לפני כחצי שנה החלטנו להיכנס להריון, ובאמת הגיע הזמן אני הגעתי לגיל 30 המופלג ובעלי בן 35 אכן זמן מתאים. שנינו במקום הנכון (סוג של) בחיים וכולם לוחצים וההורים רוצים נכדים הכל על פניו בול. אז התחלנו לנסות, בהתחלה סתם כי גם המחזור שלי מגיע על הדקה וגם הביוץ אז אני כולי בביטחון שיא שתוך שנייה אני בהריון. ואז עובר לו חודש וחודשיים ושלושה וכלום לא קורה. טוב, החלטתי שאולי אני סתם בטוחה מדי בעצמי וקניתי ערכה לבדיקת ביוץ ואכן החישובים היו נכונים והכל מצוין, מחכים....
כלום לא קורה.
וככה עוברים להם עוד שלושה חודשים.
אני נלחצת, מה יכול להיות הרי עשיתי את כל הבדיקות שהן חובה וגם בחירה והכל מה יותר מזה.
הא רגע לא עשינו שום בדיקות לבעלי... בעלי נשלח לספירת זרע ואז הכל התחיל...
בדיקת אולטרסאונד מראה שחבר אחד בכלל לא בגודל המתאים ולא מתפקד, נו מילא יש שניים אין מה לדאוג.
בדיקה שנייה ספירת זרע, הבדיקה מראה נתונים גרועים... גם מעטים וגם עצלנים נו מה יהיה...
אז הוא נשלח לבדיקות הורמונליות ומצווה לחכות 6 שבועות במהלכן יש לתת "בראש" לפרטיזנים העצלנים ולקוות שהם יצאו מהמחבוא ויתחילו לרוץ... כשאני שומעת את התוצאות, נו איך לומר לא ואו וההרגשה... על הפנים.
תמיד היה לי קשה להתמודד עם דברים שלא תלויים בי ובמיוחד עם מה שלא היה בתכנון ומה שאין בידי לשנות
וזה? זה היה לא צפוי בעליל מי חשב בכלל שמתוך 40 מיליון רק 5 מיליון יגיעו לנק' המפגש ומתוכם רק 5% אשכרה יזוזו!?
יש לי מין תחושת אובדן והחמצה שאני לא מצליחה להסביר לעצמי בכלל וכעס, הבעיה שאין על מי לכעוס.
בעלי המסכן גם מובך מהמצב וגם לא יודע נראה לי איך לגשת אלי בכלל ואני כרגע עוד לא מצליחה להתעלות על עצמי ולעודד אותו, סתומה שכמוני. והרי ברור שהדבר שאני הכי לא רוצה הוא שהוא יאשים את עצמו או משהו מגוחך כזה וזה לא שאני מאשימה אותו חלילה פשוט הכעס הזה בבטן של איך זה קורה בכלל כשהיו לי תכניות כל כך ברורות ואיך בזבזנו חצי שנה על סתם רק כדי להבין שצריך לעשות עוד מלא בדיקות
ושכל זה ייקח עוד זמן במקום מההתחלה לעשות את כל הבדיקות ולא לבזבז זמן ואנרגיות.
כל חודש אכזבה של הינה לא הצליח הרי אם היינו יודעים בכלל לא הייתי טורחת להתבאס כי עם הנתונים הדפוקים האלו הרופא היה די אופטימי כשאמר שיש מצב.
אני אופטימית להדהים תמיד, אבל עכשיו עבר כבר חצי יום ואני לא מצליחה להתאפס.
אף פעם לא עשיתי את זה אבל אני ממש מרחמת על עצמי עכשיו. ואפילו לא עלינו אלא על עצמי ומבינה שמהמקום הכי הגיוני זה דבר מטומטם לעשות אבל ככה אני מרגישה. וברור לי שהוא צריך לעשות עוד בדיקה ואולי זה בכלל משהו שקשור לחודש הספציפי הזה וכשיעשה עוד פעם בדיקה הכל יהיה הרבה יותר טוב ובכלל אולי יש בעיה באיזה הורמון שחסר ומספיק רק להוסיף אותו או לא יודעת...
הא רגע לא עשינו שום בדיקות לבעלי... בעלי נשלח לספירת זרע ואז הכל התחיל...
בדיקת אולטרסאונד מראה שחבר אחד בכלל לא בגודל המתאים ולא מתפקד, נו מילא יש שניים אין מה לדאוג.
בדיקה שנייה ספירת זרע, הבדיקה מראה נתונים גרועים... גם מעטים וגם עצלנים נו מה יהיה...
אז הוא נשלח לבדיקות הורמונליות ומצווה לחכות 6 שבועות במהלכן יש לתת "בראש" לפרטיזנים העצלנים ולקוות שהם יצאו מהמחבוא ויתחילו לרוץ... כשאני שומעת את התוצאות, נו איך לומר לא ואו וההרגשה... על הפנים.
תמיד היה לי קשה להתמודד עם דברים שלא תלויים בי ובמיוחד עם מה שלא היה בתכנון ומה שאין בידי לשנות
וזה? זה היה לא צפוי בעליל מי חשב בכלל שמתוך 40 מיליון רק 5 מיליון יגיעו לנק' המפגש ומתוכם רק 5% אשכרה יזוזו!?
יש לי מין תחושת אובדן והחמצה שאני לא מצליחה להסביר לעצמי בכלל וכעס, הבעיה שאין על מי לכעוס.
בעלי המסכן גם מובך מהמצב וגם לא יודע נראה לי איך לגשת אלי בכלל ואני כרגע עוד לא מצליחה להתעלות על עצמי ולעודד אותו, סתומה שכמוני. והרי ברור שהדבר שאני הכי לא רוצה הוא שהוא יאשים את עצמו או משהו מגוחך כזה וזה לא שאני מאשימה אותו חלילה פשוט הכעס הזה בבטן של איך זה קורה בכלל כשהיו לי תכניות כל כך ברורות ואיך בזבזנו חצי שנה על סתם רק כדי להבין שצריך לעשות עוד מלא בדיקות
ושכל זה ייקח עוד זמן במקום מההתחלה לעשות את כל הבדיקות ולא לבזבז זמן ואנרגיות.
כל חודש אכזבה של הינה לא הצליח הרי אם היינו יודעים בכלל לא הייתי טורחת להתבאס כי עם הנתונים הדפוקים האלו הרופא היה די אופטימי כשאמר שיש מצב.
אני אופטימית להדהים תמיד, אבל עכשיו עבר כבר חצי יום ואני לא מצליחה להתאפס.
אף פעם לא עשיתי את זה אבל אני ממש מרחמת על עצמי עכשיו. ואפילו לא עלינו אלא על עצמי ומבינה שמהמקום הכי הגיוני זה דבר מטומטם לעשות אבל ככה אני מרגישה. וברור לי שהוא צריך לעשות עוד בדיקה ואולי זה בכלל משהו שקשור לחודש הספציפי הזה וכשיעשה עוד פעם בדיקה הכל יהיה הרבה יותר טוב ובכלל אולי יש בעיה באיזה הורמון שחסר ומספיק רק להוסיף אותו או לא יודעת...
אבל אני עדיין כועסת, כועסת על כל המצב הזה, כועת ומתוסכלת איך זה שלא בדקתי ולמה זה בכלל קורה ומה הדבר הזה בכלל. וזה כל כך נורא בכלל להרגיש ככה ועוד לאדם הכי אהוב הכי קרוב, אני פשוט חייבת לקחת את עצמי בידיים ולא לתת לו לשנייה להרגיש פחות טוב עם עצמו או כל דבר אחר ואני אעשה את זה בשנייה שאני אצליח לאסוף את עצמי.
כרגע אני רק כועסת ולא יודעת לאן להפנות את הכעס שלי ואת התסכול.
אני יודעת שתמיד אחרי שאני כותבת אני מרגישה שבעצם הכל הרבה פחות נורא והאופטימיות חוזרת למחזור הדם ואם כבר התחלתי לכתוב על זה ככל הנראה זו ממש התחתית שלי אבל כרגע... כרגע אני לא מצליחה לחשוב בהגיון.
