ראיתי את זה בפייסבוק וחשבתי כמה שזה נכון, מה שנראה כל כך ארוך אתמול אני בקושי זוכרת היום ואכן אנחנו יוצאים שונים מכל חוויה מטלטלת, מכל סערה. טובים יותר או פחות? בעיקר שונים.
לאט לאט ההורמונים נרגעים ואתם ההבנות, האנרגיות, מצב הרוח, הכל יורד לאט לאט, אני מרגישה שוב די מבולבלת.
מה עכשיו? כאילו כלום לא השתנה מצד אחד ומהשני הכל שונה,
עוד ניסיון לאוסף.
פתאום אני מתחילה להבין שאולי המטרות שלי בכלל לא היו נכונות, איך אפשר להציב בתור מטרה משהו שכמעט לא בשליטתי ועוד לצפות שזה יהיה מדד להצלחה או כישלון, אולי הלכתי במסלול לא נכון 3 שנים?
אז מה עכשיו בעצם?
להתחיל שוב? לוותר? להמשיך? לשנות? שוב צומת דרכים.
מפרקת משימות, שום דבר גדול, צעדים קטנים קטנים עד שאתחזק עד שארגיש בטוחה.
הדילמה של לנסוע לארץ לבקר או לא הייתה גדולה ועד עכשיו למרות שזה עוד 4 ימים אני מתלבטת אם עשיתי נכון.
אז נכון שזה בסה"כ שבועיים והיתרון זה שאשמח את אחי ואת המשפחה שלי ואפגוש חברים שאני אוהבת ושמתגעגעים אלי אבל זה יעשה לי טוב? אני אצליח להנות מכל זה באמת? אני אצליח לא להיות ב Pitty party  עם עצמי כל שניה ולא להשוות ולא להסתכל?
אני יודעת שאני חייבת להרים את הראש כדי לראות שזה בסדר ושגם אם אראה הכל אני אצליח להתמודד עם זה 
בדיוק כמו שלפני שבכלל החלטנו לנסות כמות העגלות וההריוניות ברחוב הייתה זהה להיום רק שלא הבחנתי בהן כי זה לא עניין אותי ואני יכולה לחזור ולא להבחין בהן כי אלו רק השדים בראש שלי ואני לא באמת מקנאה כי זה לא שלי, מה יש לי לקנא באנשים שאני לא מכירה בכלל, זאת האובססיה הזאת וההתעסקות שלי שקשורה גם לחוגים שבהם אני נמצאת ברחבי הרשת, חוגי מסכנות וה Pitty party.
זה כמו שכאשר גרתי עם חברה הכי טובה שלי שאז רק הפכנו להיות שותפות במעונות היא הייתה כל היום בוכה כמה שהיא שמנה שזה אגב לחלוטין לא נכון ולדעתי זה היה כדי שאגיד לה כמה שהיא יפה, מה שבאמת חשבתי ואמרתי על בסיס יומיומי ועודני אומרת.
העניין הוא שאחרי איזו חצי שנה, התחלתי לחשוב שגם אני שמנה וככה גם נראיתי לעצמי במראה למרות שזה היה די רחוק מהמציאות...
אני חושבת שאם אצליח לשים רגע את עניין ההתעסקות הזאת בצד אולי אני אגלה שזה לא באמת מפריע לי כמו שנדמה לי. שאולי בסדר העדיפויות שלי יש עוד דברים שאני יכולה להתרכז בהם ושהתפספסו בגלל המיקרו שאליו הכנסתי את עצמי. הרי תכלס, ממש לא מפריע לי ואפילו כייף לי להיות עם החברים שלי שיש להם ילדים ומה שמפריע לי זה בעיקר רגע הגילוי בפייסבוק. חברים שלי מאוד מאווד רגישים אלי ובחיים לא יגרמו לי לקנא (בכוונה) או יגידו משהו עוקצני או לא נעים על המצב אז בעצם הבעיה שלי היא עם אנשים לא מוכרים שאני רואה? עם הריונות וירטואליים עם תמונות שלא קשורות למציאות שלי?
כשיש לי בעיה אני כל כך מרוכזת בה שכל שאר הדברים מתפוגגים והמיקרו הזה הוא זה שגורם לכל העולם שלי להפוך לכדור קטן שמתבטא או שלא רק בעזרת מה שמפריע לי אולי הגיע הזמן להגדיל את זוית הראיה ולהסתכל בצורה רחבה יותר. אני כן מקבלת את זה שבגרמניה זה היה מבחינתי על גבול הבלתי אפשרי כי לא ראיתי איפה אני יכולה להשתלב מבחינת עבודה או להמציא את עצמי, נכון, זה לא תירוץ אבל אני באמת שלא מצאתי את עצמי ולא באו לי רעיונות גאוניים שיש מה לעשות אתם לצערי.
אני לומדת להגיד לעצמי, זה לא נורא, זה בסדר, זה לא אומר שבזבזת סתם זמן.
זה גם לא אומר שאת עצלנית ויכולת ולא עשית, זה פשוט מה שזה ואין לזה שום משמעות.

זה מביא אותי למחשבה, מה הלאה?
ומאוד קשה לי לענות על זה כי זה מחזיר אותי לשאלה של מה ארצה להיות כשאהיה גדולה שאין לי תשובה עליה..
אז כשהגענו לכאן התשובה הייתה אמא אבל זה לא קרה בינתים וזה משהו שיבוא על הדרך עם עוד דברים וזה בסדר, מקבלת. ועכשיו כשאנחנו עוד מעט עוזבים אני שוב שואלת את עצמי, מה הלאה? ומפחדת אפילו לענות כי אין לי מושג.
כל פעם שהתבקשתי לחשוב על זה הייתי דוחה את זה כי זה כל כך קשה ואם לא הבנתי את זה ב 32 שנים איך אבין עכשיו? אם ב 3 שנים שאני פה וציפיתי שתהיה לי איזו הברקה ולא הייתה אז למה שפתאום אדע?
אולי אם אפרק את זה לדברים יותר קטנים יהיה לי יותר קל מה הלאה?
- להגיד לבעלת הדירה שאנחנו מאריכים את החוזה עד סוף דצמבר
- שהבוסית של M תסכים שיעבוד מהארץ איזה חצי שנה
- לארוז את עצמינו ולחזור לארץ
- למצוא ל M עבודה טובה
- להתנחל אצל ההורים (עדיף שלי) עד שחמותי תפנה את הדירה אלא אם כן M ימצא עבודה
  במרכז ואז נצטרך לחפש דירה שם
- לקנות הכל מ 0 ולבנות לנו חיים חדשים בארץ
- לחשוב מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול ולהתחיל לעבוד בכיוון

אז מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?
יש לי שני תארים בשרותי אנוש מאוניברסיטה (יופי טופי ממש יש מה לעשות עם זה..) וניסיון של 4 שנים בעבודה במח' הפרט. אני לא אוהבת את התחום הזה בכלל והיתרון היחיד פה זה היתרון שיש לתואר שני סתם כי יש אותו.
אז באיזה תחום בכלל לחפש?
מה שאהבתי בעבודה הקודמת היה זה שיכולתי לעזור לאנשים וכמובן זה שהייתי טובה מאוד במה שעשיתי, אני לומדת מהר ואני טובה במה שאני עושה, אני ראש גדול וברגע שהבנתי מה קורה אני מפתחת את התחום ומשפרת ומיעלת (זה קורה ברגע שאני באמת מקבלת ביטחון אחרי שהבנתי מה קורה ומה אני אמורה לעשות, עד אז אני עושה טעויות gracefully (נו זה כמו להתבלבל בכביש ואז להוציא מהארסנל את החיוך הכי מתוק שלי וישר נותנים לי להיכנס נו כי אי אפשר שלא...)..
אז אני לא יודעת במה בדיוק אני יכולה לעבוד ואין לי כיוון או תשוקה ברורה למשהו מסוים שזה ממש בעייתי..
מצד שני ברגע שאני לומדת תחום אני באמת ממש טובה במה שאני עושה ואם אני מתוגמלת כמו שצריך אז בכלל..
לכן הייתי רוצה לעבוד באיזה סטארטאפ קטן, אולי איזו חברה משפחתית כזאת ולהתעסק במלא דברים ולא באיזה אירגון ענק ולהיות בורג ושכל הרעיון שם זה לדרוך אחד על השני בשביל קידום.. זאת לא אני וזאת גם לא הדרך שלי..
אני אוהבת לעבוד בסביבה נעימה ומשפחתית, אני רוצה לעבוד במקום אנושי שאפשר לעזור ולתת ולשפר וליעל..
וכן, השכר חשוב לי, מה לעשות.. בגרמניה אנחנו מסוגלים להתקיים יופי ממשכורת אחת של אקדמאי ובארץ
צריך לפחות 2 כאלו בשביל להחזיק את הראש מעל המים (ואני לא מאלו שיש לה רק מותגים בארון ...)..
קראתי פה ושם פוסטים בקב' השונות של נשים שעשו הסבה למשהו ועכשיו החיים שלהן מדהימים!
הלואי שהייתי יכולה לעשות משהו כזה, הבעיה שהן לפחות יודעות מה הן רוצות או אוהבות ואני.. לא ממש... או ממש לא...
כאילו אני יכולה לעשות כמובן הסבה להוראה (תחומי ההסבה העיקריית שראיתי הם הוראה, סיעוד ועו"ס) אבל אני לא בטוחה שזה חכם.
סבתא שלי מורה ותמיד התנגדתי לתחום למרות שאני חושבת שהייתי יכולה להיות טובה בזה מאוד.
ילדים מאוד אוהבים אותי, זה נבדק לא פעם ואני אותם והם מרגשים אותי והייתי אולי אפילו שמחה להיות מורה בביה"ס יסודי, אבל..
להקדיש עכשיו שנתיים ללימודים, להשקיע זמן וכסף כדי לקבל אחר כך משכורת רעב אם בכלל...
זה תחום שאיבד מהשם שלו ולא הייתי רוצה שכל מי שאני מכירה יחשוב "היא יכלה כל כך הרבה יותר..." מה לעשות כן איכפת לי מה יגידו..
ויש בזה יעוד ואני רואה את עצמי מאוד מצליחה בזה אבל אני לא בטוחה שזה שווה את המאמץ כי יכול מאוד להיות שאחרי מעט זמן אמצא את עצמי שוב תוהה האם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים.
בצבא הייתי מדריכת נוער בכפרים דרוזים (הבת הראשונה שהכניסו לשם כי היה חסר חייל וזאת הייתה הצלחה של ממש, כולם היו בהלם) אבל שם הבנתי שאני לא בטוחה שזה הכיוון שלי ושבא לי לעשות משהו מגניב וגדול ורציני..
אז זהו, אני בנק' ההתחלה שוב ואולי יום אחד יתגלה לי בחלום מה אני באמת רוצה ואוהבת לעשות...