אתמול חזרנו סופסוף לבית הורי, הללויה!
מיום חמישי היינו אצל חמותי והיה דווקא נחמד למרות הפחדים שלי ואז עברתי למיקמיק חברתי ועשיתי ביביסיטר לילדים הכי מתוקים בעולם! הבכור נולד קצת לפני שעזבנו לגרמניה והקטנטונת ביום שהגעתי לביקור בארץ ועוד הייתי בהריון הראשון שלי שהסתיים כחודש אחרי הביקור. בא לי לתת כינויים לבני הסנדקות שלי כי בטח תשמעו עליהם עוד הרבה! נקרא להם עמי ותמי סתם כי זה השם הראשון שקופץ לי לראש. אז עמי כבר בן 3.5 ומדבר ממש יפה, יודע לשחק לבד ולהעסיק את עצמו בפעילויות ארוכות ובאופן כללי הוא ילד מתוק וחכם ואני מאוד אוהבת אותו. הפעמים היחידות שאני צריכה לנער את עצמי ולהזכיר לעצמי שהוא בסה"כ עוד ילדון קטן זה כאשר הוא מתחיל להתבכיין ולרייר וכו' אבל אני מהר מאוד מבינה שכל מה שהוא צריך זה קצת אהבה חיבוקים ותשומת לב והוא ישר חוזר לעצמו. תמי לעומת זאת שחקנית צמרת, היא בת שנתיים והיא פשוט מעיפה אותי! הפרצופים שהיא עושה המימיקה שלה זה משהו מעולם אחר.

היא כבר מדברת מצוין ושרה ורוקדת ומה לא, אני מאחלת בובה כזאת לעצמי ובכלל שניהם פשוט ילדים מדהימים! ביום הראשון אספתי אותם מהגן והם התנהגו למופת. יום למחקת מיקמיק לקחה חופש והיינו אמורות לעשות יום כייף בקניון ולהזכר בימי התואר השני שאת רובו בילינו בשופינג וקשקושים. לרוע מזלנו עמי התעורר כולו מנוזל ונראה די חולני. חשבתי שזהו כבר נגמר העניין ואנחנו אתו בבית. מיקמיק לקחה את תמי לגנון ולפני שיצאה עמי הפציר בה ללכת לקחת את הקטנה לגן ואותה ללכת לעבודה. אנחנו נשארנו לבד. הוא לקח את הפלסטלינה והכלים, התיישב בכיסא ילדים ליד השולחן והתחיל בשקט לעבוד על היצירה שלו. אני רק הייתי צריכה לנגב נזלת ולקשקש אתו קצת וגם זה יותר בשביל שאני לא אשתעמם. כאשר מיקמיק חזרה הוא שאל בפליאה למה היא לא בעבודה והציעה שתלך לשם :) ככל שעבר הזמן נראה שמד החום לא עקבי וכאשר באוזן אחת הוא הראה 37 ובשניה 36.5 (לא ברור איך זה הגיוני, זה מד חום ממש יקר), מיקמיק בלב דואב החליטה לשלוח אותו לגן בתנאי שאם ירגיש לא טוב יגיד לגננת ואנחנו מייד נאסוף אותו. הבטחתי לה שאם באמת יפתח משהו אני אשאר אתו בבית ביום המחרת. אחרי ששמנו אותו בגן טסנו לקניון ומחובקות אחרי ארוחת בוקר לא טעימה אך הכרחית התחלנו את היום. אני כהרגלי בקודש קניתי עוד כוסות וחוץ מזה ממש מעט שטויות. עייפות ומרוצות אספנו את עמי לפני הזמן ואני עמלתי איתו על הכנת כדורי שוקולד כפי שהבטחתי לו עוד יום קודם. בהתחלה עוד היה לי איזה רצון לטעום אבל אחרי שעמי התעטש לתוכם ואז מיקמיק (שלא ראתה) הציעה לו לטעום והוא ליקק את כל האצבעות ואז המשיך להכין את הכדורים אמרתי שיקחו את כדורי הסטרפטוקוק האלו לגן... בדיעבד זה בטח רעיון פחות טוב חחח

ב 23.01 היה יום השנתיים להפלה של קאי. אני יכולה להגיד שזה לא עוזב אותי וכל הזמן הזכרונות של היום האיום הזה חוזרים אלי בצורה זו או אחרת. עברו שנתיים ואני מרגישה כאילו זה היה אתמול. אני לא יודעת כמה זמן צריך לעבור כדי שזה איכשהו יחלוף אבל בינתים זה חד כמעט כמו יום אחרי שזה קרה. אמנם ירדתי מהמחשבה שיכולתי לעשות משהו ולא עשיתי מספיק אבל זה היה בהחלט האירוע הכי טראומטי שחוויתי. ביום השנתיים התעוררתי לכאבי מחזור איומים ובאמת על הבוקר התחיל לי המחזור. דווקא (כאילו לא כל חודש אני בטוחה בזה) קיוויתי שאני בהריון, אבל לא. במקום זה כאבים וחולשה והכל מהכל... נסעתי לעזריאלי להפגש עם M. היה ממש סתם, כל חנות שנכנסתי (כאילו יש שם משהו אחר לעשות) הוא היה מתבאס שלא אקנה דברים וכו'.. ואני שעוד הרגשתי ממש רע יצאתי עליו שלא יציק לי. יצא שאחרי איזה 3 שעות הייתי כבר צריכה לעזוב כי לקחתי את המפתחות והבטחתי לאסוף את הילדים של מיקמיק. תמי רצה אלי בקריאות נלהבות, התחבקנו והתנשקנו והלכנו בכייף הביתה. הופתעתי שלמרות שלקח למיקמיק עוד זמן להגיע הילדים לא ממש התבאסו ולא בכו מדי.
לעומת זאת יום למחרת הם היו קצת יותר מבואסים מהנוכחות שלי, כנראה כבר ממש התגעגעו לאבא שלהם שבינתיים נהנה מסקי באיטליה. M אסף אותי לחמותי אבל הצעתי שניסע אלי כי כבר נמאס לי לנדוד ורציתי הביתה. גיסי דווקא היה ממש בסדר ואפילו שאל אותי איך היה בביביסיטר והתעניין...

בבית התחלנו עם הסידורים הרגילים ואפילו פירקנו את הסיפריה שעמדה בחדר שלי שנים (הצעתי לאמא להפוך את הפינה הזאת לפינה עם מדפים לספרים ושלמטה אפשר יהיה להעמיד מיטת תינוק בבוא היום רק שיגיע כבר!). להפתעתנו הסתבר שאיפה שעמדה הספריה יש חלק לבן של קיר (החדר שלי צבוע בטכניקה מסוימת) וזה אומר שהם כנראה יצטרכו לצבוע הכל מחדש. את אמא שלי זה דווקא שימח. את אבא שלי זה מאוד יצער איך שאני מכירה אותו חחחחח

M דיבר עם הדיירים שאמרו שהם יוצאים כבר בשבוע הבא ואנחנו כבר התחלנו לחשוב על רעיונות עיצוביים וכו'.. אני ממש מקווה שיצא לנו יפה וביתי ושנצליח לעשות לנו בית כיפי ונעים. הבעיה שזה קצת קטן ואין שם כל כך איפה לאחסן. חשבתי אפילו להביא מעצבת שתיעץ לנו אולי איך לעשות את הדברים באופן אופטימלי כך שהשטח ינוצל בחכמה ויהיו כמה שיותר מקומות איחסון אבל זה הרבה כסף אז לא נראה לי שנלך על זה. מצד שני, תמיד הספיק לי שטח האיחסון שהיה לי אז אין סיבה שעכשיו זה לא יהיה כמו תמיד הרי זה יותר ממה שאי פעם היה לי בכל מקרה.. אמא גם הציעה להשאיר דברים אצלה אז זה עוד שטח איחסון אני מניחה. יש התרגשות של מעבר ואני ממש שמחה שזה לא בלחץ ושנוכל באמת לעשות שם דברים והכל.

מהעבודה שהגשתי אליה קו"ח לא חזרו אלי בכלל וזה די חבל כי זה כמו כפפה ליד. ככה הייתה לי הזדמנות לתת עוד צ'אנס למקצוע אותו למדתי (משאבי אנוש) ולהחליט סופית האם זה משהו שאני רוצה לעשות. מה גם שמדובר בהחלפת עובדת לחופשת לידה אז זה משהו זמני. נראה אולי עוד יתקשרו. בכלל אני מתחילה להרגיש שעבר חודש ולא עשיתי יותר מדי בשביל למצוא עבודה ושזה לא לגמרי תקין (למרות שלא חסרו לנו דברים לעשות). אולי משבוע הבא אתחיל לחפש ברצינות. כיוון שהדירה התפנתה אנחנו רוצים להשאר בצפון ופה אפשרויות התעסוקה פחותות, נצטרך מזל וסבלנות אני מניחה. הלואי שנמצא עבודה טובה שנינו!

החורף פה עובר עלי בקלות יחסית למרות הקור הגשם אני חשה הרבה פחות מדוכאת. איכשהו כאשר זה נחווה בגרמניה הרגשתי הרבה יותר רע. פה הכל מרגיש כמו בית וזה מקל על כל ההרגשות גם כשהן רעות. נסיעה באוטובוס שנסחב שעות ליד אנשים שלא כולם מדיפים ריח שושנים ולשמוע עברית הרבה יותר קל ונעים לי מאותה האפשרות אי שם. הפרסומות שבעברית עם הדוגמנים שכבר יוצאים מכל החורים ובר רפאלי השנואה מכולן עדיין גורמות לי לאיזשהו רוגע, אני בבית.
בגרמניה אם הייתי נופלת על שיר בגרמנית זה היה מעצבן אותי והייתי מעבירה, פה לעומת זאת היה אפילו נחמד לדעת ביני לבין עצמי שאני מבינה מה היא אומרת