החודש היה... ואו היה.. אני מתכוונת ליולי שבו בקושי עדכנתי ועד שאני עכשיו מגיעה לעדכן גם זה לא פשוט כי כל כך הרבה הצטבר. כמו שאני תמיד כותבת צריך להתחיל מאיפשהו וזה מה שאני אעשה. ניסיתי להתיישבת כל כך הרבה פעמים שאני מרגישה כאילו כבר כתבתי הכל וזה רחוק מלהיות המציאות. אני בקושי נמצאת ומתעדכנת פה וזה ממש חבל לי...
בתחילת החודש עדכנתי ובערך משם דברים התחילו לרוץ לכיוונים שונים.
ההורים שלי טסו לחו"ל למרות שאבא שלי היה בלחץ בגלל מצבה של סבתא שלי שברוסיה. האמת שמאז שהיא נפלה המצב הלך והתדרדר. היא ממש ויתרה אחרי הניתוח בחלקו אני מניחה כי היא לא רצתה להיות במצב הזה ובחלקו התרופות עשו את שלהן ולאט לאט היא נעלמה הן מתוך הגוף שלה והן מתוך הראש. זה קרה בפברואר וביום ההולדת שלי באפריל היא כבר ביקשה שאספר לה מי אני. לא דיברתי איתה מאז יום ההולדת שלי, לא הצלחתי לאסוף את עצמי וכאשר אבא שלי שללא לאות נדנד לי מאז שעלינו לארץ תכתבי/תתקשרי לסבא וסבתא נוצח, הבנתי שזה נגמר. היא הייתה עם המטפלת שלה ודעכה לאיטה אבל נראה שהמצב הפיסי יציב. 4 ימים אחרי שההורים שלי סופסוף טסו לחופש המיוחל, המטפלת הודיעה שסבתא נפטרה. יום לפני היא לא הרגיה טוב ולחץ הדם שלה קפץ, הרופא שהגיע אמר שיש לה דלקת ריאות, אבא העדיף שלא ייקחו אותה לביה"ח (בצדק לדעתי) ולמחרת היא הלכה. אני מופתעת למען האמת ששרדה את הניתוח וזה נראה לי בעיקר כי היא לא אדם שידע אי פעם לוותר אבל בלי ניחושים ומהאיומים שלה עצמה (שאם היא תרגיש שהיא מאבדת את זה היא תבלע תרופות), אני יודעת שהיא לא רצתה להיות ככה. הכי נורא שזוכרים את האנשים איך שהם בסוף כי זה הכי אחרון מבחינת הזמן וזה המצב הכי לא מחמיא. אני מאוד משתדלת להעלים את הזכרונות של המראות של השנים האחרונות ולדבוק רק במדברים הכי מחמיאים ממנה. ברגע שנודע לנו התחלתי בביורוקרטיה של הטיסות והסידורים שהיה בידי לעשות. תוך יום וחצי ההורים היו בארץ וכבר יום למחרת החזרה שלהם היינו שוב בשדה. טסנו שלושתנו, את אחי לא שחררו מהצבא. הלוז היה ברור, יש לנו שבוע להרים הלוויה, לסדר הכל ולחזור לארץ. כבר בדרך התחלתי לתכנן את הדברים. אמא שלי שיש לה עניין (כמו לסבתא מצד אמא, זה איזה קטע יהודי נראה לי) מפחדת מכל הקשור למחלות ומוות. כל הטקסים וכל הקשור לזה מבעית בעיניה. אני שניגשתי לדברים בצורה אופרטיבית החלטתי שאני מארגנת הכל בדיוק כמו שסבתא הייתה רוצה, גם אם אמא לא בעניין. סבתא, כמו הרבה רוסים בעיקר נוצרים התעסקה במוות. אולי זה קשור לחוויה שלה עם אבא שלה (מת מולה בפתאומיות כאשר הייתה בת 9) או אולי זה משהו תרבותי. כאשר קראתי על המנהגים הרוסים נוצרים קפץ לי משפט ונחרט: "אין מה לפחד מהמוות, צריך לפחד מהחיים". כאילו המוות הוא חלק מאוד אינטגרלי ויומיומי בתרבות ואנשים ממש מתחברים לטקסים וכו'..
בעיקרון התכנית שלי הייתה שננחת ביום שני, ניסע לישון בדירה של סבא וסבתא, בשלישי נארגן את האוכל והטלפונים לכולם וברביעי נעשה את הלוויה כאשר הארוחה תיעשה בבית של סבא וסבתא. חשוב לי לציין שהם היו אנשים מאוד צנועים על גבול הסגפנים ולכן המנהג של לעשות את הארוחה שאחרי בבית קפה או מסעדה היה נשמע לי כמו רעיון שסבתא הייתה שונאת. בסוף אבא אמר שזה בסדר, שנישן אצל דודים שלי בבית כי גם ככה קשה לארגן את התשתית בבית של סבא וסבתא וכך היה. כאשר הגענו התחלנו לתכנן את יום הלוויה. אני אמרתי שאני חושבת שסבתא הייתה רוצה שנעשה את זה בבית שלהם והתנדבתי לבשל ולעשות הכל. דודים שלי הציעו לי שלמרות שאני מאוד סגורה על הדברים שיש נק' שאני לא יודעת כמו המרחקים ביום הלוויה (מסתבר שהיה צריך להיות בכמה נקודות..) וגם זה שאין זמן לבשל באותו היום ואין מי שיחמם ויגיש וכו'. לבסוף בלב כבד נכנעתי ומזל שלא התעקשתי הפעם!
יום למחרת, נסענו לדירה שלהם. הם חיו שם שנים מאוד ארוכות. למעשה, ההורים שלי כשהתחתנו גרו חצי מהזמן אצל סבתא וסבתא מצד אמא וחלק אצל אבא, אבל אז סבא וסבתא מצד אבא קיבלו את הדירה הזאת ועברו ואז אנחנו גם קיבלנו דירה. אני מאוד אהבתי תמיד את הבית שלהם, היו שם תמיד ריחות מסקרנים ופריטים מיוחדים וכל הדירה, פצפונת ככל שתהיה העירה בי תמיד את יצר הסקרנות. הרגשתי שלא התבגרתי שנייה שם מהרגע שהגעתי. אני בהמשך אעשה פוסט על סיפורי סבתא, בפעם הקודמת שביקרתי אותה השכלתי להקליט אותה מספרת על ההיסטוריה המשפחתית מהצד שלה וקצת של סבא וזה מרתק! כמובן שברגע שנכנסתי לדירה הכל נפתח ולא יכולתי להפסיק לבכות. באופן מהיר יחסית מצאנו את פנקס הטלפונים של סבתא. היה צריך להזמין ללוויה את כל החברות שלה והמכרים וכו'... זה סה"כ לא הרבה אנשים כי אלו חברות מהלימודים (!!) שרובן לא איתנו ואנשים מהעבודה שגם הם.. וכמה חברי משפחה קרובים. במקביל התחלתי להכין את המצגת שלה כי סרקתי מלא תמונות עוד בביקור הקודם. הבנתי בשלב הזה שבישולים לא יהיו וחזרנו אחרי הכל לבית של דודים שלי (יותר נכון זה אח של סבתא שלי מצד אמא והמשפחה שלו). ביום רביעי היה יום הלוויה. החלטתי לא להתכונן נפשית ופשוט לצלול למים ולקוות לאיכשהו טוב. אני לא הכרתי את המנהגים שם ואף אחד ושום דבר לא הכינו אותי למה שהיה ביום הזה. בכלל עסקי המתים ברוסיה זה עניין מאוד כלכלי ולכן שנייה אחרי שהמידע על הנפטר מתקבל במשטרה ובבית החולים עטים על המשפחה agents שמבטיחים תמורת סכום סמלי לסדר הכל. כיוון שמדובר בביורוקרטיה מפחידה אין מצב להסתדר בלי. הם כמו בולדוזרים נכנסים לדירה ועושים את הדברים. ביום הלוויה נסענו אני, אמא, אבא ודוד שלי למקום שאליו הביאו את הנפטר. לשם באים גם כל המכרים שלו וכל מי שמשתתף. כאשר הגענו פגשה אותנו איזו גברת בלונדינית עם שפתי ברווז ושדי פלסטיק, שמלונת שחורה והרבה אופי וקעקועים. לזכותה יאמר שאת העבודה היא עשתה טוב (תמורת סכום אסטרונומי יחסית לרוסיה). אני אספתי את עצמי והבנתי שאני הולכת לעזור לאבא לארגן הכל מבחינת ה"אורחים" מטרתי הייתה לתת יחס יפה למי שבא לתת כבוד כי אבא שלי במצבים האלו מאוד הפכפך, כאשר הוא לחוץ הוא יכול לענות בגסות ולהתייחס בצורה מזלזלת ומאוד מגעילה וזה לא מגיע לאנשים שהגיעו ממרחקים לתת כבוד לסבתא שלי. בכל מקרה, נושא האנשים היה מבחינתי עלי. הגיעה חברה שלה שלמה איתה באוניברסיטה! אישה מקסימה בת מעל 80 שנאלצה ללכת מלא ברגל ודמתה לסבתא שלי להפליא גם במראה וגם בצורת הדיבור. אישה כל כך צנועה ונעימה, כל כך ישירה (אמרה לי שסבתא סיפרה עלי הרבה ושמאוד דאגה לנושא הפוריות שלנו ושאלה מה קורה עם זה חחח). אחר כל הגיעה בת הדודה של אבא שלי. פרסונה בפני עצמה (היא הבת של דוד שלי אבא שלי, בשנות ה50 המוקדמות, נראית פיקס, בלי בעל, עבודה או ילדים אבל תמיד עם מלא מחזרים, ממש בטונות, שחקנית האישה הזאת!). הצטרפו גם חברה של סבתא ועובד של סבא שהוא חבר המשפחה ואיש מקסים שמזכיר את סבא שלי ברמות! הגיעו גם 2 גברות שהן משפחה רחוקה של סבתא ושאנחנו מכירים רק מסיפורים. אספנו את כולם והלכנו למבנה. כולם עם פרחים. כאשר עמדנו במבנה, תהיתי מה הולך להיות, לא היה לי ממש כלום בראש. בשלב מסוים גב' שפתי ברווז הציעה לקחת את הפרחים. כאשר היא אמרה שהיא הולכת לסדר אותם בקבר הלב שלי התחיל לדפוק. אני באמת לא הכרתי את המנהגים.. הסתבר שזה ארון פתוח וכך יצא שנכנסתי לחדר ראשונה ולבד ונעמדתי לצד סבתא שלי, בזמן שהמארגנים מסבירים לי מה בהכנות שלה יצא טוב ומה פחות כאילו יש לי מה לעשות עם זה או כאילו זה מה שאיכפת לי ממנו. ביקשתי קדה לבד איתה לפני שכולם באים. לא יודעת איך זה בכלל עלה לי בראש. הייתי כאילו מחוץ לגוף שלי, הייתי כל כך אסופה וחדה וברורה כאילו אני על אדרינלין או משהו. אם היו אומרים לי מראש לא יודעת מה היה קורה לי אבל פה, הייתי לגמרי מאופסת ולגמרי מחוץ לשוק של איפה וליד מי אני עומדת וזה שאני רואה את כל זה בפעם הראשונה בחיי בכלל.. הרי בטקס היהודי הכל מהיר, לא רואים כלום והופ נגמר. פה... לא רק שרואים... שוהים.. ועוד לא ידעתי עד כמה. אבא בא להיות איתי קצת ואז הזמינו את כולם פנימה. אבא אמר כמה מילים, יותר לעצמו אני מניחה וחשבתי שבזה סוג של נגמר אבל רק התחיל.
משם המשכנו במונית גדולה שזה מעין ואן לתחנה הבאה, סבתא ביקשה שישרפו את הגופה ויטמנו בקבר של אבא ואמא שלה ששם גם נטמן סבא שלי. אפשר היה רק לתאר את ההפתעה שלי כאשר נכנסנו למונית ובין הכיסאות והיושבים העמידו את הארון. בשיא הטבעיות, הינה פה היקרה לכם מכל, היא נוסעת אתכם.. ואנשים פשוט ישבו ודיברו כאילו אין שם ארון!
זה היה כל כך סוריאליסטי שלא ידעתי בכלל איך לאכול את זה! אחרי שנרגעתי ונסענו ונסענו ועוד נסענו אבא כבר בשלב מסוים עבר לבדיחות מרב שהנסיעה הייתה ארוכה (שעתיים וחצי).
לבסוף הגענו, גם שם הייתה ביורוקרטיה וחיכינו מלא זמן, בזמן הזה דוד שלי כבר בדק חלקות ואמר לנו איזה פסל לא לבנות לו.. את אמא לי זה שעשע פחות חחח
קראו לנו להכנס.
לתומי חשבתי שהחלק הקשה מאחורי, התבדתי.
בחדר היה כומר וסבתא, בארון פתוח כמובן וחדר פצפון ככה שהכל במרחק נגיעה.
עכשיו כבר שמו לה דברים מסורתיים כמו איקונין קטן וסרט על הראש.
הכומר התחיל לשיר, אנחנו עמדנו והחזקנו נרות, מי שמכיר הצטלב ושר יחד עם הכומר, דיקלם מילות תפילה.
עמדי וחשבתי לעצמי שסבתא הייתה מתה על זה (אויש יצא לי הומור שחור חחח). באמת היה יפה והיא הייתה ממש אוהבת שהכל פתוח ועומדים קרוב חחח הכומר סיים ואמר שעכשיו עלינו להפרד. ברקע התנגנה מוסיקה יפה.
הוא הוסיף שעכשיו כל אחד יניח את הנר למרגלות סבתא, ינשק את האיקונין ואת המצח של סבתא.
שמעתי את הלב שלי דופק והדם עולה ועולה, התחלתי ממש לרעוד.
ראיתי את האנשים מתקדמים, אני לא הצלחתי לעשות את הכל וזה בסדר, היא הייתה צוחקת עלי..
הקב נסגר וירד למטה לשריפה.
אנחנו היינו בחוץ, אני עוד רעדתי. היה לי הכל כל כך הזוי שלא יכולתי להרגע.
נסענו ליעד הבא ואמרתי בלב תודה שהקשבתי לדודים שלי.
הגענו למסעדה, מסעדה גרוזינית שדוד שלי בחרה והייתה ממש מקסימה.
היינו בשלב הזה פחות אנשים והפעלתי את מצגת התמונות שהייתה שיא האירוע, נתנה לכולם עוד סיבות ונושאים לדבר עליהם. הזמנו אוכל וכל אחד בתורו סיפר עליה ועל המשפחה ועל הזכרונות. אני לא יכולתי להפסיק לבכות, הכרתי אותה מפי אנשים קרובים ויקרים מזויות שונות וחדשות ושמעתי עוד ועוד כמה היא וסבא אהבו אותי ואת אחי, כמה דיברו עלינו והקריאו את המכתבים שהייתי שולחת להם מיליון פעמים (כל כך שמחתי באותם הרגעים שאבא לא ויתר לי ומעולם לא שלח להם מכתב בלי שאני כתבתי גם אחד משלי!). תכלס הם חיו אותנו מרחוק, מהחויה והעולם שלהם והיו הרבה יותר קרובים ממה שיכולתי לדמיין. הערב היה מדהים, אני בטוחה שסבתא הייתה מאשרת למרות חוסר החיבה שלה למסעדות. היה טעים וביתי ונעים וכולם דיברו וזכרו.
אני חשבתי לעצמי שצריך להיות אדם מאוד מיוחד כדי שיזכרו אותך ככה
ההורים שלי טסו לחו"ל למרות שאבא שלי היה בלחץ בגלל מצבה של סבתא שלי שברוסיה. האמת שמאז שהיא נפלה המצב הלך והתדרדר. היא ממש ויתרה אחרי הניתוח בחלקו אני מניחה כי היא לא רצתה להיות במצב הזה ובחלקו התרופות עשו את שלהן ולאט לאט היא נעלמה הן מתוך הגוף שלה והן מתוך הראש. זה קרה בפברואר וביום ההולדת שלי באפריל היא כבר ביקשה שאספר לה מי אני. לא דיברתי איתה מאז יום ההולדת שלי, לא הצלחתי לאסוף את עצמי וכאשר אבא שלי שללא לאות נדנד לי מאז שעלינו לארץ תכתבי/תתקשרי לסבא וסבתא נוצח, הבנתי שזה נגמר. היא הייתה עם המטפלת שלה ודעכה לאיטה אבל נראה שהמצב הפיסי יציב. 4 ימים אחרי שההורים שלי סופסוף טסו לחופש המיוחל, המטפלת הודיעה שסבתא נפטרה. יום לפני היא לא הרגיה טוב ולחץ הדם שלה קפץ, הרופא שהגיע אמר שיש לה דלקת ריאות, אבא העדיף שלא ייקחו אותה לביה"ח (בצדק לדעתי) ולמחרת היא הלכה. אני מופתעת למען האמת ששרדה את הניתוח וזה נראה לי בעיקר כי היא לא אדם שידע אי פעם לוותר אבל בלי ניחושים ומהאיומים שלה עצמה (שאם היא תרגיש שהיא מאבדת את זה היא תבלע תרופות), אני יודעת שהיא לא רצתה להיות ככה. הכי נורא שזוכרים את האנשים איך שהם בסוף כי זה הכי אחרון מבחינת הזמן וזה המצב הכי לא מחמיא. אני מאוד משתדלת להעלים את הזכרונות של המראות של השנים האחרונות ולדבוק רק במדברים הכי מחמיאים ממנה. ברגע שנודע לנו התחלתי בביורוקרטיה של הטיסות והסידורים שהיה בידי לעשות. תוך יום וחצי ההורים היו בארץ וכבר יום למחרת החזרה שלהם היינו שוב בשדה. טסנו שלושתנו, את אחי לא שחררו מהצבא. הלוז היה ברור, יש לנו שבוע להרים הלוויה, לסדר הכל ולחזור לארץ. כבר בדרך התחלתי לתכנן את הדברים. אמא שלי שיש לה עניין (כמו לסבתא מצד אמא, זה איזה קטע יהודי נראה לי) מפחדת מכל הקשור למחלות ומוות. כל הטקסים וכל הקשור לזה מבעית בעיניה. אני שניגשתי לדברים בצורה אופרטיבית החלטתי שאני מארגנת הכל בדיוק כמו שסבתא הייתה רוצה, גם אם אמא לא בעניין. סבתא, כמו הרבה רוסים בעיקר נוצרים התעסקה במוות. אולי זה קשור לחוויה שלה עם אבא שלה (מת מולה בפתאומיות כאשר הייתה בת 9) או אולי זה משהו תרבותי. כאשר קראתי על המנהגים הרוסים נוצרים קפץ לי משפט ונחרט: "אין מה לפחד מהמוות, צריך לפחד מהחיים". כאילו המוות הוא חלק מאוד אינטגרלי ויומיומי בתרבות ואנשים ממש מתחברים לטקסים וכו'..
בעיקרון התכנית שלי הייתה שננחת ביום שני, ניסע לישון בדירה של סבא וסבתא, בשלישי נארגן את האוכל והטלפונים לכולם וברביעי נעשה את הלוויה כאשר הארוחה תיעשה בבית של סבא וסבתא. חשוב לי לציין שהם היו אנשים מאוד צנועים על גבול הסגפנים ולכן המנהג של לעשות את הארוחה שאחרי בבית קפה או מסעדה היה נשמע לי כמו רעיון שסבתא הייתה שונאת. בסוף אבא אמר שזה בסדר, שנישן אצל דודים שלי בבית כי גם ככה קשה לארגן את התשתית בבית של סבא וסבתא וכך היה. כאשר הגענו התחלנו לתכנן את יום הלוויה. אני אמרתי שאני חושבת שסבתא הייתה רוצה שנעשה את זה בבית שלהם והתנדבתי לבשל ולעשות הכל. דודים שלי הציעו לי שלמרות שאני מאוד סגורה על הדברים שיש נק' שאני לא יודעת כמו המרחקים ביום הלוויה (מסתבר שהיה צריך להיות בכמה נקודות..) וגם זה שאין זמן לבשל באותו היום ואין מי שיחמם ויגיש וכו'. לבסוף בלב כבד נכנעתי ומזל שלא התעקשתי הפעם!
יום למחרת, נסענו לדירה שלהם. הם חיו שם שנים מאוד ארוכות. למעשה, ההורים שלי כשהתחתנו גרו חצי מהזמן אצל סבתא וסבתא מצד אמא וחלק אצל אבא, אבל אז סבא וסבתא מצד אבא קיבלו את הדירה הזאת ועברו ואז אנחנו גם קיבלנו דירה. אני מאוד אהבתי תמיד את הבית שלהם, היו שם תמיד ריחות מסקרנים ופריטים מיוחדים וכל הדירה, פצפונת ככל שתהיה העירה בי תמיד את יצר הסקרנות. הרגשתי שלא התבגרתי שנייה שם מהרגע שהגעתי. אני בהמשך אעשה פוסט על סיפורי סבתא, בפעם הקודמת שביקרתי אותה השכלתי להקליט אותה מספרת על ההיסטוריה המשפחתית מהצד שלה וקצת של סבא וזה מרתק! כמובן שברגע שנכנסתי לדירה הכל נפתח ולא יכולתי להפסיק לבכות. באופן מהיר יחסית מצאנו את פנקס הטלפונים של סבתא. היה צריך להזמין ללוויה את כל החברות שלה והמכרים וכו'... זה סה"כ לא הרבה אנשים כי אלו חברות מהלימודים (!!) שרובן לא איתנו ואנשים מהעבודה שגם הם.. וכמה חברי משפחה קרובים. במקביל התחלתי להכין את המצגת שלה כי סרקתי מלא תמונות עוד בביקור הקודם. הבנתי בשלב הזה שבישולים לא יהיו וחזרנו אחרי הכל לבית של דודים שלי (יותר נכון זה אח של סבתא שלי מצד אמא והמשפחה שלו). ביום רביעי היה יום הלוויה. החלטתי לא להתכונן נפשית ופשוט לצלול למים ולקוות לאיכשהו טוב. אני לא הכרתי את המנהגים שם ואף אחד ושום דבר לא הכינו אותי למה שהיה ביום הזה. בכלל עסקי המתים ברוסיה זה עניין מאוד כלכלי ולכן שנייה אחרי שהמידע על הנפטר מתקבל במשטרה ובבית החולים עטים על המשפחה agents שמבטיחים תמורת סכום סמלי לסדר הכל. כיוון שמדובר בביורוקרטיה מפחידה אין מצב להסתדר בלי. הם כמו בולדוזרים נכנסים לדירה ועושים את הדברים. ביום הלוויה נסענו אני, אמא, אבא ודוד שלי למקום שאליו הביאו את הנפטר. לשם באים גם כל המכרים שלו וכל מי שמשתתף. כאשר הגענו פגשה אותנו איזו גברת בלונדינית עם שפתי ברווז ושדי פלסטיק, שמלונת שחורה והרבה אופי וקעקועים. לזכותה יאמר שאת העבודה היא עשתה טוב (תמורת סכום אסטרונומי יחסית לרוסיה). אני אספתי את עצמי והבנתי שאני הולכת לעזור לאבא לארגן הכל מבחינת ה"אורחים" מטרתי הייתה לתת יחס יפה למי שבא לתת כבוד כי אבא שלי במצבים האלו מאוד הפכפך, כאשר הוא לחוץ הוא יכול לענות בגסות ולהתייחס בצורה מזלזלת ומאוד מגעילה וזה לא מגיע לאנשים שהגיעו ממרחקים לתת כבוד לסבתא שלי. בכל מקרה, נושא האנשים היה מבחינתי עלי. הגיעה חברה שלה שלמה איתה באוניברסיטה! אישה מקסימה בת מעל 80 שנאלצה ללכת מלא ברגל ודמתה לסבתא שלי להפליא גם במראה וגם בצורת הדיבור. אישה כל כך צנועה ונעימה, כל כך ישירה (אמרה לי שסבתא סיפרה עלי הרבה ושמאוד דאגה לנושא הפוריות שלנו ושאלה מה קורה עם זה חחח). אחר כל הגיעה בת הדודה של אבא שלי. פרסונה בפני עצמה (היא הבת של דוד שלי אבא שלי, בשנות ה50 המוקדמות, נראית פיקס, בלי בעל, עבודה או ילדים אבל תמיד עם מלא מחזרים, ממש בטונות, שחקנית האישה הזאת!). הצטרפו גם חברה של סבתא ועובד של סבא שהוא חבר המשפחה ואיש מקסים שמזכיר את סבא שלי ברמות! הגיעו גם 2 גברות שהן משפחה רחוקה של סבתא ושאנחנו מכירים רק מסיפורים. אספנו את כולם והלכנו למבנה. כולם עם פרחים. כאשר עמדנו במבנה, תהיתי מה הולך להיות, לא היה לי ממש כלום בראש. בשלב מסוים גב' שפתי ברווז הציעה לקחת את הפרחים. כאשר היא אמרה שהיא הולכת לסדר אותם בקבר הלב שלי התחיל לדפוק. אני באמת לא הכרתי את המנהגים.. הסתבר שזה ארון פתוח וכך יצא שנכנסתי לחדר ראשונה ולבד ונעמדתי לצד סבתא שלי, בזמן שהמארגנים מסבירים לי מה בהכנות שלה יצא טוב ומה פחות כאילו יש לי מה לעשות עם זה או כאילו זה מה שאיכפת לי ממנו. ביקשתי קדה לבד איתה לפני שכולם באים. לא יודעת איך זה בכלל עלה לי בראש. הייתי כאילו מחוץ לגוף שלי, הייתי כל כך אסופה וחדה וברורה כאילו אני על אדרינלין או משהו. אם היו אומרים לי מראש לא יודעת מה היה קורה לי אבל פה, הייתי לגמרי מאופסת ולגמרי מחוץ לשוק של איפה וליד מי אני עומדת וזה שאני רואה את כל זה בפעם הראשונה בחיי בכלל.. הרי בטקס היהודי הכל מהיר, לא רואים כלום והופ נגמר. פה... לא רק שרואים... שוהים.. ועוד לא ידעתי עד כמה. אבא בא להיות איתי קצת ואז הזמינו את כולם פנימה. אבא אמר כמה מילים, יותר לעצמו אני מניחה וחשבתי שבזה סוג של נגמר אבל רק התחיל.
משם המשכנו במונית גדולה שזה מעין ואן לתחנה הבאה, סבתא ביקשה שישרפו את הגופה ויטמנו בקבר של אבא ואמא שלה ששם גם נטמן סבא שלי. אפשר היה רק לתאר את ההפתעה שלי כאשר נכנסנו למונית ובין הכיסאות והיושבים העמידו את הארון. בשיא הטבעיות, הינה פה היקרה לכם מכל, היא נוסעת אתכם.. ואנשים פשוט ישבו ודיברו כאילו אין שם ארון!
זה היה כל כך סוריאליסטי שלא ידעתי בכלל איך לאכול את זה! אחרי שנרגעתי ונסענו ונסענו ועוד נסענו אבא כבר בשלב מסוים עבר לבדיחות מרב שהנסיעה הייתה ארוכה (שעתיים וחצי).
לבסוף הגענו, גם שם הייתה ביורוקרטיה וחיכינו מלא זמן, בזמן הזה דוד שלי כבר בדק חלקות ואמר לנו איזה פסל לא לבנות לו.. את אמא לי זה שעשע פחות חחח
קראו לנו להכנס.
לתומי חשבתי שהחלק הקשה מאחורי, התבדתי.
בחדר היה כומר וסבתא, בארון פתוח כמובן וחדר פצפון ככה שהכל במרחק נגיעה.
עכשיו כבר שמו לה דברים מסורתיים כמו איקונין קטן וסרט על הראש.
הכומר התחיל לשיר, אנחנו עמדנו והחזקנו נרות, מי שמכיר הצטלב ושר יחד עם הכומר, דיקלם מילות תפילה.
עמדי וחשבתי לעצמי שסבתא הייתה מתה על זה (אויש יצא לי הומור שחור חחח). באמת היה יפה והיא הייתה ממש אוהבת שהכל פתוח ועומדים קרוב חחח הכומר סיים ואמר שעכשיו עלינו להפרד. ברקע התנגנה מוסיקה יפה.
הוא הוסיף שעכשיו כל אחד יניח את הנר למרגלות סבתא, ינשק את האיקונין ואת המצח של סבתא.
שמעתי את הלב שלי דופק והדם עולה ועולה, התחלתי ממש לרעוד.
ראיתי את האנשים מתקדמים, אני לא הצלחתי לעשות את הכל וזה בסדר, היא הייתה צוחקת עלי..
הקב נסגר וירד למטה לשריפה.
אנחנו היינו בחוץ, אני עוד רעדתי. היה לי הכל כל כך הזוי שלא יכולתי להרגע.
נסענו ליעד הבא ואמרתי בלב תודה שהקשבתי לדודים שלי.
הגענו למסעדה, מסעדה גרוזינית שדוד שלי בחרה והייתה ממש מקסימה.
היינו בשלב הזה פחות אנשים והפעלתי את מצגת התמונות שהייתה שיא האירוע, נתנה לכולם עוד סיבות ונושאים לדבר עליהם. הזמנו אוכל וכל אחד בתורו סיפר עליה ועל המשפחה ועל הזכרונות. אני לא יכולתי להפסיק לבכות, הכרתי אותה מפי אנשים קרובים ויקרים מזויות שונות וחדשות ושמעתי עוד ועוד כמה היא וסבא אהבו אותי ואת אחי, כמה דיברו עלינו והקריאו את המכתבים שהייתי שולחת להם מיליון פעמים (כל כך שמחתי באותם הרגעים שאבא לא ויתר לי ומעולם לא שלח להם מכתב בלי שאני כתבתי גם אחד משלי!). תכלס הם חיו אותנו מרחוק, מהחויה והעולם שלהם והיו הרבה יותר קרובים ממה שיכולתי לדמיין. הערב היה מדהים, אני בטוחה שסבתא הייתה מאשרת למרות חוסר החיבה שלה למסעדות. היה טעים וביתי ונעים וכולם דיברו וזכרו.
אני חשבתי לעצמי שצריך להיות אדם מאוד מיוחד כדי שיזכרו אותך ככה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה