ועכשיו הסטטוס השתנה לחלוטין!
הילדה המהממת שלנו נולדה, איזה נס ואיזה פלא! עד עכשיו אני בהלם מזה למרות שעבר מעל חודש!
אנחנו משפחה אמיתית אחרי 5.5 שנים של ציפיה!!!
עברתי אחרי שעתיים מהלידה למחלקת יולדות, המחלקה השלישית במספר בביה"ח אחרי פוריות, לידה, הריון בסיכון.
הרגשתי דווקא ממש בסדר פיסית, אפילו הגיעה יועצת הנקה מהפגיה "לסחוט" אותי כי אומרים שאם סוחטים חלב בשעה הראשונה מהלידה, סטטיסטית כמויות החלב של האמא הרבה יותר גדולות בהמשך. ההתחלה עם החלב הייתה קשוחה, סוחטים ממש בצורה כואבת ואוספים עם מזרק קטן כי פשוט אין ברירה וזה החלב הכי הכי בריא לתינוקת ובמיוחד לפגה! אז אספתי טיפה לטיפה בדיוק לפי ההוראות.
M בינתים חזר מהפגיה וסיפר שכולם התלהבו ממנה, שהיא מושלמת, נושמת לבד (זה מאוד מאוד חשוב! זה בטח בזכות ה 4 צלסטון שדחפו לי) ולא מחוברת לשום מכשיר! לא הייתה שנייה בטיפול נמרץ פגים וישר עלתה ל"קבוצת הבוגרים" שזה מעבר לקיר נמוך מהטיפול הנמרץ אבל הבדל של שמים וארץ (תרתי משמע). קיבלה עריסה מחוממת ומנמנמת לה בכייף.
אפילו צילם לנו תמונה של הפיצקולית, מהממת קטנה ולא ג'ינג'ית חחח
אני עוד הייתי בסרטים עם עצמי לגבי ההתחלה שלה וזה שלא נוצר הקשר הראשוני והחשוב כל כך בחדר הלידה ושלקחו אותה כל כך מהר.. כל המחשבות של אם אני לא אוהב אותה ולא אצליח להתחבר ובכלל...
כבר ב 18 בערב הלכנו לראות אות הילדונת, הגענו לפגיה, תחנה ומחלקה מספר 4 בהספק שלנו, שם קיבלו אותנו יפה אבל בקשיחות עם הסברים ברורים מה עושים, בעיקר מה לא ואיך להתנהל. פה זה לא צחוק, פה זה טירונות הורים בתנאי שטח, תתכוננו ואל תעשו טעויות.
ישר קיבלתי את הקטנטונת לידיים, מחוברת לזונדה ולאינפוזיה, קטנטונת כל כך שמפחיד להחזיק בכלל..
האח שהיה אתנו ישר התגייס ללמד אותנו איך להחליף טיטול, רגע שנייה תן לעכל! אז לא, פה זה לא בית נופש...
הסבירו לנו שההאכלות והחלפות הטיטול בשעות קבועות 6,9,12,15 ובלילה בהתאמה.
היינו איתה עד הערב ואז הייתי צריכה לחזור ליולדות לנוח קצת.. כשחזרתי אמרו לי שהאנטיביוטיקה הראשונה נגד דלק דרכי השתן מהקטטר לא עבדה וצריך עוד אחת, סיוט כבר אמרתי?
בפגיה גם הסבירו שפה זה לא בית זונות, פה שואבים בראבק (מה זה שואבים, איך כמה למה כלום לא הבנתי)..
אז הצטיידתי במזרקים ביולדות וכל 3 שעות סחטתי טיפות זהב של קולוסטרום שנשלחו עם שליח לפגיה!
ביום שלמחרת הגענו כמו חיילים טובים ומרוגשים למפגש עם הבת (!!!) שלנו!
בדיוק נפלנו על מפגש קבוצתי שכלל פסיכולוגית, מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיסטית ואת האחות הראשית. אתנו היו עוד כמה אמהות או כפי שמכנות אותנו האחיות "מאמאצ'קה/ אמצ'קה". לנו, הזוג הטרי, הסבירו שתוך שבוע גג ניצא מההלם ונתפקד כבר כמו ותיקים ועוד נלמד חדשים. באותו רגע זה הרגיש כמו מדע בדיוני!
שמענו בהלם סיפורים של חברות לוחמות למסע, אחת מהממת שהבת שלה נולדה בשבוע 23!!! שעמדה להשתחרר כבר, אחרי 4 חודשים בפגיה ועיכבו להם את השחרור, היא סיפרה בדמעות שגרמו גם לנו להזיל כמה על הדרך שלהן, על איך חיו בפגיה בתנאים לא תנאים וכמה הם רוצים כבר להגיע הביתה.
אני חייבת לעצור ולספר על ה"לא תנאים" בפגיה. המקום ישן ואין אפילו פינת אוכל או מקום להורים רגע לנוח ולנשום ואני כבר לא מדברת על זה שאין שרותים בפנים! חדר השאיבות מתאים רק ל 2 בנות מה שמשאיר תור ארוך במסדרון כי שאיבות זה קדוש וכולן חייבות. תמ"ל הוא ממש בושה ואלא אם יש לך סיבה ממש טובה למה לא לשאוב, תקבלי Milk shaming :)
כמובן שהכוונה טובה אבל בפגיה אין הנחות, הגעת? תשאבי כל שלוש שעות, רוצה לישון בלילה? תשאבי כל שעתיים וחצי במהלך היום.
בערב הגיע שוב האח מאתמול וכבר שאל אם אני מוכנה למדוד לקטנה חום ולחטל, מזה מוכנה, אתמול מוכנה עניתי!
לאט לאט אני ו M למדנו את "רזי המקצוע", משתפרים ממשמרת למשמרת. ביום השלישי כבר הכרזתי שישימו על העריסה שלט "האמא מגיעה כל יום להאכלה של 9, נא לחכות". ז"א שאני מטפלת בילדה שלי והאחיות לא צריכות. בגדול הלוז שלי היה 08:30-19:30 אני שם ומטפלת בה, M מצטרף אחרי העבודה.
אחרי יומיים בפגיה שחררו אותי ממחלקת יולדות וחזרתי הביתה אחרי חודש באשפוז, היה מאוד מוזר ועוד לחזור בלי התינוקת אבל הייתי כל כך עייפה שלא הספקתי להתרגש מזה. מה שכן, היו משברים של התינוקת לא אוהבת אותי, שהיא מעדיפה את M ועכשיו יווצר ביניהם קשר מיוחד שלא יהיה לי חלק בו וכו'... גיליתי שאני רכושנית (כמו כלפי כל מי שאני אוהבת) וקנאית, נו מה לעשות. גם קנאית כלפי M בקטע של מה עוד אדם יעשה לקשר שלנו וגם לתינוקת בקטע של אם היא תאהב יותר מישהו אחר. אפילו חשבתי לגשת לפסיכולוגית אבל תוך יומיים הכל עבר.
הוחלט שההורים בנוהל עם סבתא מכינים לי אוכל שאני ו M חיים עליו בביה"ח, אבא מקפיץ אותי לביה"ח בבוקר (מזל שבדיוק יצא לפנסיה!) ו M מגיע אחרי העבודה ויחד חוזרים הביתה.
ככל שהימים עברו, התרגלתי לטיפול בקטנה, למדתי מכל אח ואחות טיפים, אפילו קילחתי אותה ותוך שבועיים בערך נהייתי מצטיינת פגיה, לא רק שהיינו בין ההורים היחידים שנמצאים שם כל כך הרבה שעות, אלא גם שעשיתי הכל לבד מה שאפשר לאחיות להתפנות לתינוקות אחרים. מבחינת החלב ההתחלה הייתה קשה אבל כבר תוך 4-5 ימים הפיצקולה אכלה רק את החלב שלי ולא נזקקה לשום תוספות. בכלל, היא התגלתה כשורדת וג'דאית לא קטנה!
כבר מהיום השני בפגיה האחיות שמו לב שהיא ממש מצליחה למצוץ יפה ושלחו אותנו להביא מוצץ, היא התחילה לאכול לבד דרך הפה בקבוק בשבוע 32! איפה נשמע דבר כזה??? (מתחילים ללמד לאכול לבד משבוע 34 רק).
אז האכלתי אותה מבקבוק כאשר במקביל היא מחוברת לזונדה לתוך הפה כי היא חייבת לעלות במשקל וכל מה שלא אכלה מבקבוק משלימים מהזונדה. זה ממש סיוט כי מכניסים אותה לכיבה ממש ולא נוח לתינוקות ולא כייף אתה בכלל!
האחיות שהיו איתי ממש השתדלו להאכיל ולא להכניס זונדה כך שכאשר הגעתי בוקר אחד והיא הייתה עם זונדה ממש שבר אותי. החלטתי שהאחות עצלנית ולא רוצה להשקיע מהזמן שלה ולהאכיל אותה. יצאתי למלחמה, האחות הסבירה שעוד מוקדם לה לאכול לבד אבל לא התרצתי. התינוקת הדגישה את הנקודה בזה שהפסיקה לכמה ימים לאכול לבד בכלל ורק בשבוע 34 התחילה ממש לאכול, מה שכן ההתקדמות הייתה מדהימה, מ 0 ל 100!
הדבר הנוסף חוץ משאיבות שקדוש בפגיה זה ה"קנגרו" שזה בעצם skin to skin. מאוד מעודדים את זה ואומרים שזה עוזר מאוד לתינוקות להתפתח. אז עשינו כל יום לפחות שעה של קנגרו איתי ועם M.
יום אחד בזמן הקנגרו, מגיעה רופאה וזורקת לי שהילדה פיתחה עמידות לאנטיביוטיקה מסוימת ושיש לה חיידק כלשהו וצריך להכניס אותה לבידוד.. אני היסטרית, בוכה, מנגבת נזלת עם השמיכה הכחולה של הקטנה עד שבאה אחות מהממת ומסבירה לי שמדובר במשהו זניח לילדה אבל הם מפחדים להדביק את הקטנים מטיפול נמרץ אז כדי שהאחות המטפלת תהיה רק אתנו ועם שאר ילדי הבידוד, צריך לבודד. אנחנו עוברים כבר בעריסה רגילה לבידוד, שם אני מכירה לא מעט חברות ובכלל, הכרתי המון בנות בחדר השאיבות ובמסדרון וכולן מדהימות, לוחמות ואחיות!
בבידוד דווקא נחמד, יש אחות אחת על 4 ילדים והיא חייבת להיות רק אתנו ולא להתרוצץ. שם הכרתי לאט לאט את כל האחיות. כל אחת תרמה מהידע שלה בנושאים שונים ואני חפרתי להן בכלל לא מעט!
משחררים מהפגיה הכי מוקדם בשבוע 35, כאשר הפג מגיע ל 2 קג ואם הוא אוכל מבקבוק לבד בלי הזונדה.
בנוסף בפגיה יש סדנאות בכל הנושאים ולומדים המון, כל הזמן האחיות והרופאים צופים בהתנהלות שלך גם כשנדמה שלא, הם רוצים להיות בטוחים השפג יגיע לבית בטוח. למרות שכיוון שביליתי שם ימים שלמים חודש היו מקרים גם של הורים לא מסוגלים ששחררו הביתה. הייתה מישהי, בת 27 שזה הילד ה 9 שלה, היא נשואה לאיש חרש והם במצב כלכלי נורא (זה מה ששמעתי מעבר לפרגוד). היא אמרה אחרי הלידה שאין לה כסף להגיע לביה"ח אז היא תשאיר את הילדה ותגיע רק לאסוף אותה בסוף. כמובן שלא הסכימו לזה והיא הייתה מגיעה מדי פעם, הבנתי שרווחה ועובדת סוציאלית היו מעורבות.
אני תרמתי את חלקי בכך שנתתי לה את כל הפורמולות שקיבתי מכל חבילות הלידה חחח זה לא הרבה אבל משהו.
היא ממש בכתה ביום השחרור, אמרה שאין לה לא סלקל ולא עגלה (איך אין לך עגלה בילד ה 9!?). בכל מקרה, איכשהו לקחו אותן הביתה. ממש הזוי ומצער, אמרתי לקטנה שלי שיש לנו מזל גדול וצריך להגיד תודה!
לאט, לאט, עוד שאיבה, עוד האכלה, עוד מקלחת והגענו ל 2 קג המיוחלים, היא התחילה לאכול את כל הארוחות דרך בקבוק והרופאות התלהבו ואם לא בדיקה שהתפספסה היינו שבוע מוקדם יותר בבית.
היתרון הגדול הנוסף של הפגיה הוא שהאבות גם לומדים לעשות הכל ו M עם הזמן הפסיק לפחד ועשה הכל לבד, במיוחד שהפסיקו לתת לנו להיות יחד בפגיה בגלל הקורונה. בזכות הניסיון הזה הוא עוזר באופן מלא ובלילות זה חשוב במיוחד כי אני בן אדם של בוקר והגברת אוכלת כל 3 שעות... אז נכון שבכל מקרה אני קמה לשאוב אבל עדיין זה כמה פעולות פחות לעשות.
בתאריך 13.07.20, כמעט חודש אחרי שהגענו לפגיה מחליטים לשחרר אותנו!
שמחה וששון!
אנחנו מביאים בגדים (מסתבר שיש מידה SNB שזה ניו בורן קטן וזה בול עליה), מביאים סלקל, ת"ז ומחכים שהרופאים יסיימו לבדוק שהכל תקין ושהיא מוכנה ללכת הביתה!
אנחנו מביאים כמו לכל המחלקות מלא עוגות שוות ומכתב מרגש (אני אלופה בכאלה, פשוט אני מבינה כמה חשוב לכל האנשים האלו, המלאכים, שעמלו ימים כלילות כדי שלפגים שלנו, ההריוניות והיולדות יהיה טוב לקבל הכרה על עבודת הקודש שהם עושים!). הרופאים אומרים שהיא מושלממת, נותנים הוראות מדוקדקות של מה הלאה, את הטלפונים הפרטיים ושל הפגיה ומשביעים אותנו שבכל דבר ועניין נתקשר ונעדכן מה קורה!
אנחנו מוכנים, יוצאים לדרך החדשה שלנו, לעולם בלי אורות ניאון ואויר צח!
היום הראשון של הקטנה שלנו בחוץ!
אנחנו משפחה אמיתית אחרי 5.5 שנים של ציפיה!!!
עברתי אחרי שעתיים מהלידה למחלקת יולדות, המחלקה השלישית במספר בביה"ח אחרי פוריות, לידה, הריון בסיכון.
הרגשתי דווקא ממש בסדר פיסית, אפילו הגיעה יועצת הנקה מהפגיה "לסחוט" אותי כי אומרים שאם סוחטים חלב בשעה הראשונה מהלידה, סטטיסטית כמויות החלב של האמא הרבה יותר גדולות בהמשך. ההתחלה עם החלב הייתה קשוחה, סוחטים ממש בצורה כואבת ואוספים עם מזרק קטן כי פשוט אין ברירה וזה החלב הכי הכי בריא לתינוקת ובמיוחד לפגה! אז אספתי טיפה לטיפה בדיוק לפי ההוראות.
M בינתים חזר מהפגיה וסיפר שכולם התלהבו ממנה, שהיא מושלמת, נושמת לבד (זה מאוד מאוד חשוב! זה בטח בזכות ה 4 צלסטון שדחפו לי) ולא מחוברת לשום מכשיר! לא הייתה שנייה בטיפול נמרץ פגים וישר עלתה ל"קבוצת הבוגרים" שזה מעבר לקיר נמוך מהטיפול הנמרץ אבל הבדל של שמים וארץ (תרתי משמע). קיבלה עריסה מחוממת ומנמנמת לה בכייף.
אפילו צילם לנו תמונה של הפיצקולית, מהממת קטנה ולא ג'ינג'ית חחח
אני עוד הייתי בסרטים עם עצמי לגבי ההתחלה שלה וזה שלא נוצר הקשר הראשוני והחשוב כל כך בחדר הלידה ושלקחו אותה כל כך מהר.. כל המחשבות של אם אני לא אוהב אותה ולא אצליח להתחבר ובכלל...
כבר ב 18 בערב הלכנו לראות אות הילדונת, הגענו לפגיה, תחנה ומחלקה מספר 4 בהספק שלנו, שם קיבלו אותנו יפה אבל בקשיחות עם הסברים ברורים מה עושים, בעיקר מה לא ואיך להתנהל. פה זה לא צחוק, פה זה טירונות הורים בתנאי שטח, תתכוננו ואל תעשו טעויות.
ישר קיבלתי את הקטנטונת לידיים, מחוברת לזונדה ולאינפוזיה, קטנטונת כל כך שמפחיד להחזיק בכלל..
האח שהיה אתנו ישר התגייס ללמד אותנו איך להחליף טיטול, רגע שנייה תן לעכל! אז לא, פה זה לא בית נופש...
הסבירו לנו שההאכלות והחלפות הטיטול בשעות קבועות 6,9,12,15 ובלילה בהתאמה.
היינו איתה עד הערב ואז הייתי צריכה לחזור ליולדות לנוח קצת.. כשחזרתי אמרו לי שהאנטיביוטיקה הראשונה נגד דלק דרכי השתן מהקטטר לא עבדה וצריך עוד אחת, סיוט כבר אמרתי?
בפגיה גם הסבירו שפה זה לא בית זונות, פה שואבים בראבק (מה זה שואבים, איך כמה למה כלום לא הבנתי)..
אז הצטיידתי במזרקים ביולדות וכל 3 שעות סחטתי טיפות זהב של קולוסטרום שנשלחו עם שליח לפגיה!
ביום שלמחרת הגענו כמו חיילים טובים ומרוגשים למפגש עם הבת (!!!) שלנו!
בדיוק נפלנו על מפגש קבוצתי שכלל פסיכולוגית, מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיסטית ואת האחות הראשית. אתנו היו עוד כמה אמהות או כפי שמכנות אותנו האחיות "מאמאצ'קה/ אמצ'קה". לנו, הזוג הטרי, הסבירו שתוך שבוע גג ניצא מההלם ונתפקד כבר כמו ותיקים ועוד נלמד חדשים. באותו רגע זה הרגיש כמו מדע בדיוני!
שמענו בהלם סיפורים של חברות לוחמות למסע, אחת מהממת שהבת שלה נולדה בשבוע 23!!! שעמדה להשתחרר כבר, אחרי 4 חודשים בפגיה ועיכבו להם את השחרור, היא סיפרה בדמעות שגרמו גם לנו להזיל כמה על הדרך שלהן, על איך חיו בפגיה בתנאים לא תנאים וכמה הם רוצים כבר להגיע הביתה.
אני חייבת לעצור ולספר על ה"לא תנאים" בפגיה. המקום ישן ואין אפילו פינת אוכל או מקום להורים רגע לנוח ולנשום ואני כבר לא מדברת על זה שאין שרותים בפנים! חדר השאיבות מתאים רק ל 2 בנות מה שמשאיר תור ארוך במסדרון כי שאיבות זה קדוש וכולן חייבות. תמ"ל הוא ממש בושה ואלא אם יש לך סיבה ממש טובה למה לא לשאוב, תקבלי Milk shaming :)
כמובן שהכוונה טובה אבל בפגיה אין הנחות, הגעת? תשאבי כל שלוש שעות, רוצה לישון בלילה? תשאבי כל שעתיים וחצי במהלך היום.
בערב הגיע שוב האח מאתמול וכבר שאל אם אני מוכנה למדוד לקטנה חום ולחטל, מזה מוכנה, אתמול מוכנה עניתי!
לאט לאט אני ו M למדנו את "רזי המקצוע", משתפרים ממשמרת למשמרת. ביום השלישי כבר הכרזתי שישימו על העריסה שלט "האמא מגיעה כל יום להאכלה של 9, נא לחכות". ז"א שאני מטפלת בילדה שלי והאחיות לא צריכות. בגדול הלוז שלי היה 08:30-19:30 אני שם ומטפלת בה, M מצטרף אחרי העבודה.
אחרי יומיים בפגיה שחררו אותי ממחלקת יולדות וחזרתי הביתה אחרי חודש באשפוז, היה מאוד מוזר ועוד לחזור בלי התינוקת אבל הייתי כל כך עייפה שלא הספקתי להתרגש מזה. מה שכן, היו משברים של התינוקת לא אוהבת אותי, שהיא מעדיפה את M ועכשיו יווצר ביניהם קשר מיוחד שלא יהיה לי חלק בו וכו'... גיליתי שאני רכושנית (כמו כלפי כל מי שאני אוהבת) וקנאית, נו מה לעשות. גם קנאית כלפי M בקטע של מה עוד אדם יעשה לקשר שלנו וגם לתינוקת בקטע של אם היא תאהב יותר מישהו אחר. אפילו חשבתי לגשת לפסיכולוגית אבל תוך יומיים הכל עבר.
הוחלט שההורים בנוהל עם סבתא מכינים לי אוכל שאני ו M חיים עליו בביה"ח, אבא מקפיץ אותי לביה"ח בבוקר (מזל שבדיוק יצא לפנסיה!) ו M מגיע אחרי העבודה ויחד חוזרים הביתה.
ככל שהימים עברו, התרגלתי לטיפול בקטנה, למדתי מכל אח ואחות טיפים, אפילו קילחתי אותה ותוך שבועיים בערך נהייתי מצטיינת פגיה, לא רק שהיינו בין ההורים היחידים שנמצאים שם כל כך הרבה שעות, אלא גם שעשיתי הכל לבד מה שאפשר לאחיות להתפנות לתינוקות אחרים. מבחינת החלב ההתחלה הייתה קשה אבל כבר תוך 4-5 ימים הפיצקולה אכלה רק את החלב שלי ולא נזקקה לשום תוספות. בכלל, היא התגלתה כשורדת וג'דאית לא קטנה!
כבר מהיום השני בפגיה האחיות שמו לב שהיא ממש מצליחה למצוץ יפה ושלחו אותנו להביא מוצץ, היא התחילה לאכול לבד דרך הפה בקבוק בשבוע 32! איפה נשמע דבר כזה??? (מתחילים ללמד לאכול לבד משבוע 34 רק).
אז האכלתי אותה מבקבוק כאשר במקביל היא מחוברת לזונדה לתוך הפה כי היא חייבת לעלות במשקל וכל מה שלא אכלה מבקבוק משלימים מהזונדה. זה ממש סיוט כי מכניסים אותה לכיבה ממש ולא נוח לתינוקות ולא כייף אתה בכלל!
האחיות שהיו איתי ממש השתדלו להאכיל ולא להכניס זונדה כך שכאשר הגעתי בוקר אחד והיא הייתה עם זונדה ממש שבר אותי. החלטתי שהאחות עצלנית ולא רוצה להשקיע מהזמן שלה ולהאכיל אותה. יצאתי למלחמה, האחות הסבירה שעוד מוקדם לה לאכול לבד אבל לא התרצתי. התינוקת הדגישה את הנקודה בזה שהפסיקה לכמה ימים לאכול לבד בכלל ורק בשבוע 34 התחילה ממש לאכול, מה שכן ההתקדמות הייתה מדהימה, מ 0 ל 100!
הדבר הנוסף חוץ משאיבות שקדוש בפגיה זה ה"קנגרו" שזה בעצם skin to skin. מאוד מעודדים את זה ואומרים שזה עוזר מאוד לתינוקות להתפתח. אז עשינו כל יום לפחות שעה של קנגרו איתי ועם M.
יום אחד בזמן הקנגרו, מגיעה רופאה וזורקת לי שהילדה פיתחה עמידות לאנטיביוטיקה מסוימת ושיש לה חיידק כלשהו וצריך להכניס אותה לבידוד.. אני היסטרית, בוכה, מנגבת נזלת עם השמיכה הכחולה של הקטנה עד שבאה אחות מהממת ומסבירה לי שמדובר במשהו זניח לילדה אבל הם מפחדים להדביק את הקטנים מטיפול נמרץ אז כדי שהאחות המטפלת תהיה רק אתנו ועם שאר ילדי הבידוד, צריך לבודד. אנחנו עוברים כבר בעריסה רגילה לבידוד, שם אני מכירה לא מעט חברות ובכלל, הכרתי המון בנות בחדר השאיבות ובמסדרון וכולן מדהימות, לוחמות ואחיות!
בבידוד דווקא נחמד, יש אחות אחת על 4 ילדים והיא חייבת להיות רק אתנו ולא להתרוצץ. שם הכרתי לאט לאט את כל האחיות. כל אחת תרמה מהידע שלה בנושאים שונים ואני חפרתי להן בכלל לא מעט!
משחררים מהפגיה הכי מוקדם בשבוע 35, כאשר הפג מגיע ל 2 קג ואם הוא אוכל מבקבוק לבד בלי הזונדה.
בנוסף בפגיה יש סדנאות בכל הנושאים ולומדים המון, כל הזמן האחיות והרופאים צופים בהתנהלות שלך גם כשנדמה שלא, הם רוצים להיות בטוחים השפג יגיע לבית בטוח. למרות שכיוון שביליתי שם ימים שלמים חודש היו מקרים גם של הורים לא מסוגלים ששחררו הביתה. הייתה מישהי, בת 27 שזה הילד ה 9 שלה, היא נשואה לאיש חרש והם במצב כלכלי נורא (זה מה ששמעתי מעבר לפרגוד). היא אמרה אחרי הלידה שאין לה כסף להגיע לביה"ח אז היא תשאיר את הילדה ותגיע רק לאסוף אותה בסוף. כמובן שלא הסכימו לזה והיא הייתה מגיעה מדי פעם, הבנתי שרווחה ועובדת סוציאלית היו מעורבות.
אני תרמתי את חלקי בכך שנתתי לה את כל הפורמולות שקיבתי מכל חבילות הלידה חחח זה לא הרבה אבל משהו.
היא ממש בכתה ביום השחרור, אמרה שאין לה לא סלקל ולא עגלה (איך אין לך עגלה בילד ה 9!?). בכל מקרה, איכשהו לקחו אותן הביתה. ממש הזוי ומצער, אמרתי לקטנה שלי שיש לנו מזל גדול וצריך להגיד תודה!
לאט, לאט, עוד שאיבה, עוד האכלה, עוד מקלחת והגענו ל 2 קג המיוחלים, היא התחילה לאכול את כל הארוחות דרך בקבוק והרופאות התלהבו ואם לא בדיקה שהתפספסה היינו שבוע מוקדם יותר בבית.
היתרון הגדול הנוסף של הפגיה הוא שהאבות גם לומדים לעשות הכל ו M עם הזמן הפסיק לפחד ועשה הכל לבד, במיוחד שהפסיקו לתת לנו להיות יחד בפגיה בגלל הקורונה. בזכות הניסיון הזה הוא עוזר באופן מלא ובלילות זה חשוב במיוחד כי אני בן אדם של בוקר והגברת אוכלת כל 3 שעות... אז נכון שבכל מקרה אני קמה לשאוב אבל עדיין זה כמה פעולות פחות לעשות.
בתאריך 13.07.20, כמעט חודש אחרי שהגענו לפגיה מחליטים לשחרר אותנו!
שמחה וששון!
אנחנו מביאים בגדים (מסתבר שיש מידה SNB שזה ניו בורן קטן וזה בול עליה), מביאים סלקל, ת"ז ומחכים שהרופאים יסיימו לבדוק שהכל תקין ושהיא מוכנה ללכת הביתה!
אנחנו מביאים כמו לכל המחלקות מלא עוגות שוות ומכתב מרגש (אני אלופה בכאלה, פשוט אני מבינה כמה חשוב לכל האנשים האלו, המלאכים, שעמלו ימים כלילות כדי שלפגים שלנו, ההריוניות והיולדות יהיה טוב לקבל הכרה על עבודת הקודש שהם עושים!). הרופאים אומרים שהיא מושלממת, נותנים הוראות מדוקדקות של מה הלאה, את הטלפונים הפרטיים ושל הפגיה ומשביעים אותנו שבכל דבר ועניין נתקשר ונעדכן מה קורה!
אנחנו מוכנים, יוצאים לדרך החדשה שלנו, לעולם בלי אורות ניאון ואויר צח!
היום הראשון של הקטנה שלנו בחוץ!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה