אני כבר בחלק השני של הטיול... עוד שבוע ויום חוזרת לגרמניה ול M שעכשיו עושה את דרכו הביתה.
השבוע היה קשה, עלינו כל יום לביה"ח אבל אחי יצא הרבה אז זכיתי לבלות אתו וגם עם אמא בעיקר בדרכים
וגם עם חברים שונים (עוד לא סיימתי את כולם אבל אני בדרך הנכונה), זה היה ממש נחמד כי ראיתי ושמעתי כמה מחכים לנו וכמה רוצים שנחזור להיות חלק מהחיים שלנו בארץ. זה גורם לי לחשוב שעשינו משהו נכון :)
שמתי לב גם שהפסקתי להתבייש לצחוק על עצמי ולהיות כזאת רגישה בקשר לזמן שלי בגרמניה. כאילו הפסקתי לנסות להוכיח שהזמן שלי שם לא עבר סתם ושעשיתי משהו חשוב כי אני מרגישה שזה ממש לא משנה לאף אחד ואני לא צריכה להוכיח שום דבר (אולי רק לעצמי ועם זה השלמתי) ואם כבר אז אפילו קל יותר לאנשים שלא לקנא כשהם חושבים שלא עשיתי שום דבר שווה והם כבר הספיקו לעשות 3 ילדים ולהתקדם בעבודה :)
החברה עכשיו בקטע חדש של קצת עישונים, זה האמת ממש משעשע והפך בשבילי לניסוי אנתרופולוגי :)
העניין עם זה הוא שעוד לא הבנתי מה אני אוהבת אבל אני נהנת לבדוק את התחושות בעיניים החדשות שקיבלתי בשנה וחצי האחרונות.
אז יש לזה כמה כיוונים מעניינים.
יוצא שכרגיל אני זורמת עם הבנים והבנות שלנו פחות בעניין אז אני נקרעת בין הרצון לעשות צחוקים עם החברה 
לבין להראות טפשית לבנות (כי אין מה לעשות לא תמיד זה נראה או נשמע משהו מהצד) ולגרום להן לא להיות מאוימות ממני כי הבנים שלנו חושבים שאני זורמת אתם והן לא בלופ- זה מייצר אנטגוניזם, מה גם שיש וייב קטן של משיכה ואני קצת חוששת שהן עלולות להתחיל לקנא גם אם לא במודע ולא בכוונה כי הן מבינות כמה זה אבסורדי. אני מצידי ממש משתדלת להלך בין הטיפות ולזרום עם כולם אבל ממש בזהירות, הקטע שזה מצליח לי יותר במצב סחי :)
הפן האחר של זה והמעניין ביותר מבחינתי זה התחושות.
יש דברים שגורמים לי להאטה ובעקבות הקריאה של המאמר ההוא על חלקי המוח (במידה והבנתי נכון בכלל) אני מרגישה שעם משהו מסוים הכל הופך ליחידת זמן איטית ומתמשכת לכן כל תגובה שאני רואה, כל מבט, כל מימיקה אני כאילו בסלואו מושן שמה לב אליה ואז מפרשת אותה לעצמי.
רוצה לומר () שכאילו אני ממש מרגישה את המעבר את האינטואיציה עובדת כי אני "שומעת" את איסוף המידע כי הוא נהיה איטי מאוד ואז את הפרשנות שלי לזה. למשל, זוג חברים לא ממש קרוב שהיה איתנו באותו הערב, הם שתו קצת והיו שמחים ופטפטנים במיוחד שלא כהרגלם.
הסתכלתי עליו ועליה, היא דיברה שטויות (ממש אבל) החברה שלי הגיבו לזה בלגלוג. בעלה, שכנראה גם שתה קצת זרם אתה לחלוטין והרגיש מאוד בנוח איתה ועם מה שהיא אומרת. כעבור כמה זמן ראיתי את המבטים ואת איך שהוא בוחן את התגובה שלי למשל אליה. ברגע שהוא ראה שאני לא צוחקת איתה (אני הייתי סתם איטית בכלל ובמצב רגיל הייתי גורמת לבחורה להרגיש בנוח...) אלא חשב שעליה, הוא התהפך, הוא התחיל להתבייש בה וליישר קן עם כולם, ראיתי איך הוא נקרע. הוא התחיל ללחוש לה שתתאפס...
העניין הוא שבד"כ אני קולטת את כל זה בקצב אדיר ומתנהגת בהתאם לסיטואציה או מנסה למתן את האוירה לתת לכולם להרגיש בנוח, הפעם הייתי איטית מדי בשביל זה אבל זה היה מעניין..
כל התהליך כאילו הואט וממש יכולתי לפרק אותו לקטעים.
זה מעניין אבל אני מרגישה שבקב' אני תופסת את התפקיד של המאזנת, מי שמפקח על ההתנהלות ומנסה לגרום למצב לא להחמיר. זה גורם לי לחשוב שהתבגרתי, ש"השלום" שאני מסוגלת להשליט בקב' יותר חשוב לי מההתעסקות בעצמי...
אני שמחה גם בשביל עצמי שאני מרגישה בנוח מספיק עם חברים שלא לחפש לייצג משהו שלא קיים או להראות להם התקדמות כלשהי ולחפש אותה בטירוף. אני חושבת שהרוגע הזה הגיע אלי בשנה וחצי האחרונות ולמרות שאני לא לגמרי שם אני עדיין מאוד מודה לאנשים שעזרו לי להגיע לזה, יש לזה חשיבות ענקית.

שוב אני מתעוררת בחדר הילדות שלי מוקפת בזכרונות על החברים, החברים חברים שעברו בחיים שלי ויש נוסטלגיה,
הרבה פעמים אני חולמת עליהם וחוזרת ומחזירה אותנו אחורה, היקיצה בד"כ מתוקה ורומנטית.
נכון שהם מי שהם רק בזיכרון ובחלומות שלי, הם כיום כבר אנשים אחרים לחלוטין אבל גם אני, אני מרגישה כמו הדגם המשופר של עצמי. למען האמת, אני מריגישה שהחכמתי, התמתנתי ושאני בדרך הנכונה באופן כללי, גם אם עוד לא מבחינת החיים והעתיד אבל עם עצמי. אני כבר לא העטיפה היפה ללא תוכן שסבתא שלי פחדה והפחידה אותי שאהיה (וגם על זה אני מודה לה כי מהפחד דחפתי כל כך קדימה).

אני מתעוררת בחדר ילדותי עם תחושה מוכרת עד כאב שיש לי תמיד אסוציאציה שלה עם שבת בבוקר.
תחושת הבושה.
מה עשינו אתמול, עשיתי לעצמי בושות? כולם מחבבים אותי? מישהו לא התחבר למשהו שאמרתי? הבנות בסדר איתי? יזכרו את זה? התעוררתי ככה כל כך הרבה פעמים כבר ותמיד הבטחתי זהו, לעולם לא אעשה מה שיגרום לי לאבד שליטה אבל עכשיו, אני מבינה שזה השיעור הכי גדול, לאבד שליטה אבל איכשהו לא לאבד את עצמי, להרשות לעצמי לעזוב, לעוף ולא להתבייש כי למי איכפת מה אעשה או אגיד? זה יהפוך בהמשך לבדיחה וזיכרון משעשע ואני אלמד על עצמי עוד קצת..
הלחץ והפחד מ"הבושות" שעשיתי גורם לי לרצות לנקות, את החדר ואת החיים שלי, אבל אני מבינה שזו סתם תגובה..
אני חושבת שאנחנו חיים בסרט שאנשים שמים לב אלינו הרבה יותר ממה שהם באמת, לאף אחד לא באמת איכפת מדי, ולא בקטע רע אלא כי פשוט כל אחד בסופו של דבר לעצמו, למשפחתו...
עוד דבר שתמיד ידעתי ושמתי לב אליו זה הצורך שלי לרצות, אני אף פעם כמעט לא אומרת לא, אפילו כשאני לא לגמרי בעניין. אני סה"כ מרגישה שזה לא מביא אותי למקום רע או משהו אבל אני תמיד זורמת, שוב זה לא על חשבוני כי באמת נחמד לי פשוט זה תמיד מעין החלטה של מישהו שאני אומרת לעצמי יאלה קדימה ושוכחת לשאול אם לי לעצמי באמת בא לעשות את זה.
הרצון שיחבבו, שיאשרו, שיחשבו שכייף איתי עולה על הרצון האישי שלי ופה זה נתנגש במה שרשמתי קודם עם זה שלא איכפת לי. כנראה שכן איכפת לי פשוט קצת פחות...
זה מעניין כי זה מתקשר לזה שאף פעם לא חשבתי שאני יפה (יש אנשים שמסתכלים עליהם והם פשוט יפים, ללא עוררין) אני לא, אבל תמיד הרגשתי שיש לי סקס אפיל שמאוד מושך אלי אנשים (גם נשים אגב שאיתן בלי שום קשר אני יודעת להסתדר בד"כ).
זומ מין אינטנסיביות שאני מרגישה שאני משדרת ואני יכולה "להריח" איך היא מעניינת וסוחפת אבל זה טוב להתחלה, אח"כ זה משהו שצריך לשמר אחרת הוא מתפוגג ופה נכנס הריצוי. מהחבר הראשון ובכלל בתקשורת עם גברים שעניינו אותי ברמת משיכה שונות איכשהו הייתי הופכת בדיוק למה שהוא מחפש, הייתי מרגישה אותם, חוקרת ונכנסת להם מתחת לעור. זה תמיד ריגש אותי וזה אף פעם לא גרם לי לחשוב שזה עושה אותי צבועה זה תמיד היה מין משחק (אתגר אולי). לזכותי יאמר שזה לא היה גורם לי להתפוגג בתוך הדמות אלא תמיד עניין אותי והיה חלק ממני, אני כן תמיד עומדת על הזכויות והכבוד שלי במערכת יחסים אבל עדיין תהיתי אם זאת אני באמת או מי שהוא רוצה שאהיה שהפך להיות אני.
הקטע הוא שזו גם לא מניפולציה כי לא ניצלתי את זה אף פעם בשום צורה זה תמיד היה נטו אתגר, אצליח? לא אצליח? עכשיו כמובן שזה לא רלוונטי כי מצאתי את שאהבה נפשי אבל אפשר לומר שזה היה משהו גדול בכל שנות העשרה והעשרים :)
ועדיין מדי פעם אני תוהה, למה אני מרצה את כולם כל כך? והאם זה התנאי היחיד לריצוי שלי עצמי?

טוב מספיק חפרתי לבוקר זה :)
ארוחת בוקר!