חזרה לארץ חלק א'

הפוסט האחרון שלי היה לפני המון זמן ובאמת המון דברים קרו אז יאלה לכו להכין משהו חם (כי נוראאא קר בארץ חחחח) ותתרווחו בכיסא זאת הולכת להיות חפירה מהלב 😋

בפעם האחרונה שכתבתי היינו בסידורים לקראת הנסיעה ובאמת לאט לאט מכרנו דברים וחלק נתנו.
M אפילו חשב שאפשר לעשות סרט על כל הקונים כי כל אחד שהגיע הביא אינטרקציה מעניינת ולכל אחד סיפור משלו שזה היה בהחלט משעשע (בחלק מהמקרים).

אז היו לנו גרמנים (כאשר אחד מהם צעק עלי והיה מאוד לא נעים), סטודנטים ממוצאים שונים, אבא וילד טורקים מאוד נחמדים, אישה שנראה כאילו יצאה מהטאליבן עם מלווה, ילדות ערביות ובחור שחור. בקיצור הכל מהכל והכל עבר בצורה נוחה ונעימה.
זוכרים את הבחורה הגרושה שבנוסף לזה בהריון וצריכה את כללל הציוד שלנו בתור תרומה?
קבענו אתה ליום שלפני העזיבה כי היינו צריכים את המיטה ועוד דברים.
יום לפני כן באה חברה שלי מההתנדבות עם אוטו ענק לקחת את הספה והציעה בנדיבות שהם ייקחו כל מה שאנחנו רוצים לזרוק למזבלה. אני אמרתי ל M (שהיה מאוד בעד) בשום אופן לא כי אני רוצה שאנשים יהנו מהדברים ואני לא מוכנה לזרוק כלום. החברה אמרה שאם נצטרך בכל זאת שנדבר אתם ובזה, זה נגמר. 27.12 אין קול ואין עונה מהבחורה המסכנה שכל כך צריכה... מפה לשם כפי שחששתי היא פשוט נעלמה. ואנחנו בינתים תקועים עם מלא דברים ששמרנו במיוחד בשבילה ועוד עשיתי לזה כביסות ומדיח והכל... M התחיל להוציא דברים החוצה, בפעם הראשונה זקנה רעה צעקה עליו שהכיכר שם לא מזבלה אבל בנגלה השנייה אנשים מאוד שמחו וכל מה שהוצאנו נחטף תוך שניות. אני מעריכה שחלק פשוט לוקחים הכל ומוכרים בשוק הפשפשים אבל תכלס מה זה משנה לי, אני לא יכולה לשלוט גם במה קורה עם הדברים אחרי שויתרתי עליהם (עוד לקח חשוב לחיים אגב). בקיצור אחרי שהוציא כמעט הכל אנחנו עדיין היינו תקועים עם המיטה המזרון והכיסאות (ועוד שטויות). בלית ברירה הזמנתי את החברה (יותר נכון בעלה) לעזור לנו ובינתים הוצאנו הכל החוצה כי אולי מישהו ייקח ובאמת חלק לקחו והדברים הגדולים נותרו. עברו לא יותר מ 20 ד' צלצול בדלת. אב הבית הופיע אחרי שהשכנים כבר הספיקו להלשין לו שמישהו הוציא דברים ושם מול הבית ולא ביום המיועד ואיך זה ייתכן...
לשמחתנו באמת בעלה של החברה עם האוטו הגדול הגיע וממש הציל אותנו מתאקל עם השכנים, לקח הכל לבד למזבלה והיה ממש מקסים!

יצאנו לארוחת ערב שיצאה יקרה ולא טעימה במיוחד במסעדת טאפס כאילו ספרדית וסיימנו את היום.
זה היה הקמפינג האחרון שלנו בבית 😊

ביום הטיסה באו אלינו החברים האיטלקים ואיתם הלכנו לאכול במסעדה ההודית האהובה עלינו ובכך ארגנו לבעלים המקסים תחליף קבוע בהעדרנו :)

האמת שאחרי שהכל התרוקן הבית היה נראה פתאום כזה ריק ואחר קצת עצוב אפילו. הבית הזה היה הבית שלנו בכמעט 3.5 השנים האחרונות וזה לא פשוט סתם ככה לקום ולעזוב את כל מה שבנינו לנו שם בזמן הזה. בעודי יושבת על בטריית החימום ליד החלון אני מקבלת הודעה מהחברה הכי טובה שלי שגרה בארה"ב. נקרא לה אטלנטה. היא אימצה אותי עוד בכיתה ג' כשהייתי עולה חדשה שלא יודעת לקרוא והיא כבר ידעה. ידענו חברות אמיתית עם עליות ומורדות אבל תמיד נשארנו חברות. היא הייתה בארץ לרגל החתונה שלי ואני טסתי לשלה. היא הייתה לצידי לאורך הנסיונות להכנס להריון וגם לאורך ההצלחות והכשלונות ועכשיו שלחה לי הודעה שרצתה לדבר איתי בסקייפ ולא הצליחה. הלב שלי החסיר פעימה, היא בטח בהריון. אחרי כמה ד' קיבלתי את תמונת האולטרסאונד הכה צפויה ואף על פי כן לא פחות כואבת. היא באמת בהריון. הדמעות התחילו לזלוג מעצמן וגם M כבר הבין במה מדובר ושאל מי הפעם. דיווחתי לו על השמחה הצפויה לחברה הכי טובה שלי והוא הזמין אותי לחיבוק מנחם. המראה שלנו יושבים על הרצפה בדירה ריקה ומתחבקים בזמן שאני לא מצליחה לעצור את הדמעות די עגומה. המונית אמורה לאסוף אותנו בקרוב ואנחנו יושבים לנו חושבים על יום השנתיים להפלה המתקרב ועל החברות שמצליחות ועלינו. מה יהיה עלינו? ... M איפשר לי עוד כמה ד' התמסכנות ואז אמר שזה הזמן להמשיך והתכוון למונית.
העלנו את כל הדברים שלנו למעלה וחיכינו בקור למונית שהגיעה ולקחה אותנו לשדה:

מובן שזה לא הכל, 2 תיקים נשארו אצל האיטלקים ועוד 2 כבר הגיעו לארץ עם קרובים שביקרו אותנו.
מצחיק שהגענו עם 2 מזוודות גדולות ו 2 קטנות ועוד כמה משלוחים על הדרך וחוזרים עם כל הטוב הזה :) בכל מקרה הכל עבר חלק, הבחור של KLM היה מקסים ובניגוד לקולגה שלו אישר לנו לעשות מה שבא לנו ובטח חטף על הראש אחר כך כי המטוס היה מפוצץ...
אחרי הבדיקות והכל שנייה לפני שמתיישבים לחכות למטוס קוראים לנו בכריזה. M רץ לבדוק מה קרה ומתקשר לספר לי שאחד התיקים נקרע ממש לפי התפר ושהוא מנסה לארוז אותו לתוך שקית עגלות ולהדביק את כל השטות שנוצרה עם מלא סלוטייפ משרדי חחחחח
כבר נפרדתי בליבי מהדברים שכנראה היו שם (בשלב הזה כבר לא זכרתי מה נמצא איפה) והחלטתי שהדברים הגשמיים פחות חשובים :)
לזכות חב' התעופה ייאמר שהכל הגיע בשלום ולא היינו צריכים לאסוף את כל השטויות שאגרתי במהלך השנים מאמסטרדם ועד בן גוריון, מזל :)
הטיסה הראשונה הייתה מהירה וגם השנייה הייתה בסדר רק עם קצת עיכובים עקב החלפת גלגל (לא מלחיץ בכלל). אני לצערי לא הצלחתי לישון במטוס השני. נתחיל מזה שהוא היה ממש מפוצץ ונמשיך שאיכשהו מצאתי את עצמי ליד החלון כאשר (שלא כמו שאר הנוסעים החצופים) אנחנו אשכרה שמנו את התיקים הקטנים והמעילים מתחת לרגלים כדי שלאחרים יהיה מקום בתאי המטען! ומה שנוצר זה קלסטופוביה הזויה כי אין לי אויר ומקום להזיז בחופשיות ידיים ורגליים. ממש לא סימפטי! בחיים אני לא יושבת ליד החלון רק במעבר בדיוק מהסיבה הזאת אוף! מה שכן, למזלנו השלישית שישבה איתנו לא הייתה הסבתא המסכנה שהייתה איתנו בתור והעלתה אדים של ציאניד. M הפסימי היה בטוח שתישב לידיינו אבל האופטימיות שלי גברה על הפסימיות שלו והיא ישבה בטווח הראיה אך לא בטווח ה"הרחה" 😁

הקטע המעצבן בלשבת על התיקים ועם המעילים וכל הציוד החונק הוא שאי אפשר להוציא כלום מהתיק. כל פעם הייתי צריכה משהו אחר ואין פשוט אין מקום! בשלב מסוים לא יכולתי להבין למה המטוס רוטט כל כך ואחרי מאבק קצר גיליתי שזו בעצם מברשת השיניים שלי שנדלקה מעצמה ועינגה לי את כל התיק לקול הצחוק המתגלגל של M 😲

האוכל היה בדיוק כמו התיאור של אייל שני ממאסטר שף: ""זה נראה כאילו גורילה הלכה ליד פרה והקיאה עליה", סיפרתי את זה ל M כמובן אחרי שסיים לאכול. אני כמובן לא אכלתי ואחרי ש M שבע הוא הלך לישון ואני הדלקתי לי את ה MP3 ושקעתי במחשבות. האמת שבגלל זה אני לא כל כך אוהבת את ה MP כי איכשהו אני תמיד מסיימת איתו במחשבות מבאסות. בהתחלה חשבתי על "קאי וגרדה" שהשארנו מאחור והתנצלתי בפניהם שכך קרה ושלפחות אולי הם יחד או משהו כזה ומשם הכל התחיל להתדרדר ואני לא יכולתי להפסיק לבכות. הרגשתי כל כך טרודה וחרדה מהעתיד הלא ברור וממה הולך להיות ואיך כל זה יקרה בכלל. כי אם בגרמניה היינו אמנם מבודדים אבל כבר הכל היה יחסית ברור נוח וזמין ואף אחד לא הציק לנו ולא התערב לנו ובכלל פתאום עכשיו כל הקלפים נטרפים והכל לא ברור אחד גדול. מפה לשם אחרי איזה שעה של בכי לבד וחפיסת טישיו אחת M התעורר ואז נכנסתי להיסטריה. לא יכולתי להפסיק לבכות, כל זה היה גדול עלי בכמה מידות ואני ככל הנראה חטפתי התקף פאניקה ולא יכולתי להרגע. בכיתי איזה שעתיים ועד רגע הנחיתה ורגע הדלקת האורות. לאחר מכן ייבשתי את הדמעות, נרגעתי והלכנו לדרוש על הארץ הקדושה ולהודות על כל הטוב שקיבלנו.
אבא שלי פגש אותנו אחרי שאספנו את הדברים (יש לומר ממש מהר) והכל נכנס פרפקט לאוטו.
משם עשינו את הדרך לצפון הרחוק כדי להתחיל להתמודד עם החיים שוב פעם, הפעם מהחמ"ל החדש שלנו בבית של ההורים שלי ועל כך בפרק הבא :)