישכח זה רק יצטלק.

M היה מהמם אני לא זוכרת אותו ככה פעם קודמת וזאת מתנה שהביא איתה ההריון הזה, זה הוציא ממנו משהו נוסף, אזושהי אמפתי, איזושהי רגישות אחרת שתמיד התלוננתי שאין לי מספיק ממנה ולמזלי הפעם קיבלתי מנה גדושה.
אם היו שואלים אותי לפני יומיים מה אם.. הייתי אומרת שזה יהיה סוף העולם ואין שום סיכוי שאצליח להתאושש מזה.
אתמול, על המדרגות שמובילות למרפאה בעודנו יושבים ומתחבקים חשבתי לעצמי פתאום, ואו העולם לא נפל, למעשה כלום לא השתנה, הרחוב נראה אותו הדבר, אפילו יש שמש וגם אנחנו לא נעלמנו כמו שחשבתי שיקרה, זה עוד משהו שקרה. מסתבר שהפחד הרבה יותר גדול מהמציאות ובמציאות לא הרבה משתנה אולי רק קצת אנחנו.
החודש הארוך הזה של החרדות והתקוות נמחק והפך לשנייה, התוכניות שבכל זאת התבשלו בראש הפכו לכדור שעף לפח בלי יותר מדי התרגשות למרות שהייתי בטוחה שדווקא זה הכי קשה אבל פתאום זה כמו להפוך דף כי פשוט אין לי אופציה אחרת, אף אחד לא שאל אותי.
המחשבה השנייה שלי הייתה איזה מזל שעכשיו ולא בעוד חודש או יותר...
הבעיה שעכשיו אני צריכה לחכות שבוע להליך הרפואי (שגם זה בעבר לא הבנתי איך נשים מסתובבות עם משהו מת בתוכן!?) כי אין להן ברירה זה למה! כי קבעו להן תור רק לשבוע הבא וכי גם ככה הן מסתובבות כבר שבועיים
אז מה זה עוד שבוע!? כבר הייתי בהליך הזה, אני לא ממש חוששת רק מקווה שיעשו את זה טוב ושיעבור מהר וטוב כדי שנוכל להמשיך או לפחות להתקדם.
הקושי מלווה בהקלה מסוימת כי היה כל כך קשה להיות בכל המתח והחרדות האלו ועוד לחשוב שזה יהיה ככה 9 חודשים, עכשיו לפחות יש ודאות כלשהי, מפתיע אבל זה קצת הוריד מהלחץ.
הרופאה הפנתה אותנו גם לבדיקה גנטית, אבל יש תור רק בנובמבר..
לא שאני חושבת שיש קשר אבל כמובן שעדיף לשלול.
אני די סגורה על זה שזה היה צרוף מקרים מצער אבל כן אבקש לבדוק מה שהם יכולים אחרי הגרדה.
פחדתי שאם יקרה משהו אני לא ארגיש שאני מסוגלת לחזור לארץ בתור "כישלון" זאת הייתה המשימה היחידה שנתתי לעצמי, לחזור בידיים מלאות, זאת הייתה המטרה שלי בזמן שלנו פה והינה אנחנו 3 שנים אחרי ולא הרבה השתנה..
מה שכן כבר לא איכפת לי, נחזור איך שנחזור אבל הגיע הזמן לחזור.
אני מניחה שזה לא משנה את התכנית ואני עדיין רוצה שבדצמבר נתחיל לזוז מפה, נראה איך זה יתאפשר מבחינתו של M. אני חושבת שגם עבורו יותר קשה לחפש עבודה בארץ מכאן לכן התכנית נשארת כשהייתה.
אתמול הסתכלתי על M בלילה והבנתי שממש לא משנה לי מה יקרה, כל עוד אנחנו יחד אני יכולה להתגבר על הכל.
הוא הכוח, האהבה שלי וזה כל מה שצריך.
ובכל זאת, מדהים איך מסתגלים לכל מצב מחוסר ברירה, אני מבינה שאני לא היחידה ש"נבחרה" להיות במצבים האלו ובקב' השונות אני מגלה כמה כמוני עוד יש אבל יש גם כל כך הרבה שאין להן שמץ של מושג מה זה בכלל,
למה אני לא חלק מהן???
טוב, עכשיו צריכה לזוז למרפאה לקבל כדורים ולהבין מה הולך לקרות ביום רביעי..
האחות נשמעה מאוד נחמדה זרמנו בטלפון, לפחות זה..