אז ביה"ח וזה....
אני שוכבת לי בחדר הלידה, האמת אחלה בהחלט, יש TV גדולה והאחיות נחמדות, כל חצי שעה מישהי או צוות שלם באים לבדוק אותי ונותנים תרופות, לוקחים בדיקות ומקשקשים איתי. אני ברגיל האופטימי שלי, בינתים הפחד לא מזדחל כי אני מתרגלת למקום החדש. הצירים נרגעים אחרי משהו כמו שעתיים-שלוש, אני קוראת על תרופת הפלא, תרופה יקרה ואפקטיבית אבל אסור מעל 48 שעות וגם נותנים אותה רק בחדר הלידה. מסביב רעש והמולה, אני שומעת נשים צורחות את נשמתן (למה, למה בעולם שבו יש אפידורל לא להשתמש בו????), שומעת בכי של תינוקות שאך נולדו ומתפללת שזה יקרה אצלי ולא בקרוב. פונה לכל האלים, היקום והעוברית שלי ומבקשת שיחכו, שאין לחץ, אין שום דבר דחוף עכשיו כדי לצאת.
צרכים בסיר זה סיוט, עוד יותר סיוט זה לנסות לעשות אותם ולא להשתין על כל המיטה ועוד צריך לחכות לאחות.
M לא זז ממני, כל דבר שאני צריכה, חתיכת תיקון לעומת כל מה שקרה בגרמניה, הטינה מתחילה להתפוגג לאט לאט...
ההורים שלי שומעים על המצב, אוספים את עצמם ואנרגיות חיוביות ומגיעים. לא יתכן שהבת שלהם תאכל אוכל של בית חולים ותהיה עצובה! ההורים שלי אנשים נדירים ביותר וסבתא שלי מצד אמא גם! מבשלים, מגיעים, עושים משמרות ויחד עם M אני אף פעם לא לבד ואף פעם לא רעבה!
אחרי 24 שעות הרופא הראשי מבקש להמשיך את האוטוסיבן ואני מקבלת עוד צלסטון וממשיכים נוזלים. לא משנה כמה נוזלים נכנסים דרך הוריד אני תמיד צמאה ושותה כמו גמל.. זה מאוד עוזר לעצירת הצירים. העינים שלנו על המוניטור כל הזמן להבין מה קורה עם הצירים והדופק של העוברית כמובן. אחרי המנה השנייה, הפתיחה קטנה ל 1.5 והצירים פוחתים, הפתיחה עדיין 70%.
ביומיים האלו בחדר היולדות אני מספיקה להכיר המון אחיות ורופאות/אים, עם כולם נוצר מעין קשר התחלתי וחיובי.
מחליטים להעביר אותי למחלקת הריון בסיכון. נותנים 2 כדורים של פרסילט ואומרים להמשיך אותו כל 6 שעות ובהצלחה.
אני מגיעה למחלקה אחרת. הבניין ישן ודי מכוער, האחות מתנצלת שאין מקום ושמים אותי בחדר של 4. אני גם פוגשת שם אחות ממחלקת פוריות, אחות מהממת שממש אהבתי והיא באה לשבת איתי ומספרת שהמחלקה מתפרקת ואחרי שראש המחלקה יוצא לפנסיה הרב עוזבים. החדר בסדר, הבנות גם, חלק בשמירה וחלק צריכות ללדת ומקבלות זירוז. פעם במשמרת (אחת ל 8 שעות) מוניטור ובדיקות, המצב שלי לא רגוע אבל יחסית יציב. ההורים מגיעים עם אוכל ומשעשעים אותי, M מגיע אחרי העבודה. לעומת חדר הלידה ששם אפשר להשאר לישון בלילה, במחלקה אסור והלילה זה הזמן שהכי מפחיד אותי.
אני כבר בשבוע 29, טיפה התקדמנו. מנהלת המחלקה (המדהימה) מגיעה ושואלת אותי את כל השאלות, נראה שגם היא מחבבת אותי. היא מחליטה לשלוח אותי לאולטרסאונד לראות מה קורה וממשיכים עם התרופות כרגיל. האולטרסאונד תקין, הצואר הפנימי ארוך והכל נראה בסדר. הגעתי בשני וזה כבר יום חמישי בערב. אני מקפידה על המון שתיה ומתנהגת למופת. באמצע הלילה האחות רואה שוב צירים תכופים. קוראים לרופא תורן, הוא בודק, פתיחה 2 והכל כמו שהיה קודם, מחליט שהתרופה לא עוזרת ונותן אנדומד (אפשר לתת 4 כדורים ב 24 שעות וזהו) ונר. המצב בערך נרגע ואני ישנה.
נכנסים לסופה"ש, יש רק רופאים תורנים, הכי מפחיד בעולם. כל 96 שעות מחליפים ונפלון, זאת הכניסה לוריד וכיוון שלי אין ממש ורידים זה ממש מבאס ומעצבן ואני כבר לא מדברת על בדיקות הדם כי אם הוריד לא רק נפתח אי אפשר לקחת משם דם.
אחרי השינוי בתרופות המצב נרגע והיה סופהש די רגוע, ההורים באו, M גם והאחיות היו ממש חמודות. אחות אחת החליטה לעשות לי הרצאה על הנקה ולשם כך זימנה אותי לחדר שלה (זאת אחת האחיות היחידות שלא אהבתי). באמצע ההרצאה הרגשתי שמשהו קורה. ביקשתי לחזור לחדר ואחרי שבדקו אותי הסתבר שאני שוב בצירים סדירים. בשלב הזה אחת האחיות אמרה שהיא מעבירה אותי לחדר של 2 כדי ששום דבר לא יציק לי. האחיות כבר הכירו אותי כמה ימים ונוצר קשר ממש טוב עם רובן. עוברים חדר, אני מחוברת לאינפוזיה, הרופאה (מישהי שקיבלה אותי במיון כשהגעתי) בודקת אותי ואומרת שהפתיחה התקדמה ל 3 והמחיקה 80% מה שאומר שאין ברירה ועולים שוב לחדר הלידה. מתקשרת ל M ומבקשת שיחזור בדחיפות. בחדר הלידה בודקים אותי, פתיחה 2-3 וצירים מאוד סדירים. מתחילים שוב אוטוסיבן ואינפוזית נוזלים. עושים עוד בדיקות. האחיות מופתעות לראות אותי שם בפעם השנייה, מרב שיש הרבה והן מתחלפות אני כבר מכירה את רובן גם בחדרי הלידה. לעומת הפעם הקודמת אחרי 12 שעות הצירים לא מפסיקים. מחליטים להתחיל מגנזיום (זה כדי למנוע פרכוסים אצל היולדת ומאט את פעילות המוח של התינוק כדי שאם תתחיל לידה זה לא יגרום לבעיות). אסור ללדת לפני שעברו 24 שעת ממתן המגנזיום. בשלב הזה אני כבר בשבוע 30, הרופאים ממש לא מרוצים ועושים הכל כדי לעצור את הלידה אבל מתכוננים גם למצב שדברים יתקדמו. מגנזיום זה השטן. תופעות הלואי שלו נוראיות ומעבר לזה חיבים להכניס קטטר כשנותנים אותו, זה הדבר הכי נורא בשבילי, הרגשה נוראית של דלקת דרכי השתן שמהן אני סובלת תכופות, בא לי לבכות רק מלהזכר בזה! אחות מהממת עושה כל שביכולתה לא להכאיב לי אבל בשלב הזה יש לי ונפלונים בשתי הידיים, קטטר בין הרגליים ובא לי למות וזה עוד לפני שהתחילו התופעות. אני נשברת ומתחילה לבכות, עד השלב הזה זה לא קרה אבל פה, פשוט הרגשתי שאני בקצה היכול שלי ופשוט לא מסוגלת להמשיך ושתיוולד כבר וזהו ושיעזבו אותי בשקט. אני מסלקת את ההורים כי אני לא מסוגלת שיראו אותי ככה. M כמובן נשאר... התופעות מתחילות, אני בוערת מחום, הוא מצמיד לי מגבת עם מים, אני צמאה למרות האינפוזיה, הכל מסתובב ואני מסוחררת וכל זה יחד ועוד הקטטר הנורא הזה...
אני לא יכולה להפסיק לבכות למרות שמסבירים לי שסטרס גורם לעוד פתיחה.
אחרי 24 שעות של עינוי נורא נראה שהמצב שוב נרגע ולא מתקדמים ללידה. מורידים את הקטר אבל אסור לקום ו M מחליף את האחיות במתן והחלפת סיר כל שנייה וחצי... הוא הגיבור שלי.
הרופא אומר שהמצב התייצב והפתיחה ירדה ל 2 אבל עדיין הצואר מחוק ב 80-90% ויש טיפה צירים. נותן שוב פריסלט ומשאיר אותי בחדר אחר אבל בחדרי הלידה להשגחה. זה כבר חדר עם יולדות שעוד לא הגיעו לחדר הלידה עצמו ויש מלא אנשים. בלילה שוב צירים, האחיות הנדירות שם כל שנייה בטלפון עם הרופא הראשי (מלאך וגאון!) ומכניסות לי 2 ליטר מים באינפוזיה אחת אחרי השניה, זה והתרופה מרגיעים את הצירים. אחרי 3 ימים ביולדות, חוזרים למחלקת הריון בסיכון.
גם שם לא מופתעים לראות אותי ואני שוב פוגשת את האחות המהממת שלי מפוריות שמסדרת לי חדר של 2. בחדר הזה כבר יותר רגוע, יש חלון שצופה לעץ דקל, רוח נעימה, שמש ושרותים צמודים. מתחלפות שם 6 בנות שמתוכן עם 3 אני בקשר מהמם. נשים נדירות! האחיות מגיעות אלי פעמיים במשמרת מה שאומר שלא נותנים לי בכלל לישון. הפרסילט עושה לי תופיות מפחידות, גלי חום, אני לא יכולה לישון כי אני מתעוררת במעין בעיטה כזאת וסחרחורת והכי גרוע דיכאון, מחשבות שמעולם לא היו לי ותחושה שהכל אבוד, אבל זה קצת מרגיע את הצירים אז למי איכפת! בבקרים מגיעה מנהלת המחלקה המהממת ושולחת אותי למיליון בדיקות, שוללת כל דבר אפשרי, אולטרסאונד, פרקלסקופיה ומה לא... פה ושם מתחיל דימום חזק, אבל בדיקות הפתיחה מראות פתיחה 2 ולמרות שהצואר מחוק כבר 90% והצואר הפנימי מתקצר ומתקצר, כל עוד הפתיחה לא מתקדמת אני במקום בטוח והיא לא מתקדמת כל עוד אין צירים חזקים. אני כבר מגיעה לשבוע 31 ומנהלת המחלקה הבטיחה שמשבוע 32 לא נותנים מגנזיום!!!
באחת הבדיקות מתגלה באופן לא מפתיע שיש לי דלקת דרכי השתן (בגלל הקטטר כמובן) ומתחילים אנטיביוטיקה, הדלקת יכולה להגביר צירים ומקווים שאחרי שאסיים העניין פתור אבל לא כך קורה, הצירים ביום אחד מתגברים ואני שוב על 24 שעות של אנדומד (אחרי 2 סבבים אסור עוד...). מצליחים להשתלט ואני מתחננת להחזיר אותי לפרסילט למרות התופעות.
האחיות כבר אחיות לגמרי ומעבירים אותי לחדר לבד, סויטה מספר 9! לוקסוס! כל המחלקה כבר מכירה אותי, את ההורים שלי (שכל היום מפנקים את כולם בשוקולדים חחח אני לא רציתי לאשר כי הרגשתי שזה כמו שוחד אבל הסתבר שכולם היו מבסוטים עלינו) ואת M כמובן. בסוויטה נחמד ואני מתפללת למשוך לפחות עד שבוע 32 אם לא 34 לפחות!
בראשון בלילה 14.06 31+5 מתחילים שוב צירים, (הפעם הם גם כואבים, לפני כן לא הרגשתי בכלל צירים אלא רק ראיתי במוניטור) אחרי שאיזה שבוע וחצי הכל היה רגוע ונחמד והרגשתי שאני על דרך המלך! בודקים פתיחה, 3-4, שוב מטיסים אותי לחדר הלידה.
צרכים בסיר זה סיוט, עוד יותר סיוט זה לנסות לעשות אותם ולא להשתין על כל המיטה ועוד צריך לחכות לאחות.
M לא זז ממני, כל דבר שאני צריכה, חתיכת תיקון לעומת כל מה שקרה בגרמניה, הטינה מתחילה להתפוגג לאט לאט...
ההורים שלי שומעים על המצב, אוספים את עצמם ואנרגיות חיוביות ומגיעים. לא יתכן שהבת שלהם תאכל אוכל של בית חולים ותהיה עצובה! ההורים שלי אנשים נדירים ביותר וסבתא שלי מצד אמא גם! מבשלים, מגיעים, עושים משמרות ויחד עם M אני אף פעם לא לבד ואף פעם לא רעבה!
אחרי 24 שעות הרופא הראשי מבקש להמשיך את האוטוסיבן ואני מקבלת עוד צלסטון וממשיכים נוזלים. לא משנה כמה נוזלים נכנסים דרך הוריד אני תמיד צמאה ושותה כמו גמל.. זה מאוד עוזר לעצירת הצירים. העינים שלנו על המוניטור כל הזמן להבין מה קורה עם הצירים והדופק של העוברית כמובן. אחרי המנה השנייה, הפתיחה קטנה ל 1.5 והצירים פוחתים, הפתיחה עדיין 70%.
ביומיים האלו בחדר היולדות אני מספיקה להכיר המון אחיות ורופאות/אים, עם כולם נוצר מעין קשר התחלתי וחיובי.
מחליטים להעביר אותי למחלקת הריון בסיכון. נותנים 2 כדורים של פרסילט ואומרים להמשיך אותו כל 6 שעות ובהצלחה.
אני מגיעה למחלקה אחרת. הבניין ישן ודי מכוער, האחות מתנצלת שאין מקום ושמים אותי בחדר של 4. אני גם פוגשת שם אחות ממחלקת פוריות, אחות מהממת שממש אהבתי והיא באה לשבת איתי ומספרת שהמחלקה מתפרקת ואחרי שראש המחלקה יוצא לפנסיה הרב עוזבים. החדר בסדר, הבנות גם, חלק בשמירה וחלק צריכות ללדת ומקבלות זירוז. פעם במשמרת (אחת ל 8 שעות) מוניטור ובדיקות, המצב שלי לא רגוע אבל יחסית יציב. ההורים מגיעים עם אוכל ומשעשעים אותי, M מגיע אחרי העבודה. לעומת חדר הלידה ששם אפשר להשאר לישון בלילה, במחלקה אסור והלילה זה הזמן שהכי מפחיד אותי.
אני כבר בשבוע 29, טיפה התקדמנו. מנהלת המחלקה (המדהימה) מגיעה ושואלת אותי את כל השאלות, נראה שגם היא מחבבת אותי. היא מחליטה לשלוח אותי לאולטרסאונד לראות מה קורה וממשיכים עם התרופות כרגיל. האולטרסאונד תקין, הצואר הפנימי ארוך והכל נראה בסדר. הגעתי בשני וזה כבר יום חמישי בערב. אני מקפידה על המון שתיה ומתנהגת למופת. באמצע הלילה האחות רואה שוב צירים תכופים. קוראים לרופא תורן, הוא בודק, פתיחה 2 והכל כמו שהיה קודם, מחליט שהתרופה לא עוזרת ונותן אנדומד (אפשר לתת 4 כדורים ב 24 שעות וזהו) ונר. המצב בערך נרגע ואני ישנה.
נכנסים לסופה"ש, יש רק רופאים תורנים, הכי מפחיד בעולם. כל 96 שעות מחליפים ונפלון, זאת הכניסה לוריד וכיוון שלי אין ממש ורידים זה ממש מבאס ומעצבן ואני כבר לא מדברת על בדיקות הדם כי אם הוריד לא רק נפתח אי אפשר לקחת משם דם.
אחרי השינוי בתרופות המצב נרגע והיה סופהש די רגוע, ההורים באו, M גם והאחיות היו ממש חמודות. אחות אחת החליטה לעשות לי הרצאה על הנקה ולשם כך זימנה אותי לחדר שלה (זאת אחת האחיות היחידות שלא אהבתי). באמצע ההרצאה הרגשתי שמשהו קורה. ביקשתי לחזור לחדר ואחרי שבדקו אותי הסתבר שאני שוב בצירים סדירים. בשלב הזה אחת האחיות אמרה שהיא מעבירה אותי לחדר של 2 כדי ששום דבר לא יציק לי. האחיות כבר הכירו אותי כמה ימים ונוצר קשר ממש טוב עם רובן. עוברים חדר, אני מחוברת לאינפוזיה, הרופאה (מישהי שקיבלה אותי במיון כשהגעתי) בודקת אותי ואומרת שהפתיחה התקדמה ל 3 והמחיקה 80% מה שאומר שאין ברירה ועולים שוב לחדר הלידה. מתקשרת ל M ומבקשת שיחזור בדחיפות. בחדר הלידה בודקים אותי, פתיחה 2-3 וצירים מאוד סדירים. מתחילים שוב אוטוסיבן ואינפוזית נוזלים. עושים עוד בדיקות. האחיות מופתעות לראות אותי שם בפעם השנייה, מרב שיש הרבה והן מתחלפות אני כבר מכירה את רובן גם בחדרי הלידה. לעומת הפעם הקודמת אחרי 12 שעות הצירים לא מפסיקים. מחליטים להתחיל מגנזיום (זה כדי למנוע פרכוסים אצל היולדת ומאט את פעילות המוח של התינוק כדי שאם תתחיל לידה זה לא יגרום לבעיות). אסור ללדת לפני שעברו 24 שעת ממתן המגנזיום. בשלב הזה אני כבר בשבוע 30, הרופאים ממש לא מרוצים ועושים הכל כדי לעצור את הלידה אבל מתכוננים גם למצב שדברים יתקדמו. מגנזיום זה השטן. תופעות הלואי שלו נוראיות ומעבר לזה חיבים להכניס קטטר כשנותנים אותו, זה הדבר הכי נורא בשבילי, הרגשה נוראית של דלקת דרכי השתן שמהן אני סובלת תכופות, בא לי לבכות רק מלהזכר בזה! אחות מהממת עושה כל שביכולתה לא להכאיב לי אבל בשלב הזה יש לי ונפלונים בשתי הידיים, קטטר בין הרגליים ובא לי למות וזה עוד לפני שהתחילו התופעות. אני נשברת ומתחילה לבכות, עד השלב הזה זה לא קרה אבל פה, פשוט הרגשתי שאני בקצה היכול שלי ופשוט לא מסוגלת להמשיך ושתיוולד כבר וזהו ושיעזבו אותי בשקט. אני מסלקת את ההורים כי אני לא מסוגלת שיראו אותי ככה. M כמובן נשאר... התופעות מתחילות, אני בוערת מחום, הוא מצמיד לי מגבת עם מים, אני צמאה למרות האינפוזיה, הכל מסתובב ואני מסוחררת וכל זה יחד ועוד הקטטר הנורא הזה...
אני לא יכולה להפסיק לבכות למרות שמסבירים לי שסטרס גורם לעוד פתיחה.
אחרי 24 שעות של עינוי נורא נראה שהמצב שוב נרגע ולא מתקדמים ללידה. מורידים את הקטר אבל אסור לקום ו M מחליף את האחיות במתן והחלפת סיר כל שנייה וחצי... הוא הגיבור שלי.
הרופא אומר שהמצב התייצב והפתיחה ירדה ל 2 אבל עדיין הצואר מחוק ב 80-90% ויש טיפה צירים. נותן שוב פריסלט ומשאיר אותי בחדר אחר אבל בחדרי הלידה להשגחה. זה כבר חדר עם יולדות שעוד לא הגיעו לחדר הלידה עצמו ויש מלא אנשים. בלילה שוב צירים, האחיות הנדירות שם כל שנייה בטלפון עם הרופא הראשי (מלאך וגאון!) ומכניסות לי 2 ליטר מים באינפוזיה אחת אחרי השניה, זה והתרופה מרגיעים את הצירים. אחרי 3 ימים ביולדות, חוזרים למחלקת הריון בסיכון.
גם שם לא מופתעים לראות אותי ואני שוב פוגשת את האחות המהממת שלי מפוריות שמסדרת לי חדר של 2. בחדר הזה כבר יותר רגוע, יש חלון שצופה לעץ דקל, רוח נעימה, שמש ושרותים צמודים. מתחלפות שם 6 בנות שמתוכן עם 3 אני בקשר מהמם. נשים נדירות! האחיות מגיעות אלי פעמיים במשמרת מה שאומר שלא נותנים לי בכלל לישון. הפרסילט עושה לי תופיות מפחידות, גלי חום, אני לא יכולה לישון כי אני מתעוררת במעין בעיטה כזאת וסחרחורת והכי גרוע דיכאון, מחשבות שמעולם לא היו לי ותחושה שהכל אבוד, אבל זה קצת מרגיע את הצירים אז למי איכפת! בבקרים מגיעה מנהלת המחלקה המהממת ושולחת אותי למיליון בדיקות, שוללת כל דבר אפשרי, אולטרסאונד, פרקלסקופיה ומה לא... פה ושם מתחיל דימום חזק, אבל בדיקות הפתיחה מראות פתיחה 2 ולמרות שהצואר מחוק כבר 90% והצואר הפנימי מתקצר ומתקצר, כל עוד הפתיחה לא מתקדמת אני במקום בטוח והיא לא מתקדמת כל עוד אין צירים חזקים. אני כבר מגיעה לשבוע 31 ומנהלת המחלקה הבטיחה שמשבוע 32 לא נותנים מגנזיום!!!
באחת הבדיקות מתגלה באופן לא מפתיע שיש לי דלקת דרכי השתן (בגלל הקטטר כמובן) ומתחילים אנטיביוטיקה, הדלקת יכולה להגביר צירים ומקווים שאחרי שאסיים העניין פתור אבל לא כך קורה, הצירים ביום אחד מתגברים ואני שוב על 24 שעות של אנדומד (אחרי 2 סבבים אסור עוד...). מצליחים להשתלט ואני מתחננת להחזיר אותי לפרסילט למרות התופעות.
האחיות כבר אחיות לגמרי ומעבירים אותי לחדר לבד, סויטה מספר 9! לוקסוס! כל המחלקה כבר מכירה אותי, את ההורים שלי (שכל היום מפנקים את כולם בשוקולדים חחח אני לא רציתי לאשר כי הרגשתי שזה כמו שוחד אבל הסתבר שכולם היו מבסוטים עלינו) ואת M כמובן. בסוויטה נחמד ואני מתפללת למשוך לפחות עד שבוע 32 אם לא 34 לפחות!
בראשון בלילה 14.06 31+5 מתחילים שוב צירים, (הפעם הם גם כואבים, לפני כן לא הרגשתי בכלל צירים אלא רק ראיתי במוניטור) אחרי שאיזה שבוע וחצי הכל היה רגוע ונחמד והרגשתי שאני על דרך המלך! בודקים פתיחה, 3-4, שוב מטיסים אותי לחדר הלידה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה