חזרה לארץ חלק ג'

לקראת סוף השבוע נקבע לנו תור לרופאה במרפאה להריון בסיכון, בדיוק ביום של הסערה. הגענו לשם ושלחו אותי לסבב אחיות ורופאים. כאשר נכנסתי לאחות והיא שאלה אותי על המחזור האחרון ואמרתי לה שזה היה לפני כמה ימים היא הסתכלה עלי בהלם מוחלט. מסתבר שהיא חשבה שאני כבר בהריון...
אז הסברתי לה שאני כמו הגב' טורטל,  בשבוע הראשון 😋

החל מדקה 4:03

לאחר מכן נשלחנו למומחית שלא עשתה עלי רושם וסה"כ חזרה על כל מה שידעתי, כיוון שלא ציפיתי ליותר מזה התרצתי. היא שאלה איך היא יכולה לעזור ועניתי לה שאלא אם היא יכולה להכניס אותי להריון שלשום, אין הרבה... היא הציעה לנו להמשיך לנסות לבד כי הצלחנו פעמיים אחרי שנה של ניסיונות (שזה הזמן שלוקח לכל זוג ממוצע להצליח לבד) אבל אמרתי לה שאני כבר לא בגיל למשחקים (כמו שהיא בטח אומרת לשאר המטופלות שמתחננות שתיצא להן מהרחם). היא הציעה לפנות אם כך למומחית פוריות והזמינה אותי לחזור אליה כאשר כבר אהיה בהריון ועדיף בשבוע קצת מתקדם יותר מזה שאני נמצאת בו עכשיו 😹.
כדי לקבוע תור למומחית נאלצנו שוב ללכת לקבלה שם באופן תמוה שלחו אותנו לאחות שהיא זאת שאמורה לרשום אותנו (לא הבנתי את ההגיון מאחורי חלוקת התפקידים..). לאחות כבר היה תור ואני, שכבר שכחתי מהו תור בארץ ישראל היפה עמדתי וחיכיתי בצורה שכנראה לא נראתה אסרטיבית מספיק. אז עקפו אותי עם "אני רק שאלה" עד שהתחלתי להתמרמר בקול ולבסוף איכשהו הושחלתי פנימה ונקבע לי תור לסוף החודש.

לאחר מכן נסענו הביתה (להורים) והתחלנו לאסוף דברים לנסיעה שלנו למרכז שם גרה חמותי עם בעלה (לא אבא של M, שמבוגר ממנה ב 20 שנה ויש בנינו יחסי חיבה-חוסר חיבה כבר זמן מה). כמו כן גיסי שהוא בגילי גר שם ביחידת דיור ועוזר לבעלה של חמותי עם כל המשק. הסיפור המעניין הוא שה"מייסד" כל נקרא לבעל של חמותי (אני חייבת לשים בצד מילון מינוחים כפי שהרבה עשו!) נולד בארץ והיה בן קיבוץ סוציאליסטי וכל הטראראם והוא גר בבית בכפר במרכז ולו שטח עצום. המייסד אוהב חקלאות וחיות (הרבה יותר מבני אדם ובני משפחה שונים בפרט). הסיפור שלי איתו מסובך קצת ועל זה בפוסט אחר בהזדמנות...
אז לאור האהבה הזאת הוא מוציא המון כסף על חיות שונות וצמחים ומה לא, היתרון שזה פשוט מדהים מה שהולך שם והחסרון, שזה מלא כסף והחיות נהרגות בדרכים שונות והכסף זורם על זה בכמויות. חמותי אומרת שזה מה ששומר עליו בחיים לכן זה שווה את זה ואני נוטה להסכים. הוא נושק ל 80 ולא אדם בריא אבל עובד במשק ולא עושה לעצמו (או לאחרים) הנחות.

בכל מקרה, עלינו על הרכבת החדשה וזה היה ממש נוח וכייף! האמת שהרכבת פתחה את הצפון להמון אפשרויות שאני מקווה יתנו לנו יתרון כלשהו. אז אימצנו את הרעיון וכיוון שטרם רכשנו רכב תפסנו רכבת :)
הדרך הייתה די מהירה ונוחה בהחלט, היה איזשהו משהו נעים וחברתי כזה לנסוע ברכבת. בגרמניה המושבים גבוהים ויש מעין פרטיות מאולצת ופה המושבים נמוכים יותר ויוצרים אינטרקציה עם כל הסביבה. יש קצת הרגשה של קיבוץ ברכבת. שומעים שיחות ורואים אנשים יש איזושהי תחושה שיתופית ואנשים מחייכים ופונים ואנחנו מסוגלים לענות וזה גרם לתחושת רוגע ולכידות להתפשט בגוף שלי. הרגשתי בבית.

הגענו למרכז בדיוק ל"סערה" ויצא שאת יום חמישי בילינו בבית. חמותי הכינה אוכל ופינקה אותנו, אחר כך שיחקנו משחקי קופסא ו M כרגיל ניצח. היה מצחיק לראות את גיסי שהוא בגילי מתעצבן ומנסה לשמור את זה בפנים אבל היה קופץ ממנו פה ושם האח הקטן, ה"לא פייר!" 😄
בשישי היה כבר ממש גשום וגיסי לקח אותנו לקיר טיפוס. הוא עושה את זה כבר כמעט שנה ואנחנו פעם ראשונה. האמת שכאשר עליתי בפעם הראשונה, היה לי ממש מפחיד אבל יש איזושהי עקומת למידה בעניין הזה. מנסים פעם אחת, קשה מוותרים, נחים ועולים שוב ומצליחים. הייתי בטוחה שלא יכאב לי כל הגוף אבל כפי שגיסי הבטיח יום למחרת לא יכולתי להרים את הקומקום חחחח
היה שם גם אבא עם ילד והייתה ביניהם אינטרקציה מעניינת. לדעתי מדובר בבחור הומו שבהליך פונדקאות הביא ילד איפשהו בהודו או תאילנד או מקום בסגנון כי הילד ממש לא דומה לו ויש לו תוים מאוד אופיניים. הילד ממש מוכשר וטיפס ונתלה כמו מוגלי על כל הקיר הזה. גיסי אמר שהוא מהקבועים שם. האבא היה די מציק. מצד אחד הוא כל הזמן עודד את הילד ממש לפי הספר, בצורה מאוד חינוכית וכו'... אמר לו לא להתייאש ולנסות שוב ולא לוותר ושהוא יכול וכו'... נו באמת לפי הספר. מצד שני, הוא היה ממש ממש מציק!!! האבא הזה לא שתק דקה!!! הוא כל הזמן הנחה את הילד ואמר דברים ופשוט לא סגר את הפה. בתור מי שניסתה לפני רגע את עניין הטיפוס הבנתי שצריך המון ריכוז ומיקוד מה שבלתי אפשרי כאשר כל שנייה חופרים לך. אבא שלי נוטה גם לדבר המון ואותי זה פשוט מוציא מהפוקוס ועוד יותר מהאיזון. בקיצור הילד התמודד עם זה בשקט ואיכשהו עשה דברים. נורא כמובן קשה לשפוט ואין בכלל צורך אבל ההורה הזה היה די נאג'ס חחחח

למזלנו M עצלן והחנה את הרכב בתוך השטח ולא מחוצה לו כפי שהיה הגיוני יותר. המזל התגלה מאוחר יותר כאשר ראינו שעץ נפל בדיוק במקום בו היה אמור הרכב לחנות :)

בערב ראינו את כל העונה הראשונה של פאודה כי גיסי לא ראה (ואנחנו כבר שכחנו) ולכן כל הלילה חלמתי על מחבלים ויריות, לא הכי סימפטי. ואם כבר מדברים על פאודה, אני העדפתי את חטופים, לא יודעת אם בגלל אסי כהן ההורס או כי זה פשוט יותר טוב למרות האיטיות והשתיקות הצרפתיות לעיתים.

שבת הייתה נהדרת מבחינת מזג האויר! המייסד שהכי גאה בעולם בחווה הנהדרת שיצר גער בי עוד יום לפני שלא טרחתי לראות את כל החידושים ואת האפרוחים והביצים (זה בודאות הוריד לי כמה נק' זכות אצלו), אמרתי שנורא רציתי אבל מזג האויר לא ממש איפשר זאת והוא לא התרצה ובטח תלה את זה בתכונות אופי שליליות שהוא חושב שיש לי... אני אשכרה צריכה לשאול אותו לפני ראיון עבודה על החולשות שלי אם עוד יש את השאלה הזאת חחחח
בכל מקרה, הבוקר היה שטוף שמש ומהמם! נעלתי את מגפי הגומי שסבתא נתנה לי, לקחתי מחמותי בגדים שאפשר ללכלך ויצאתי להכיר את חיות המשק! ראשון שהזדמן בדרכי היה בולי! בולי הוא כלב לבן ענק ששוקל כפי שהמייסד חושד (וטועה לצערי בגדול) יותר ממני. הוא קיבל אותי ישר בליטופים והמרחויות. המייסד שרואה שחיות (וילדים) מאוד אוהבים אותי מסיק מזה שאני אדם טוב וזה לדעתי נותן לי נק' זכות אצלו. בכל מקרה גלשתי. אז בולי (ככה אני גם קוראת ל M ויש שם מקום לבלבולים) הוא גור ענק שמבסס את מקומו ובעורמה רבה יצר מצב בו הוא איכשהו נכנס הביתה והתיישב, בעוד אותי הוא הוציא החוצה ובכך ביסס את העליונות שלו עלי! חצופופ! לאחר מכן בשלב כלשהו הוא ממש נעמד עלי עם ידיו הקדמיות (הוא גבוה ממני בשני ראשים!) ונתן לי לֶק של החיים! אני בתמימותי הייתי בטוחה שהוא ממש אוהב אותי, המייסד ברשעותו הסביר לי שהכלב פשוט לא מכבד אותי והסביר לי מה לעשות כדי לשנות זאת. זה קרה רק פעם אחת לכן אני חושבת שהצלחתי.
למקרה שתהיתם, הינה תמונה שלי עם שני המתוקים, פיאונה השרפיית המסריחה והעצלנית שכולנו מאוהבים בה ובולי הענק והבאמת חמוד!

לאחר מכן ראינו את כל הציפורים שיש להם שם ויש מלאאא! יש להם איזה 5-6 סוגים שונים של תרנגולים ותרנגולות. יש אווזים מ2-3 סוגים, יש ברבורים שחורים, יש הודו מצחיקים ועוד מיני עופות שאני לא מצליחה לזהות. כל אלו מספקים ביצים ואפרוחים חמודים מאוד. הצענו להם לקחת גם ארנבים ענקיים שזה דבר הכי מתוק בעולם! בינתים מביאה לכם קצת תמונות ווידאו כי זה משהו מיוחד!

בערב בת דודה שלי אספה אותנו ולקחה לשרונה מרקט, שם קשקשנו קצת ועלינו על רכבת חזרה לצפון.

אתמול היה מפגש ממש נחמד עם כל החברה מהמעבדה של M. הם קיבלו אותנו מדהים! כולם התרגשו בטירוף מהחזרה שלנו והחמיאו לנו על איך שאנחנו נראים ואפילו קינאו ממש ב M על איך שהתקדם. זה מצחיק כי M הכי לא מעכל את עצמו, הוא חושב על עצמו הרבה פחות מהמציאות וזה חבל כי באמת שיש לו הישגים מאוד יפים אבל כמו רוסי טוב הוא מקטין בערך של זה וסובל מחוסר ביטחון שלא תואם את המציאות. זוג אחד מהחברה עבר לעיר שלנו וכבר חשבתי איך לשדך אותם לחברי הילדות שלנו, מקווה שהשילוב יעבוד! זוג אחר שהיה אתמול או יותר נכון היא התמרמרה על איך כולם חיים לה ברחם ושכולן יולדות בטירוף ובעלה לא מוכן כרגע לילדים והיא בסטרס רציני. הזדהיתי איתה מאוד והצטערתי בשבילה שהוא עדיין לא מרגיש שם כי היא צעירה ממני רק בשנה והזמן לצערנו עובד לרעתנו בתחום הזה איך שלא נסתכל על הכל. נכון שיותר ויותר נשים מביאות ילדים בגילאי 30-40 אבל עדיין יש בי רצון להיות אמא לא מבוגרת מדי ושלא יחשבו שאני הסבתא של הילדים... החברה סיפרה על כל התוספות החדשות ויש המון. התמרמרנו יחד אני על הקושי וההפלות והיא על חוסר הרצון של בעלה. זה מזכיר לי את העיסוק סביב הוידאו שפרסמה ליהי גרינר. בהתחלה לא התכוונתי לצפות כי זה היה נראה לי כל כך מיותר מצידה לפרסם משהו כל כך אישי וכואב בצורה בה היא עשתה. לאחר מכן חשבתי שאם היא מראש יידעה את כולם לגבי ההריון היא לא יכולה שלא לשתף במה שקרה. האמת, שהסיפור המצער שלה תואם מאוד את שלי מבחינת ההשתלשלות והפרטים הטכניים, היה מאוד מוזר לשמוע על חויה כל כך דומה ולא מעודד יש לציין.
חוץ מהנושא המבאס הזה הערב היה מוצלח מאוד. זאת הייתה מין במה פתוחה ואחד החברים שלנו שמנגן בגיטרה הופיע מה שהיה מאוד מעניין. לבסוף נסענו הביתה.

האוירה עכשיו בבית מתוחה. אבא שלי הוא איש לא פשוט ויש לו התקפי כעס וזעם כשהוא עובר משהו. לצערי סבתא שלי שברוסיה חווה בעיה עם הרגל. אבא שלי חזר אתמול עצבני (כשזה קורה צריך מאוד להזהר לא לעצבן אותו אחרת...). הוא סיפר שלסבתא כואבת הרגל מסיבה לא ברורה והוא מאוד דואג. הוא מתלבט אם לנסוע אליה כי אולי היא צריכה עזרה (לא נשארו לנו שם קרובים וסבא שלי נפטר לפני 6 שנים, הם כל החיים סרבו לעלות לארץ ולכן עכשיו כל העסק לא קל). בכל מקרה, חיפשנו כרטיסים וניסיתי לא לעצבן אותו בשום צורה. לאחר מכן אמא שלי חזרה ויצאנו לסבתא שלי לאכול (סבתא שלי מצד אמא גרה בשכנות ואבא שלי לרב עוזר לה אלא כאשר הוא נכנס ללופ של למה אני צריך לעזור לחמותי, מי עוזר לאמא שלי וכו'.. ואז סבתא שלי "נענשת" על זה). האמת שכאשר משהו קורה לסבתא כולם "נענשים" כולם שומעים כמה אנחנו לא מספיק בקשר איתה וכמה אנחנו לא מספיק עוזרים ואת רשימת הדברים הטובים שהוא עושה למענינו וכמה אנחנו לא ולא ולא.... בכל מקרה. כאשר יצאנו לסבתא אמא אמרה שאם אבא יעלה את עניין הנסיעה שאני לא אעיז להכנע לרגשי שלו (אני נשברת ישר ויש לי מצפון ותחושות אשמה על המקום) ואין שום סיבה שאסע (כנראה הוא חושב שיותר הגיוני שאני אעשה את זה כי גם ככה אני יושבת ללא מעש וסבתא שלי המסכנה סובלת שם לבד והרי אם זאת הייתה הסבתא מצד אמא ישר הייתי נוסעת). הסיפור הזה שגוי מהרבה היבטים. קודם כל הרוסית שלי קרובה יותר לרמת הגרמנית שלי מאשר לעברית מה שאומר שאני לא באמת יכולה לעזור בשום עניין ביורוקרטי מה גם שאני ממש לא יודעת איך זה עובד שם ואיך מדברים איתם ולמי נותנים שוחד ואני בקושי קוראת רוסית. הבעיה השנייה זה הפן הפיסי שאני לא באמת יכולה לעזור לה כי היא שוקלת יותר ממני ובכלל נוצר מצב מטומטם...
בכל מקרה, אני ערוכה לריגשי אבל קצת פוחדת שזה באמת יגיע אלי מדי..
ממש לא בא לי עכשיו לטוס לשם למען האמת.
חוץ מזה, אבא שלי כאשר משהו מהסוג הזה קורה ממש בלתי נסבל ומרשה לעצמו לצעוק ולהתעצבן על כל בני הבית ללא שום סיבה כאילו אנחנו אשמים במה שקרה. אתמול למשל חשבתי שהמזגן מקולקל כי הדלקתי אותו ולא שמעתי רעש ולא הרגשתי שהוא מחמם. אבא הסתכל עליו ונתן לו זמן. אחרי שחזר שאל אם הוא עובד. אמרתי שלא כי הוא לא עשה רעש ולא הרגשתי שינוי (אולי כי לא הפעילו אותו יחסית הרבה זמן לקח לו זמן להתאפס ולהתחיל לחמם). בכל מקרה אבא שלי ראה שהוא כן עובד והתחיל להעליב אותי, מה את טיפשה? למה הוא צריך לעבוד ברעש? מה יש לך מה את לא רואה שהוא מתחמם וכו'...
כאשר הייתי ילדה וגרתי בבית זה היה דבר שבשגרה וכמובן שהייתי נורא נפגעת והיום אני מבינה כמה אישיוז יש לי בגלל זה. אתמול סתם החלפנו צעקות כהרגלנו והלכתי. נראה לי שבפעם הבאה אנסה להגיב אחרת. אמא גם אמרה שחטפה סתם צעקות ושעד שסבתא תרגיש טוב זה יהיה ככה. ממש בלתי נסבל. M הציע שניסע לאמא שלו עד אז אבל הרבה פחות נוח לי שם. גם כי המייסד חושב שאם מישהו נכנס אליו הביתה הוא חייב לעבוד ולהרוויח את הארוחה שלו ולעבוד בשדה זה למען האמת לא בסדר העדיפויות שלי ולא כי אני מפונקת כפי שהוא בטוח (וזה נורא פוגע בי) וגם כי אין לי שם באמת שולחן ומקום להתאפס ולהתחיל להזיז דברים...
בכל מקרה מקווה שזה יעבור במהרה.

*** היום התקשרתי לסבתא לשאול מה שלומה ומה קורה, אני חושבת שיש לה דלקת בירך (גם לי הייתה כשהתחלתי לרוץ אחרי תקופה ארוכה שלא) לדעתי אין הרבה מה לעשות ולתת לזמן לרפא. הסברתי לה ונראה לי שהיא קצת נרגעה. אבא שמע שאני מדברת איתה (אנחנו לא יצאנו מהחדר עד שהוא סיים לאכול וחשבתי שנח ונרגע מהעבודה). אחר כך יצאתי ובזהירות, סיפרתי לו שדיברנו ושיש לה כנראה מה שהיה לי ושזמן ירפא ושאולי שווה לה להזמין רופא שיתן איזו תרופה לדלקת. הוא נרגע ואפילו התנצל שצעק עלי אתמול סתם (לא שזה באמת גורם לי לשכוח ולסלוח אבל זה מה שיש). אבא שלי לא מבין שסבתא בת 80 וזה לא הולך להיות קל יותר ולעשות טרור וריגשי לכל בני המשפחה כל פעם שקורה משהו זה ממש לא לעניין. טוב, נראה מה יהיה...