משום מה אני מתיישבת לכתוב לרב אחרי משבר זה או אחר, הרבה יותר קשה לי להכריח את עצמי לכתוב כשהכל נהדר. קטע טפשי האמת שצריך לעבוד עליו.
אתמול ראינו את Eat pray love סרט שלא ממש התחברתי אליו בגלל מיליון דברים אבל הלך הרוח מאוד דיבר אלי.
קצת חוצפה כאשר חצי מדינת ישראל שואפת להגיע לברלין בעקבות המחאה ואני קיבלתי לי בלי להתאמץ בכלל
ויזת עבודה. אבל אצלינו השהייה היא זמנית ומהרבה בחינות אני שמחה שזה כך (אולי אדבר אחרת
לקראת סוף המסע מי יודע)...
חיי דבש טהור תכלס, סיימתי שני תארים שבעיקר ההורים מימנו (עבדתי לאורך כל הזמן),
קיבלתי חל"ת מעבודה שאמנם לא רווחית מבחינה כספית אבל נותנת ביטחון תעסוקתי, אני נמצאת בחו"ל עם בעלי האהוב שמפרנס אותנו בכבוד (אמנם לא בוחטות וכן צריך לספור אבל אני יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד
(גם כי עוד לא מצאתי עבודה וגם כי אני לא יודעת את השפה), נרשמתי לחוגים, הכרנו חברים
ואנחנו בקלות יכולים לצאת לבלות או לחסוך לנסיעות פה ושם ואם זה לא מספיק אני מתחילה
קורס גרמנית בקרוב ואמא שלי באה לחופשה לראות אותי עוד שבוע.
אז מה הבעיה שלך!??!?!
אווו אז הינה מה שעכשיו עובר בראש הקטן והלא מסתפק שלי:
איכשהו תמיד הייתי עושה את מה שמצופה ממני, סיימתי לימודים הלכתי לצבא, סיימתי צבא
הלכתי לעבוד, הרווחתי קצ כסף הלכתי לאוניברסיטה, עוד במהלך הלימודים התחלתי לעבוד במקצוע (שאגב אני לא כל כך אוהבת אבל אין לי מושג מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה),
התחתנתנו ועברנו בגלל הפוסט דוקטורט של בעלי לחו"ל.
הדבר היחיד שלא עשיתי (עשינו) כמצופה זה להביא אחרי החתונה ילד/ה (עברו כבר שנתיים וחצי...)
ואת הדבר שתמיד חלמתי לעשות מאז שנחשפתי לערים יותר גדולות ולאנשים יותר מנוסים, לטייל....
לבעלי יצא לטייל כמה שנים בחו"ל במסגרת הזדמנויות שונות ושמעתי כל כך הרבה סיפורים כאילו הייתי שם אבל הבעיה שלא הייתי.
אז החלטנו שלאחר סיום העבודה ולפני הנסיעה לפוסט אנחנו חייבים לעצמינו טיול,
לא של שנה שנתיים אלא חודש חודשיים
של בטן גב על החוף, טיולים רגליים קצרים, נופים חדשים, מסיבות לאור ירח, ק
וקטילים, סקס וים וזמן שלנו לחוד בתוך הבועה שלנו.
כל כך רציתי ועודני רוצה את זה שבאמת קשה לתאר.
החלטנו לדחות את נושא הילדים בשביל זה כי כל הזמן חיכינו שעוד שנה עוד
שנתיים תהיה ההזדמנות והופ היא הגיעה.
בעלי הנתקבל לפוסט אמנם לא לארה"ב כפי שחשבנו אבל גם זה לטובה ואמנם
בהתראה של 3 חודשים אבל יאלה מי סופר והתחלנו לתכנן.
ופתאום הבנו שיש מיליון דברים לעשות לפני הנסיעה והמלחמה הארורה...
חודש בעלי היה על גבול עזה בעוטף (כמו כולם כמעט כמובן) ואני לשנייה לא מתלוננת
אני גאה בו אבל הרגע חלף ומהרגע שהוא חזר היה לנו
חודש לאסוף את הדברים שלנו ולעבור לגרמניה.
ואתמול זה הכה בי.
אין מצב שזה יקרה.
וכל כך ריחמתי על עצמי ועלינו באותו רגע (בואו שנייה נשים בצד את כל המסכנים שבאמת יש להם בעיות)
והייתה לי כזו תחושה מטורפת של החמצה שלא תיארתי לעצמי בכלל כמה רציתי את זה.
הבנתי שמצד אחד אני רוצה מאוד את הטיול הזה הביחד שלנו רק שנינו מחוסרי אחריות ודאגות ומחשבות
ומצד שני הזמן דוחק ואם אין תכנית ברורה זה עלול להתעכב עוד כמה שנים ובזמן הזה אנחנו דוחים אפילו את הניסיון להביא ילדים. אני עוד שנייה בת 30, טוב לא עוד שנייה עוד חצי שנה אבל אני מרגישה שפספסתי קצת.
אין לי את קריירת החלומות אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה מעצמי או מה העשה בשנתיים (עם אפשרות לארבע) פה. אין לנו ילדים ואנחנו לא סגורים על הנושא הזה.
וגם טיול החלומות שלנו נשאר באויר.
בעלי, שעד אתמול הייתי בטוחה שלא רוצה בכלל ילדים ושזה נושא שאני מפילה עליו בכוח (עוד דבר שממנו אני חוששת). אני חושבת שזו צריכה להיות החלטה של שני אנשים אוהבים כי האחריות היא מטורפת ואם אנחנו רוצים לגדל אנשים טובים, אוהבים ערכיים הם צריכים לחיות בתנאים שיאפשרו זאת ושיאפשרו אותם ויכילו ויעטפו אותם.
אז בעלי הכריז אתמול שהוא מזמן כבר השתכנע ופתאום אני מנפצת את הבועה.
הפתעה! אני האחראית שיודעת מה צריך ומה נכון מכריזה שאני רוצה להיות אגואיסטית ושלפני שאתפנה נפשית להיות כל כולי באחריות למישהו אחר אני רוצה את בעלי לעצמי ולטייל ולהנות ללא עכבות, לחוות להרגיש להתאהב, לראות.
אחרי ים של דמעות החלטנו שצריך להחליט תכלס:
חוסכים, נוסעים ואז עושים ילדים (התכנית שכבר שנתיים בעינה וכלום לא באמת זז)
מנסים להביא ילדים ומה שיהיה יהיה חוסכים במקביל ואחד מבין השניים מה שיצא ראשון
הוא (מצחיק) הרגיע אותי שאפשר לחכות כמה שנים אחרי הילדים ולנסוע אתם יחד או להשאיר אותם לאיזה חודש להורים מחשבה שלא אהבתי משום צד כי מצד אחד אני רוצה אותו לעצמי ואני באמת רוצה לעשות את הדבר האגואיסטי הזה ללא עכבות ופחדים וגם להשאיר ילדים (דימיוניים שיהיו לנו) לחודש אצל ההורים לא נשמע לי כמו רעיון טוב בכלל!
לבסוף בתחושה שלא השתנתה בהרבה הלכנו לישון, אני ממשיכה לחלום על החול הצהוב והחם
המים השקופים, הנופים המרהיבים, בעלי מביא לי קוקטיל מפוצץ טעמי אלכוהול שונים ואת שנינו שוחים/נחים/עושים אהבה/מסאז'ים על החוף איפשהו
הלוואי שהכל איכשהו יסתדר מעצמו אני פשוט כל כך פוחדת מתחושת ההחמצה הזו
ומזה שזה יכול להשליך על הילדים שיהיו לנו ולהשפיע על מערכת היחסים והתחושות והרגשות שלנו אליהם...
אני פשוט באמת מקווה שהכל יסתדר
