אז הגעתי שוב, בפעם השלישית לחדר הלידה!
זה כבר החדר השלישי שאני מקבלת בחדר הלידה, שוב מחליפה לכותונת ובנוהל הרגיל..
מחליטים לתת לי עוד סבב של צלסטון ליתר ביטחון למקרה שתתפתח לידה, שוב אוטוסיבן לעצירת צירים והכל מהתחלה. אני רק בלב מתפללת להגיע לשבוע 32 שכבר כל כך קרוב כדי שלא יתנו עוד מגנזיום חלילה וכי זה כבר נחשב שבוע בסיכון בינוני לעוברית. בכלל יש לנו שיחות עומק עם ההוא במרומים והעוברית...
את הלילה והיום שלמחרת אני מעבירה בכאבי צירים של ממש, הפעם זה בכלל לא משחק ואני גמורה, לא ישנה ולא אוכלת, הרופאים לא יכולים להחליט מה הלאה, הצירים לא נעצרים כל כך.
יום שלישי בבוקר, שבוע 32 הרופא הראשי בודק אותי ואומר, פתיחה 4, מחיקה מלאה, צואר עדין, צואר פנימי 13סמ, התינוקת במנח ראש והערכת המשקל 1800גרם, אין מה לעשות, צריך ללדת!
מחליט לתת עוד מנה של מגנזיום אבל בלי הקטטר הארור!!! אומר שכשהפתיחה תגיע ל 6-7 לבקש אפידורל ו"מאחל לחייל בהצלחה!". אני כבר בסדר גמור עם הסיפור, אחרי 22 יום בביה"ח אני מרגישה שמיציתי והצירים כואבייים!!!
המוניטור לא מראה על משהו דרמטי אבל כואב לי נורא! מביאים לי אקמול לוריד וזה עוזר טיפה.
הצירים מתגברים ובפתיחה 4-5 אני מקבלת גם גז צחוק שממש לא עוזר למען האמת אבל אני שואפת אותו כאילו אין מחר.
בהמשך הסיפור ממש מתגבר ואני כבר מתחננת לאפידורל! נכנסת מנהלת המחלקה המלאכית מהריון בסיכון ואומרת שנראה לה שאלד כבר היום ושבקרוב אבקש כבר אפידורל. אני מתכננת לראות עם M את הסדרה MKR ובכלל מעדיפה ללדת יום למחרת אז אני לא ממש ממהרת...
כבר ערב, נכנסת המיילדת, בודקת אותי ומזמינה לי אפידורל. המרדים בהלם שאני כל כך רגועה בפתיחה של 6-7 ומנסה להבין האם באמת יש לי צירים בכלל...
מזריק לי את חומר הפלא, להפתעתי זה בכלל לא כאב ותחושת חמימות ורוגע משתלטות על כל גופי. רק לחשוב שמישהי מוותרת על החוויה הזאת.. בסבב הראשון שלי ביולדות הייתה מישהי שצרחה משעה 2 לפנות בוקר ועד 9 בבוקר, צרחות אימים עד שלבסוף איכשהו ילדה, חשבתי שאני מתה... חשבתי שהיא מתה.. החלטתי שצריך לתת לה מדליה ואמצעי מניעה אחרי הלידה! בכל מקרה, זהו, הכל פנאן, אנחנו יחד עם המיילדת מסיימים לראות MKR, הפתיחה תקועה על 6 ולא זזה...
המיילדות מתחלפות וכלום לא קורה, הפתיחה תקועה, הכל נעצר כאילו לא היה. מתחילים להגיד לי שאני יכולה להיות ככה כמה ימים למרות שירדו לי המים ושזה לא נורא וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה שאם ההשפעה של האפידורל תעבור מה יהיה!? אחרי שלא ישנתי בלילה בבוקר מגיע הרופא הראשי, בודק אותי ואומר שהוא לא יודע על מה כולם מדברים (למען הסדר הטוב, חיטטו לי במקומות הפרטיים שלי משהו כמו 30 איש ב 23 הימים האלו!!) ושהפתיחה שלי 8-9. הוא פוקע את המים למרות שהייתי בטוחה שמי השפיר כבר ירדו ויש עוד פעם נהר. הוא אומר שאוטוטו תתחיל הלידה.
המיילדת השלישית, מהממת ותיקה מרגיעה אותי שזהו, אנחנו יולדות היום!
בשלב מסוים אני לא מרגישה בכלל את הרגליים וזה ממש מפחיד! אחרי זמן מה אני דווקא מתחילה להרגיש את הרגליים ומחליפים לי את שקית האפידורל. המיילדת נכנסת ואני מסבירה לה שאני כבר מרגישה את הראש למטה ושיזרימו לי עוד אפידורל דחוף!!! היא אומרת שאין מצב ושזה יעצור את הלידה ושזה מה יש, יולדים על אמת בלי שטויות.
אני קולטת שעכשיו אחרי הכל תהיה לי עוד לידה טבעית לא עלינו!
מפה לשם מעלים לי את הרגליים מעל הראש, ההורים שלי כבר הגיעו ומחכים מחוץ לדלת, M לידי לא מסתכל לאן שאמרתי לו שלא למרות שאחרי שהחליף לי סיר עם כל הצרכים האפשריים...
אני צורחת שיסגרו לי את הרגליים במשהו כי לא התגלחתי שנה וגם את השאר כדאי!
המיילדת צועקת שברגע ש"ארגיש קקי"- ללחוץ, אני מסבירה לה שאין מצב בעולם אחרת יצא לי קקי!
בסוף אני נכנעת ומתחילה ללחוץ, משהו כמו 5 לחיצות, תחושה של נצח ושל "אמלה איך נשים עם תינוקות מעל 2 קג עושות את זה!?", מיילדת שאומרת שהראש לא ג'ינג'י ואני ששואלת אם כדאי אם כך להחזיר אותה בחזרה!? והיא בחוץ!
שמים אותה עלי, אני בקושי רואה אותה, מפחדת לגעת והיא פצפונת וישר מתחילה לצרוח! זה היה הפחד שלי האמת שכיוון שהיא קטנה לא תצעק איך שתיצא. אחרי שנייה לוקחים אותה ואני נשארת עם תחושת ריקנות, M שבוכה מהתרגשות ואני שדמיינתי את הרגע הזה שונה לחלוטין.
אחרי 5.5 שנים של ניסיונות, טיפולים וציפיה,
בתאריך: 17.06.2020 בשעה: 11:53 במשקל: 1571 גרם, היקף ראש: 27.5
נולדה הילדה הבכורה שלנו שהיא פשוט שלמות והפכה אותנו להורים ולמשפחה!
אחרי שחשבתי שזהו נגמר הסיפור הסתבר שיש סיפור נוסף וזאת השיליה שגם אותה צריך ללדת...
המיילדת לוחצת וכלום לא יוצא! עוברת שעה וכלום לא קורה, M הלך לפגיה לראות מה קורה עם התינוקת ואני והמיילדת בחדר, ההורים אפילו עוד לא נכנסו. היא קוראת לרופא שמסתכל עלי ואומר, "אולי ניתן לך אפידורל? לא, בעצם את נראית בחורה חזקה, נעשה על יבש... הוא מכניס את היד עד המרפק ומתחיל לחטט זמן שנראה כמו נצח! חשבתי שאני מתההה! בסוף הוא מוציא אותה ואומר שהכל נקי ואני מנסה להחזיר את העיניים למקום חחח
מפה לשם גם ההורים שלי נכנסים מאושרים ועם דמעות התרגשות ומדווחים לכל המשפחה
שהבת, הנכדה, הנינה הבכורה, נולדה! אני מובלת לחדרי היולדות להתאפס.
מחליטים לתת לי עוד סבב של צלסטון ליתר ביטחון למקרה שתתפתח לידה, שוב אוטוסיבן לעצירת צירים והכל מהתחלה. אני רק בלב מתפללת להגיע לשבוע 32 שכבר כל כך קרוב כדי שלא יתנו עוד מגנזיום חלילה וכי זה כבר נחשב שבוע בסיכון בינוני לעוברית. בכלל יש לנו שיחות עומק עם ההוא במרומים והעוברית...
את הלילה והיום שלמחרת אני מעבירה בכאבי צירים של ממש, הפעם זה בכלל לא משחק ואני גמורה, לא ישנה ולא אוכלת, הרופאים לא יכולים להחליט מה הלאה, הצירים לא נעצרים כל כך.
יום שלישי בבוקר, שבוע 32 הרופא הראשי בודק אותי ואומר, פתיחה 4, מחיקה מלאה, צואר עדין, צואר פנימי 13סמ, התינוקת במנח ראש והערכת המשקל 1800גרם, אין מה לעשות, צריך ללדת!
מחליט לתת עוד מנה של מגנזיום אבל בלי הקטטר הארור!!! אומר שכשהפתיחה תגיע ל 6-7 לבקש אפידורל ו"מאחל לחייל בהצלחה!". אני כבר בסדר גמור עם הסיפור, אחרי 22 יום בביה"ח אני מרגישה שמיציתי והצירים כואבייים!!!
המוניטור לא מראה על משהו דרמטי אבל כואב לי נורא! מביאים לי אקמול לוריד וזה עוזר טיפה.
הצירים מתגברים ובפתיחה 4-5 אני מקבלת גם גז צחוק שממש לא עוזר למען האמת אבל אני שואפת אותו כאילו אין מחר.
בהמשך הסיפור ממש מתגבר ואני כבר מתחננת לאפידורל! נכנסת מנהלת המחלקה המלאכית מהריון בסיכון ואומרת שנראה לה שאלד כבר היום ושבקרוב אבקש כבר אפידורל. אני מתכננת לראות עם M את הסדרה MKR ובכלל מעדיפה ללדת יום למחרת אז אני לא ממש ממהרת...
כבר ערב, נכנסת המיילדת, בודקת אותי ומזמינה לי אפידורל. המרדים בהלם שאני כל כך רגועה בפתיחה של 6-7 ומנסה להבין האם באמת יש לי צירים בכלל...
מזריק לי את חומר הפלא, להפתעתי זה בכלל לא כאב ותחושת חמימות ורוגע משתלטות על כל גופי. רק לחשוב שמישהי מוותרת על החוויה הזאת.. בסבב הראשון שלי ביולדות הייתה מישהי שצרחה משעה 2 לפנות בוקר ועד 9 בבוקר, צרחות אימים עד שלבסוף איכשהו ילדה, חשבתי שאני מתה... חשבתי שהיא מתה.. החלטתי שצריך לתת לה מדליה ואמצעי מניעה אחרי הלידה! בכל מקרה, זהו, הכל פנאן, אנחנו יחד עם המיילדת מסיימים לראות MKR, הפתיחה תקועה על 6 ולא זזה...
המיילדות מתחלפות וכלום לא קורה, הפתיחה תקועה, הכל נעצר כאילו לא היה. מתחילים להגיד לי שאני יכולה להיות ככה כמה ימים למרות שירדו לי המים ושזה לא נורא וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה שאם ההשפעה של האפידורל תעבור מה יהיה!? אחרי שלא ישנתי בלילה בבוקר מגיע הרופא הראשי, בודק אותי ואומר שהוא לא יודע על מה כולם מדברים (למען הסדר הטוב, חיטטו לי במקומות הפרטיים שלי משהו כמו 30 איש ב 23 הימים האלו!!) ושהפתיחה שלי 8-9. הוא פוקע את המים למרות שהייתי בטוחה שמי השפיר כבר ירדו ויש עוד פעם נהר. הוא אומר שאוטוטו תתחיל הלידה.
המיילדת השלישית, מהממת ותיקה מרגיעה אותי שזהו, אנחנו יולדות היום!
בשלב מסוים אני לא מרגישה בכלל את הרגליים וזה ממש מפחיד! אחרי זמן מה אני דווקא מתחילה להרגיש את הרגליים ומחליפים לי את שקית האפידורל. המיילדת נכנסת ואני מסבירה לה שאני כבר מרגישה את הראש למטה ושיזרימו לי עוד אפידורל דחוף!!! היא אומרת שאין מצב ושזה יעצור את הלידה ושזה מה יש, יולדים על אמת בלי שטויות.
אני קולטת שעכשיו אחרי הכל תהיה לי עוד לידה טבעית לא עלינו!
מפה לשם מעלים לי את הרגליים מעל הראש, ההורים שלי כבר הגיעו ומחכים מחוץ לדלת, M לידי לא מסתכל לאן שאמרתי לו שלא למרות שאחרי שהחליף לי סיר עם כל הצרכים האפשריים...
אני צורחת שיסגרו לי את הרגליים במשהו כי לא התגלחתי שנה וגם את השאר כדאי!
המיילדת צועקת שברגע ש"ארגיש קקי"- ללחוץ, אני מסבירה לה שאין מצב בעולם אחרת יצא לי קקי!
בסוף אני נכנעת ומתחילה ללחוץ, משהו כמו 5 לחיצות, תחושה של נצח ושל "אמלה איך נשים עם תינוקות מעל 2 קג עושות את זה!?", מיילדת שאומרת שהראש לא ג'ינג'י ואני ששואלת אם כדאי אם כך להחזיר אותה בחזרה!? והיא בחוץ!
שמים אותה עלי, אני בקושי רואה אותה, מפחדת לגעת והיא פצפונת וישר מתחילה לצרוח! זה היה הפחד שלי האמת שכיוון שהיא קטנה לא תצעק איך שתיצא. אחרי שנייה לוקחים אותה ואני נשארת עם תחושת ריקנות, M שבוכה מהתרגשות ואני שדמיינתי את הרגע הזה שונה לחלוטין.
אחרי 5.5 שנים של ניסיונות, טיפולים וציפיה,
בתאריך: 17.06.2020 בשעה: 11:53 במשקל: 1571 גרם, היקף ראש: 27.5
נולדה הילדה הבכורה שלנו שהיא פשוט שלמות והפכה אותנו להורים ולמשפחה!
אחרי שחשבתי שזהו נגמר הסיפור הסתבר שיש סיפור נוסף וזאת השיליה שגם אותה צריך ללדת...
המיילדת לוחצת וכלום לא יוצא! עוברת שעה וכלום לא קורה, M הלך לפגיה לראות מה קורה עם התינוקת ואני והמיילדת בחדר, ההורים אפילו עוד לא נכנסו. היא קוראת לרופא שמסתכל עלי ואומר, "אולי ניתן לך אפידורל? לא, בעצם את נראית בחורה חזקה, נעשה על יבש... הוא מכניס את היד עד המרפק ומתחיל לחטט זמן שנראה כמו נצח! חשבתי שאני מתההה! בסוף הוא מוציא אותה ואומר שהכל נקי ואני מנסה להחזיר את העיניים למקום חחח
מפה לשם גם ההורים שלי נכנסים מאושרים ועם דמעות התרגשות ומדווחים לכל המשפחה
שהבת, הנכדה, הנינה הבכורה, נולדה! אני מובלת לחדרי היולדות להתאפס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה