היוש! עבר לא מעט זמן הא..
עכשיו יהיה לגמרי לא פשוט להשלים את כל שהתפספס...
אני אפילו לא ממש זוכרת מה כבר סיפרתי ומה לא!
אני אפילו לא ממש זוכרת מה כבר סיפרתי ומה לא!
הפסקתי לכתוב לפני שסיפרתי על הסקירה מכוונת המוח שעשינו. בסקירה הכל נראה מהמם, העוברית נראתה מצוין ואפילו עשו לנו תמונות תלת מימדיות חמודות ביותר. הציסטה שראו אצלה במוח אמנם לא נעלמה אבל אמרו שאם אין עוד דברים אז זה לא מעיד על כלום. נקבעה לי עוד סקירה ל 21.06 בשביל המעקב. אחרי הסקירה הלכנו לראות עגלות וכיסאות בטיחות, זה היה ממש נחמד כי התחיל להרגיש שהמועד מתקרב וכל הדברים שהזמנתי מעלי אקספרס התחילו להגיע!
בסקירה הייתי בשבוע 28 וההריון הרגיש מדהים! חודש שביעי כל כך כיפי וחוץ מזה שהתחיל להיות כבד הכל היה נהדר!
יום ראשון, 28+5 לקראת ערב מתחילים כאבים באים והולכים, כמו כאבי מחזור, בודקת באינטרנט ומחליטים שזה בטח הברקסטונים המפורסמים. כתוב שאם אני מצליחה לישון זה לא צירים ואין מה לדאוג. יש טיפה דימום אבל ממש בקטנה. בבוקר הכאבים ממשיכים, מתיעצת עם חברה והיא אומרת להכין תיק לביה"ח ליתר ביטחון ו M מחליט לא לנסוע לעבודה.
הולכת למיון בעיר שלנו בהכי הכי רגוע, האחות מחברת למוניטור, אכן צירים, מחברים לי אינפוזיה עם מים (בטח התייבשתי), יום לפני עשיתי טיול גדול בחוץ ושטפתי את הבית ולא שתיתי מספיק...
נכנס הרופא ובודק אותי, העיניים שלו מתרחבות, "לא כואב לך?" אני מסבירה לו שזה כמו כאבי מחזור שום דבר מיוחד. הוא מסתכל עלי בהלם ואומר שיש לי פתיחה 2, צירים ומחיקה של 70%, מזמין לי אמבולנס ומטיס אותי לביה"ח. הצירים די תכופים, כל 5 ד' בערך דקה של צירים. M נוסע אחרינו באוטו, מזל שאספתי תיק אמלה..
בשיא הדרמה עם צ'קלקות, הרי לא יכולתי ברגוע..
מגיעים לביה"ח בודקים אותי, מגיעים לאותן המסקנות, לוקחים מיליון בדיקות ותרביות כדי להבין מה קורה, על הדרך מסבירים לי שכדאי לי מאוד שלא לחשוב אפילו על ללדת עכשיו כי זאת תהיה קטסטרופה (מה אני אגיד ממש זה היה התכנון שלי...). מזריקים לי צלסטון להבשלת ריאות העובר, על הזריקה הזאת צריך לחזור אחרי 24 שעות.
מסבירים לי שהכי מוקדם שאני יכולה לחשוב על ללדת זה שבוע 34 (אני 28+6 שיהיה ברור) ולא מלחיצים אותי בכלל חחח.
מעבירים אותי לחדר לידה, מלבישים אותי בכותונת בלי חלק אחורי ואומרים להתחיל להתפלל...
נכנסים מיליון רופאים ואחיות ומחברים אותי למי שיהפכו לחבריי הטובים האוטוסיבן ואינפוזית נוזלים, מיותר לציין שיש לי כבר אינפוזיות בשתי הידיים. הרופא חוזר ואומר שאני בלידה מאיימת ושאסגור רגליים ואחכה בסבלנות לפחות לשבוע 34. אני מחשבת מהר בראש שזה עוד נצח בדמות 5 שבועות ארוכים...
נכנס רופא ילדים מהפגיה ומרגיע, מסביר שגם אם אלד עכשיו זה לא אופטימלי אבל שהם ערוכים והכל בסדר.
אני במצב כללי די טוב האמת לא לחוצה מדי, מרגישה שהכל יהיה בסדר. M לבן ומתחיל לבטל את הפלגות העבודה שלו כי מבין שאנחנו בביה"ח לאורך זמן ככל הנראה. אוסרים עלי לקום מה שאומר שאת כל צרכיי צריך לעשות בסיר ובשביל זה צריך לקרוא לאחות וחוץ מכל זה אני מחוברת למוניטור 24/7 וכלללל המכשירים שאני מחוברת אליהם (2 אינפוזיות ומוניטור מצפצפים בטירוף). השיא זה כאשר אחד החומרים נגמר וזה הופך לצפצוף מתמשך שבסרטים מסמן את הרע מכל...
כאשר בפעם הראשונה האוטוסיבן נגמר שאלתי את M האם אני כבר בעולם הבא חחח.
בכל מקרה, הרופא אומר שאו שהצירים יעצרו או שתתפתח לידה...
בסקירה הייתי בשבוע 28 וההריון הרגיש מדהים! חודש שביעי כל כך כיפי וחוץ מזה שהתחיל להיות כבד הכל היה נהדר!
יום ראשון, 28+5 לקראת ערב מתחילים כאבים באים והולכים, כמו כאבי מחזור, בודקת באינטרנט ומחליטים שזה בטח הברקסטונים המפורסמים. כתוב שאם אני מצליחה לישון זה לא צירים ואין מה לדאוג. יש טיפה דימום אבל ממש בקטנה. בבוקר הכאבים ממשיכים, מתיעצת עם חברה והיא אומרת להכין תיק לביה"ח ליתר ביטחון ו M מחליט לא לנסוע לעבודה.
הולכת למיון בעיר שלנו בהכי הכי רגוע, האחות מחברת למוניטור, אכן צירים, מחברים לי אינפוזיה עם מים (בטח התייבשתי), יום לפני עשיתי טיול גדול בחוץ ושטפתי את הבית ולא שתיתי מספיק...
נכנס הרופא ובודק אותי, העיניים שלו מתרחבות, "לא כואב לך?" אני מסבירה לו שזה כמו כאבי מחזור שום דבר מיוחד. הוא מסתכל עלי בהלם ואומר שיש לי פתיחה 2, צירים ומחיקה של 70%, מזמין לי אמבולנס ומטיס אותי לביה"ח. הצירים די תכופים, כל 5 ד' בערך דקה של צירים. M נוסע אחרינו באוטו, מזל שאספתי תיק אמלה..
בשיא הדרמה עם צ'קלקות, הרי לא יכולתי ברגוע..
מגיעים לביה"ח בודקים אותי, מגיעים לאותן המסקנות, לוקחים מיליון בדיקות ותרביות כדי להבין מה קורה, על הדרך מסבירים לי שכדאי לי מאוד שלא לחשוב אפילו על ללדת עכשיו כי זאת תהיה קטסטרופה (מה אני אגיד ממש זה היה התכנון שלי...). מזריקים לי צלסטון להבשלת ריאות העובר, על הזריקה הזאת צריך לחזור אחרי 24 שעות.
מסבירים לי שהכי מוקדם שאני יכולה לחשוב על ללדת זה שבוע 34 (אני 28+6 שיהיה ברור) ולא מלחיצים אותי בכלל חחח.
מעבירים אותי לחדר לידה, מלבישים אותי בכותונת בלי חלק אחורי ואומרים להתחיל להתפלל...
נכנסים מיליון רופאים ואחיות ומחברים אותי למי שיהפכו לחבריי הטובים האוטוסיבן ואינפוזית נוזלים, מיותר לציין שיש לי כבר אינפוזיות בשתי הידיים. הרופא חוזר ואומר שאני בלידה מאיימת ושאסגור רגליים ואחכה בסבלנות לפחות לשבוע 34. אני מחשבת מהר בראש שזה עוד נצח בדמות 5 שבועות ארוכים...
נכנס רופא ילדים מהפגיה ומרגיע, מסביר שגם אם אלד עכשיו זה לא אופטימלי אבל שהם ערוכים והכל בסדר.
אני במצב כללי די טוב האמת לא לחוצה מדי, מרגישה שהכל יהיה בסדר. M לבן ומתחיל לבטל את הפלגות העבודה שלו כי מבין שאנחנו בביה"ח לאורך זמן ככל הנראה. אוסרים עלי לקום מה שאומר שאת כל צרכיי צריך לעשות בסיר ובשביל זה צריך לקרוא לאחות וחוץ מכל זה אני מחוברת למוניטור 24/7 וכלללל המכשירים שאני מחוברת אליהם (2 אינפוזיות ומוניטור מצפצפים בטירוף). השיא זה כאשר אחד החומרים נגמר וזה הופך לצפצוף מתמשך שבסרטים מסמן את הרע מכל...
כאשר בפעם הראשונה האוטוסיבן נגמר שאלתי את M האם אני כבר בעולם הבא חחח.
בכל מקרה, הרופא אומר שאו שהצירים יעצרו או שתתפתח לידה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה