ישראל....
טיסה לאיסטנבול, הריחות שעוטפים את סלון המטוס ברורים לאור לבוש רב הנוכחים ובכל זאת קיץ...
באיסטנבול מחכות לי 4 שעות המתנה קצת מייגעות שבסופן טיסה רועשת עם סבתא חנה, ר'חל ועוד מיני בריות מעניינות שנדחפות כאילו אם לא יספיקו יפספסו את המטוס...
נוחתים ב 4 בבוקר בארץ ואני כמו תיירת עומדת בתור להעביר את הדרכון במכשיר הביומטרי כאשר חבורות חבורות עוקפים אותי
בלי ליצור קשר עין (הגיע הזמן להזכר בתרגיל הזה, בכל זאת הגעתי לארץ הקודש (וההתחשבות))...
כאשר אני מתרעמת על כך ל"תייר" חוזר אחר שעומד לידי הוא דוחף אותי בעדינות קדימה ומסביר שאם לא אפעיל מרפקים אנחנו
יכולים לעמוד פה עוד כמה שעות...
אוספת את הכבודה הכבדה שלי שאספתי ופרקתי כ- 7 פעמים ולבסוף במקום להחזיר קצת דברים לארץ הבאתי מלא מתנות (צפוי).
מצליחה בדרך נס לתפוס אוטובוס לנתניה כי הרכבת לא פועלת עקב עבודות בכביש, מגיעה לבידוק ומתחילה לשקשק מאיך
ארים את המזוודה שדחפתי לתוכה 20 ק"ג בשביל הבידוק הבטחוני ואז מבינה כמה טוב בארץ כאשר ניגש אלי חתיך חסון ובלי
לדבר יותר מדי עם קריצה עוזר לכל הגברות ואפילו לבחור דתי שמעביר בית במזוודה לעבור את הבידוק.
אני מתפתה לתת לו טיפ או נשיקה (בכל זאת ממש ריגש אותי..).
מגיעה לבסוף הביתה, 8 בבוקר, מצלצלת בדלת, אחי שהפך להיות בשנים האחרונות ענקי ושרירי פותח ומתנפל עלי בחיבוקים ונשיקות!!!
הוא בהלם, "אני לא מאמין!!! את תהיי בטקס שלי!!!"
אני מחפשת את אמא... הוא ממלמל שאמא הלכה להביא הפניה לביה"ח, סבתא שאושפזה לפני חודש ונשלחה הביתה שוב עם כאבים..
אמא חוזרת ולא מבינה מי אני ומה קורה פה בכלל, לוקח לה שניה להתחיל לבכות ולהתנפל עלי בחיבוקים!
היא מסבירה לי שאין ברירה והן צריכות שוב לעלות לביה"ח...
אני בלי ביטוח רכב ואחרי לילה ללא שינה אז מחליטים שאשאר עם אחי וככה גם אספיק להסתפר ולעזור לו לבחור משקפיים
והן בינתים יעלו ונראה מה קורה..
אני אחרי שינה של כמה שעות מגשימה חלום בן שנתיים ומסתפרת! נראית כמו אריה מתולתל ומזה מרוצה!!!
אמא מודיעה ששחררו אותן והן חוזרות הביתה.
שלושתינו מנסים לשעשע את סבתא שנראית רע מאוד ועוד עולה לה החום...
בערב אני מתחפפת מהבית בבושת פנים, לא ככה תיארתי לעצמי את הביקור.
את השבת מבלים סביב משמרת סבתא אבל המצב נראה לא מזהיר, מחליטים להבין מה קורה בראשון.
אמא מעירה אותי ואומרת שיש ביטוח (היא לא ממש נוהגת מחוץ לעיר) ואנחנו צריכות לקחת שוב את סבתא לביה"ח ואז ניסע לטקס סיום קורס של אחי ודוד שלי יחליף אותנו בביה"ח.
וככה אנחנו מתחילים את הטרפת של השבוע... הנסיעה עוברת חלק דווקא, אני זוכרת איך לנהוג ואפילו ממש נהנת מזה.
מביה"ח טסים לטקס, שמסתמן כהצלחה!
החברה של אחי ביחידה מקסימים והמשפחות ובכלל הכל נראה ממש נחמד ומעניין ואנחנו גאות בו בטירוף.
כאשר לגמרי Out of the blue מכריזים עליו כעל מצטיין הקורס ומעלים אותו בדרגה לפני כולם אז אמא שלי כבר במוד בכי ואני
במוד גאוה וצילום!!! איזה תותח!!!
בדרך חזרה אנחנו כבר שפוכות ומבינות שהשבוע הולך להיות מעניין, משמרות בביה"ח כאשר זה סיפור בפני עצמו..
אני, אחרי שכבר לצערי יש לי עם מה להשוות כבר שכחתי מכל ההתרשמויות שלי מהארץ ומההשואות ומהדברים וכולי בענייני בתי חולים...
האמת שבערבים אני כן גונבת לעצמי זמן ויוצאת ונפגשת עם חברים אבל כמובן שנוצר פעם בין מה שציפיתי למה שקורה.
מצד אחד מזל שככה הגעתי ואני יכולה לעזור לאמא שלי שכבר שפוכה וגמורה כי לא ישנה חודש וטיפלה בסבתא
ומצד שני מתגנבות מחשבות אנוכיות של ואו איך ראיתי אחרת את החופשה הזאת..
מאוד שונה כמובן אבל כל זה זז הצידה, אני שמחה שאני יכולה לעזור למשפחה שלי, זה מה שחשוב.
אמא שלי סופסוף מצליחה לישון בלילות כי יודעת שאני עוזרת לה וסבתא לאט לאט תופסת צבע וחיות.
הדבר אגב הכי בולט לי בארץ מעבר לכל הדברים הרגילים זה הרעש, אני חושבת שהרעש הוא מזה שאני פתאום מבינה מה אומרים ולכן אם בגרמניה הכל נשמע כמו רעש רקע שאני יכולה בקלות להתנתק ממנו, פה הכל נשמע כאילו אני שומעת מחשבות של אנשים אבל התרגלתי לזה כבר ודי מהר.
בית החולים מקום הזוי, מלא רופאים, אחים ואחיות, צוות ומה לא אבל לא משנה מה מבקשים זה פשוט לא קורה,
אפשר להגיד ל 4 אנשים משהו והם פשוט יעלמו לאנשהו ובחזור כבר לא יזכרו על מה היה מדובר, או מבחינת ההבחנות,
כמה אנשים ככה דעות והן גם לא מעט פעמים הפוכות ואף אחד לא מתבייש להתווכח מולנו ובסוף להשאיר אותנו פעורות פה
בלי שום תשובה.
אני מגיעה למסקנה שהרפואה היא בכל מקום רפואת גוגל ולא בטוח שצריך בשביל לאבחן ללמוד 7 שנים..
הרבה פעמים דווקא הדברים המובנים מאליהם לא מגיעים לחכמים האלו לראש מרב מקרים מסובכים והגיון פשוט הופך אצלם
לקוביה הונגרית. בקיצור, עדיף להיות עשיר ובריא מעני וחולה...
היתרון פה שלפחות מבינים אותנו ואנחנו מבינים אותם (נו נגיד..) אבל בגדול הכל אותו החרטא...
בבקשה תהיו בריאים! כל השאר שטויות!
האמת שעכשיו נראה שסבתא משתפרת ולכן יותר קל וגם דוד שלי קופץ אליה (שאר הנכדים לא כזה משתתפים למען האמת
ואני מבינה שאני הנכדה הכי טובה ;) או לפחות הכי מצפונית חחח).
אתמול לצערי נאלצתי לבקר את סבא שלי... זה סיפור בפני עצמו למען האמת.
הוא תמיד היה נהדר איתי, אין מה לומר לא יכולות להיות לי טענות, אבל...
כאשר אמא ודוד שלי היו קטנים היה עושה לסבתא את המוות וממרר לה את החיים (שותה, משחק, מתעלל בה..).
כשהייתי ב-יא' זה הגיע למצב שדוד שלי תפס אותו מנסה לחנוק את סבתא, לאחר מכן היא אמרה מספיק ודי ומצאה לעצמה דירה לבד, לידינו. דוד שלי אגב משום מה תמיד היה איכשהו בצד של סבא ואפילו את המקרה המזעזע הזה לא ממש מנע אלא הסתכל מהצד..
לפני כמה שנים סבא שלי שוב התחיל להחליק מהמסילה וכבר התחיל סיפור התעללות דומה עם אשתו של דוד שלי.
הם סבלו בשקט עד שהיו כמה פיצוצים ולבסוף פיצוץ גדול.
נוצר מצב שסבא נשאר בדירה שלהם (בהתחלה דודים שלי גרו עם בנות דודות שלי וסבא וסבתא באותו הבית) והם נאלצו לעזוב
כי לא יכלו עוד. זה גרר הפסדי כסף, החלפת מקומות עבודה ועוד המון בעיות ברמות שונות ואפילו משפט מול סבא שלי שלגמרי איבד את הצפון.
לבסוף זה סוג של נגמר אבל המצב כרגע הוא שסבא בקשר רק עם אמא שלי (שלא רוצה להיות בקשר אתו כי התעלל שנים בסבתא שלי), אבא שלי שעוזר לו כי "לא נעים" איתי ועם אחי.
יצא בפוקס שפגשתי אותו (בכלל לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לספר לו שאני בארץ) והוא כמובן הזמין אותי אליו לדירה החדשה שדוד שלי שעובד נורא קשה נאלץ להשכיר לו אחרי שסבא גם חירב לו את הבית המשותף וגם כולם נאלצו לעזוב אותו.
מאוד לא רציתי אבל איזו ברירה יש לי...
הלכתי אליו והוא התחיל לבכות לי שכולם זרקו אותו והוא כזה מסכן... אם הייתי אדם מהצד אפילו הייתי מרחמת עליו,
אבל כיוון שאני יודעת את כל החרא שהוא העביר את כולם שנים, אני מתקשה לרחם עליו...
מצד שני, לי אישית הוא לא עשה כלום אז איך אתנתק ממנו לגמרי?!
בקיצור דילמה... הבעיה שכולם מרגישים בנוח לנפנף אותו וגם בצדק אבל ממש לא בא לי להיות האחרונה ששולפת את היד וזאת
שנשארת להתעסק אתו... בינתים זה אני ואבא בתוך ערימת החרא הזאת שאף אחד לא רוצה להריח ולנו לא נעים לעזוב כמו שהיא.
אבא אגב בכלל חוזר שבוע הבא ואני אשאר ליום ההולדת שלו בסוף שבוע הבא ואז אטוס ל M שכבר ממש התגעגעתי אליו ושחוזר אוטוטו מכנס בארה"ב שם נחל הצלחה והזיע את החיים.
זה מזכיר לי את ההרצאה בטד על אינטרוורטים וכמה קשה להם לדבר מול קהל, אצל M זה מתבטא בהזעה מפחידה, מסכן שלי!
זהו בעצם בינתיים, מנסה לבלות כמה שיותר עם כולם וזה דווקא סוג של יוצא באופן מפתיע :)
אפילו הנסיעות לביה"ח מאפשרות לי ולאמא לקשקש מלא אז זה נחמד, אני ממש שמחה שאני יכולה לעזור לה.
אתמול בלילה ראיתי כמה סרטים שאני חייבת להמליץ עליהם:
הנערה הדנית- זה היה כל כך נוגע, רומנטי ויפה שאני פשוט חייבת להמליץ, אמנם לא קראתי את הספר אבל הדמויות
והמשחק קנו אותי, גם אליסיה ויקאנדר שהייתה פשוט מהממת ומרגשת וממש הרגשתי אותה את איך שהיא נקרעת אבל
לא מצליחה לעזוב וגם אדי ראדמיין שהיה פשוט יפה ומדוייק כל כך שאי אפשר היה להפסיק להסתכל!
אני חושבת שבכל זאת אקרא את הספר, זה היה בול לנקודה וממש נגע בי.
הסרט השני שראיתי ואני חייבת להמליץ דווקא על הספר זה "הנערה על הרכבת" העניין הוא שאהבתי יותר ואגב מאוד
את הספר "הנעלמת" ואת זה דווקא פחות כי הוא יותר פרמטיבי לדעתי אבל עדיין לעומת הסרט שלדעתי מי שלא קרה את הספר
זה סתם רצף של בלבול. מזכיר לי את העיבוד לספר "שקרים קטנים גדולים" שכספר היה מעולה לדעתי והסדרה הייתה
סתם מתוסבכת ואם לא הייתי קוראת בכלל לא הייתי מבינה מה קרה...
אז כן ממליצה, למקרה שכבר קראתם הנעלמת.
זהו... בינתיים :)
אוגוסט 31, 2017
אוגוסט 23, 2017
יום נישואין 5 שמח לנו :)
לקחנו את עצמינו וטסנו רק שנינו לפראג!
שכרנו את שרותיה של אישה מהממת, ארגנו טיול הכי כייפי בעולם של 10 ימים כאשר באמצע הייתה החתונה :)
זה היה רק של שנינו, לקחו אותנו לכפר מקסים ליד פראג, שם כנסיה ישנה לשעבר מתפקדת כמבצר ומקום לחתונות.
הייתה לנו שעה של צילומים נוטפי זיעה בחום של 37 מעלות כאשר הצלם המצחיק אומר לנו להסתכל אחד על השני באהבה
ולאחר מכן טקס ארוך ויפה, בו איש פורמלי ורומנטי מקריא לנו מגילה על זוגיות, אהבה, חברות ועוד מיני דברים
שתרגמו לנו וריגשו אותנו מאוד!
לבסוף חתמנו ונשבענו אמונים והתנשקנו ושתינו שמפניה ובערב השתכרנו, לא זוכרת איך הגעתי לחדר בכלל :)
בכל מקרה, בשנים האלו בעיקר ב 5 בהן אנחנו נשואים (מתוך ה 10 שאנחנו ביחד) עברנו כל כך הרבה ואני יכולה להגיד,
שאני הכי גאה בנו בעולם!
התגברנו על מכשולים קטנים וגדולים, היינו שם האחד בשביל השניה, נהננו, חגגנו, טיילנו ואהבנו ועודנו כמובן!
אני יכולה לאחל לנו עוד מלא שנים נהדרות יחד ושנמשיך להשתבח עם השנים כפי שעשינו עד עכשיו ;)
ממליצה בחום לראות את ההרצאה המצוינת הזאת :)
https://www.ted.com/talks/robert_waldinger_what_makes_a_good_life_lessons_from_the_longest_study_on_happiness
לקחנו את עצמינו וטסנו רק שנינו לפראג!
שכרנו את שרותיה של אישה מהממת, ארגנו טיול הכי כייפי בעולם של 10 ימים כאשר באמצע הייתה החתונה :)
זה היה רק של שנינו, לקחו אותנו לכפר מקסים ליד פראג, שם כנסיה ישנה לשעבר מתפקדת כמבצר ומקום לחתונות.
הייתה לנו שעה של צילומים נוטפי זיעה בחום של 37 מעלות כאשר הצלם המצחיק אומר לנו להסתכל אחד על השני באהבה
ולאחר מכן טקס ארוך ויפה, בו איש פורמלי ורומנטי מקריא לנו מגילה על זוגיות, אהבה, חברות ועוד מיני דברים
שתרגמו לנו וריגשו אותנו מאוד!
לבסוף חתמנו ונשבענו אמונים והתנשקנו ושתינו שמפניה ובערב השתכרנו, לא זוכרת איך הגעתי לחדר בכלל :)
בכל מקרה, בשנים האלו בעיקר ב 5 בהן אנחנו נשואים (מתוך ה 10 שאנחנו ביחד) עברנו כל כך הרבה ואני יכולה להגיד,
שאני הכי גאה בנו בעולם!
התגברנו על מכשולים קטנים וגדולים, היינו שם האחד בשביל השניה, נהננו, חגגנו, טיילנו ואהבנו ועודנו כמובן!
אני יכולה לאחל לנו עוד מלא שנים נהדרות יחד ושנמשיך להשתבח עם השנים כפי שעשינו עד עכשיו ;)
ממליצה בחום לראות את ההרצאה המצוינת הזאת :)
https://www.ted.com/talks/robert_waldinger_what_makes_a_good_life_lessons_from_the_longest_study_on_happiness
יש לי איזה קטע עם מחלות ואנשים חולים, לא יודעת למה, תמיד היה לי.
כאילו שאם אני אצפה בסרט או אסתכל על בן אדם זה יהיה איכשהו קשור אלי.
יש לנו בבית במשפחה איזה קטע עם זה לא יודעת להסביר אבל רק לאחרונה קלטתי שנו אז מה?
אז מה אם אסתכל על מישהו על הספקטרום, נו ו?
זה לא מדבק, זה בכלל לא קשור אלי...
אני לא יודעת להסביר למה באמת זה איזה משהו שהתפתח אצלי הפוביה הזאת אני רק יודעת שזה קשור למשפחה.
בעצם אני כן יודעת, הבן של אח של סבתא שלי הוא עם דיסלקציה קשה אבל גם בלי קשר בחור מאוד לא סימפטי.
ההורים שלו בחרו להתעלם מהקשיים שלו והעבירו אותו ביזע דם ודמעות תואר אפילו.
הבחור הזה הוא מריר ולא נעים, מפונק ועל הדרך עם הבעיות שלו (שלדעתי עם חינוך ויחס נכון יכלו שלא להיות כזה סיפור...) וככה גדלתי וזה השפיע עלי מחלה= רע מאוד!
בכל מקרה, למה אני בכלל כותבת את זה (זה משהו שאני מתביישת בו למען האמת..)
כי לאחרונה התחלתי לצפות בסדרה ואני מרגישה שאני פשוט חייבת להמליץ עליה ואני גם קצת גאה בעצמי שראיתי שהנושא שלה זה מישהו עם בעיה ולא נרתעתי אלא המשכתי לראות (זה משהו בשבילי).
למי שקרא את הספר המצוין "פרוייקט רוזי" The Rosie Project Novel by Graeme Simsion ‘ואהב יכולה להבטיח שזה ממתק גם.
אני לא יכולה להסביר אבל הסדרה הזאת שאמנם היא לדעתי מתוקה ומושלמת מדי ובטח רחוקה מהמציאות
אבל היא מעלה נושאים כל כך חשובים ועוטפת אותם אמנם בעטיפה יפה ואופטימית אבל יש משהו כל כך נוגע בהגשה שאני, שכפי שאמרתי מאוד קשה לי לגעת בנושאים האלו, ממש אהבתי לראות.
אפשר למצוא אותה באתר: http://sockshare.net/watch/GLkbNy2x-atypical-season-1/episode-1.html
כאילו שאם אני אצפה בסרט או אסתכל על בן אדם זה יהיה איכשהו קשור אלי.
יש לנו בבית במשפחה איזה קטע עם זה לא יודעת להסביר אבל רק לאחרונה קלטתי שנו אז מה?
אז מה אם אסתכל על מישהו על הספקטרום, נו ו?
זה לא מדבק, זה בכלל לא קשור אלי...
אני לא יודעת להסביר למה באמת זה איזה משהו שהתפתח אצלי הפוביה הזאת אני רק יודעת שזה קשור למשפחה.
בעצם אני כן יודעת, הבן של אח של סבתא שלי הוא עם דיסלקציה קשה אבל גם בלי קשר בחור מאוד לא סימפטי.
ההורים שלו בחרו להתעלם מהקשיים שלו והעבירו אותו ביזע דם ודמעות תואר אפילו.
הבחור הזה הוא מריר ולא נעים, מפונק ועל הדרך עם הבעיות שלו (שלדעתי עם חינוך ויחס נכון יכלו שלא להיות כזה סיפור...) וככה גדלתי וזה השפיע עלי מחלה= רע מאוד!
בכל מקרה, למה אני בכלל כותבת את זה (זה משהו שאני מתביישת בו למען האמת..)
כי לאחרונה התחלתי לצפות בסדרה ואני מרגישה שאני פשוט חייבת להמליץ עליה ואני גם קצת גאה בעצמי שראיתי שהנושא שלה זה מישהו עם בעיה ולא נרתעתי אלא המשכתי לראות (זה משהו בשבילי).
למי שקרא את הספר המצוין "פרוייקט רוזי" The Rosie Project Novel by Graeme Simsion ‘ואהב יכולה להבטיח שזה ממתק גם.
אני לא יכולה להסביר אבל הסדרה הזאת שאמנם היא לדעתי מתוקה ומושלמת מדי ובטח רחוקה מהמציאות
אבל היא מעלה נושאים כל כך חשובים ועוטפת אותם אמנם בעטיפה יפה ואופטימית אבל יש משהו כל כך נוגע בהגשה שאני, שכפי שאמרתי מאוד קשה לי לגעת בנושאים האלו, ממש אהבתי לראות.
אפשר למצוא אותה באתר: http://sockshare.net/watch/GLkbNy2x-atypical-season-1/episode-1.html
אוגוסט 21, 2017
כמעט סיימתי לארוז לטיול לארץ!
זה לא שאני צריכה לארוז לזה אני פשוט צריכה להחזיר דברים כדי להקל עלינו בהמשך.
והקטע שכרגיל אני סוחבת מלא מתנות והכל יצא כבד מדי.
שלא כהרגלי נראה לי שאתחיל להוציא דברים...
גם אין לי רכבת ישירה ויש שני מעברים ולהרים כל פעם 20-22 ק"ג קצת מוגזם ועוד שבוע אחרי גרידה..
אין לי מושג למה אני מתרצת לעצמי, אני פשוט תמיד כל כך נחושה להביא או לעשות שזה מרגיש לי כמו לוותר...
בעקבות הצפיה והאהבה החדשה שלנו מאסטר שף (מכל מני מדינות אנחנו רואים גם ישראלי וגם אמריקאי)
M החליט לעשות חביתה מקושקשת נוסח גורדון רמזי, זה יצא ממממשששש טעים!!!!
סדרה שממש אהבתי לאחרונה, משעשעת על חיי הנישואין, הדינמיקה בין בני הזוג מצוינת לדעתי!
אני חושבת שככה בדיוק זה צריך להיות עם הומור, עם קריצה עם ציניות ובעיקר עם הרבה אהבה!
היה לי רעיון מגניב אתמול לתוסף לאתרי חיפוש או אפליקציה (ואולי כבר יש את זה בכלל???)
כיוון שבטח לא חסרים אנשים כמוני שהם יודעים מה הם אוהבים לעשות באופן כללי, יודעים איזה תכונות ומיומנויות יש להם אבל לא יודעים לחשוב על שמות תפיקידים ועבודות שיכולות להתאים למיומנויות כישורים + תחומי העניין שלהם
אפליקציה שאם מזינים בה את כל האפשרויות של תחומי העניין והכישורים מוציאה תפקידים אפשריים.
בשביל זה צריך לפרק תפקידים מכל המגזרים והתחומים לכישורים ותחומי עניין (זה אמור להיות קל כי
גם ככה מחפשים עובדים לפי מילות מפתח של כישורים) ולפתח אלגוריתם שמחבר בין הדברים!
אוגוסט 20, 2017
ראיתי את זה בפייסבוק וחשבתי כמה שזה נכון, מה שנראה כל כך ארוך אתמול אני בקושי זוכרת היום ואכן אנחנו יוצאים שונים מכל חוויה מטלטלת, מכל סערה. טובים יותר או פחות? בעיקר שונים.
לאט לאט ההורמונים נרגעים ואתם ההבנות, האנרגיות, מצב הרוח, הכל יורד לאט לאט, אני מרגישה שוב די מבולבלת.
מה עכשיו? כאילו כלום לא השתנה מצד אחד ומהשני הכל שונה,
עוד ניסיון לאוסף.
פתאום אני מתחילה להבין שאולי המטרות שלי בכלל לא היו נכונות, איך אפשר להציב בתור מטרה משהו שכמעט לא בשליטתי ועוד לצפות שזה יהיה מדד להצלחה או כישלון, אולי הלכתי במסלול לא נכון 3 שנים?
אז מה עכשיו בעצם?
להתחיל שוב? לוותר? להמשיך? לשנות? שוב צומת דרכים.
מפרקת משימות, שום דבר גדול, צעדים קטנים קטנים עד שאתחזק עד שארגיש בטוחה.
הדילמה של לנסוע לארץ לבקר או לא הייתה גדולה ועד עכשיו למרות שזה עוד 4 ימים אני מתלבטת אם עשיתי נכון.
אז נכון שזה בסה"כ שבועיים והיתרון זה שאשמח את אחי ואת המשפחה שלי ואפגוש חברים שאני אוהבת ושמתגעגעים אלי אבל זה יעשה לי טוב? אני אצליח להנות מכל זה באמת? אני אצליח לא להיות ב Pitty party עם עצמי כל שניה ולא להשוות ולא להסתכל?
אני יודעת שאני חייבת להרים את הראש כדי לראות שזה בסדר ושגם אם אראה הכל אני אצליח להתמודד עם זה
בדיוק כמו שלפני שבכלל החלטנו לנסות כמות העגלות וההריוניות ברחוב הייתה זהה להיום רק שלא הבחנתי בהן כי זה לא עניין אותי ואני יכולה לחזור ולא להבחין בהן כי אלו רק השדים בראש שלי ואני לא באמת מקנאה כי זה לא שלי, מה יש לי לקנא באנשים שאני לא מכירה בכלל, זאת האובססיה הזאת וההתעסקות שלי שקשורה גם לחוגים שבהם אני נמצאת ברחבי הרשת, חוגי מסכנות וה Pitty party.
זה כמו שכאשר גרתי עם חברה הכי טובה שלי שאז רק הפכנו להיות שותפות במעונות היא הייתה כל היום בוכה כמה שהיא שמנה שזה אגב לחלוטין לא נכון ולדעתי זה היה כדי שאגיד לה כמה שהיא יפה, מה שבאמת חשבתי ואמרתי על בסיס יומיומי ועודני אומרת.
העניין הוא שאחרי איזו חצי שנה, התחלתי לחשוב שגם אני שמנה וככה גם נראיתי לעצמי במראה למרות שזה היה די רחוק מהמציאות...
אני חושבת שאם אצליח לשים רגע את עניין ההתעסקות הזאת בצד אולי אני אגלה שזה לא באמת מפריע לי כמו שנדמה לי. שאולי בסדר העדיפויות שלי יש עוד דברים שאני יכולה להתרכז בהם ושהתפספסו בגלל המיקרו שאליו הכנסתי את עצמי. הרי תכלס, ממש לא מפריע לי ואפילו כייף לי להיות עם החברים שלי שיש להם ילדים ומה שמפריע לי זה בעיקר רגע הגילוי בפייסבוק. חברים שלי מאוד מאווד רגישים אלי ובחיים לא יגרמו לי לקנא (בכוונה) או יגידו משהו עוקצני או לא נעים על המצב אז בעצם הבעיה שלי היא עם אנשים לא מוכרים שאני רואה? עם הריונות וירטואליים עם תמונות שלא קשורות למציאות שלי?
כשיש לי בעיה אני כל כך מרוכזת בה שכל שאר הדברים מתפוגגים והמיקרו הזה הוא זה שגורם לכל העולם שלי להפוך לכדור קטן שמתבטא או שלא רק בעזרת מה שמפריע לי אולי הגיע הזמן להגדיל את זוית הראיה ולהסתכל בצורה רחבה יותר. אני כן מקבלת את זה שבגרמניה זה היה מבחינתי על גבול הבלתי אפשרי כי לא ראיתי איפה אני יכולה להשתלב מבחינת עבודה או להמציא את עצמי, נכון, זה לא תירוץ אבל אני באמת שלא מצאתי את עצמי ולא באו לי רעיונות גאוניים שיש מה לעשות אתם לצערי.
אני לומדת להגיד לעצמי, זה לא נורא, זה בסדר, זה לא אומר שבזבזת סתם זמן.
זה גם לא אומר שאת עצלנית ויכולת ולא עשית, זה פשוט מה שזה ואין לזה שום משמעות.
זה מביא אותי למחשבה, מה הלאה?
ומאוד קשה לי לענות על זה כי זה מחזיר אותי לשאלה של מה ארצה להיות כשאהיה גדולה שאין לי תשובה עליה..
אז כשהגענו לכאן התשובה הייתה אמא אבל זה לא קרה בינתים וזה משהו שיבוא על הדרך עם עוד דברים וזה בסדר, מקבלת. ועכשיו כשאנחנו עוד מעט עוזבים אני שוב שואלת את עצמי, מה הלאה? ומפחדת אפילו לענות כי אין לי מושג.
כל פעם שהתבקשתי לחשוב על זה הייתי דוחה את זה כי זה כל כך קשה ואם לא הבנתי את זה ב 32 שנים איך אבין עכשיו? אם ב 3 שנים שאני פה וציפיתי שתהיה לי איזו הברקה ולא הייתה אז למה שפתאום אדע?
אולי אם אפרק את זה לדברים יותר קטנים יהיה לי יותר קל מה הלאה?
- להגיד לבעלת הדירה שאנחנו מאריכים את החוזה עד סוף דצמבר
- שהבוסית של M תסכים שיעבוד מהארץ איזה חצי שנה
- לארוז את עצמינו ולחזור לארץ
- למצוא ל M עבודה טובה
- להתנחל אצל ההורים (עדיף שלי) עד שחמותי תפנה את הדירה אלא אם כן M ימצא עבודה
במרכז ואז נצטרך לחפש דירה שם
- לקנות הכל מ 0 ולבנות לנו חיים חדשים בארץ
- לחשוב מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול ולהתחיל לעבוד בכיוון
אז מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?
יש לי שני תארים בשרותי אנוש מאוניברסיטה (יופי טופי ממש יש מה לעשות עם זה..) וניסיון של 4 שנים בעבודה במח' הפרט. אני לא אוהבת את התחום הזה בכלל והיתרון היחיד פה זה היתרון שיש לתואר שני סתם כי יש אותו.
אז באיזה תחום בכלל לחפש?
מה שאהבתי בעבודה הקודמת היה זה שיכולתי לעזור לאנשים וכמובן זה שהייתי טובה מאוד במה שעשיתי, אני לומדת מהר ואני טובה במה שאני עושה, אני ראש גדול וברגע שהבנתי מה קורה אני מפתחת את התחום ומשפרת ומיעלת (זה קורה ברגע שאני באמת מקבלת ביטחון אחרי שהבנתי מה קורה ומה אני אמורה לעשות, עד אז אני עושה טעויות gracefully (נו זה כמו להתבלבל בכביש ואז להוציא מהארסנל את החיוך הכי מתוק שלי וישר נותנים לי להיכנס נו כי אי אפשר שלא...)..
אז אני לא יודעת במה בדיוק אני יכולה לעבוד ואין לי כיוון או תשוקה ברורה למשהו מסוים שזה ממש בעייתי..
מצד שני ברגע שאני לומדת תחום אני באמת ממש טובה במה שאני עושה ואם אני מתוגמלת כמו שצריך אז בכלל..
לכן הייתי רוצה לעבוד באיזה סטארטאפ קטן, אולי איזו חברה משפחתית כזאת ולהתעסק במלא דברים ולא באיזה אירגון ענק ולהיות בורג ושכל הרעיון שם זה לדרוך אחד על השני בשביל קידום.. זאת לא אני וזאת גם לא הדרך שלי..
אני אוהבת לעבוד בסביבה נעימה ומשפחתית, אני רוצה לעבוד במקום אנושי שאפשר לעזור ולתת ולשפר וליעל..
וכן, השכר חשוב לי, מה לעשות.. בגרמניה אנחנו מסוגלים להתקיים יופי ממשכורת אחת של אקדמאי ובארץ
צריך לפחות 2 כאלו בשביל להחזיק את הראש מעל המים (ואני לא מאלו שיש לה רק מותגים בארון ...)..
קראתי פה ושם פוסטים בקב' השונות של נשים שעשו הסבה למשהו ועכשיו החיים שלהן מדהימים!
הלואי שהייתי יכולה לעשות משהו כזה, הבעיה שהן לפחות יודעות מה הן רוצות או אוהבות ואני.. לא ממש... או ממש לא...
כאילו אני יכולה לעשות כמובן הסבה להוראה (תחומי ההסבה העיקריית שראיתי הם הוראה, סיעוד ועו"ס) אבל אני לא בטוחה שזה חכם.
סבתא שלי מורה ותמיד התנגדתי לתחום למרות שאני חושבת שהייתי יכולה להיות טובה בזה מאוד.
ילדים מאוד אוהבים אותי, זה נבדק לא פעם ואני אותם והם מרגשים אותי והייתי אולי אפילו שמחה להיות מורה בביה"ס יסודי, אבל..
להקדיש עכשיו שנתיים ללימודים, להשקיע זמן וכסף כדי לקבל אחר כך משכורת רעב אם בכלל...
זה תחום שאיבד מהשם שלו ולא הייתי רוצה שכל מי שאני מכירה יחשוב "היא יכלה כל כך הרבה יותר..." מה לעשות כן איכפת לי מה יגידו..
ויש בזה יעוד ואני רואה את עצמי מאוד מצליחה בזה אבל אני לא בטוחה שזה שווה את המאמץ כי יכול מאוד להיות שאחרי מעט זמן אמצא את עצמי שוב תוהה האם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים.
בצבא הייתי מדריכת נוער בכפרים דרוזים (הבת הראשונה שהכניסו לשם כי היה חסר חייל וזאת הייתה הצלחה של ממש, כולם היו בהלם) אבל שם הבנתי שאני לא בטוחה שזה הכיוון שלי ושבא לי לעשות משהו מגניב וגדול ורציני..
אז זהו, אני בנק' ההתחלה שוב ואולי יום אחד יתגלה לי בחלום מה אני באמת רוצה ואוהבת לעשות...
יש לי שני תארים בשרותי אנוש מאוניברסיטה (יופי טופי ממש יש מה לעשות עם זה..) וניסיון של 4 שנים בעבודה במח' הפרט. אני לא אוהבת את התחום הזה בכלל והיתרון היחיד פה זה היתרון שיש לתואר שני סתם כי יש אותו.
אז באיזה תחום בכלל לחפש?
מה שאהבתי בעבודה הקודמת היה זה שיכולתי לעזור לאנשים וכמובן זה שהייתי טובה מאוד במה שעשיתי, אני לומדת מהר ואני טובה במה שאני עושה, אני ראש גדול וברגע שהבנתי מה קורה אני מפתחת את התחום ומשפרת ומיעלת (זה קורה ברגע שאני באמת מקבלת ביטחון אחרי שהבנתי מה קורה ומה אני אמורה לעשות, עד אז אני עושה טעויות gracefully (נו זה כמו להתבלבל בכביש ואז להוציא מהארסנל את החיוך הכי מתוק שלי וישר נותנים לי להיכנס נו כי אי אפשר שלא...)..
אז אני לא יודעת במה בדיוק אני יכולה לעבוד ואין לי כיוון או תשוקה ברורה למשהו מסוים שזה ממש בעייתי..
מצד שני ברגע שאני לומדת תחום אני באמת ממש טובה במה שאני עושה ואם אני מתוגמלת כמו שצריך אז בכלל..
לכן הייתי רוצה לעבוד באיזה סטארטאפ קטן, אולי איזו חברה משפחתית כזאת ולהתעסק במלא דברים ולא באיזה אירגון ענק ולהיות בורג ושכל הרעיון שם זה לדרוך אחד על השני בשביל קידום.. זאת לא אני וזאת גם לא הדרך שלי..
אני אוהבת לעבוד בסביבה נעימה ומשפחתית, אני רוצה לעבוד במקום אנושי שאפשר לעזור ולתת ולשפר וליעל..
וכן, השכר חשוב לי, מה לעשות.. בגרמניה אנחנו מסוגלים להתקיים יופי ממשכורת אחת של אקדמאי ובארץ
צריך לפחות 2 כאלו בשביל להחזיק את הראש מעל המים (ואני לא מאלו שיש לה רק מותגים בארון ...)..
קראתי פה ושם פוסטים בקב' השונות של נשים שעשו הסבה למשהו ועכשיו החיים שלהן מדהימים!
הלואי שהייתי יכולה לעשות משהו כזה, הבעיה שהן לפחות יודעות מה הן רוצות או אוהבות ואני.. לא ממש... או ממש לא...
כאילו אני יכולה לעשות כמובן הסבה להוראה (תחומי ההסבה העיקריית שראיתי הם הוראה, סיעוד ועו"ס) אבל אני לא בטוחה שזה חכם.
סבתא שלי מורה ותמיד התנגדתי לתחום למרות שאני חושבת שהייתי יכולה להיות טובה בזה מאוד.
ילדים מאוד אוהבים אותי, זה נבדק לא פעם ואני אותם והם מרגשים אותי והייתי אולי אפילו שמחה להיות מורה בביה"ס יסודי, אבל..
להקדיש עכשיו שנתיים ללימודים, להשקיע זמן וכסף כדי לקבל אחר כך משכורת רעב אם בכלל...
זה תחום שאיבד מהשם שלו ולא הייתי רוצה שכל מי שאני מכירה יחשוב "היא יכלה כל כך הרבה יותר..." מה לעשות כן איכפת לי מה יגידו..
ויש בזה יעוד ואני רואה את עצמי מאוד מצליחה בזה אבל אני לא בטוחה שזה שווה את המאמץ כי יכול מאוד להיות שאחרי מעט זמן אמצא את עצמי שוב תוהה האם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים.
בצבא הייתי מדריכת נוער בכפרים דרוזים (הבת הראשונה שהכניסו לשם כי היה חסר חייל וזאת הייתה הצלחה של ממש, כולם היו בהלם) אבל שם הבנתי שאני לא בטוחה שזה הכיוון שלי ושבא לי לעשות משהו מגניב וגדול ורציני..
אז זהו, אני בנק' ההתחלה שוב ואולי יום אחד יתגלה לי בחלום מה אני באמת רוצה ואוהבת לעשות...
אוגוסט 17, 2017
אני אחרי
עשיתי וחזרתי כדי לספר...
אתמול הייתה הגרידה, למזלי עבר בקלות מפתיעה.
בלעתי 2 כדורי ציטוטוק (נשמע כמו משהו שסרסי הייתה זורקת לכם ליין כי היא לא מחבבת אתכם) ולפי התחזיות
של מי שעברה את זה הייתי אמורה לסבול מכאבים, התכווצויות ודימומים. אולי כיוון שבלעתי אותן ולא הנחתי מתחת ללשון (ככה עושים בארץ) זה לא ממש השפיע כנראה כי לא קרה בעצם כלום ואני רק מקווה שזה עשה את הפעולה אותה היה אמור לעשות (לרכך את צואר הרחם כדי לא לפגוע בו בגרידה).
אני ידועה כמי שדברים שבאים לה דרך הבטן לוקח להם מלא זמן, התנסתי בזה בהולנד... סרט רע...
לאחר מכן הגענו לקליניקה, למזלי הפקידה הממש לא נעימה שלא הסכימה לדבר אנגלית ועוד הוסיפה על זה
והתחילה לדבר גרמנית מהירה במיוחד כי ככה אני בטח כן אבין מה היא רוצה...
מצאה מישהי שכן הסכימה (אני סולחת לילדה הסנובית הקטנה, היא עוד תחטוף מספיק כאפות בחיים ותתרכך, או שתגמור עם הרבה חתולים ופרצוף חמוץ.. טוב אולי זאת לא ממש סליחה אבל היא ממש עצבנה אותי עם הגישה שלה והפרצוף החמוץ, צנונית גרמניה קטנה)...
בכל מקרה, הבחורה השנייה שהסתבר שהיא מתמחה שם הייתה הורסת מצחוק, היא קלטה שאני דוברת רוסית ועזרה לי למלא את כל הניירת, עכשיו, כיוון שהיא נולדה בגרמניה ועם ההורים מדברת בעיקר גרמנית ורק עם הסבתא רוסית הייתה לה דרך ממש מצחיקה להגיד דברים.
אני לא אוכל באמת לתרגם את זה לעברית אבל משהו בסגנון של "נו הזה, הגברבר (מוז'יק) הזה שאתך,
הוא זה שאוסף אותך בסוף?"
אחרי מילוי הניירת הגיעה המרדימה שהייתה מאוד נחמדה ואמהית והזכירה לי מרצה אחת שהייתי אצלה (גם סיפור, החלטתי שאני לא הולכת למרצה ערבי בשעות הבוקר כי הוא נוטה שמאלה מדי והייתי בטוחה שאחזור טעונה מאוד מההרצאות ורציתי חוות דעת אובייקטיבית על האירועים אז הלכתי לאותו הקורס בשעות הערב עם מרצה מקסימה שהציגה את הדברים בצורה אובייקטיבית ככל הניתן בלי להכניס את הדעות שלה לנושא).
המרדימה הסבירה לי הכל וגם כיוון שכבר עברתי הרדמה מלאה לפני שנה וחצי כבר ידעתי איך זה עובד.
לא ממש מבינה האמת למה אנשים כל כך מפחדים מהרדמה מלאה, כאילו זה בטח לא הכייי בריא אבל לא יודעת אם כזה נורא..
לאחר מכן דיברתי עם הרופא, פריץ כזה שנראה מקצועי אז זה הספיק לי כי המרדימה הייתה מספיק אמפתית אז לא היה איכפת לי.
וזהו, נכנסנו לחדר.
לעומת החדר בביה"ח שזה כמו בסרטים, חדר לבן שהביאו אותי אליו באלונקה ומעל המיטה זרקור ענק ושעון ממול משהו מאוד לא נעים, פה היה חדר נעים מלא מכשור אבל בכלל לא מאיים...
שמו אותי על מין מיטה בתנוחת עוף ממולא והמתמחה של המרדימה חוררה אותי... למזלי, אחרי כמה ד' המרדימה קלטה שמשהו לא בסדר! מסתבר שהחומר לא עובר טוב או משהו כזה וחוררה אותי במקום ממש מוזר שלא ידעתי שיש שם וריד בכלל ואמרה שאם לא היו מסדרים את זה... עזבו...
בכל מקרה תוך שניות הרגשתי טשטוש והדבר הבא שאני רואה זה שאני באמבולנס ומטפלים בי ומשהו קורה...
התעוררתי ושאלתי מייד אם היו סיבוכים, אמרו לי שהכל עבר טוב מאוד.
ברגע שהתעוררתי באו לי מלא מחשבות חיוביות ממש הצפה, שאיזה יופי שאני אחרי, שלא כאב ועבר ממש בקלות,
שהכל יסתדר ואנחנו נהיה בסדר וזאת עוד מהמורה על הדרך אבל הינה עברתי בתוך זה ויצאתי שלמה וזה מה שחשוב.
שהתחזית שלי שהעולם יפול לא קרתה והכל יופי טופי ועוד מיני מחשבות כמו כמה אני מודה על הדברים שכבר יש לי...
זה החזיר אותי להרצאה שדיברתי עליה בפוסט שעבר ושמצאתי
אחת המעניינות שראיתי מאוד מומלץ!
https://www.ted.com/talks/dan_gilbert_asks_why_are_we_happy
האושר הסינטטי, זה ממש מסביר את ההרגשות החיוביות שלי לאחרונה אני חושבת.
ובעצם מה איכפת לי אם זה סינטטי או אמיתי, בשורה התחתונה טוב לי וזה מה שחשוב..
חדר ההתאוששות היה נחמד האחות (בחורה צעירה בת 23 ממש חמודה) שישר זרמנו וקשקשנו כאילו אנחנו מכירות שנים סיפרה לי את כל קורותיה, זה היה משעשע, תוך איזה 20 ד' שחררו אותי לחופשי.
האחות הרוסיה ששאלתי אותה לגבי המעבדה הגנטית אמרה בגאוה שהיא עצמה לקחה הכל לשם ושהיא בטוחה שיהיו תוצאות מהר כי הרי לא יתנו לזה לנבול, בכל זאת... חחח הדרך שלה לתאר את זה הייתה ממש הזויה/מצחיקה..
היא גם אמרה ל M בשמחה שהכל עבר פשוט מצוין חחח שזה מצחיק כי את לא מודיעה לו שנולדה לו בת או משהו...
בכל מקרה, M פגש אותי בחדר ההמתנה וכשחיכינו למונית הוא סיפר לי שעבר לו בסדר גמור ושאמנם הוא קצת השתעמם וכואב לו הגב מהישיבה אבל היה לגמרי נסבל והוא מרגיש בסדר גמור חחח
נו יש על ההומור שלו?!
חזרנו הביתה וכיוון שהייתי בצום כל הבוקר M החמוד הלך לחנות והביא מלא אוכל ופיצות!
ראינו מלא שטויות וביניהן את הריאליטי (אנחנו חולי ריאליטי טראש) זוג מנצח vip, ונכון שזה כאילו טראש אבל הגעתי למסקנה שזו תכנית נהדרת לראות כזוג, רואים את הפעילויות, מקשקשים משווים, שואלים אחד את השני שאלות ומגלים דברים אחד על השני תוך כדי. יש הרבה מה ללמוד שם על יחסי זוגיות ואהבנו את כל הזוגות ואלו שלא הם דוג' גם מצוינת שאפשר ללמוד ממנה מה לא.
אז כן אני חושבת שזאת תכנית מעשירה לזוגות גם אם היא נראית כמו טראש לגמרי.
אחר כך עוד ראינו את הפרקים של משחקי הכס שהודלפו, זה בכלל היה בונבוניירה! האמת שהעונה ממש לא רעה
ולמרות שהתחילו לדעתי ממש חלש בשני הפרקים הראשונים המשיכו יפה הרבה יותר טוב מהשתיים הקודמות.
זהו בעצם.
פיסית אני מרגישה טוב, קצת דימומים וחולשה אבל שום דבר שלא יעבור תוך 24-48 שעות אני מקווה.
הא והזמנתי ברגע האחרון כרטיסים לארץ!!! בהתחלה לא רציתי אבל אז החלטתי שאם אזמין רק לשבועיים גם אפתיע
את אחי בטקס סיום הקורס שלו בצבא שהוא מאוד מתרגש ממנו וגם אהיה ביום ההולדת של אבא שלי שחוזר מרוסיה
שבוע אחרי שאני מגיעה.
סיפרתי רק לחברים הממש קרובים על מה שקרה ואפילו לא להורים (כי הם ממש לא עוזרים אלא להיפך במקרים האלו) ובהתחלה חשבתי מה עכשיו אסע ואז אתבאס כי בדיוק נולדה לאחד מהם בת 3 ולשני גם יש תינוק וזה...
אבל אז ראיתי את ההרצאה:
והחלטתי שאני כן מוכנה ויכולה להתמודד עם זה, אלו חברים יקרים שאני מאוד אוהבת והם סופר מפרגנים ואין סיבה
שארגיש לא בנוח במיוחד שאני מאוד אוהבת ילדים..
אז קבעתי כבר תור למספרה, שיננים (אקבע גם רופאת נשים), קבעתי עם כמה חברים ממש טובים וכמובן כל הכייף עם המשפוחה שאין להם מושג שאני באה להפתיע ולפנק אותם, קניתי מלאאאא מתנות ואני מאוד מתרגשת כבר!
טוב, עוד סרטון קצר וחמוד שראיתי לאחרונה ושבגינו M בחיים יותר לא ישאב...
אוגוסט 13, 2017
כל כך מגוחך אבל אני מרגישה שביומיים האחרונים אני כאילו אחרי כבר
אין שום סימנים וכלום כאילו כלום לא היה ואני בכלל לפני כל ההליך הרפואי...
מחר בדיקת דם וברביעי כל הבלאגן, מקווה שיעבור מהר ובשלום.
אני חושבת שהיה לנו מזל שהדברים קרו בסדר הזה כי כנראה שכיוון שכבר הייתה בראש החוויה הקודמת והפעם
זה היה הרבה פחות דרמטי (בלי כאבים בתי חולים וכו'...) זה הרגיש עצוב אבל הרבה פחות טראומטי ונורא.
כמו ההרצאה ההיא בטד על מהו אושר שהראו מה שכתבו אנשים ואז גילו באילו נסיבות הם כתבו את זה וזה היה משהו
בסגנון של "הדבר הכי טוב שקרה לי" שכתב מישהו שזוכה אחרי שישב המון שנים בכלא בטעות...
אז אמנם אנחנו לא מאושרים כמובן אבל אני יודעת שיכל להיות הרבה יותר גרוע ואיכשהו זה מעודד!?
גם התגובות שלי לחלוטין לא פרופורציונליות לסיטואציה, כאילו לא אני מחליטה מה הן יהיו אלא הן פשוט שם..
ביום שגילינו כן, היינו שבורים והכל ועל הפנים אבל כבר יומיים למחרת רגע אחד אני חושבת בשביל מה בכלל אני קמה בבוקר ושני רגעים לאחר מכן מקבלת זבנג של אנרגיה ומנקה את כל הדירה כאילו פסח ומתלהבת מהתוצאה ומרגישה ממש טוב...
גם היום, כאילו על פניו אני אמורה להיות בדיכאון, פאקינג פעם שנייה אחרי מלא זמן וכל הסיפור הנלווה ומה יהיה והכל...
וההורמונים שלי אני מניחה מסדרים את הקלפים אחרת לגמרי ומעלים אותי, לא לרמת הי שממנו תמיד יש ירידה אבל
לרמה נורמלית כאילו הכל רגיל וטוב שלא מתאימה תכלס לסיטואציה..
מאוד מוזר...
איך אפשר לחוש הקלה בכזאת סיטואציה או אנרגיות!?
אני עדיין לא יודעת מה אני עושה עם החיים שלי, המטרה שהצבתי לעצמי לשהות כאן התנדפה ולא מרצון, לא עשיתי שום דבר בעל ערך שאפשר לספר עליו במהלך השהות פה (על פניו בזבוז זמן) ובגדול אני חוזרת ככישלון אחד גדול ואם ישאלו אותי אז ממש לא אדע אפילו איך ליפיף את השהות שלי כאן חוץ מזה שמאוד החכמתי ולמדתי כמה וכמה קורסים בביה"ס למדעי החיים.. יש לי את זה ביותר בולשיט?
אפשר לתלות את זה בשרותים לצד שני התארים שלי במדעי הדשא...
יותר מזה, אין לי שום רצון לחזור למקצוע שלי (משאבי אנוש- התעסקתי בפרט) ואין לי מושג למה אני יכולה לעשות הסבה (ראיתי אפשרות של עו"ס, הוראה וסיעוד ששום דבר מהם לא קוסם לי כי זה להשקיע שנתיים עכשיו כדי להיות מובטלת...) אני יודעת שמי שייקח אותי לעבודה ויתגמל כראוי (אני אף פעם לא קופצת מעל הפופיק רק רוצה שהמשכורת תהיה מקבילה להשקעה שלי זה הכל לא מבקשת יותר ממה שמגיע לי..) יהנה מאוד כי יש לי המון לתת אני רק לא יודעת באיזה תחום...
בקיצור, כל ה to do ידחסו עכשיו לאותו הזמן (למצוא עבודה ולנסות לפתח קריירה ולהביא ילדים...) ובמקום שהייתי נהנת מהתהליך זה יהפוך לצ'וקומוקו אחד גדול בלי שעות שינה ובלי שום הנאה, ואלה יופי...
וכל זה בהנחה שמשהו מזה בכלל יתחיל להתקדם כי בינתים זה לא ואני גם לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה..
מרגישה בעיקר useless..אבל הי לפחות הדירה נקיה לשם שינוי...
אין שום סימנים וכלום כאילו כלום לא היה ואני בכלל לפני כל ההליך הרפואי...
מחר בדיקת דם וברביעי כל הבלאגן, מקווה שיעבור מהר ובשלום.
אני חושבת שהיה לנו מזל שהדברים קרו בסדר הזה כי כנראה שכיוון שכבר הייתה בראש החוויה הקודמת והפעם
זה היה הרבה פחות דרמטי (בלי כאבים בתי חולים וכו'...) זה הרגיש עצוב אבל הרבה פחות טראומטי ונורא.
כמו ההרצאה ההיא בטד על מהו אושר שהראו מה שכתבו אנשים ואז גילו באילו נסיבות הם כתבו את זה וזה היה משהו
בסגנון של "הדבר הכי טוב שקרה לי" שכתב מישהו שזוכה אחרי שישב המון שנים בכלא בטעות...
אז אמנם אנחנו לא מאושרים כמובן אבל אני יודעת שיכל להיות הרבה יותר גרוע ואיכשהו זה מעודד!?
גם התגובות שלי לחלוטין לא פרופורציונליות לסיטואציה, כאילו לא אני מחליטה מה הן יהיו אלא הן פשוט שם..
ביום שגילינו כן, היינו שבורים והכל ועל הפנים אבל כבר יומיים למחרת רגע אחד אני חושבת בשביל מה בכלל אני קמה בבוקר ושני רגעים לאחר מכן מקבלת זבנג של אנרגיה ומנקה את כל הדירה כאילו פסח ומתלהבת מהתוצאה ומרגישה ממש טוב...
גם היום, כאילו על פניו אני אמורה להיות בדיכאון, פאקינג פעם שנייה אחרי מלא זמן וכל הסיפור הנלווה ומה יהיה והכל...
וההורמונים שלי אני מניחה מסדרים את הקלפים אחרת לגמרי ומעלים אותי, לא לרמת הי שממנו תמיד יש ירידה אבל
לרמה נורמלית כאילו הכל רגיל וטוב שלא מתאימה תכלס לסיטואציה..
מאוד מוזר...
איך אפשר לחוש הקלה בכזאת סיטואציה או אנרגיות!?
אני עדיין לא יודעת מה אני עושה עם החיים שלי, המטרה שהצבתי לעצמי לשהות כאן התנדפה ולא מרצון, לא עשיתי שום דבר בעל ערך שאפשר לספר עליו במהלך השהות פה (על פניו בזבוז זמן) ובגדול אני חוזרת ככישלון אחד גדול ואם ישאלו אותי אז ממש לא אדע אפילו איך ליפיף את השהות שלי כאן חוץ מזה שמאוד החכמתי ולמדתי כמה וכמה קורסים בביה"ס למדעי החיים.. יש לי את זה ביותר בולשיט?
אפשר לתלות את זה בשרותים לצד שני התארים שלי במדעי הדשא...
יותר מזה, אין לי שום רצון לחזור למקצוע שלי (משאבי אנוש- התעסקתי בפרט) ואין לי מושג למה אני יכולה לעשות הסבה (ראיתי אפשרות של עו"ס, הוראה וסיעוד ששום דבר מהם לא קוסם לי כי זה להשקיע שנתיים עכשיו כדי להיות מובטלת...) אני יודעת שמי שייקח אותי לעבודה ויתגמל כראוי (אני אף פעם לא קופצת מעל הפופיק רק רוצה שהמשכורת תהיה מקבילה להשקעה שלי זה הכל לא מבקשת יותר ממה שמגיע לי..) יהנה מאוד כי יש לי המון לתת אני רק לא יודעת באיזה תחום...
בקיצור, כל ה to do ידחסו עכשיו לאותו הזמן (למצוא עבודה ולנסות לפתח קריירה ולהביא ילדים...) ובמקום שהייתי נהנת מהתהליך זה יהפוך לצ'וקומוקו אחד גדול בלי שעות שינה ובלי שום הנאה, ואלה יופי...
וכל זה בהנחה שמשהו מזה בכלל יתחיל להתקדם כי בינתים זה לא ואני גם לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה..
מרגישה בעיקר useless..אבל הי לפחות הדירה נקיה לשם שינוי...
אוגוסט 11, 2017
אתמול עבר וגם היום יעבור וכל זה בעוד כמה זמן יישאר זיכרון רחוק, זה לא יישכח זה רק יצטלק.
M היה מהמם אני לא זוכרת אותו ככה פעם קודמת וזאת מתנה שהביא איתה ההריון הזה, זה הוציא ממנו משהו נוסף, אזושהי אמפתי, איזושהי רגישות אחרת שתמיד התלוננתי שאין לי מספיק ממנה ולמזלי הפעם קיבלתי מנה גדושה.
אם היו שואלים אותי לפני יומיים מה אם.. הייתי אומרת שזה יהיה סוף העולם ואין שום סיכוי שאצליח להתאושש מזה.
אתמול, על המדרגות שמובילות למרפאה בעודנו יושבים ומתחבקים חשבתי לעצמי פתאום, ואו העולם לא נפל, למעשה כלום לא השתנה, הרחוב נראה אותו הדבר, אפילו יש שמש וגם אנחנו לא נעלמנו כמו שחשבתי שיקרה, זה עוד משהו שקרה. מסתבר שהפחד הרבה יותר גדול מהמציאות ובמציאות לא הרבה משתנה אולי רק קצת אנחנו.
החודש הארוך הזה של החרדות והתקוות נמחק והפך לשנייה, התוכניות שבכל זאת התבשלו בראש הפכו לכדור שעף לפח בלי יותר מדי התרגשות למרות שהייתי בטוחה שדווקא זה הכי קשה אבל פתאום זה כמו להפוך דף כי פשוט אין לי אופציה אחרת, אף אחד לא שאל אותי.
המחשבה השנייה שלי הייתה איזה מזל שעכשיו ולא בעוד חודש או יותר...
הבעיה שעכשיו אני צריכה לחכות שבוע להליך הרפואי (שגם זה בעבר לא הבנתי איך נשים מסתובבות עם משהו מת בתוכן!?) כי אין להן ברירה זה למה! כי קבעו להן תור רק לשבוע הבא וכי גם ככה הן מסתובבות כבר שבועיים
אז מה זה עוד שבוע!? כבר הייתי בהליך הזה, אני לא ממש חוששת רק מקווה שיעשו את זה טוב ושיעבור מהר וטוב כדי שנוכל להמשיך או לפחות להתקדם.
הקושי מלווה בהקלה מסוימת כי היה כל כך קשה להיות בכל המתח והחרדות האלו ועוד לחשוב שזה יהיה ככה 9 חודשים, עכשיו לפחות יש ודאות כלשהי, מפתיע אבל זה קצת הוריד מהלחץ.
הרופאה הפנתה אותנו גם לבדיקה גנטית, אבל יש תור רק בנובמבר..
לא שאני חושבת שיש קשר אבל כמובן שעדיף לשלול.
אני די סגורה על זה שזה היה צרוף מקרים מצער אבל כן אבקש לבדוק מה שהם יכולים אחרי הגרדה.
פחדתי שאם יקרה משהו אני לא ארגיש שאני מסוגלת לחזור לארץ בתור "כישלון" זאת הייתה המשימה היחידה שנתתי לעצמי, לחזור בידיים מלאות, זאת הייתה המטרה שלי בזמן שלנו פה והינה אנחנו 3 שנים אחרי ולא הרבה השתנה..
מה שכן כבר לא איכפת לי, נחזור איך שנחזור אבל הגיע הזמן לחזור.
אני מניחה שזה לא משנה את התכנית ואני עדיין רוצה שבדצמבר נתחיל לזוז מפה, נראה איך זה יתאפשר מבחינתו של M. אני חושבת שגם עבורו יותר קשה לחפש עבודה בארץ מכאן לכן התכנית נשארת כשהייתה.
אתמול הסתכלתי על M בלילה והבנתי שממש לא משנה לי מה יקרה, כל עוד אנחנו יחד אני יכולה להתגבר על הכל.
הוא הכוח, האהבה שלי וזה כל מה שצריך.
ובכל זאת, מדהים איך מסתגלים לכל מצב מחוסר ברירה, אני מבינה שאני לא היחידה ש"נבחרה" להיות במצבים האלו ובקב' השונות אני מגלה כמה כמוני עוד יש אבל יש גם כל כך הרבה שאין להן שמץ של מושג מה זה בכלל,
למה אני לא חלק מהן???
טוב, עכשיו צריכה לזוז למרפאה לקבל כדורים ולהבין מה הולך לקרות ביום רביעי..
האחות נשמעה מאוד נחמדה זרמנו בטלפון, לפחות זה..
אוגוסט 10, 2017
שוב!?
הלכנו (היום כבר יחד עם M) לבדיקת הדופק ופתיחת התיק..
הרופאה מאוד הצטערה להודיע לנו שאני בשבוע 8 ושאין דופק, ביקשה לקבוע לנו גרידה לשבוע הבא.
אני לא מאמינה ששוב פעם זה קורה.
הייתי בטוחה שהפעם זה יסתדר, הייתה לי אינטואיציה כל כך חזקה שהכל בסדר הפעם...
אני לא מבינה איך קמים מזה
הרופאה מאוד הצטערה להודיע לנו שאני בשבוע 8 ושאין דופק, ביקשה לקבוע לנו גרידה לשבוע הבא.
אני לא מאמינה ששוב פעם זה קורה.
הייתי בטוחה שהפעם זה יסתדר, הייתה לי אינטואיציה כל כך חזקה שהכל בסדר הפעם...
אני לא מבינה איך קמים מזה
אוגוסט 07, 2017
עוד יום ועוד יום ועוד יום...
אני נעה בין מצב רוח מעולה ואופטימיות בימים שמשיים לחרדות וסרטים הזוים בימים האפורים.
השבוע מהבחינה הפיסית היה מצוין, הכל נראה תקין ובריא טפו טפו טפו בלי סיבות לדאגה וקיוויתי שאצליח להשתחרר גם בראש ולהניח לעצמי קצת הרי אין סיבה ממשית לדאוג אז מה הסיפור.
למחשבות שלי היה רצון משלהן והיו ימים ששקעתי בלופים של פחדים שגרמו לי להצטנף איפשהו בפינה, להתכסות בשמיכה ולחכות שזה ירפה ממני כבר ולזה נוסף ייאוש שאני לא יכולה לבלוע איזה כדור פלא שיגרום לכל זה להעלם.
M היה גיבור אמיתי, תפס אותי כשהרגיש שאני שוקעת, האכיל, טייל, טיפל, מורידה בפניו את הכובע.
היום חברה טובה ילדה ואני מאוד מאוד שמחה בשבילם אבל להגיד שזה לא צובט לי?
פעם שעברה ברגע שגיליתי על ההריון נהייתי אדישה לכל מה שקורה לאחרים אבל אז לא תיארתי לעצמי שזה יכול להשתבש ועכשיו אני איכשהו מתקשה בכלל לגרום לעצמי להאמין שזה קורה מהפחד ומזה שאני לא יודעת איך אקום מזה אם משהו יקרה.
תיארתי לעצמי שיהיו פחדים וחרדות אבל לא חשבתי שברמה שזה יכאיב לי לנשום.
יש את המשפט של לורד בייליש (משחקי הכס עונה 7 פרק 3) שמסתובב לי בראש כל הזמן:
"Don't fight in the North or the South. Fight every battle everywhere, always in your mind. Everyone is your enemy, everyone is your friend. Every possible series of events is happening all at once. Live that way and nothing will surprise you. Everything that happens will be something that you've seen before."
אנחנו מדברים אמנם על העתיד ויוצאים מנק' הנחה שהכל יהיה בסדר אבל גם מאוד נזהרים וככה די קשה לבנות תכנית.
M עכשיו מחפש במרץ עבודה בארץ והבוס שלו מקסים ממש ומנסה לעזור לו אבל אני מתחילה להבין שאם לא נשים לעצמינו תאריכי יעד דברים לא יזוזו לא משנה מה.
המטרה כרגע זה לשכנע את הבוסית שלו לאפשר לו לעבוד מהארץ איזה חצי שנה בתשלום וזה ישחרר את הלחץ ויתן לו זמן למצוא עבודה.
הפנטזיה שלנו היא לחזור בדצמבר, אני אהיה חודש שישי טפו טפו טפו חמסה שום בצל חחחח
וזה כבר על הגבול שאף אחד לא יבטח אותי בטיסה לכן אמצע סוף דצמבר זה כבר גבולי אפילו.
4 חודשים לדעתי זה זמן הגיוני להתאפס ואני הכי רוצה בעולם שדברים יזרמו כמו שאנחנו מקווים לשם שינוי.
בגזרת הסימפטומים אני לא רואה משהו ממש מיוחד, בטן הייתה לי קצת עוד הרבה לפני ואני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה יצאה כי גם כשהכנסתי את עצמי להריון בכוח הרצון והמחשבה היא "יצאה" אבל כן, מי שמסתכל עלי יכול להגיד שיש בטן בירה לפחות חחח
אני חושבת שזה קשור להיותי פאקמן שטוחן מלאאאא נו מה אני אעשה אני רעבה אבל אני משתדלת לאכול דברים בריאים למען האמת וגם בודקת שינויים במשקל אז נראה לי שזה בסדר.
מלא פיפי אבל כבר לא באמצע הלילה וכבר לא ממש מוקדם בבוקר אז נראה לי שזה התנרמל קצת.
אני חושבת שאני פחות עייפה אבל זה קשור נטו למזג האויר בימים אפורים אני חצי בן אדם.
מה שכן אני מתרגשת ובוכה מכל דבר! אם זאת פרסומת או מישהי שהעבירו ברוצים לרקוד, ה-כ-ל!
וזהו בגדול בחילות אין לי כל כך, ממש בקטנה ואני מרגישה ממש טוב טפו טפו טפו.
השבוע יש לנו את ה-בדיקה הפעם זה עם הרופאה הקבועה שלי וגם M יצטרף אלי ככל הנראה ואני מקווה שהיא תודיע לנו שהכלתקין ומצוין.
ואם כן אז יפתחו לנו תיק רשמי וזה יהפוך למשהו יותר ממשי.
השלב הבא יהיה כנראה שקיפות עוד חודש אבל גם על זה צריך לברר ואני מרגישה שהכי בא לי להיות בטרימסטר שני.
אני מרגישה שזה כמו לצלוח איזו תחנה ראשונה שמשם דברים יותר הגיוניים ומשם כבר מתייחסים לזה כהריון באמת..
נראה לי שעד איזה שבוע 14 הכל כזה בכאילו ואז כבר באמת.
זה היה החודש הכי ארוך בחיים שלי, חד וחלק.
אני לא מצליחה לראות בזמן האחרון סרטים וסדרות אלימות ברמה יוצאת דופן אז ראיתי משהו מטומטם אבל חמוד להפליא! הדבר הכי קשה בסיפור הזה היה הפנים של רנה זלווגר, למה???? את היית כל כך יפה למה עשית את הזוועה הזאת לעצמך????
ממש כאב לי שזה מה שעוללו לה, היא לא דומה לעצמה בכלל :( אוף!
הא ודוקטור מקדרימי מהאנטומיה של גריי כמובן, אפשר תאומים ממנו ומ M בו זמנית???
בכל מקרה בכיתי מלא, הפתעה!
סדרה מטומטמת לחלוטין שאני מאוד נהנת ממנה בימים אלו: "The crazy ones"
רובין ויליאמס! ואו הוא פשוט קורע! למה, למה הוא לא איתנו יותר? זה כל כך עצוב, כזה אדם מוכשר ואו...
הוא גורם לי לבכות בכל סצינה שנייה והוא מרגש אותי ומחזיר אותי לספר הנפלא What Dreams May Come Richard Matheson שקראתי לפני המון שנים וקרע אותי פשוט ולכן פחדתי לקרוא אותו שוב כדי לא להרוס. את הסרט לא ראיתי אבל אפילו הטריילר עכשיו גרם לי לבכות. רובין ויליאמס שיחק בתפקיד הראשי בסרט על פי הספר.
השחקן הזה גם מחזיר אותי לתק' שהגענו לארץ וההורים שלי גילו את נפלאות השכרת הסרטים בוידאו.
היינו רואים עם אבא שלי "mrs Doubtfire" ואבא שלי היה צוחק כל כך חזק שהיו יוצאות לו נחירות ואמא שלי הייתה צועקת עליו שירגע מהמטבח חחחחח אז כמובן שכאשר הכל מדובב בקול אחד עם אף סתום זה פחות מרשים אבל כל כך נהננו ממנו!
חזרתי גם לקרוא את הספר השלישי בסדרת טרילוגיית המאה של קן פולט "Edge of eternity" יותר נכון מצאתי
אאודיובוק כי קצת הציק לי לקרוא את זה משום מה. אמנם לא מצאתי בחינם אבל יש באמאזון קטע שאפשר להרשם לחודש ניסיון חינם ולהקשיב לספר, רק חשוב לבטל עוד חודש אחרת זה 15 דולר לחודש..
אני נעה בין מצב רוח מעולה ואופטימיות בימים שמשיים לחרדות וסרטים הזוים בימים האפורים.
השבוע מהבחינה הפיסית היה מצוין, הכל נראה תקין ובריא טפו טפו טפו בלי סיבות לדאגה וקיוויתי שאצליח להשתחרר גם בראש ולהניח לעצמי קצת הרי אין סיבה ממשית לדאוג אז מה הסיפור.
למחשבות שלי היה רצון משלהן והיו ימים ששקעתי בלופים של פחדים שגרמו לי להצטנף איפשהו בפינה, להתכסות בשמיכה ולחכות שזה ירפה ממני כבר ולזה נוסף ייאוש שאני לא יכולה לבלוע איזה כדור פלא שיגרום לכל זה להעלם.
M היה גיבור אמיתי, תפס אותי כשהרגיש שאני שוקעת, האכיל, טייל, טיפל, מורידה בפניו את הכובע.
היום חברה טובה ילדה ואני מאוד מאוד שמחה בשבילם אבל להגיד שזה לא צובט לי?
פעם שעברה ברגע שגיליתי על ההריון נהייתי אדישה לכל מה שקורה לאחרים אבל אז לא תיארתי לעצמי שזה יכול להשתבש ועכשיו אני איכשהו מתקשה בכלל לגרום לעצמי להאמין שזה קורה מהפחד ומזה שאני לא יודעת איך אקום מזה אם משהו יקרה.
תיארתי לעצמי שיהיו פחדים וחרדות אבל לא חשבתי שברמה שזה יכאיב לי לנשום.
יש את המשפט של לורד בייליש (משחקי הכס עונה 7 פרק 3) שמסתובב לי בראש כל הזמן:
"Don't fight in the North or the South. Fight every battle everywhere, always in your mind. Everyone is your enemy, everyone is your friend. Every possible series of events is happening all at once. Live that way and nothing will surprise you. Everything that happens will be something that you've seen before."
אנחנו מדברים אמנם על העתיד ויוצאים מנק' הנחה שהכל יהיה בסדר אבל גם מאוד נזהרים וככה די קשה לבנות תכנית.
M עכשיו מחפש במרץ עבודה בארץ והבוס שלו מקסים ממש ומנסה לעזור לו אבל אני מתחילה להבין שאם לא נשים לעצמינו תאריכי יעד דברים לא יזוזו לא משנה מה.
המטרה כרגע זה לשכנע את הבוסית שלו לאפשר לו לעבוד מהארץ איזה חצי שנה בתשלום וזה ישחרר את הלחץ ויתן לו זמן למצוא עבודה.
הפנטזיה שלנו היא לחזור בדצמבר, אני אהיה חודש שישי טפו טפו טפו חמסה שום בצל חחחח
וזה כבר על הגבול שאף אחד לא יבטח אותי בטיסה לכן אמצע סוף דצמבר זה כבר גבולי אפילו.
4 חודשים לדעתי זה זמן הגיוני להתאפס ואני הכי רוצה בעולם שדברים יזרמו כמו שאנחנו מקווים לשם שינוי.
בגזרת הסימפטומים אני לא רואה משהו ממש מיוחד, בטן הייתה לי קצת עוד הרבה לפני ואני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה יצאה כי גם כשהכנסתי את עצמי להריון בכוח הרצון והמחשבה היא "יצאה" אבל כן, מי שמסתכל עלי יכול להגיד שיש בטן בירה לפחות חחח
אני חושבת שזה קשור להיותי פאקמן שטוחן מלאאאא נו מה אני אעשה אני רעבה אבל אני משתדלת לאכול דברים בריאים למען האמת וגם בודקת שינויים במשקל אז נראה לי שזה בסדר.
מלא פיפי אבל כבר לא באמצע הלילה וכבר לא ממש מוקדם בבוקר אז נראה לי שזה התנרמל קצת.
אני חושבת שאני פחות עייפה אבל זה קשור נטו למזג האויר בימים אפורים אני חצי בן אדם.
מה שכן אני מתרגשת ובוכה מכל דבר! אם זאת פרסומת או מישהי שהעבירו ברוצים לרקוד, ה-כ-ל!
וזהו בגדול בחילות אין לי כל כך, ממש בקטנה ואני מרגישה ממש טוב טפו טפו טפו.
השבוע יש לנו את ה-בדיקה הפעם זה עם הרופאה הקבועה שלי וגם M יצטרף אלי ככל הנראה ואני מקווה שהיא תודיע לנו שהכלתקין ומצוין.
ואם כן אז יפתחו לנו תיק רשמי וזה יהפוך למשהו יותר ממשי.
השלב הבא יהיה כנראה שקיפות עוד חודש אבל גם על זה צריך לברר ואני מרגישה שהכי בא לי להיות בטרימסטר שני.
אני מרגישה שזה כמו לצלוח איזו תחנה ראשונה שמשם דברים יותר הגיוניים ומשם כבר מתייחסים לזה כהריון באמת..
נראה לי שעד איזה שבוע 14 הכל כזה בכאילו ואז כבר באמת.
זה היה החודש הכי ארוך בחיים שלי, חד וחלק.
אני לא מצליחה לראות בזמן האחרון סרטים וסדרות אלימות ברמה יוצאת דופן אז ראיתי משהו מטומטם אבל חמוד להפליא! הדבר הכי קשה בסיפור הזה היה הפנים של רנה זלווגר, למה???? את היית כל כך יפה למה עשית את הזוועה הזאת לעצמך????
ממש כאב לי שזה מה שעוללו לה, היא לא דומה לעצמה בכלל :( אוף!
הא ודוקטור מקדרימי מהאנטומיה של גריי כמובן, אפשר תאומים ממנו ומ M בו זמנית???
בכל מקרה בכיתי מלא, הפתעה!
סדרה מטומטמת לחלוטין שאני מאוד נהנת ממנה בימים אלו: "The crazy ones"
רובין ויליאמס! ואו הוא פשוט קורע! למה, למה הוא לא איתנו יותר? זה כל כך עצוב, כזה אדם מוכשר ואו...
הוא גורם לי לבכות בכל סצינה שנייה והוא מרגש אותי ומחזיר אותי לספר הנפלא What Dreams May Come Richard Matheson שקראתי לפני המון שנים וקרע אותי פשוט ולכן פחדתי לקרוא אותו שוב כדי לא להרוס. את הסרט לא ראיתי אבל אפילו הטריילר עכשיו גרם לי לבכות. רובין ויליאמס שיחק בתפקיד הראשי בסרט על פי הספר.
השחקן הזה גם מחזיר אותי לתק' שהגענו לארץ וההורים שלי גילו את נפלאות השכרת הסרטים בוידאו.
היינו רואים עם אבא שלי "mrs Doubtfire" ואבא שלי היה צוחק כל כך חזק שהיו יוצאות לו נחירות ואמא שלי הייתה צועקת עליו שירגע מהמטבח חחחחח אז כמובן שכאשר הכל מדובב בקול אחד עם אף סתום זה פחות מרשים אבל כל כך נהננו ממנו!
חזרתי גם לקרוא את הספר השלישי בסדרת טרילוגיית המאה של קן פולט "Edge of eternity" יותר נכון מצאתי
אאודיובוק כי קצת הציק לי לקרוא את זה משום מה. אמנם לא מצאתי בחינם אבל יש באמאזון קטע שאפשר להרשם לחודש ניסיון חינם ולהקשיב לספר, רק חשוב לבטל עוד חודש אחרת זה 15 דולר לחודש..
אוגוסט 02, 2017
ברלין ברלין
אז אתמול בערב חזרנו ואני חייבת לציין שהיה ממש ממש נחמד!
המליצו לנו על מלון שנקרא Hotel Berlin, Berlin והסתבר שהוא היה הצלחה מסחררת!
קודם כל הוא ממוקם במקום מאוד מרכזי ומרחק הליכה מכל מקום שווה וגם התחבורה הציבורים שם כל כך יעילה שההגעה לכל מקום הייתה פשוטה ונוחה ביותר.
להפתעתנו למרות שהגענו ב 12 בצהרים ישר נתנו לנו חדר במקום לייבש אותנו עד 15:00 וזה היה כייף גדול לזרוק את
כל הדברים וללכת להסתובב.
אבל אני אתחיל מההתחלה, הזמנו לפני חודש כרטיסים לרכבת והסתבר שזה ממש נוח וגם די זול, נסיעה של 3 שעות עברה כמו כלום ולמזלי הכנתי סנדויצ'ים ממש שווים על הבוקר כך שלא סבלתי מרעב וגם הכרחתי את M להצטייד במים אז בכלל...
הפעם אני לא מוותרת ל M שפעם שעברה היה פחות מתייחס לצרכים שלי והפעם ממש זורם, אם אני רוצה מים או פיפי או אוכל אין דיונים זה מה שעושים, נקודה וזו לגמרי נק' לזכותו כי זה לא היה ככה.
מבחינתו אם לו אין צורך מסוים אז אין סיבה שלי יהיה לכן זה תמיד היה סיבה לריב אבל כנראה שהוא סופסוף הבין
ואני גם לא מנצלת את זה אז הכל מאוזן.
כבר ביום הראשון קלטנו שהולך להיות חם, חם מאוד ומזל שהצטיידנו במלא בגדים קצרים כי באמת היה ממש חם.
הבעיה שם שאין מזגנים ולפעמים הנסיעה באוטובוס הייתה פשוט עינוי אבל לרב זה היה בסדר.
קנינו לנו כרטיס חופשי 4 יומי ויצא שאם אנחנו נוסעים מעל 3 נסיעות ביום זה משתלם מאוד.
יש שם כמה קווי אוטובוס שעוברים בכל המקומות המרכזים (100/101 וגם 200/201) וזה מאוד נוח.
אני גם יכולה להמליץ על אפליקציה נהדרת לתחבורה ציבורית בברלין שנקראת VBB.
בערב הזמנתי לנו כרטיסים למופע בארמון שרלוטנבורג.
לפני 3 שנים היינו שם עם אמא שלי והיה קונצרט ברוקו, הם שרו וניגנו והיה מאוד יפה.
הפעם בתכנית היה מוצארט והחלטתי שאם רואים דופק והכל בסדר אני מזמינה את הכרטיסים היותר יקרים אפילו :)
האמת שהיה טיפה מאכזב כי הרבה יצירות לא הכרנו ולעומת הפעם הקודמת שהכל היה מלווה בשירה מצוינת
הפעם היה פחות ואיכשהו פחות מרגש וחבל. זה ששילמנו 43 יורו לכרטיס במקום 29 דווקא הסתלם לדעתי כי זה היה באולם הגדול והאקוסטיקה שם לא מי יודע מה... אבל כן, 100 ש"ח פחות ו 4 שורות אחורה זה לא כזה נורא תכלס...
יכלו יותר טוב וקצת חבל אבל סה"כ היה נחמד.
הבעיה שהמחשבות שלי ממש נדדו ומוסיקה קלאסית כאשר לא שרים קרקע פוריה למחשוב אצלי אז היה לי נורא קשה לגרום לעצמי להתרכז.
יום למחרת יצא ראשון ורב המקומות סגורים לכן היינו צריכים לאלתר.
נסענו לשוק התאילנדי שזה משהו נחמד, זה ממש פארק preußenpark/ thaipark ועל שטח די גדול יש המון תאילנדים ותאילנדיות יושבים על הדשא ומכינים אוכל מסורתי על כל סוגיו!
הכל שם בסביבות 5 יורו וממש נהננו, במיוחד שאני הפכתי לפאקמן ואני מקווה שאצליח להתחיל לשלוט בעצמי...
לאחר מכן לא ממש ידענו מה לעשות וחשבנו ללכת לגן חיות (למרות שכבר היינו הוכניסה יקרה מדי) אבל היה תור ענקי אז ויתרנו ובמקום נסענו לחומה. מעניין שלפני 3 שנים חלק הרבה יותר קטן היה מכוסה ציורים ועכשיו יש יותר וזה דווקא נחמד יש כמה יצירות.
זה מזכיר לי שאני רוצה שוב לנסות לסיים את הספר השלישי בטרילוגית המאה של קן פולט שמדברת בדיוק על תקופת הקמת החומה והלאה.
אני כל כך אוהבת את הספרים שלו!!!
כמה וכמה פעמים במהלך הטיול בברלין חשבתי לעצמי על השואה איך דבר כזה קורה איך נהיה כאילו לגיטימי לקחת אנשים ברכבות ולשים אותם במחנה ולהשמיד אותם זה הרי מטורף... M גורס שאלימות היא סוג של וירוס מדבר אבל זה כל פעם נראה לי כל כך הזוי שאני באמת לא מצליחה להבין איך עוברים מתיאוריה למעשה ולא ע"י איזה ברברים קניבלים אלא אנשים נאורים לחלוטין...
בכל מקרה, החומה.
הלכנו לטייל שם באיזור בשכונה שצמודה לחומה מהצד המערבי (המזרחי מזכיר לי את מוסקבה ולא בקטע טוב)..
ואם כבר זה אז טרילוגיית פרש הרונזה שלמען האמת ממש לא אהבתי את הכתיבה ואת הפורנו הבוטה שזה הפך להיות בחלקים מסוימים...
טיילנו מלא בשמש הקופחת ובערב אחרי שנ"צ יצאנו למסעדה נחמדה אבל יקרה באופן בלתי פרופורציונלי.
ועוד במסעדת בשר בחרתי לא להרוס בשר טוב ולקחת סלמון (M מאוד העריך אותי על הבחירה לא להרוס בשר כי אסור לי אדום דם חחח).
יום למחרת התעוררתי להכתמות דמיות וסרטי עולם...
חשבנו שאולי זה קשור להליכה הרבה ולקחנו את היום ממש באיזי, שופינג בקטנה ובאמת תוך שעה שעתיים הכל עבר ונרגע. לא קנינו כלום וחזרנו לשנצ נחמד אחרי שאכלנו במסעדה הודית מאוד חמודה שנקראת AMRIT אבל המנות היו ענקיות!!!
בערב הלכנו לגלות את השכונה שמאחורי המלון והיא התגלתה כהצלחה מסחררת.
היא מתחילה מתחנת ה U Nollendorfplatz וזו שכונת גייז מוצהרת.
ממש על התחנה יש שלט לזכר מישהו שנרצח על רקע היותו הומוסקסואל וכל התחנה מלאה מבחוץ בדגלים והכל וזה ממש מגניב. השכונה אם ללכת ברחוב Motzstraße מלאה בברים ומסעדות עם דגלי גייז וחנויות שמותאמות כולן, בכל החלונות יש דגלונים והשכונה מדוגמת וחמודה ביותר! מאוד יפה וחדישה למרות הבניינים שרואים את העיצוב הישן מתחתן לשכבות הצבע החדשות.
מזג האויר היה מדהים בריזה קלילה ואוירה שמחה וטובה.
צילמתי לאחי והוא כבר החליט שהוא חייב לבקר שם :)
עוד מצאנו את הגלידריה הכי טובה בעולם! עם טעמים ממש שווים שנקראת "Franken & Grunewald Eis" ואו!!! ממש ממש שווה!
וזאת הייתה ארוחת הערב שלנו כי עם החום שני כדורים בדיוק סגרו את הפינה.
יום שלישי היה היום האחרון שלנו בברלין ול M בבוקר היה תור בשגרירות לקבל את הויזה לארה"ב אז חיכיתי במלון וכשהוא חזר היינו צריכים שוב להמציא תוכניות. החלטנו שנתחיל מארוחת בוקר ומצאנו באותה השכונה את מסעדת "April" המצוינת ששם
הגישו לנו פלטות עם דברים שונים והיה ממש ממממממש טעים (אבל יקר!)...
אחר כך חשבנו ללכת למוזיאון כי היה ממש חם אבל הבעיה שבימי שלישי כל המוזיאונים סגורים כך שלבסוך מצאנו את עצמינו במוזיאון הצילום של Helmut Newton, יהודי מאוד מפורסם מברלין שהציג לעולם את צילומי הקינק הנשיים.
רב התמונות הן של נשים ערומות וזה שהוא אהב רגליים ארוכות מאוד ניכר :)
הוא היה נשוי לצלמת שצעירה ממנו ב 30 שנה והאמנות שלו הייתה מאוד מוערכת ונקטעה בגלל תאונה עם רכב בגיל 83. לצערנו לא היו אוזניות ולא ניתן יותר מדי רקע וחבל.
בשלב מסוים גם מאוד התעייפתי אבל זה בהחלט העביר לנו את הזמן.
מעניין שבאחד החדרים הראו סרט (דווקא על צלם אחר לא זוכרת את שמו) כאשר הוא שוכב על ספת הפסיכולוג ועונה על שאלות.
השאלות מאוד אינטימיות ועוסקות בתעשיה, מין, אמנות וכו' והתמונות מאוד חשופות כמובן.
שם מולנו התיישב אבא עם בת (לטענת M בן) סביבות גיל 10 כזה.. אני מייד חשתי אי נוחות בכל זאת..
אחר כך שוחחנו על זה עם M והגענו למסקנה שזה תלוי הרגלים, אחרי הכל עירום הוא דבר מאוד מאוד מקול בגרמניה
ואנשים מרגישים אתו מאוד בנוח. זה מאוד בולט אמל הגניקולוג למשל שאם בארץ זה מאחורי פרגוד ורופא/ה נכנסים
אחרי שאת מוכנה ויש אפילו משהו להתכסות, פה יש מקום להתפשט ואז מהלכים ערומים עד לכיסא מתיישבים וכו'..
זאת עוד סיבה שבגינה פחות רציתי ש M יצטרף לאולטרסאונד..
אז לעניינו, החלטנו שבשם האמנות זה בסדר ושחוסר הנוחות שלנו נובע מהמנטליות...
אחרי המוזיאון שרפנו עוד כמה שעות וזזנו הביתה לא לפני שראינו באמצע הרחוב בחור שחור עם שלטים ענקיים שמסבירים שציונות ופאשיזם אלו מילים נרדפות ו M נאלץ לעצור אותי כי התכוונתי ללכת להגיד לבחור הזה מה שאני חושבת על הפרופוגנדה המגעילה הזאת ועל זה שהוא מנסה להעביר משהו שלדעתי לא ברור גם לו ואין לו שמץ של מוש מעבר ללזרוק מילים שיצא לו במקרה הטוב לראות בויקיפדיה. זה מדהים כמה אני נפגעת אישית ומתעצבנת מההפגנות הללו.
M הסביר לי שזה מיותר והצליח איכשהו לגרור אותי משם.
אני לא מתיימרת להיות מבינה גדולה אבל בכל מקרה מאוד נעלבת מהשטויות האלו.
זהו עכשיו אני שוב בבית, אפור וקריר ומה בא לי? נכון, לישון :)
הדירה כרגיל הפוכה אבל מה כרגיל? לא בא לי לסדר אותה...
שבוע הבא יש לנו את הבדיקה שאמורה להחליט האם אנחנו שווים פתיחת תיק ומקווה שהכל יעבור בשלום ובבריאות.
אני בחששות, כל הזמן ו M מנסה להרגיע אותי ובאופן מפתיע הוא זה שמנה להיות חיובי הפעם (בד"כ זה הפוך).
אני פשוט כל כך נכנסת ללופים של פחדים ומחשבות שקשה לי לנשום.
ולמי שתוהה... אין לי ציפורניים יותר, זהו נגמר הכל נאכל יחד עם האמצבעות היה ונגמר זהו...
אני ממש מקווה שהכל טוב!
המליצו לנו על מלון שנקרא Hotel Berlin, Berlin והסתבר שהוא היה הצלחה מסחררת!
קודם כל הוא ממוקם במקום מאוד מרכזי ומרחק הליכה מכל מקום שווה וגם התחבורה הציבורים שם כל כך יעילה שההגעה לכל מקום הייתה פשוטה ונוחה ביותר.
להפתעתנו למרות שהגענו ב 12 בצהרים ישר נתנו לנו חדר במקום לייבש אותנו עד 15:00 וזה היה כייף גדול לזרוק את
כל הדברים וללכת להסתובב.
אבל אני אתחיל מההתחלה, הזמנו לפני חודש כרטיסים לרכבת והסתבר שזה ממש נוח וגם די זול, נסיעה של 3 שעות עברה כמו כלום ולמזלי הכנתי סנדויצ'ים ממש שווים על הבוקר כך שלא סבלתי מרעב וגם הכרחתי את M להצטייד במים אז בכלל...
הפעם אני לא מוותרת ל M שפעם שעברה היה פחות מתייחס לצרכים שלי והפעם ממש זורם, אם אני רוצה מים או פיפי או אוכל אין דיונים זה מה שעושים, נקודה וזו לגמרי נק' לזכותו כי זה לא היה ככה.
מבחינתו אם לו אין צורך מסוים אז אין סיבה שלי יהיה לכן זה תמיד היה סיבה לריב אבל כנראה שהוא סופסוף הבין
ואני גם לא מנצלת את זה אז הכל מאוזן.
כבר ביום הראשון קלטנו שהולך להיות חם, חם מאוד ומזל שהצטיידנו במלא בגדים קצרים כי באמת היה ממש חם.
הבעיה שם שאין מזגנים ולפעמים הנסיעה באוטובוס הייתה פשוט עינוי אבל לרב זה היה בסדר.
קנינו לנו כרטיס חופשי 4 יומי ויצא שאם אנחנו נוסעים מעל 3 נסיעות ביום זה משתלם מאוד.
יש שם כמה קווי אוטובוס שעוברים בכל המקומות המרכזים (100/101 וגם 200/201) וזה מאוד נוח.
אני גם יכולה להמליץ על אפליקציה נהדרת לתחבורה ציבורית בברלין שנקראת VBB.
בערב הזמנתי לנו כרטיסים למופע בארמון שרלוטנבורג.
לפני 3 שנים היינו שם עם אמא שלי והיה קונצרט ברוקו, הם שרו וניגנו והיה מאוד יפה.
הפעם בתכנית היה מוצארט והחלטתי שאם רואים דופק והכל בסדר אני מזמינה את הכרטיסים היותר יקרים אפילו :)
האמת שהיה טיפה מאכזב כי הרבה יצירות לא הכרנו ולעומת הפעם הקודמת שהכל היה מלווה בשירה מצוינת
הפעם היה פחות ואיכשהו פחות מרגש וחבל. זה ששילמנו 43 יורו לכרטיס במקום 29 דווקא הסתלם לדעתי כי זה היה באולם הגדול והאקוסטיקה שם לא מי יודע מה... אבל כן, 100 ש"ח פחות ו 4 שורות אחורה זה לא כזה נורא תכלס...
יכלו יותר טוב וקצת חבל אבל סה"כ היה נחמד.
הבעיה שהמחשבות שלי ממש נדדו ומוסיקה קלאסית כאשר לא שרים קרקע פוריה למחשוב אצלי אז היה לי נורא קשה לגרום לעצמי להתרכז.
יום למחרת יצא ראשון ורב המקומות סגורים לכן היינו צריכים לאלתר.
נסענו לשוק התאילנדי שזה משהו נחמד, זה ממש פארק preußenpark/ thaipark ועל שטח די גדול יש המון תאילנדים ותאילנדיות יושבים על הדשא ומכינים אוכל מסורתי על כל סוגיו!
הכל שם בסביבות 5 יורו וממש נהננו, במיוחד שאני הפכתי לפאקמן ואני מקווה שאצליח להתחיל לשלוט בעצמי...
לאחר מכן לא ממש ידענו מה לעשות וחשבנו ללכת לגן חיות (למרות שכבר היינו הוכניסה יקרה מדי) אבל היה תור ענקי אז ויתרנו ובמקום נסענו לחומה. מעניין שלפני 3 שנים חלק הרבה יותר קטן היה מכוסה ציורים ועכשיו יש יותר וזה דווקא נחמד יש כמה יצירות.
זה מזכיר לי שאני רוצה שוב לנסות לסיים את הספר השלישי בטרילוגית המאה של קן פולט שמדברת בדיוק על תקופת הקמת החומה והלאה.
אני כל כך אוהבת את הספרים שלו!!!
כמה וכמה פעמים במהלך הטיול בברלין חשבתי לעצמי על השואה איך דבר כזה קורה איך נהיה כאילו לגיטימי לקחת אנשים ברכבות ולשים אותם במחנה ולהשמיד אותם זה הרי מטורף... M גורס שאלימות היא סוג של וירוס מדבר אבל זה כל פעם נראה לי כל כך הזוי שאני באמת לא מצליחה להבין איך עוברים מתיאוריה למעשה ולא ע"י איזה ברברים קניבלים אלא אנשים נאורים לחלוטין...
בכל מקרה, החומה.
הלכנו לטייל שם באיזור בשכונה שצמודה לחומה מהצד המערבי (המזרחי מזכיר לי את מוסקבה ולא בקטע טוב)..
ואם כבר זה אז טרילוגיית פרש הרונזה שלמען האמת ממש לא אהבתי את הכתיבה ואת הפורנו הבוטה שזה הפך להיות בחלקים מסוימים...
טיילנו מלא בשמש הקופחת ובערב אחרי שנ"צ יצאנו למסעדה נחמדה אבל יקרה באופן בלתי פרופורציונלי.
ועוד במסעדת בשר בחרתי לא להרוס בשר טוב ולקחת סלמון (M מאוד העריך אותי על הבחירה לא להרוס בשר כי אסור לי אדום דם חחח).
יום למחרת התעוררתי להכתמות דמיות וסרטי עולם...
חשבנו שאולי זה קשור להליכה הרבה ולקחנו את היום ממש באיזי, שופינג בקטנה ובאמת תוך שעה שעתיים הכל עבר ונרגע. לא קנינו כלום וחזרנו לשנצ נחמד אחרי שאכלנו במסעדה הודית מאוד חמודה שנקראת AMRIT אבל המנות היו ענקיות!!!
בערב הלכנו לגלות את השכונה שמאחורי המלון והיא התגלתה כהצלחה מסחררת.
היא מתחילה מתחנת ה U Nollendorfplatz וזו שכונת גייז מוצהרת.
ממש על התחנה יש שלט לזכר מישהו שנרצח על רקע היותו הומוסקסואל וכל התחנה מלאה מבחוץ בדגלים והכל וזה ממש מגניב. השכונה אם ללכת ברחוב Motzstraße מלאה בברים ומסעדות עם דגלי גייז וחנויות שמותאמות כולן, בכל החלונות יש דגלונים והשכונה מדוגמת וחמודה ביותר! מאוד יפה וחדישה למרות הבניינים שרואים את העיצוב הישן מתחתן לשכבות הצבע החדשות.
מזג האויר היה מדהים בריזה קלילה ואוירה שמחה וטובה.
צילמתי לאחי והוא כבר החליט שהוא חייב לבקר שם :)
עוד מצאנו את הגלידריה הכי טובה בעולם! עם טעמים ממש שווים שנקראת "Franken & Grunewald Eis" ואו!!! ממש ממש שווה!
וזאת הייתה ארוחת הערב שלנו כי עם החום שני כדורים בדיוק סגרו את הפינה.
יום שלישי היה היום האחרון שלנו בברלין ול M בבוקר היה תור בשגרירות לקבל את הויזה לארה"ב אז חיכיתי במלון וכשהוא חזר היינו צריכים שוב להמציא תוכניות. החלטנו שנתחיל מארוחת בוקר ומצאנו באותה השכונה את מסעדת "April" המצוינת ששם
הגישו לנו פלטות עם דברים שונים והיה ממש ממממממש טעים (אבל יקר!)...
אחר כך חשבנו ללכת למוזיאון כי היה ממש חם אבל הבעיה שבימי שלישי כל המוזיאונים סגורים כך שלבסוך מצאנו את עצמינו במוזיאון הצילום של Helmut Newton, יהודי מאוד מפורסם מברלין שהציג לעולם את צילומי הקינק הנשיים.
רב התמונות הן של נשים ערומות וזה שהוא אהב רגליים ארוכות מאוד ניכר :)
הוא היה נשוי לצלמת שצעירה ממנו ב 30 שנה והאמנות שלו הייתה מאוד מוערכת ונקטעה בגלל תאונה עם רכב בגיל 83. לצערנו לא היו אוזניות ולא ניתן יותר מדי רקע וחבל.
בשלב מסוים גם מאוד התעייפתי אבל זה בהחלט העביר לנו את הזמן.
מעניין שבאחד החדרים הראו סרט (דווקא על צלם אחר לא זוכרת את שמו) כאשר הוא שוכב על ספת הפסיכולוג ועונה על שאלות.
השאלות מאוד אינטימיות ועוסקות בתעשיה, מין, אמנות וכו' והתמונות מאוד חשופות כמובן.
שם מולנו התיישב אבא עם בת (לטענת M בן) סביבות גיל 10 כזה.. אני מייד חשתי אי נוחות בכל זאת..
אחר כך שוחחנו על זה עם M והגענו למסקנה שזה תלוי הרגלים, אחרי הכל עירום הוא דבר מאוד מאוד מקול בגרמניה
ואנשים מרגישים אתו מאוד בנוח. זה מאוד בולט אמל הגניקולוג למשל שאם בארץ זה מאחורי פרגוד ורופא/ה נכנסים
אחרי שאת מוכנה ויש אפילו משהו להתכסות, פה יש מקום להתפשט ואז מהלכים ערומים עד לכיסא מתיישבים וכו'..
זאת עוד סיבה שבגינה פחות רציתי ש M יצטרף לאולטרסאונד..
אז לעניינו, החלטנו שבשם האמנות זה בסדר ושחוסר הנוחות שלנו נובע מהמנטליות...
אחרי המוזיאון שרפנו עוד כמה שעות וזזנו הביתה לא לפני שראינו באמצע הרחוב בחור שחור עם שלטים ענקיים שמסבירים שציונות ופאשיזם אלו מילים נרדפות ו M נאלץ לעצור אותי כי התכוונתי ללכת להגיד לבחור הזה מה שאני חושבת על הפרופוגנדה המגעילה הזאת ועל זה שהוא מנסה להעביר משהו שלדעתי לא ברור גם לו ואין לו שמץ של מוש מעבר ללזרוק מילים שיצא לו במקרה הטוב לראות בויקיפדיה. זה מדהים כמה אני נפגעת אישית ומתעצבנת מההפגנות הללו.
M הסביר לי שזה מיותר והצליח איכשהו לגרור אותי משם.
אני לא מתיימרת להיות מבינה גדולה אבל בכל מקרה מאוד נעלבת מהשטויות האלו.
זהו עכשיו אני שוב בבית, אפור וקריר ומה בא לי? נכון, לישון :)
הדירה כרגיל הפוכה אבל מה כרגיל? לא בא לי לסדר אותה...
שבוע הבא יש לנו את הבדיקה שאמורה להחליט האם אנחנו שווים פתיחת תיק ומקווה שהכל יעבור בשלום ובבריאות.
אני בחששות, כל הזמן ו M מנסה להרגיע אותי ובאופן מפתיע הוא זה שמנה להיות חיובי הפעם (בד"כ זה הפוך).
אני פשוט כל כך נכנסת ללופים של פחדים ומחשבות שקשה לי לנשום.
ולמי שתוהה... אין לי ציפורניים יותר, זהו נגמר הכל נאכל יחד עם האמצבעות היה ונגמר זהו...
אני ממש מקווה שהכל טוב!
יולי 27, 2017
כל שבוע עובר עלי כמו שנה... לא מצליחה להסביר את זה אפילו..
מחמישי שעבר עד שלישי לא נשמתי, ואיך יכולתי? לא היה לי שמץ קלוש של מושג מה בכלל קורה.
בשלישי בבוקר לפני התור לרופאה ובדרך אליה כל כך רעדו לי הרגליים שלא הייתי בטוחה שאצליח לזחול אליה,
הדרך התארכה ולמרות מזג האויר הקריר הרגשתי שאני לא יכולה להפסיק להזיע.
אני חושבת שבחיים לא חששתי כל כך ורציתי כל כך משהו בו זמנית...
הרופאה שלי לא הייתה אבל האחיות/מזכירות שם כבר מכירות אותי ואיך שאחת מהן הכינה את החדר והרגיעה אותי
בסיפורים על אחותה, נפתחו הנהרות ולא יכולתי להפסיק לבכות, כל הלחץ של השבוע שקדם לביקור יצא ממני בבכי.
כשהרופאה באה קצת נרגעתי, היא הייתה צעירה ממני אני חושבת וממש נחמדה.
בלי דיבורים מיותרים היא העלתה אותי על המיטה וישר אמרה לי: "איזה יופי הכל נראה טוב מאוד" :)
היא אמרה שהיא רואה שק, עובר ואפילו כבר דופק!!!
בקושי יכולתי להגיב מהלחץ, היא אמרה שהכל נראה בסדר גמור ואני הנחתי אותה לתת לי פרוגסטרון בגלל הדימום וההכתמות.
זה מצחיק שאני החלטתי לקחת על עצמי את תפקיד הרופאה כי הרגשתי שרק עם התמיכה התרופתית אני ארגיש לגמרי רגועה. היא אישרה שאני שבוע 6 ושהעוברצ'יק תואם את הזמן הזה, אמרה שלא רואה סיבה להכתמות אבל שאקח תרופה ליתר ביטחון ושאחזור עוד שבועיים לבדיקות "האמיתיות" ואם הכל תקין אז יפתחו לי תיק ויתחילו את התהליך.
מאוד קשה לי להעביר את ההקלה שחשתי באותו הרגע, כאילו עול כל העולם ירד ממני.
שלב מספר אחת-
מבחינת התסמינים אני בעיקר ממש ממש עייפה, כל הזמן, בנוסף התחצ'קנתי ויש לי כאבי גב כשאני הולכת יותר מדי.
אבל אני ממש לא מתלוננת הכל טוב לי ואני הכי שמחה בחלקי בעולם! שימשיך ככה!
בסופה"ש אנחנו נוסעים לברלין לחדש את הויזה של M.
הייתי שם כבר פעמיים והחלטנו שנעשה טיול פחות מקומות תירותיים ויותר פנינות, מקווה שנמצא דברים מעניינים.
אני לא חובבת גדולה של ברלין האמת כי הכל מפוזר שם ומאוד תעשייתי ומנוכר לדעתי אבל אני מקווה שנמצא משהו שכן יתפוס אותנו.
M בחיפוש עבודה היסטרי כי אני יומיים רוצה לעזוב ויום להשאר..
לעזוב כי אני מתקשה לסמוך על הרפואה שלהם ויש לי המון פחדים בהקשר הזה
ולהשאר כי רגוע פה ואין את כל הלחץ משפחה חברים, מה גם שאנחנו לא מתכוונים לספר כלום לאף אחד אז במיוחד.
מצידי שיגלו אחרי הלידה ממש לא דחוף לי ולא מגרד לי לידע אף אחד..
התסריט האופטימלי הוא שהבוסית שלו תיתן לו לעבוד איזה חצי שנה מהארץ אבל לא ברור כמה תקציב יש לה..
חוץ מזה פה איכשהו הקיץ לא התחיל בכלל והפך למעין סתיו, קריר, גשום, לעיתים אפור וקודר.
זה מחרפן אותי לגמרי כי גם ככה אני עייפה ומזג האויר הזה גורם לי עוד יותר לרצות לישון והאפור
מעלה את מפלס החרדה.
לפעמים נדמה לי שאני בהריון כבר שנים...
מחמישי שעבר עד שלישי לא נשמתי, ואיך יכולתי? לא היה לי שמץ קלוש של מושג מה בכלל קורה.
בשלישי בבוקר לפני התור לרופאה ובדרך אליה כל כך רעדו לי הרגליים שלא הייתי בטוחה שאצליח לזחול אליה,
הדרך התארכה ולמרות מזג האויר הקריר הרגשתי שאני לא יכולה להפסיק להזיע.
אני חושבת שבחיים לא חששתי כל כך ורציתי כל כך משהו בו זמנית...
הרופאה שלי לא הייתה אבל האחיות/מזכירות שם כבר מכירות אותי ואיך שאחת מהן הכינה את החדר והרגיעה אותי
בסיפורים על אחותה, נפתחו הנהרות ולא יכולתי להפסיק לבכות, כל הלחץ של השבוע שקדם לביקור יצא ממני בבכי.
כשהרופאה באה קצת נרגעתי, היא הייתה צעירה ממני אני חושבת וממש נחמדה.
בלי דיבורים מיותרים היא העלתה אותי על המיטה וישר אמרה לי: "איזה יופי הכל נראה טוב מאוד" :)
היא אמרה שהיא רואה שק, עובר ואפילו כבר דופק!!!
בקושי יכולתי להגיב מהלחץ, היא אמרה שהכל נראה בסדר גמור ואני הנחתי אותה לתת לי פרוגסטרון בגלל הדימום וההכתמות.
זה מצחיק שאני החלטתי לקחת על עצמי את תפקיד הרופאה כי הרגשתי שרק עם התמיכה התרופתית אני ארגיש לגמרי רגועה. היא אישרה שאני שבוע 6 ושהעוברצ'יק תואם את הזמן הזה, אמרה שלא רואה סיבה להכתמות אבל שאקח תרופה ליתר ביטחון ושאחזור עוד שבועיים לבדיקות "האמיתיות" ואם הכל תקין אז יפתחו לי תיק ויתחילו את התהליך.
מאוד קשה לי להעביר את ההקלה שחשתי באותו הרגע, כאילו עול כל העולם ירד ממני.
שלב מספר אחת-
מבחינת התסמינים אני בעיקר ממש ממש עייפה, כל הזמן, בנוסף התחצ'קנתי ויש לי כאבי גב כשאני הולכת יותר מדי.
אבל אני ממש לא מתלוננת הכל טוב לי ואני הכי שמחה בחלקי בעולם! שימשיך ככה!
בסופה"ש אנחנו נוסעים לברלין לחדש את הויזה של M.
הייתי שם כבר פעמיים והחלטנו שנעשה טיול פחות מקומות תירותיים ויותר פנינות, מקווה שנמצא דברים מעניינים.
אני לא חובבת גדולה של ברלין האמת כי הכל מפוזר שם ומאוד תעשייתי ומנוכר לדעתי אבל אני מקווה שנמצא משהו שכן יתפוס אותנו.
M בחיפוש עבודה היסטרי כי אני יומיים רוצה לעזוב ויום להשאר..
לעזוב כי אני מתקשה לסמוך על הרפואה שלהם ויש לי המון פחדים בהקשר הזה
ולהשאר כי רגוע פה ואין את כל הלחץ משפחה חברים, מה גם שאנחנו לא מתכוונים לספר כלום לאף אחד אז במיוחד.
מצידי שיגלו אחרי הלידה ממש לא דחוף לי ולא מגרד לי לידע אף אחד..
התסריט האופטימלי הוא שהבוסית שלו תיתן לו לעבוד איזה חצי שנה מהארץ אבל לא ברור כמה תקציב יש לה..
חוץ מזה פה איכשהו הקיץ לא התחיל בכלל והפך למעין סתיו, קריר, גשום, לעיתים אפור וקודר.
זה מחרפן אותי לגמרי כי גם ככה אני עייפה ומזג האויר הזה גורם לי עוד יותר לרצות לישון והאפור
מעלה את מפלס החרדה.
לפעמים נדמה לי שאני בהריון כבר שנים...
יולי 20, 2017
יום קצת טפשי..
התעוררתי ושוב ראיתי הכתמות ונלחצתי כי למה זה נמשך כבר מעל שבוע? אמנם מעט אבל עדיין...
אנחנו לא עושים כלום ואני משתדלת בקושי לנשום... אוף
החלטתי כן לקבוע לרופאה מחליפה כי שלי בחופשה ועכשיו אני תוהה אם היה טעם בכלל ומה היא בכלל תראה
בשלישי שזה כמעט שבוע 6 רק.. אולי כן היה שווה לחכות לשבוע 8 (עוד 3 שבועות) ולא למהר וחוץ מזה גם ככה מה כבר יש לה לעשות עם זה...
אולי אבל היא תסתכל ותגיד שהכל נראה סבבה ואז זה יעשה לי טוב במקום שאחכה 3 שבועות בלי לדעת כלום...
מהלחץ התעצבנתי על סבתא שלי בבוקר די סתם ועכשיו קשה לרדת מהעץ..
היא סובלת בערך כל החיים מכאבים כאלו ואחרים אבל זה בעיקר קשור למערכת העיכול.
אף אחד לא מצליח לעלות על הסיבה, היא עשתה מיליון בדיקות וכלום ועכשיו שוב שלחו אותה לקולונוסקופיה אבל רק באוקטובר..
מפה לשם ראיתי פוט של מישהי שסבלה כל החיים ממשהו ואז עשתה את בדיקת "אי סבילות למזון" ואחרי שנמנעה ממה שיש לה אי סבילות אליו הכל לחלוטין עבר.
בתגובות ראיתי שהרבה הגיבו בחיוב וסיפרו על סיפורי ההצלחה שלהן...
התלהבתי בטירוף, סיפרתי לאמא שלי (כי כבר מזמן אני אומרת לסבתא שתבדוק רק עכשיו גם ברור איפה...).
גם אמא התלהבה ואז היום סבתא הרסה את כל ההתלהבות...
היא אמרה שזה לא נראה לה ומה קשור עכשיו גם ככה היא בקושי אוכלת!
ואני מסביה לה שזה לא קשור לכמות אלא למה ונכון שאולי לחם נראה לה תמים אבל אולי הוא הבעיה (והיא מסבירה לי שהיא אוכלת כל כך מעט ממנו שזה לא יכול להשפיע... נו באמת).
אז התווכחנו ואז התחלתי לחפש באינטרנט וכל מה שמצאתי זה כמה המידע שמקבלים שם לא אמין ושהדרך היחידה לדעת היא לשלול מזונות כל פעם לתקופה ולבדוק...
פאדיחה. למרות שעובדה שזה עזר למלא.
מה שהציק לי שקראתי שאם אדם עושה את הבדיקה 3 פעמים באותו יום לא בטוח שאותן התוצאות יוצאות וזה הוריד לי את הרוח מהמפרשים האמת וגם העלות של זה כמובן.
בכל מקרה עכשיו אני כבר לא יודעת ואולי זה באמת חיידק ולא משהו סקסי כמו אי סבילות לגלוטן או לקטוז..
טוב, בהתחשב בזה שהיא קראה על אורן זריף ורצתה לנסוע אליו.. שרלטנות רפואית נראית לי יותר חחחח
אתמול אחי אמר שטקס סיום הקורס שלו בצבא ב 27.08 הוא ממש רוצה שאבוא אבל אני ממש מפחדת לטוס ועוד עם כל הבדיקות עם מכשירי הסריקה הגדולים שלא טובים...
אז נאלצתי לספר לו שזה לא כי זה לא חשוב לי מספיק אלא כי אני בהריון ואני קצת חוששת...
הוא ממש ממש ממממממששששש התרגש ואמר שברור שאין צורך אם ככה..
ביקשתי שלא יגיד לאף אחד כי זה ממש בהתחלה ואני לא רוצה שיפתחו ציפיות, גם ככה אני מתבחבשת עם עצמי כל היום מיותר שגם הם יהיו עכשיו מלא זמן בלחץ...
הוא הבטיח שלא ושמח שהמשוער באיזור יום ההולדת שלו :)
לפני כמה ימים קיבלנו טלפון מאוד משמח מהבוס לשעבר של M מהאונ' שהתמנה עכשיו לתפקיד מפתח.
הוא אמר לו שרוצה אותו חזרה בארץ וינסה לעזור לו למצוא עבודה בין אם אצלו ובין אם במקום אחר.
ממש שמחנו האמת, זו אמנם רק ממש התחלה והוא צריך לכתוב הצעת מחקר ולהגיש לכמה אונ' ובמקביל
לחפש בתעשיה ולסיים את המאמרים שכבר כתב אבל זו התחלה.
הבוס מכיר אנשים ונכון שיכל להיות לנו טוב שיחזור אליו לצפון אבל יש גם אפשרויות אחרות שהן אטרקטיביות.
אני מנסה שלא לתכנן כמובן אבל ברור לי שכרגע הנחיתה הכי רכה אם נהיה בצפון כי יש דירה ויש הורים ליד וזה עוזר
במיוחד שאני לא יודעת מתי אחזור לשוק העבודה אם הכל ילך כמו שצריך ונחזור סביב חודש שביעי שלי לארץ...
חוץ מזה גם העניין עם השכירויות קצת בעייתי כי אנחנו צריכים להודיע 3 חודשים מראש לבעלת הדירה שזה אם נאמר
נרצה לחזור בדצמבר אז מדובר באוקטובר ועדיין אין לנו מושג ירוק וכנ"ל עם הדירה של חמותי שהיא מושכרת והיא צריכה להודיע לדיירים 3 חודשים מראש שהם צריכים לפנות...
אז כאילו אי אפשר לתכנן אבל גם אין ברירה כל כך...
M מפחד שאם מדובר בעבודה באונ' זה יכול לקחת מלא זמן עד שבאמת מתחילים ואז יכול להיווצר ואקום בלי משכורת
וגם הוא בלחץ שהוא לא מספיק טוב ושיש טובים ממנו.
הסברתי לו שהחוזה שלו גם ככה עד מרץ פה ואם אנחנו ניסע מכאן בסוף דצמבר או אחרי חודשיים אין לזה יותר מדי משמעות...
ולגבי כמה הוא טוב, וול... אם הוא לא היה טוב למה שהבוס שלו ירצה לחזור אחריו ולעזור לו?
הרי הוא לא עשה את זה עד עכשיו ואף אחד לא הכריח אותו...
אופטימלי היה אם הבוסית שלו פה הייתה מסכימה שיעבוד איזה חצי שנה מהארץ בתשלום ואז הוא היה מחפש
בסבבה לאט לאט, זה האמת לא תלוש מהמציאות אבל תלוי כמה כסף יש לה...
זהו בעצםהיו כמה ימים ממש חמים עכשיו 28-30 מעלות (זה בטוח יצחיק את מי שגר בארץ)
ואתמול שבירת חמסין אז עכשיו כמה ימים של גשם וזה עושה לי דיכאון!את כל ימי השמש ניצלתי ממש טוב והייתי יוצאת להליכות של שעה לפחות אפילו נשרפתי :)
ההכתמות הפכו לדימום אמנם לא חזק אבל עדיין
אופטימיות לא הצד החזק שלי כרגע
התעוררתי ושוב ראיתי הכתמות ונלחצתי כי למה זה נמשך כבר מעל שבוע? אמנם מעט אבל עדיין...
אנחנו לא עושים כלום ואני משתדלת בקושי לנשום... אוף
החלטתי כן לקבוע לרופאה מחליפה כי שלי בחופשה ועכשיו אני תוהה אם היה טעם בכלל ומה היא בכלל תראה
בשלישי שזה כמעט שבוע 6 רק.. אולי כן היה שווה לחכות לשבוע 8 (עוד 3 שבועות) ולא למהר וחוץ מזה גם ככה מה כבר יש לה לעשות עם זה...
אולי אבל היא תסתכל ותגיד שהכל נראה סבבה ואז זה יעשה לי טוב במקום שאחכה 3 שבועות בלי לדעת כלום...
מהלחץ התעצבנתי על סבתא שלי בבוקר די סתם ועכשיו קשה לרדת מהעץ..
היא סובלת בערך כל החיים מכאבים כאלו ואחרים אבל זה בעיקר קשור למערכת העיכול.
אף אחד לא מצליח לעלות על הסיבה, היא עשתה מיליון בדיקות וכלום ועכשיו שוב שלחו אותה לקולונוסקופיה אבל רק באוקטובר..
מפה לשם ראיתי פוט של מישהי שסבלה כל החיים ממשהו ואז עשתה את בדיקת "אי סבילות למזון" ואחרי שנמנעה ממה שיש לה אי סבילות אליו הכל לחלוטין עבר.
בתגובות ראיתי שהרבה הגיבו בחיוב וסיפרו על סיפורי ההצלחה שלהן...
התלהבתי בטירוף, סיפרתי לאמא שלי (כי כבר מזמן אני אומרת לסבתא שתבדוק רק עכשיו גם ברור איפה...).
גם אמא התלהבה ואז היום סבתא הרסה את כל ההתלהבות...
היא אמרה שזה לא נראה לה ומה קשור עכשיו גם ככה היא בקושי אוכלת!
ואני מסביה לה שזה לא קשור לכמות אלא למה ונכון שאולי לחם נראה לה תמים אבל אולי הוא הבעיה (והיא מסבירה לי שהיא אוכלת כל כך מעט ממנו שזה לא יכול להשפיע... נו באמת).
אז התווכחנו ואז התחלתי לחפש באינטרנט וכל מה שמצאתי זה כמה המידע שמקבלים שם לא אמין ושהדרך היחידה לדעת היא לשלול מזונות כל פעם לתקופה ולבדוק...
פאדיחה. למרות שעובדה שזה עזר למלא.
מה שהציק לי שקראתי שאם אדם עושה את הבדיקה 3 פעמים באותו יום לא בטוח שאותן התוצאות יוצאות וזה הוריד לי את הרוח מהמפרשים האמת וגם העלות של זה כמובן.
בכל מקרה עכשיו אני כבר לא יודעת ואולי זה באמת חיידק ולא משהו סקסי כמו אי סבילות לגלוטן או לקטוז..
טוב, בהתחשב בזה שהיא קראה על אורן זריף ורצתה לנסוע אליו.. שרלטנות רפואית נראית לי יותר חחחח
אתמול אחי אמר שטקס סיום הקורס שלו בצבא ב 27.08 הוא ממש רוצה שאבוא אבל אני ממש מפחדת לטוס ועוד עם כל הבדיקות עם מכשירי הסריקה הגדולים שלא טובים...
אז נאלצתי לספר לו שזה לא כי זה לא חשוב לי מספיק אלא כי אני בהריון ואני קצת חוששת...
הוא ממש ממש ממממממששששש התרגש ואמר שברור שאין צורך אם ככה..
ביקשתי שלא יגיד לאף אחד כי זה ממש בהתחלה ואני לא רוצה שיפתחו ציפיות, גם ככה אני מתבחבשת עם עצמי כל היום מיותר שגם הם יהיו עכשיו מלא זמן בלחץ...
הוא הבטיח שלא ושמח שהמשוער באיזור יום ההולדת שלו :)
לפני כמה ימים קיבלנו טלפון מאוד משמח מהבוס לשעבר של M מהאונ' שהתמנה עכשיו לתפקיד מפתח.
הוא אמר לו שרוצה אותו חזרה בארץ וינסה לעזור לו למצוא עבודה בין אם אצלו ובין אם במקום אחר.
ממש שמחנו האמת, זו אמנם רק ממש התחלה והוא צריך לכתוב הצעת מחקר ולהגיש לכמה אונ' ובמקביל
לחפש בתעשיה ולסיים את המאמרים שכבר כתב אבל זו התחלה.
הבוס מכיר אנשים ונכון שיכל להיות לנו טוב שיחזור אליו לצפון אבל יש גם אפשרויות אחרות שהן אטרקטיביות.
אני מנסה שלא לתכנן כמובן אבל ברור לי שכרגע הנחיתה הכי רכה אם נהיה בצפון כי יש דירה ויש הורים ליד וזה עוזר
במיוחד שאני לא יודעת מתי אחזור לשוק העבודה אם הכל ילך כמו שצריך ונחזור סביב חודש שביעי שלי לארץ...
חוץ מזה גם העניין עם השכירויות קצת בעייתי כי אנחנו צריכים להודיע 3 חודשים מראש לבעלת הדירה שזה אם נאמר
נרצה לחזור בדצמבר אז מדובר באוקטובר ועדיין אין לנו מושג ירוק וכנ"ל עם הדירה של חמותי שהיא מושכרת והיא צריכה להודיע לדיירים 3 חודשים מראש שהם צריכים לפנות...
אז כאילו אי אפשר לתכנן אבל גם אין ברירה כל כך...
M מפחד שאם מדובר בעבודה באונ' זה יכול לקחת מלא זמן עד שבאמת מתחילים ואז יכול להיווצר ואקום בלי משכורת
וגם הוא בלחץ שהוא לא מספיק טוב ושיש טובים ממנו.
הסברתי לו שהחוזה שלו גם ככה עד מרץ פה ואם אנחנו ניסע מכאן בסוף דצמבר או אחרי חודשיים אין לזה יותר מדי משמעות...
ולגבי כמה הוא טוב, וול... אם הוא לא היה טוב למה שהבוס שלו ירצה לחזור אחריו ולעזור לו?
הרי הוא לא עשה את זה עד עכשיו ואף אחד לא הכריח אותו...
אופטימלי היה אם הבוסית שלו פה הייתה מסכימה שיעבוד איזה חצי שנה מהארץ בתשלום ואז הוא היה מחפש
בסבבה לאט לאט, זה האמת לא תלוש מהמציאות אבל תלוי כמה כסף יש לה...
זהו בעצםהיו כמה ימים ממש חמים עכשיו 28-30 מעלות (זה בטוח יצחיק את מי שגר בארץ)
ואתמול שבירת חמסין אז עכשיו כמה ימים של גשם וזה עושה לי דיכאון!את כל ימי השמש ניצלתי ממש טוב והייתי יוצאת להליכות של שעה לפחות אפילו נשרפתי :)
ההכתמות הפכו לדימום אמנם לא חזק אבל עדיין
אופטימיות לא הצד החזק שלי כרגע
יולי 18, 2017
אחות גאה
אחי הקטן חוזר לסופה"ש מהצבא, אני כל כך מתרגשת מהרגעים שאני יכולה לתפוס אותו ליותר מבוקר טוב לילה טוב מלאי לבבות.
אנחנו תמיד היינו קרובים ומאז שנסעתי הוא נהיה אפילו יותר סנטימנטלי וכל הזמן חוזר ומבקש שנחזור כבר,
שזה לא אותו דבר בלעדי ואני מתגעגעת אליו נורא.
אני חושבת שאני קצת מרגישה שהוא הבן שלי, האינסטינקטים שלי כלפיו אימהיים ואני מוכנה לקרוע כל מי שיעז
להרע לו, מגיע לו את ההכי טוב מהחיים האלו והוא לוקח :)
בתור תינוק הוא היה הילד הכי מתוק בעולם, אני עדיין נזכרת בו ובא לי לקפוץ עליו בחיבוקי סומו כמו שהוא קורא להם.
בתור בוגר הוא הפך להיות דעתן, בטוח בעצמו, נחוש, חכם וחריף ועם לב שתמיד במקום הנכון גם אם לפעמים הוא קצת אנוכי.
עכשיו אני מתחילה לחשוב שהתכונות שראיתי אצלו כפחות חזקות כמו ביטחון עודף ואנוכיות יהיו לו לעזר בחיים.
בשיחה בשישי הוא כרגיל קשקש וסיפר מלא דברים, צחקנו על שטויות.
בסוף השיחה אמר שכשיגיע לבקר הוא חייב לספר לי משהו.
מהשיחה שלנו הייתה לי תחושה שאני יודעת מה אבל עזבתי את זה.
התהפכתי כל הלילה.
ההורים יהיו הרוסים, הם עוד כאלו ישנים בהבנות שלהם... הם חושבים מה אחרים יגידו... וככה עבר הלילה ואתו החרדות...
בבוקר כתבתי לו שאני חייבת לדעת ושאני לא מסוגלת לחכות לאוקטובר.
כתבתי "פשוט תגיד לי בנים או בנות"
הוא קבע איתי לסקייפ של בוקר אחרי שיסיים להכין לעצמו פינג'אן קפה, כזה הוא, שולט בסיטואציה... מדהים!
התיישבתי מולו טרוטת עיניים, נו אז מה נסגר? גמרת אותי לי ישנתי כל הלילה...
הוא: "למה?"
אני: "כי אני דואגת, רוצה שיהיה לכולם טוב"
הוא: "אז אין מה להתרגש, אני ביסקסואל, אני מרגיש ככה כבר 3 שנים, חבר טוב שלי יודע והחברה מהיחידה, הרגשתי שאני רוצה לחלוק גם איתך".
אני: "המממומה זה אומר? שאתה לא סגור את מי אתה מעדיף?"
הוא: "לא, אני נמשך גם לאלו וגם לאלו. ייקח לך שבוע להתרגל למחשבה אבל מבטיח שאוטוטו בכלל לא תתרגשי מזה.
אין לך מושג כמה אנשים גיליתי שהם גייז דרך האפליקציה, בחיים לא הייתי חושב... בקיצור יש הרבה יותר ממה
שאת חושבת".
אני: "אוקיי אז עכשיו אתה מתנסה בעצם, היה לך איזה קשר מיני עם מישהו/י כבר או שזה הכל ברמת התיאוריה?"
הוא: "עם בנים בערך עם בנות עוד לא, איתן יותר קשה, פחות זורמות"
אני: "ואיך אתה רואה את חייך בעתיד או שאתה פשוט לא שולל?"
הוא: "בעיקרון אני הייתי רוצה אישה וילדים אבל מי יודע... ברור שזה יותר קל והכל אבל נראה..."
הרגשתי שבשלב הזה אני יותר רגועה משם מה, איכשהו האפשרות שהוא סגור על עצמו שהוא גיי לגמרי הלחיצה אותי
יותר מאשר האפשרות הכאילו יותר קלילה של הבי וכנראה שהלחץ שלי נובע מאיך יקבלו את זה ההורים.
אמרתי לו שאני אוהבת אותו והדבר האחרון שמעניין אותי הוא עם מי הוא שוכב או עם מי הוא יוצא כל עוד הוא בריא ובטוח. תחקרתי אותו לגבי האפליקציה, בדיקות רפואיות, קונדומים ואיך כל הסיפור עובד ורק לאחר שהתרצתי שהוא מבין במה העניין כרוך והשתכנעתי שהוא ילד אחראי ובררן נרגעתי קצת, כי בכל זאת התנסות מינית עם גברים זרים דרך אפליקציה ועוד בתור משהו ראשוני נראית לי משהו מאוד מפוקפק ומפחיד.
הוא הרגיע אותי שלא סתם הוא תותח בבוקס וגם ששוב, הוא נורא בררן :)
לא אגיד שאני לא דואגת אבל בהחלט סומכת על שיקול הדעת שלו, הוא ילד חכם וידע לעשות את הבחירות הנכונות
וכל עוד הוא מאושר אין מאושרת ממני...
ביקשתי ממנו לא לספר להורים עד לפחות שאנחנו חוזרים כי הוא נוסע לצבא ואני פה והם אלו שיצטרכו להתבשל עם זה לבד ואני כבר רואה את אמא שלי לא ישנה ואבא שלי בהלם טוטאלי והם לא יודעים איך כל הדבר הזה יתבטא.
מה גם שאולי בכלל הקשר הזוגי הרציני הבא שלו יהיה עם בחורה ובכלל אין להם צורך בבלבול כי הם גרים בעיר קטנה
ונורא מטריד אותם מה אנשים אומרים אז למה למלא את הראש שלהם בשטויות, אם יהיה צורך אמיתי נדבר אתם.
אחי התרצה ולא דחוף לו לשתף אותם אני מניחה.
ובאמת עכשיו כמה ימים אחרי אני כבר פחות בהלם, זה תפס אותי לגמרי לא מוכנה האמת כי בשום צורה ודרך
זה לא עלה קודם אז ברור שזה נורא מפתיע, האם זה מטריד אותי?
כל עוד יהיו לו חיים מאושרים ובטוחים, ממש לא מעניין אותי.
אמרתי לעצמי אחרי השיחה שאני גם בשוק מהביטחון והקלילות שבה הוא מספר על זה, זה מה שהוא,
הוא יודע מה הוא אוהב ומה הוא חושב שטוב לו וזהו, כולם יכולים לקפוץ לו.
אני למשל, הייתי בטוח חיה בסרטים ועלילות, בטרגדיה עם עצמי, חרדות איך יגיבו ההורים ושאני אהרוס לכולם את החיים והמוניטין, שאיך כל זה יראה ומה יהיה וכו' וכו'...
והינה בא הזעטוט הזה ומראה לי מאיפה משתין הדג!
הביטחון שלו, הקלילות שבה הוא מבין את זה וחולק את זה פשוט מפעימה בעיני.
אני חושבת שאם יש מישהו שיכול להתהדר בשוני ולסחוב אותו לא כאות קין אלא להתפאר בו, ראוי להערצה.
ואני מעריצה את הילד הזה וכמובן גאה בו :)
***איך אני יודעת שכבר אפשר לצחוק על זה:
הולכים לבית קפה עם גלידה שנקרא "Cream lovers"
M: "או הינה מקום בשביל אח שלך"
ושנינו פורצים בצחוק.... :)
אני עוד בשוק: אני לא מבינה איך לא קלטתי!
אני, שגידלתי ורוממתי...
M: והתרומם רואה?
חחחחחחחחחחחחחחחחחחח
טוב זהו להיום בפינת צחוקים עם האח הקטן :)
אנחנו תמיד היינו קרובים ומאז שנסעתי הוא נהיה אפילו יותר סנטימנטלי וכל הזמן חוזר ומבקש שנחזור כבר,
שזה לא אותו דבר בלעדי ואני מתגעגעת אליו נורא.
אני חושבת שאני קצת מרגישה שהוא הבן שלי, האינסטינקטים שלי כלפיו אימהיים ואני מוכנה לקרוע כל מי שיעז
להרע לו, מגיע לו את ההכי טוב מהחיים האלו והוא לוקח :)
בתור תינוק הוא היה הילד הכי מתוק בעולם, אני עדיין נזכרת בו ובא לי לקפוץ עליו בחיבוקי סומו כמו שהוא קורא להם.
בתור בוגר הוא הפך להיות דעתן, בטוח בעצמו, נחוש, חכם וחריף ועם לב שתמיד במקום הנכון גם אם לפעמים הוא קצת אנוכי.
עכשיו אני מתחילה לחשוב שהתכונות שראיתי אצלו כפחות חזקות כמו ביטחון עודף ואנוכיות יהיו לו לעזר בחיים.
בשיחה בשישי הוא כרגיל קשקש וסיפר מלא דברים, צחקנו על שטויות.
בסוף השיחה אמר שכשיגיע לבקר הוא חייב לספר לי משהו.
מהשיחה שלנו הייתה לי תחושה שאני יודעת מה אבל עזבתי את זה.
התהפכתי כל הלילה.
ההורים יהיו הרוסים, הם עוד כאלו ישנים בהבנות שלהם... הם חושבים מה אחרים יגידו... וככה עבר הלילה ואתו החרדות...
בבוקר כתבתי לו שאני חייבת לדעת ושאני לא מסוגלת לחכות לאוקטובר.
כתבתי "פשוט תגיד לי בנים או בנות"
הוא קבע איתי לסקייפ של בוקר אחרי שיסיים להכין לעצמו פינג'אן קפה, כזה הוא, שולט בסיטואציה... מדהים!
התיישבתי מולו טרוטת עיניים, נו אז מה נסגר? גמרת אותי לי ישנתי כל הלילה...
הוא: "למה?"
אני: "כי אני דואגת, רוצה שיהיה לכולם טוב"
הוא: "אז אין מה להתרגש, אני ביסקסואל, אני מרגיש ככה כבר 3 שנים, חבר טוב שלי יודע והחברה מהיחידה, הרגשתי שאני רוצה לחלוק גם איתך".
אני: "המממומה זה אומר? שאתה לא סגור את מי אתה מעדיף?"
הוא: "לא, אני נמשך גם לאלו וגם לאלו. ייקח לך שבוע להתרגל למחשבה אבל מבטיח שאוטוטו בכלל לא תתרגשי מזה.
אין לך מושג כמה אנשים גיליתי שהם גייז דרך האפליקציה, בחיים לא הייתי חושב... בקיצור יש הרבה יותר ממה
שאת חושבת".
אני: "אוקיי אז עכשיו אתה מתנסה בעצם, היה לך איזה קשר מיני עם מישהו/י כבר או שזה הכל ברמת התיאוריה?"
הוא: "עם בנים בערך עם בנות עוד לא, איתן יותר קשה, פחות זורמות"
אני: "ואיך אתה רואה את חייך בעתיד או שאתה פשוט לא שולל?"
הוא: "בעיקרון אני הייתי רוצה אישה וילדים אבל מי יודע... ברור שזה יותר קל והכל אבל נראה..."
הרגשתי שבשלב הזה אני יותר רגועה משם מה, איכשהו האפשרות שהוא סגור על עצמו שהוא גיי לגמרי הלחיצה אותי
יותר מאשר האפשרות הכאילו יותר קלילה של הבי וכנראה שהלחץ שלי נובע מאיך יקבלו את זה ההורים.
אמרתי לו שאני אוהבת אותו והדבר האחרון שמעניין אותי הוא עם מי הוא שוכב או עם מי הוא יוצא כל עוד הוא בריא ובטוח. תחקרתי אותו לגבי האפליקציה, בדיקות רפואיות, קונדומים ואיך כל הסיפור עובד ורק לאחר שהתרצתי שהוא מבין במה העניין כרוך והשתכנעתי שהוא ילד אחראי ובררן נרגעתי קצת, כי בכל זאת התנסות מינית עם גברים זרים דרך אפליקציה ועוד בתור משהו ראשוני נראית לי משהו מאוד מפוקפק ומפחיד.
הוא הרגיע אותי שלא סתם הוא תותח בבוקס וגם ששוב, הוא נורא בררן :)
לא אגיד שאני לא דואגת אבל בהחלט סומכת על שיקול הדעת שלו, הוא ילד חכם וידע לעשות את הבחירות הנכונות
וכל עוד הוא מאושר אין מאושרת ממני...
ביקשתי ממנו לא לספר להורים עד לפחות שאנחנו חוזרים כי הוא נוסע לצבא ואני פה והם אלו שיצטרכו להתבשל עם זה לבד ואני כבר רואה את אמא שלי לא ישנה ואבא שלי בהלם טוטאלי והם לא יודעים איך כל הדבר הזה יתבטא.
מה גם שאולי בכלל הקשר הזוגי הרציני הבא שלו יהיה עם בחורה ובכלל אין להם צורך בבלבול כי הם גרים בעיר קטנה
ונורא מטריד אותם מה אנשים אומרים אז למה למלא את הראש שלהם בשטויות, אם יהיה צורך אמיתי נדבר אתם.
אחי התרצה ולא דחוף לו לשתף אותם אני מניחה.
ובאמת עכשיו כמה ימים אחרי אני כבר פחות בהלם, זה תפס אותי לגמרי לא מוכנה האמת כי בשום צורה ודרך
זה לא עלה קודם אז ברור שזה נורא מפתיע, האם זה מטריד אותי?
כל עוד יהיו לו חיים מאושרים ובטוחים, ממש לא מעניין אותי.
אמרתי לעצמי אחרי השיחה שאני גם בשוק מהביטחון והקלילות שבה הוא מספר על זה, זה מה שהוא,
הוא יודע מה הוא אוהב ומה הוא חושב שטוב לו וזהו, כולם יכולים לקפוץ לו.
אני למשל, הייתי בטוח חיה בסרטים ועלילות, בטרגדיה עם עצמי, חרדות איך יגיבו ההורים ושאני אהרוס לכולם את החיים והמוניטין, שאיך כל זה יראה ומה יהיה וכו' וכו'...
והינה בא הזעטוט הזה ומראה לי מאיפה משתין הדג!
הביטחון שלו, הקלילות שבה הוא מבין את זה וחולק את זה פשוט מפעימה בעיני.
אני חושבת שאם יש מישהו שיכול להתהדר בשוני ולסחוב אותו לא כאות קין אלא להתפאר בו, ראוי להערצה.
ואני מעריצה את הילד הזה וכמובן גאה בו :)
***איך אני יודעת שכבר אפשר לצחוק על זה:
הולכים לבית קפה עם גלידה שנקרא "Cream lovers"
M: "או הינה מקום בשביל אח שלך"
ושנינו פורצים בצחוק.... :)
אני עוד בשוק: אני לא מבינה איך לא קלטתי!
אני, שגידלתי ורוממתי...
M: והתרומם רואה?
חחחחחחחחחחחחחחחחחחח
טוב זהו להיום בפינת צחוקים עם האח הקטן :)
יולי 16, 2017
4+4
עכשיו באמת מתחילים.
אז כפי שרשמתי עד התור המיוחל ב 10.08 אין לנו שום אינדיקציה מה קורה וזה גם קצת רגוע וגם ההיפך.
חוץ מקפיצות לשרותים באמצע הלילה וחלומות אני מרגישה כרגיל, בא לי לטחון אבל זה קשור בטח לזה שאני
בבית ודי משועממת כי ההתנדבות תתחיל שוב רק שבוע הבא.
כבר 4 ימים יש לי הכתמות בקטנה ואני ממש מקווה שזה בסדר, לא רוצה להלחיץ את עצמי ולהתחיל עם הרופאה לפני הזמן וכל פעם שאני נכנסת לאינטרנט אין להם משהו טוב מדי להגיד אז החלטתי לא להיכנס ולנסות להשאר רגועה.
פעם שעברה היו לי כמה ימים של הכתמות בשבוע 6 ואח"כ פה ושם והרופא אמר שזה בסדר אז אין גם ככה מה לעשות עם זה...
אני גם קצת בהתלבטות כי אני זוכרת שהרופאה אז שאלה אותי אם אני נמצאת בקרבת ילדים ואם כן צריך לעשות חיסון נראה לי. אז נראה לי שאוותר על היום עם הילדים ומקסימום אחק עוד יום בבית קפה אבל נראה..
בעוד שבועיים וחצי אנחנו מתוכננתים לנסוע לברלין כי ל M יש פגישה לקבלת ויזה לארה"ב לשלו נגמר התוקף.
מקווה שיספיקו לשלוח לו כי יש לו נסיעה מתוכננת בסוף אוגוסט לכנס.
אנחנו ניסע ל 4 ימים אז הזמנתי מלון נחמד ועוד מעט אתיישב לתכנן לאן ללכת למרות שהייתי שם לא פעם אבל בא לי
לראות דברים חדשים ומגניבים. האמת שאני לא ממש אוהבת את ברלין אבל מה שבטוח אפשר להגיד עליה שמגניב שם.
חברה הכי טובה שלי מגיעה בספטמבר והיא בטח תהיה הראשונה לגלות (במידה והכל יהיה בסדר כמובן).
אז כבר אהיה בסוף חודש שלישי (טפו טפו טפו), מקווה שבאמת הכל ילך חלק וככה לאט לאט נגלה למי שיבוא לבקר.
לא רוצה להכניס את המשפוחה לסרטים לפני הזמן, מגיע להם להיות רגועים לפולנים שלי אחרת הם יתחילו להלחיץ אותי וזה בעייתי.
סבתא שלי רוצה לבוא אולי אפילו באוגוסט או מקימום ספטמבר, אחי חושב לבוא באוקטובר, ההורים חושבים לבוא בסוף נובמבר תחילת דצמבר בדיוק יש פה כריסמס (שחוגגים חודש חחח) אז יהיה להם ממש כייף.
בקיצור יהיה מגניב!
בינתים M מחפש עבודה, המאמר שלו הוזכר ב קב' מדע מאוד גדולה בפייסבוק וזכה ל 5000 לייקים ו 1000 שיתופים.
ואתמול כתבה על המאמר התפרסמה בעיתון ישראלי ממש נפוץ ואני התרגשתי בטירוף!
הוא נהיה ממש סלברטי מקומי חחח
בינתים אבל יבש מבחינת עבודה אבל אני באמת מקווה לטוב ושיימצא משהו נחמד ועדיף בצפון.
לפחות בתור התחלה ואחר כך נראה כבר.
הינה שוב אני שוקעת בתכנונים אחרי שכבר למדתי לא לעשות את זה, קרציה :)
אבל קשה שלא :) אנחנו כל כך רוצים שהכל יצליח!
M אמר לי שלעבר כבר אין משמעות והוא לא משפיע באופן אקטיבי ולגבי העתיד אין לנו מושג ושליטה אז שנחיה בכאן ועכשיו שנשמח ממה שיש ונעבור הכל יום ביומו, צודק תכלס.
מה שכן התחלתי לאכול כמו ילדה טובה :) לסיים מהצלחת.
כל הזמן בא לי אוכל חם ומפנק איזה קוסקוס עם רוטב או שווארמה, גם המבורגר הולך יופי.
כשאני אוכלת M תמיד מקבל לפחות חצי כי אני מתמלאה/ת ממש מהר, אתמול כרגיל הוא הכין לנו סטייקים וסלט
וקלט שסיימתי ממש הכל הוא היה בהלם ואמר שמעכשיו הוא צריך לקנות מנה וחצי בשבילו כי התחלתי לסיים ושאני פאקמן חחח
אתמול גם החלטנו לחגוג את יציאת המאמר לעיתונים ואלו תמונות:
עכשיו באמת מתחילים.
אז כפי שרשמתי עד התור המיוחל ב 10.08 אין לנו שום אינדיקציה מה קורה וזה גם קצת רגוע וגם ההיפך.
חוץ מקפיצות לשרותים באמצע הלילה וחלומות אני מרגישה כרגיל, בא לי לטחון אבל זה קשור בטח לזה שאני
בבית ודי משועממת כי ההתנדבות תתחיל שוב רק שבוע הבא.
כבר 4 ימים יש לי הכתמות בקטנה ואני ממש מקווה שזה בסדר, לא רוצה להלחיץ את עצמי ולהתחיל עם הרופאה לפני הזמן וכל פעם שאני נכנסת לאינטרנט אין להם משהו טוב מדי להגיד אז החלטתי לא להיכנס ולנסות להשאר רגועה.
פעם שעברה היו לי כמה ימים של הכתמות בשבוע 6 ואח"כ פה ושם והרופא אמר שזה בסדר אז אין גם ככה מה לעשות עם זה...
אני גם קצת בהתלבטות כי אני זוכרת שהרופאה אז שאלה אותי אם אני נמצאת בקרבת ילדים ואם כן צריך לעשות חיסון נראה לי. אז נראה לי שאוותר על היום עם הילדים ומקסימום אחק עוד יום בבית קפה אבל נראה..
בעוד שבועיים וחצי אנחנו מתוכננתים לנסוע לברלין כי ל M יש פגישה לקבלת ויזה לארה"ב לשלו נגמר התוקף.
מקווה שיספיקו לשלוח לו כי יש לו נסיעה מתוכננת בסוף אוגוסט לכנס.
אנחנו ניסע ל 4 ימים אז הזמנתי מלון נחמד ועוד מעט אתיישב לתכנן לאן ללכת למרות שהייתי שם לא פעם אבל בא לי
לראות דברים חדשים ומגניבים. האמת שאני לא ממש אוהבת את ברלין אבל מה שבטוח אפשר להגיד עליה שמגניב שם.
חברה הכי טובה שלי מגיעה בספטמבר והיא בטח תהיה הראשונה לגלות (במידה והכל יהיה בסדר כמובן).
אז כבר אהיה בסוף חודש שלישי (טפו טפו טפו), מקווה שבאמת הכל ילך חלק וככה לאט לאט נגלה למי שיבוא לבקר.
לא רוצה להכניס את המשפוחה לסרטים לפני הזמן, מגיע להם להיות רגועים לפולנים שלי אחרת הם יתחילו להלחיץ אותי וזה בעייתי.
סבתא שלי רוצה לבוא אולי אפילו באוגוסט או מקימום ספטמבר, אחי חושב לבוא באוקטובר, ההורים חושבים לבוא בסוף נובמבר תחילת דצמבר בדיוק יש פה כריסמס (שחוגגים חודש חחח) אז יהיה להם ממש כייף.
בקיצור יהיה מגניב!
בינתים M מחפש עבודה, המאמר שלו הוזכר ב קב' מדע מאוד גדולה בפייסבוק וזכה ל 5000 לייקים ו 1000 שיתופים.
ואתמול כתבה על המאמר התפרסמה בעיתון ישראלי ממש נפוץ ואני התרגשתי בטירוף!
הוא נהיה ממש סלברטי מקומי חחח
בינתים אבל יבש מבחינת עבודה אבל אני באמת מקווה לטוב ושיימצא משהו נחמד ועדיף בצפון.
לפחות בתור התחלה ואחר כך נראה כבר.
הינה שוב אני שוקעת בתכנונים אחרי שכבר למדתי לא לעשות את זה, קרציה :)
אבל קשה שלא :) אנחנו כל כך רוצים שהכל יצליח!
M אמר לי שלעבר כבר אין משמעות והוא לא משפיע באופן אקטיבי ולגבי העתיד אין לנו מושג ושליטה אז שנחיה בכאן ועכשיו שנשמח ממה שיש ונעבור הכל יום ביומו, צודק תכלס.
מה שכן התחלתי לאכול כמו ילדה טובה :) לסיים מהצלחת.
כל הזמן בא לי אוכל חם ומפנק איזה קוסקוס עם רוטב או שווארמה, גם המבורגר הולך יופי.
כשאני אוכלת M תמיד מקבל לפחות חצי כי אני מתמלאה/ת ממש מהר, אתמול כרגיל הוא הכין לנו סטייקים וסלט
וקלט שסיימתי ממש הכל הוא היה בהלם ואמר שמעכשיו הוא צריך לקנות מנה וחצי בשבילו כי התחלתי לסיים ושאני פאקמן חחח
אתמול גם החלטנו לחגוג את יציאת המאמר לעיתונים ואלו תמונות:
יולי 15, 2017
מתחילים? מתחילים
*11.07.17
3+3
הימים שקדמו התאפיינו בעצבנות מוגברת, הפרשות מתאימות, בעיות שינה, חלומות, חום שחר גבוה, יקיצה מוקדמת, מלא פיפי, בכי וידיעה ברורה שאני בהריון.
ואכן, שבת בבוקר גילינו שהצלחנו!!!
ה "Schwanger" הגאה התנוסס לו בחיוביות על הסטיק יומיים לפני האיחור.
הלב שלי היה על 200 כש M שאל, "הצלחנו?" וסופסוף עניתי שכן!
כל כך מעניין לראות את השוני, את הזהירות שבה אנחנו שמחים, את ההבנות שצריך להנות מכל יום ביומו
והכי חשוב התקווה.
אני קצת קוראת לזמן הזה לפני הספירה כי בגרמניה לפני שבוע 8 ששם כבר רואים דופק אין מה לקבוע תור בכלל.
ומי בכלל סופר חודש ראשון (שהוא עד שבוע 7) ככה שיש לי עד תחילת אוגוסט להיות במצב צבירה לא ברור
כאילו כבר יש אבל זה עוד כל כך ראשוני...
אתמול טיילתי בפארק ושמעתי מוסיקה והיו שירים שגרמו לי לבכות וריגשו אותי.
הרי כל זה כל כך לא מובן לנו מאליו, זה הגיע אחרי כל כך הרבה מאמצים וניסיונות, כישלונות ובכי וכאבי לב
ומי יכול להבטיח לנו שהכל יהיה בסדר הפעם?
אני באמת הייתי רוצה להיות בורה גמורה ואופטימית ולדעת בודאות שהכל יסתדר ומה שיש לי זה לקוות.
אני באמת במקום אחר הפעם, יש לי מין רוגע פנימי מין שלווה כאילו הגוף יודע שיהיה בסדר ואני הכי רוצה
לסמוך עליו בעולם.
כמובן שהראש מדבר ללא הפסקה אבל אני באמת מנסה להשקיט אותו ולהנות מהרגע.
הכל בסדר וזה מה שחשוב.
"אז אולי עכשיו תפסיקי לחשוב... אני מבטיח לך שהשמש תזרח גם עלייך, עלייך, אם רק תפסיקי לחשוב"
כל הזמן גורם לי לבכות
אני משתדלת להגיד תודה על כל יום ויום, להנות ממה שיש ולהיות אופטימית, אין לנו שליטה על כלום והפעם אני מתמסרת לזה ומרשה לעצמי לדעת שאני לא יכולה להיות אחראית על הכל, הפעם המושכות בידי משהו אחר וזה בסדר אני שלמה עם זה.
זה שיר שליווה אותי אז ועכשיו ממשיך ללוות אותי באופטימיות יותר מוחשית ואני מקווה
שבאמת המילים יטמעו והכל יהיה בסדר
הירשם ל-
רשומות (Atom)