לחץץץץץץץץץץ

הפכתי לבעלי, נדבקתי בחרדות הקיומיות שלו ולפחות תודה לאל הוא קצת נדבק באופטימיות שלי (לפעמים).
התהפכו היוצרות ומה אני אגיד? לא פשוט...
אז היום היה יום ממש ממש כיפי, M נשאר בבית כי הבוסית הבאמת זונה שלו הביאה אותו לקצה.
היא אישה שהשיגה המון ומצליחה להביא מלא כסף והכל אבל כל, ממש כל העובדים שלה סובלים.
איזה תסכול זה לכתוב מאמר, לסיים לעשות הכל באמת הכל, הוא כבר התקבל לעיתון טוב כבר זהו... לפני פאקינג שנה (ליטרלי!),
וזה עדיין שוכב על השולחן שלה כי היא מסרבת לשחרר... למה? למהההה????
והקטע שיש ל M עוד איזה 4-3 מאמרים בדרך אבל היא פשוט לא בודקת אותם, הייתה לה עובדת שהייתה בודקת והיא עזבה
וכיוון שהגברת ממש לא אוהבת את החלק הזה של העבודה שלה המאמרים של כל העובדים/תלמידים נערמים על שולחנה ופשוט לא איכפת לה.
מבחינתנו זה אומר ש M לא יכול בכלל להגיש מועמדות למקומות עבודה באקדמיה כי הוא נמדד בכמות הפרסומים והציטוטים
ואת אף אחד ממש לא מעניין שהוא כתב בשנתיים האלו איזה 5 מאמרים שתקועים אצל הבוסית שלו חולת השליטה שמסרבת לשחרר...
אז החיים שלו תקועים, הוא בלחץ כי הוא בפול גז על ניוטרל בגיל 37 ובלי עתיד ברור וגם אני תקועה כי אני על ניוטרל באופן כללי
ולא יכולה (רוצה) לחפש את עצמי פה ומחכה לחזרה לארץ כדי להמשיך מהכלום שהתחלתי ואני עוד שניה בת 32 אגב...
הצעתי לו לשים דד ליינז לכל הסיפור הזה, לדבר אתה ממש ברצינות (ניסיתי לחשוב מה יכולות להיות נק' החולשה שלה אבל לא מצאנו משהו שאפשר להצמד אליו ושיעזור ויגרום לה לעבוד כבר), לדבר עם ראש המעבדה הקודם שלו ולראות אולי יהיו לו רעיונות שווים וזהו, לגמור עם הסאגה העצובה הזאת ולהתקדם כי מבחינת הבוסית שלו יש לה מלא כסף ולא איכפת לה שנתקע פה עוד כמה שנים בלי לזוז.
אני מקווה שיהיו לו מספיק כוחות נפשיים לשים לזה סוף כי היא לא יוצאת לו מהראש וממררת לו את החיים בזמן ומחוץ לעבודה,
ובעקיפין גם לי, מה שלא פחות טראגי.
אז רגע... חופש וכייף... כן!
אז החלטנו שהיום הולכים להתחדש בנעלי ספורט :)
יצאנו החוצה, לא ניתן להעביר במילים את היופי הזה, באמת! כפור, 10- ושמש, השמש היא פשוט טעם החיים
בלעדיה אנחנו כלום, נשבעת!
אני מרגישה לפעמים שאני כמו שעוני שמש, היא טוענת אותי ואם אין, הסוללה לאט לאט מתרוקנת ואני נעלמת, מתפוגגת.
מזל שיש הרבה ממנה, בארץ :)
אז הגענו לקניון, הסתובבנו מלאאא אין חיה כזאת מידה 36 כזכור..
בסוף הגענו לחנות לנעלי ריצה.
כידוע כולם דוברי גרמנית בלבד, טוב, הצלחתי להסביר את עצמי ולהבין שגם להם אין 36 אבל תמדדי 38 מה איכפת לך הדגמים קטנים. מדדתי, התאים, מוזר ומלחיץ.
לא אוהבת את הצבע, אגב, אולי אתה מדבר קצת אנגלית? לא.
אוקיי... יש לך צבעים אחרים? לא במבצע... רגע, הא יש את אותו הדגם במידות ילדים, הכי קטן 37.5... :(
מדדתי, התאים הכל מגניב.
M גם מצא משהו, ביקש שנעשה את מבחן ההליכון (זה שמצלמים את הריצה ורואים אם הנעלים מתאימות).
פתאום המוכר מתחיל לדבר אנגלית שוטפת ללא מבטא, בוקר טוב אליהו אני זועפת לעצמי... כאילו לא חשבת שהסיכוי שלך למכור
הרבה יותר גבוה אם נבין אותך???
כנראה שהאנגלית יצאה ממנו רק כשהוא הרגיש מספיק בטוח בחברתנו (כאילו מה נדווח לבוס שלך שאתה לא מכיר אותיות אית"ן לעזיות אם תטעה?!) anyway מכר לנו או יותר נכון קנה אותנו עם האנגלית.
כשחזרנו הביתה התגנב חשש לליבי שבכל זאת למרות ההתאמה מידה וחצי זה יותר מדי וממש התבאסתי,
בכל מקרה לא לקחנו קופסא אז להחזיר לא נוכל, זה מה יש... אז ננסה לרוץ ונראה...

הגענו הביתה והספקתי לאכול (בריא!) ולצאת לפגוש את החברה החצי גרמניה וחסרת המעצורים שלי :)
אין אני לגמרי פרויקט הפר"ח שלה!  אני איך שרואה אותה מתחילות לי חרדות חחח
אז בגללה (זה שזה תודות גיליתי מאוחר יותר) הלכתי איזה 3.5 ק"מ (כי יום מהמם בחוץ, שקיעה, נעזוב שנושרות לי האצבעות וכל החלקים הבולטים בפנים כי 10- ואת זה שבכלל יצאתי סתומה ולא שמתי איזה גרביון מתחת לג'ינס ואני לא מצליחה לנשום כי המוח שלי קופא שזה אולי לא דבר כזה נורא בטח עוזר לשימור ... ואני כבר לא מדברת על עור הפנים שחוץ מפצעי קור אולי יודה לי אחרי שיפשיר...) 
רגע... איפה הייתי? כן!
אז הכל נושר ואני הולכת, נאלצת בלב דואב להוריד כפפה כדי לתפעל את הגוגל גו או איך שלא קוראים לתוכנת הניווט הארורה!
עכשיו ככה... בבקשה תרשמו לעצמכם לא לשים אותי בראש חולית ניווט ועוד בלי משקפיים כי מי צריך לראות שמות של רחובות...
אני לא מבינה איך זה עובד בכלל! אני מבחינתי החץ והרחוב צריכים להיות ממוקמים ככה שאם אני עומדת הם מולי (יש הגיון!?)
אז גם בתוכנה הנוראית אין היגיון והחץ המזורגג מראה לכל הכיוונים ואני בכלל לא מבינה איפה הישר ואם עוד הייתי צריכה לחנות
בניצב אפשר היה לקרוא עלי קדיש וזהו (טפו לא באמת.. אלא אם כן הייתי קופאת כי הקור מהאצבע חילחל לאט לאט ...)
אוי ובכלל שכחתי לספר על חולת הנפש שראיתי בדרך שלבשה מכנסונים קצרים!!! ועוד הלכה עם עגלה!
ספורט עלק! היא בדיכאון לאחר לידה בדוק וניסתה להתאבד!!!
אפשר את הילד הבלונדיני שלך אולי???
רגע...
אז כן... הגעתי לבסוף! פגשתי את החברה הגרמניה שלי שבאה באוטו (ולא היה הורג אותה לאסוף אותי... רק אומרת...)
והיא הביאה אותי לבית קפה, אדיר I must say!
מקום היפסטרי לחלוטין שמה שלא כתוב עליו "bio" יכול לחטוף קנס מהבעלים ואני מרזה מהריחות ונמסה מהאלטרואיזם ורוח השקר כלשהו שיש במקומות האלו שזה פחות מתאים לבחורה פריפריאלית שכמותי, תביאו איזה כבש לשחוט, נו מילא...  
אז הקטע שהעוגה הייתה אש! באמת! עוגת גבינה אפויה עם שכבת דובדבנים למעלה ושכבת עוגת שוקולד למטה בליווי קפה
כלללללל כך מונפץ אבל טעים שמוגש במין לא יודעת מה מזכוכית שעשוי במקום מאקסטרקט פירות יער אבל עדיין קפה, מה!?
בכל מקרה באמת נהנתי :)
אז לא זו הייתה המטרה אלא לעשות לי פר"ח כי אני ילדה מתקשה מרקע טראומטי (כמו שהם אוהבים פה לאפיין אנשים מהמזרח התיכון). נטלי לא חיכתה שנייה והתנפלה עלי במיליון הצעות שגרמו לי רק לבלוס את העוגה שלי בקצב מתגבר.
היא הסבירה לי שהיא חולההה על להחליף מקומות עבודה ומחיה, היא וחבר שלה ציפורי דרור שנוסעים למקומות מדהימים
וחיים את החיים הטובים ללא מורא וילדים, בקיצור חלום שלי בעולם אידיאלי שלא כולל את המשפחה הפולניה שלי שיושבת לי
על הראש ואת מבטי האכזבה שלהם.
Anywho אז הגברת הזאת מסבירה לי שהיא הולכת לסדר לי עבודה ויהיי מה או לפחות internship או לפחות התנדבות.
לרגע אפילו מדביקה אותי בנצנוצי הביטחון שלה למרות התחינות שלי וההסברים שאני פוחדת פחד מוות מראיונות עבודה 
ושאני קופאת ברגע שאני לא מבינה מה אומרים לי ושאני בחרדה שאני בטעות אתן את הרושם שאני יודעת לעשות משהו שאני לא
ולכן אני מנסה רק עבודות שהן לא באמת לרמה שלי (באופן אוהבייקטיבי) בשכר נמוך כי אני חוששת שאחלק צ'קים ללא כיסוי
לבוסים עתידיים ושהם יתאכזבו ממני (מי אמר תסביך משהו).
בכל מקרה, היא לא מתיאשת עוברת איתי על דברים ואפילו לא נבהלת (ולא מתאכזבת) מרשימת ה no no שלי, הידד!
מוצאת לי התנדבויות שאני לבד כבר מצאתי האמת ושהן בטאבים פתוחים ומסבירה לי ששבוע הבא אני ניגשת לשם
(פחחח אין מצב בעולם).
אגב סיפור מצחיק, אני ו M מטיילים והוא אומר לי שאני צריכה פורמט ראיון עבודה כמו ב The voice המעסיקים הפוטנציאליים
יושבים עם הגב אלי, אני מפילה אותם מהרגליים עם האישיות הכובשת שלי, כולם מסתובבים אלי ושמים זין על זה שהם
חיפשו בכלל איש IT ושאני לא יודעת מה זה C++ ולוקחים אותי לעבודה!!!
זה מה שאני צריכה חברים!
כי הרי הוכחתי פעם אחר פעם שבכל מקום עבודה אני הופכת לכוכבת ולא ברור למה אני מרגישה צורך להתחיל מלמטה ולהתקע
עם משכורות פח כשכל החברות שלי כבר נשות קריירה עם 5 ילדים...
מה שמזכיר לי את היום בחנות שמישהי לפנינו העמיסה שני שקים ענקיים ביד אחת ובשניה ילד בן איזה 3...
בעלי הסתכל עליה בהערצה ואמר לי... "אתן הנשים במשפחה שלך מפונקות, עלק תסחוב לי כבד לי, תראי אותה!"
הקארמה לא איחרה להגיע בזמן שהוא סחב שקית ענקית מהסופר, אמר שהיא בטח שוקלת כמו הילד ולא הבין איך הגברת עוד
החזיקה שתי שקיות ענקיות עם קניות...
ואני התאפקתי מלהגיד שאין דבר העומד בפני רצון האישה לעשות שופינג אפילו קצת ליפטינג במשקל כפול מהגוף שלה...
בקיצור החברה שלי לא רק ששלחה לי במייל את כל האפשרויות אלא גם גרמה לי להתחייב לבוא איתה לשיעור הבוקס שלה...
היא הסבירה לי שכולם רוסים שם ואני אשתלב יפה (כאילו ממש איכפת לי ממי לחטוף מכות), נשים בצד את זה שזה שיעור של שעתיים שאם אני אשרוד בטח M יצטרך לבוא לגרד אותי משם...
אז מחר אנחנו נפגשים איתה ועם חבר שלה המקסים ללאנצ' או בראנצ' או משהו בסגנון, נקווה שהיא תשכח כל מה שהבטחתי לה.

הדרך חזרה משם הייתה גם אתגר בפני עצמו. אני בלי משקפיים, עליתי עם הטראם, נלחצתי, ירדתי.
11- ... אני בתחנה, לבד, בלי משקפיים, בבקשה אל תרצחו אותי...
עוברים לידי גברים, רובם ממוצא פליטים... בבקשה אל תרצחו/תאנסו אותי... קר מדי בטח רק ירצחו אותי.. ויקחו את הטאבלט...
(עוברים, לא מסתכלים עלי אפילו... ככה זה פליטים בשכונות היפסטריות... ניצחון השיטה על הדת!)
עולה לאותו קו טראם אחרי 10 קטנות קפואות, מגיעה לאן שצריך, שלגון.

בבית... בשיא ההתלהבות... M, נטלי שכנעה אותי לעשות התנדבות בחנות יד שנייה!!! :)
M: "אז אולי פשוט תעבדי בחנות במקום להתנדב?"
אני:
הוא:
.....
אני:"אתה מלחיץ אותי אל תדבר איתי"

טוב מספיק ודי, קצת תמונות:
צולמו בפלאפון, עיבוד עם תוכנת snapseed  כן, כן כל אחד יכול להיות אומן :)