אתמול עבר וגם היום יעבור וכל זה בעוד כמה זמן יישאר זיכרון רחוק, זה לא יישכח זה רק יצטלק.

M היה מהמם אני לא זוכרת אותו ככה פעם קודמת וזאת מתנה שהביא איתה ההריון הזה, זה הוציא ממנו משהו נוסף, אזושהי אמפתי, איזושהי רגישות אחרת שתמיד התלוננתי שאין לי מספיק ממנה ולמזלי הפעם קיבלתי מנה גדושה.
אם היו שואלים אותי לפני יומיים מה אם.. הייתי אומרת שזה יהיה סוף העולם ואין שום סיכוי שאצליח להתאושש מזה.
אתמול, על המדרגות שמובילות למרפאה בעודנו יושבים ומתחבקים חשבתי לעצמי פתאום, ואו העולם לא נפל, למעשה כלום לא השתנה, הרחוב נראה אותו הדבר, אפילו יש שמש וגם אנחנו לא נעלמנו כמו שחשבתי שיקרה, זה עוד משהו שקרה. מסתבר שהפחד הרבה יותר גדול מהמציאות ובמציאות לא הרבה משתנה אולי רק קצת אנחנו.
החודש הארוך הזה של החרדות והתקוות נמחק והפך לשנייה, התוכניות שבכל זאת התבשלו בראש הפכו לכדור שעף לפח בלי יותר מדי התרגשות למרות שהייתי בטוחה שדווקא זה הכי קשה אבל פתאום זה כמו להפוך דף כי פשוט אין לי אופציה אחרת, אף אחד לא שאל אותי.
המחשבה השנייה שלי הייתה איזה מזל שעכשיו ולא בעוד חודש או יותר...
הבעיה שעכשיו אני צריכה לחכות שבוע להליך הרפואי (שגם זה בעבר לא הבנתי איך נשים מסתובבות עם משהו מת בתוכן!?) כי אין להן ברירה זה למה! כי קבעו להן תור רק לשבוע הבא וכי גם ככה הן מסתובבות כבר שבועיים
אז מה זה עוד שבוע!? כבר הייתי בהליך הזה, אני לא ממש חוששת רק מקווה שיעשו את זה טוב ושיעבור מהר וטוב כדי שנוכל להמשיך או לפחות להתקדם.
הקושי מלווה בהקלה מסוימת כי היה כל כך קשה להיות בכל המתח והחרדות האלו ועוד לחשוב שזה יהיה ככה 9 חודשים, עכשיו לפחות יש ודאות כלשהי, מפתיע אבל זה קצת הוריד מהלחץ.
הרופאה הפנתה אותנו גם לבדיקה גנטית, אבל יש תור רק בנובמבר..
לא שאני חושבת שיש קשר אבל כמובן שעדיף לשלול.
אני די סגורה על זה שזה היה צרוף מקרים מצער אבל כן אבקש לבדוק מה שהם יכולים אחרי הגרדה.
פחדתי שאם יקרה משהו אני לא ארגיש שאני מסוגלת לחזור לארץ בתור "כישלון" זאת הייתה המשימה היחידה שנתתי לעצמי, לחזור בידיים מלאות, זאת הייתה המטרה שלי בזמן שלנו פה והינה אנחנו 3 שנים אחרי ולא הרבה השתנה..
מה שכן כבר לא איכפת לי, נחזור איך שנחזור אבל הגיע הזמן לחזור.
אני מניחה שזה לא משנה את התכנית ואני עדיין רוצה שבדצמבר נתחיל לזוז מפה, נראה איך זה יתאפשר מבחינתו של M. אני חושבת שגם עבורו יותר קשה לחפש עבודה בארץ מכאן לכן התכנית נשארת כשהייתה.
אתמול הסתכלתי על M בלילה והבנתי שממש לא משנה לי מה יקרה, כל עוד אנחנו יחד אני יכולה להתגבר על הכל.
הוא הכוח, האהבה שלי וזה כל מה שצריך.
ובכל זאת, מדהים איך מסתגלים לכל מצב מחוסר ברירה, אני מבינה שאני לא היחידה ש"נבחרה" להיות במצבים האלו ובקב' השונות אני מגלה כמה כמוני עוד יש אבל יש גם כל כך הרבה שאין להן שמץ של מושג מה זה בכלל,
למה אני לא חלק מהן???
טוב, עכשיו צריכה לזוז למרפאה לקבל כדורים ולהבין מה הולך לקרות ביום רביעי..
האחות נשמעה מאוד נחמדה זרמנו בטלפון, לפחות זה..