כל כך מגוחך אבל אני מרגישה שביומיים האחרונים אני כאילו אחרי כבר
אין שום סימנים וכלום כאילו כלום לא היה ואני בכלל לפני כל ההליך הרפואי...
מחר בדיקת דם וברביעי כל הבלאגן, מקווה שיעבור מהר ובשלום.
אני חושבת שהיה לנו מזל שהדברים קרו בסדר הזה כי כנראה שכיוון שכבר הייתה בראש החוויה הקודמת והפעם
זה היה הרבה פחות דרמטי (בלי כאבים בתי חולים וכו'...) זה הרגיש עצוב אבל הרבה פחות טראומטי ונורא.
כמו ההרצאה ההיא בטד על מהו אושר שהראו מה שכתבו אנשים ואז גילו באילו נסיבות הם כתבו את זה וזה היה משהו
בסגנון של "הדבר הכי טוב שקרה לי" שכתב מישהו שזוכה אחרי שישב המון שנים בכלא בטעות...
אז אמנם אנחנו לא מאושרים כמובן אבל אני יודעת שיכל להיות הרבה יותר גרוע ואיכשהו זה מעודד!?
גם התגובות שלי לחלוטין לא פרופורציונליות לסיטואציה, כאילו לא אני מחליטה מה הן יהיו אלא הן פשוט שם..
ביום שגילינו כן, היינו שבורים והכל ועל הפנים אבל כבר יומיים למחרת רגע אחד אני חושבת בשביל מה בכלל אני קמה בבוקר ושני רגעים לאחר מכן מקבלת זבנג של אנרגיה ומנקה את כל הדירה כאילו פסח ומתלהבת מהתוצאה ומרגישה ממש טוב...
גם היום, כאילו על פניו אני אמורה להיות בדיכאון, פאקינג פעם שנייה אחרי מלא זמן וכל הסיפור הנלווה ומה יהיה והכל...
וההורמונים שלי אני מניחה מסדרים את הקלפים אחרת לגמרי ומעלים אותי, לא לרמת הי שממנו תמיד יש ירידה אבל
לרמה נורמלית כאילו הכל רגיל וטוב שלא מתאימה תכלס לסיטואציה..
מאוד מוזר...
איך אפשר לחוש הקלה בכזאת סיטואציה או אנרגיות!?
אני עדיין לא יודעת מה אני עושה עם החיים שלי, המטרה שהצבתי לעצמי לשהות כאן התנדפה ולא מרצון, לא עשיתי שום דבר בעל ערך שאפשר לספר עליו במהלך השהות פה (על פניו בזבוז זמן) ובגדול אני חוזרת ככישלון אחד גדול ואם ישאלו אותי אז ממש לא אדע אפילו איך ליפיף את השהות שלי כאן חוץ מזה שמאוד החכמתי ולמדתי כמה וכמה קורסים בביה"ס למדעי החיים.. יש לי את זה ביותר בולשיט?
אפשר לתלות את זה בשרותים לצד שני התארים שלי במדעי הדשא...
יותר מזה, אין לי שום רצון לחזור למקצוע שלי (משאבי אנוש- התעסקתי בפרט) ואין לי מושג למה אני יכולה לעשות הסבה (ראיתי אפשרות של עו"ס, הוראה וסיעוד ששום דבר מהם לא קוסם לי כי זה להשקיע שנתיים עכשיו כדי להיות מובטלת...) אני יודעת שמי שייקח אותי לעבודה ויתגמל כראוי (אני אף פעם לא קופצת מעל הפופיק רק רוצה שהמשכורת תהיה מקבילה להשקעה שלי זה הכל לא מבקשת יותר ממה שמגיע לי..) יהנה מאוד כי יש לי המון לתת אני רק לא יודעת באיזה תחום...
בקיצור, כל ה to do ידחסו עכשיו לאותו הזמן (למצוא עבודה ולנסות לפתח קריירה ולהביא ילדים...) ובמקום שהייתי נהנת מהתהליך זה יהפוך לצ'וקומוקו אחד גדול בלי שעות שינה ובלי שום הנאה, ואלה יופי...
וכל זה בהנחה שמשהו מזה בכלל יתחיל להתקדם כי בינתים זה לא ואני גם לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה..
מרגישה בעיקר useless..אבל הי לפחות הדירה נקיה לשם שינוי...
תגידי את נורמלית?? כישלון?? מה נסגר איתך?
השבמחקלמה כישלון? כל כך הרבה נשים מתמודדות עם החרא הזה, במה את בדיוק את אשמה? במה בדיוק את כישלון? אלה החיים. חלק בא בקלות וחלק לא. אצלך זה החלק שלא, אבל את חייבת להרפות מעצמך..את עוברת משבר לא קל, אם את לא תחבקי את עצמך ולא תבקרי ככה את עצמך אז מי כן??
ולגבי השהיה שלך, כל כך לא חסרת ערך. קודם כל כי חיית. כי נסית. כי חווית וואלה, לגור במדינה זרה עם שפה זרה וכל הקשיים, הבירוקרטיה ושאר ירקות.
את לא במירוץ ולא בתחרות. כל דבר בא בזמנו.
סבלנות. קחי אוויר, חבקי את עצמך ותנשמי עמוק.
הכל טוב.
העיניין הוא שזאת המטרה שהצבתי לעצמי בזמן שלי פה ונכון שאין לי שליטה על הסיטואציה אבל אם זה מה שהחלטתי וזה כל מה שהתעסקתי בו במקום לעשות דברים שבאמת היו מקדמים אותי איכשהו אז קצת קשה לי כרגע לראות את עצמי אחרת. אני מאוד מנסה לחבק אותי, אני פשוט לא מרגישה שעשיתי מקסימום עם הזמן שלי פה ולכן קשה לי לפרגן לעצמי הפעם.
השבמחקאני מבינה שאני לא במירוץ אבל תכלס, את מכירה מישהו שבאמת לא איכפת לו ולא מסכם לעצמו ולא משווה? זה מאוד קשה לא ליפול למקומות האלו..
יש לסובבים ציפיות ממך ואפילו ברמה הכי בסיסית, מה אני עונה על השאלה הכי בנאלית בראיון עבודה:"אז מה עשית במהלך שהותך בחו"ל?"
ושזה לא יישמע מונפץ מדי...
וכן, הכל טוב, סוג של, יותר נכון יהיה טוב :)
כי את בריאה בבסיס, בנפשך, בגופך, ולכן את מתמודדת ולא קורסת. וכל הכבוד לאם המהמם (לא יכולתי להתאפק). אני לא רוצה לגעור בך שאת קשה עם עצמך, כי זה להוסיף שמן למדורה: לא רק שאת כועסת שלא הגשמת יעדים (לגמרי לא באשמתך, ועדיין), עכשיו גם תכעסי על עצמך שאת כועסת. ובעיקר אני חושבת שכדאי לתת לעצמך מרחב להרגיש: גם את הצער, גם את הקרניים האלה שבאות ומאירות הכל בקשת מפעם לפעם, אפילו אם זה רק כי ניקית את הבית. אי אפשר להיות בשמחה טוטאלית או בעצב טוטאלי כל הזמן. אולי טוב שכך.
השבמחקאני מסכימה, במערכת בריאה יש איזון והיא בטח בנויה להגן עלינו מנפילות קשות מדיי. לזכות שלי יאמר שהיא מטפלת יופי במצב באות ליבעיקר מחשבות חיוביות...
השבמחקאני לא מרגישה שאני מדחיקה הקטע שזה פשוט בהשוואה נראה לי כל כך הרבה פחות גדול שאיכשהו אני לא ממש מצליחה להתייחס לזה כמו שהייתי מצפהומרגישההשהיה לי מזל מכל מיני בחינות?! (התחרפנתי סופית? מי חושב ככה?!) כאילו עובר לי בראש, תחשבי כמה הרבה יותר גרוע זה יכל להיות...
אני חושבת שזה מנגנון טבעי ובריא מאוד: כמו שתיארת את הסרטונים של טד, האושר הוא מושג יחסי, ולניצול הוריקן מספיק אם מצא את אלבום התמונות המשפחתי אחרי שכל ביתו חרב כדי להעלות חיוך על שפתיו. וכן, גם אני חושבת שיכול להיות גרוע יותר, ומכירה גרוע יותר. לא צריך לפרט, כי בשביל מה, אבל אסונות יש למכביר.
השבמחקבדיוק
השבמחקאני כבר כמה ימים רוצה לכתוב לך, רוצה למצוא את המילים לבטא את העצב שלי וכעס שלי על העולם. זה כל כך לא פייר מה שקרה. אני לא יודעת איך או מה להגיד. אני רק רוצה לאחל לך את הטוב שבעולם! את מדהימה וחזקה. את כל כך רחוקה מלהיות מה שאת חושבת על עצמך שאין לך מושג.
השבמחקאין סיכוי בעולם שתחזרי לארץ ככישלון, פשוט אין. לכולנו לוקח זמן למצוא את עצמינו (עם או בלי דברים קשים שעוברים עלינו) ואת בוודאות בדרך הנכונה. אני יודעת שדברים יסתדרו לכם, ותמצאי עבודה שתתאים לך. ואולי אפילו רעיונות לאן תוכלי להתפתח (בטוח יש ייעוצים לזה).
בכל מקרה שורה תחתונה, אני שולחת לך המון חיבוקים ואהבה.
תודה רבה רבה שחשבת עלי ועל האיחולים! אני מעריכה את זה מאוד!
השבמחקאני אחרי, עבר בקלות והבנתי שגם בהצלחה, יומיים ואני כמו חדשה ;)
יהיה בסדר אני באמת מאמינה בזה!