האמת שאני כבר כמה ימים מתה להתיישב ולכתוב ואיכשהו הזמן נוזל מבין האצבעות ומזכיר ציורים של דאלי.
אני מפנה את המבט ימינה מהספה ורואה את הגינה של הבית שלנו מכוסה שלג ופותחת את החלון כדי להריח את הפלא הזה. אני מתנצלת מראש על הפוסטים המלאים והשמנמנים שלי פשוט הרבה קורה מה שמשאיר מעט זמן לרשום אבל מצחיק שהכל בראש שלי כבר מתוך הרגל כלשהו מתורגם לפוסט, איך אספר לכם על מה שעובר עלי.
ואולי זו אובססית התיעוד הגדולה שלי, שגם אותה אני מקבלת באהבה.
אני חושבת שאחזור לשבוע שעבר, שבוע שעבר היה די מלא.
מלא בכל מיני, נטלי החברה שלי לוקחת את התפקיד שלה ברצינות רבה מדי ודוחקת אותי לפינה עם האינטנסיביות שלה שמצד אחד מבורכת כי היא דוחפת אותי לעשייה ומצד שני רק מלחיצה ודוחה אותי.
אני מתחילה להבין שאולי אני גם מתנהגת ככה כשאני נלהבת ממשהו ובטוחה שאני יודעת מה נכון לאותו אדם וזה יכול להיות יותר מדי.
אני מתחילה להבין את איך לבעלי היה קשה לאכול אותי בהתחלה כי אצלי מחשבה הייתה חייבת להיות מתורגמת לעשייה, תמיד ומייד וכשלא זה הרגיש לי כמו בזבוז זמן מיותר, למה לדחות מהר בוא נעשה עכשיו...
הוא לעומת זאת צריך להתרגל לרעיונות חדשים, לעכל אותם, ללמוד לחיות אתם בשלום ורק אז...
אז אני מברכת על זה שנטלי אפשרה לי להיות בצד השני שלי עצמי והסבירה לי ללא מילים מה זה בעצם אומר.
אני חושבת שכמו שבוס גדול צריך לעשות עבודות קטנות כדי להבין את הארגון וצורת החיים שלו ככה גם אנשים, מדי פעם צריכים להיזרק לצד השני ולחוות את זה, אחרת באמת קשה להתחבר לקושי של האחר.
אז נטלי החליטה שהיא מסדרת ומוצאת לי עבודה ויהי מה והשאלה ששברה אותי הייתה "איך הולך עם הגשת הבקשות?"
נורא כעסתי, מה גורם לך לחשוב שאני מגישה משהו? הרי מלכתחילה לא רציתי את זה, את החלטת שזה טוב לי!
הכעס התחלף בהבנה שזה מרצון לעזור בלבד והכרת תודה שיש בחיי אנשים שכאלו.
אז לשמחתה של חברתי האקטיביסטית אתמול הלכתי לפגישה ראשונה במקום של ההתנדבות.
אני חייבת לציין שמאוד, מאוד אהבתי, את הכל :)
זהו מעין מתנ"ס שאליו באים הורים וילדים זרים מכל הגזעים והמוצאים כדי לקבל עזרה עם השפה, עם ביורוקרטיה, סתם ארוחה חמה וחברה וכו'...
הבחורה שנפגשתי איתה הייתה ממש מקסימה והסבירה לי שניתן להשתלב ממש בכל פעילות ושאין גם צורך להחליט מראש, אפשר לנסות מה שבא לי ולראות איפה טוב לי ולא חסר שם עבודה, בין אם זה בית הקפה שיש להם, בישולים, עזרה בפעילויות עם הילדים, חנות יד שניה ועוד מלא מלא אפשרויות...
מאוד אהבתי את חוסר המחויבות המלחיץ ואת הצורך להחליט במקום, הכל מאוד גמיש ובר שינוי, האוירה מאוד נעימה
והיא אף הזמינה אותי להצטרף לקב' לימוד הגרמנית מה שנתן לי אפילו היום פוש אדיר לשלוף את המחברות הישנות ולהסתכל שוב על ההטיות והיוצאים מהכלל ולהאמין שיהיה טוב :)
אחרי הפגישה הכייפית כתבתי תודה לנטלי על הדחיפה החזקה אך החשובה והמשכתי לשופינג הזוי לחלוטין...
אבל זה לא איפור וטיפוח חחח אז לא לקפוץ! אבל כן גם לזה צריך לשים סוף ;)
מכירים את הימים שהכל פשוט מושלם? אז אתמול!
בדיוק מה שרציתי מצאתי והכל הסתדר כמו פאזל מדהים...
גם סוף השבוע יצר נחמד מאוד גם רצנו קצת ועשינו ספורט וגם יצאנו לטייל לשלג והיה ממש מושלם.
אנחנו מתחילים כבר ממש לחפש דברים לטיול שלנו ואני אמורה לשבת היום ולעסוק בזה ברצינות מירבית ואין שמחה ממני לעשות את זה, אני כבר חולמת איך ניסע ונצלול (אם יהיה לי מספיק אומץ) ואני אכיר את כל מה ששמעתי עליו שנים בהתרגשות ורעד קל בקול של M.
אני אתחבר לחלק שכל כך רציתי להכיר והרגשתי שהכרתי דרך השירים והסיפורים שלו אבל ממש לגעת, זה אחרת...
זה יהיה כמו להיכנס לספר שלו ובאמת לחוות.
התחלתי מהאמצע אבל ולא סיפרתי בכלל על מזג האויר שליווה אותי לפגישה.
זה היה בוקר שאין מושלם ממנו, הדרך שלי למקום היא לאורך שפת הנהר, אתמול היה יום שמשי וקפוא, מה שגרם לעצים להתכסות בכפור זוהר והמראה היה פשוט לא ניתן לתיאור במילים.
פלא הבריאה נקרא ליום הזה.
השמש הייתה קורנת ומושלמת והטעינה אותי כמו שעון באנרגיות חיוביות ביותר, שאריות השלג הצחור והפרוותי נחו להן בשקט משני צידי הדרך ונצצו כמו מיליון יהלומים לאור השמש הקפואה.
העצים הלבנים כמו ביקשו לצייר אותם או סתם לעצור ולהתענג, לחרוט בזיכרון יופי אחר, יופי קפוא ושקט
יופי שצריך להעריץ, פשוט לעצור ולחרוט עמוק פנימה.
אני ניסיתי לשאוב לתוכי את התמונות האלו ולשים אותן כשומרי מסך בנבכי הזיכרון.
אני יכולה לתאר במילים את הריח הקפוא והנקי ואת הלחיים האדומות שלי שכמו קיבלו עור שני נצבטו מהקור ועמדו להשמיע מין רעש של סדקים קטנים כשאני מחייכת לעצמי אבל זה משהו שצריך לחוות.
פשוט לקחת שאיפה עמוקה מהכפור ולהכניס אותו פנימה, את הניקיון, את הטוהר את השקט.
אני אוסיף תמונות מאתמול ושיר ש M כתב לפני המון שנים כשהוא מתאר את המעמקים אמנם (הוא מדריך צלילה בין היתר):
מלאכי חלומות
השמש שוב זורחת בתוכך
השמש שוב חולמת חלומות
זורמים המים לעתיד
זורמים, זורמים מעל חומות
את מחייכת, מתחממת, שבי,
תרגישי את הקור שבתחתית
ותני לו קצת מחום גופך
ותזרמי לעד ולתמיד
תרגישי רוח בעלים על העצים
תרגישי כובד שבעננים
רק תעצמי עיניים ותראי
כיצד חולמים המלאכים
בחלום את תראי איך חולמים מלאכים
איך רוקדים מלאכים, איך בוכים, איך שרים
איך מתים מלאכים וקמים לתחייה
איך נוצרו החיים, איך נוצרה אשליה...
השמש שוב נזכרת בתוכך
זו שמש שפותחת חלונות
זו שמש שזורחת לעתיד
היא מופיעה תמיד בחלומות
היא עפה בחלום של מלאכים
היא משחקת כל היום בצלליות
היא בתוכנו, בחיוך שבפנים
נוצצת בעיניים הכחולות
זהב שבעיניים הכחולות
בזיכרון הוא מצייר תמונות
רק תעצמי עיניים ותראי
חיוך של מלאכי החלומות
בחלום את תראי איך חולמים מלאכים
איך רוקדים מלאכים, איך בוכים, איך שרים
איך מתים מלאכים וקמים לתחייה
איך נוצרו החיים, איך נוצרה אשליה...
תמונות יפיפיות כרגיל. זה מוצלח שמישהו משמש מראה לחסרונות שלנו.
השבמחקמשהו שאני עושה בצורה מודעת כמאמן...
תודה :)
השבמחקעכשיו אני בצורה מודעת מסתכלת במראה שאנשים מציבים לי, גם זה לא בא באופן טבעי... אני מניחה שהנטיה הטבעית היא להתעצבן ואחר כך (אולי) להבין שאנחנו מתעצבנים על דברים שקיימים בעצם גם אצלינו.
ההבנה הזאת מאוד חדשה לי אבל בהחלט מרעננת
שמחה לשמוע שהלכת לשם ושזה מתאים לך!
השבמחקהתמונות מהממות! ממש עושות חשק להיות שם עכשיו.
כן זה עוד לא סגור אבל בהחלט משהו מתחיל לזוז, קצת מלחיץ אבל הכל מלחיץ בהתחלה
השבמחק