שבוע

זהו, עבר שבוע.
זה גם הזמן שהמשפחה הקציבה לי כדי לצאת מזה, קחי לך שבוע ודי ממשיכים הלאה אי אפשר להתקע.
אני די מסכימה אתם, אין מה להתקע, עברתי השבוע הרבה שלבים שונים ומשונים זה בסדר.
אתמול הייתי בקטע של להתלבש יפה, להתאפר ולצאת!  

אז השבוע עשיתי כל מה שלא עשיתי במהלך 4.5 חודשים:
סושי
בקר מדמם
קוקטילים, יין
ביצה חיה
נקניקים
גבינות רכות

הרגשתי השבוע קלה, כלום לא כואב לי טפו טפו טפו, אפילו סקסית למרות שאנחנו אמורים ומתאפקים 6 שבועות.
האמת שיש לי חשק להיות במזג אויר חם, באיזה חוף בבגד ים עם קוקטיל ביד אחת ואיזה ג'וינט נחמד בשנייה ומוזיקה ולרקוד, לרקוד לעשות כל מה שלא חשבתי שאעשה בזמן הקרוב...
אבל בכל מקום שבו זה אפשרי יש את הזיקה הזו ואני לא רוצה להסתכן :)
לכן אולי מקסימום טיול באירופה וגם זה מאוד נחמד.
חשבתי אולי להפתיע את אח שלי ליום הולדת 18 לפני שהוא מתגייס ולקפוץ לארץ, בא לי
להכין לו משהו נחמד מגיע לו! זה מצחיק הוא היה משאלת בת המצווה שלי וסוג של פה תודות לי  
ההורים שלי כשהגיעו לארץ והתבססו החליטו להביא עוד ילד אחרי שנדנדתי להם, בהמשך סיפרו לי שכשהייתי בת 3-4 אמא נכנסה להיריון ועשתה הפלה כי בזמנו זה נראה להם לא מתאים, היום ההורים די מצטערים כי משפחה "גדולה" יכלה להיות דבר מדהים. בכל מקרה מתאוששים ומחר כבר שבוע חדש, אנחנו מוזמנים
לארוחת בוקר ואני אנסה היום לאפות דברים נחמדים.
אז שיהיה שבוע מקסים, פורה ושמח! 

היום השביעי

מחר סוגרים שבוע, הכל כאילו לא היה, מדברים על זה והזכרונות מתרחקים וטוב שכך.
קניתי לשנינו ויטמינים מגניבים ויקרים שיעשו את העבודה, זה צעד קדימה.
אתמול כשהלכתי לטייל הקשבתי למוסיקה (גלגלץ מציל אותי בימים אלו אני ממש אוהבת גלגץ כמה
שפופי ונדוש זה לא יישמע זה הקישור שלי לארץ)...
ואני רוצה לשתף פה איזשהו שיר שאני אוהבת ( לא זה לא מה שאת חושבת  Strawberry Gashes  )
בעצם יש לי שניים ואני מתלבטת, טוב אתם תבחרו!

 

עבדכן הנאמנה והקיטצ'ית!

 

The Verve - Bittersweet Symphony

 

Green Day- Boulevard Of Broken Dreams

היום השישי- אתמול היה טוב ויהיה גם מחר

עוד יום, עוד פעם קשה לצאת מהמיטה למרות שיש שמש בחוץ והכל נראה מאוד מבטיח.
אני יודעת שבשבוע הקרוב יהיה אפור ורטוב ועדיין מתקשה לנצל את היום הזה.

עברתי מאנטי רציני לקריאה בבלוגים, זכרונות, פורומים, לקריאת כל פיסת מידע שיכולה להניח את הדעת ולגרום לי לחשוב שיהיה טוב. הכי קשה לקום בבוקר כשאין לך מושג מה אתה רוצה לעשות, לאן ללכת, מה המטרה.
לפני שהצלחנו חשבתי לעצמי בראש אילו רק הייתי יודעת מה צופן העתיד הייתי כל כך הרבה יותר רגועה, הייתי מחכה בשקט ויודעת שדברים טובים יבואו, היום אני מבינה למה אנחנו לא אמורים לדעת, אם היינו יודעים איך היינו מסוגלים לחיות את זה.
הרופא אמר שנחכה 3 חודשים ונתחיל, 4 חודשים זה בערך הזמן שידעתי על קיום ההריון וחייתי אותו ועכשיו הכל מהתחלה עם דיליי של הזמן שכבר התקדמנו, אז עכשיו 3 חודשים מדשדשים במקום ואז מחכים,
כמה למה, מי יודע...
אם רק הייתי יודעת לקראת מה אני הולכת ולא כל פעם נופלת על התחת ומבינה שהיה אמנם גרוע אבל זה כלום לעומת מה שיכול להיות אולי אז הכל היה יותר פשוט.
אומרים שאתגרים מקבלים רק אנשים שיכולים לעמוד בהם, אני לא בטוחה שאני יכולה לעמוד בזה,
אני רוצה חיים נורמליים, טובים בלי כל הטלטלות האלו הרי יש אנשים שזו מנת חלקם,
הכל על מי מנוחות הכל תקין, בריא... אז גם אני רוצה!
אני תוהה, אם הייתי סוגרת עסקה אתו עם ההוא שאולי שם איפשהו, נודרת נדר או משהו, היה אחרת?
מראש החלטתי שמה שלא יהיה אני לא עושה את זה, לא צריכה טובות, אני אצליח לבד וכשזה יבוא אני לא אהיה
חייבת לאף אחד! הכל יקרה כמו שצריך וזהו כי ככה זה.
ועכשיו במבט לאחור? גם לא הייתי עושה עסקאות עם אף אחד.
 

 

היום החמישי

כמו שכתבתי יוצא לי לדבר עם הרבה אנשים בימים אלו, שמחה לבשר שתגובה של אף אחד מהם לא הכעיסה או קוממה אותי, האמת שתגובה כזאת אני צופה רק ממישהי אחת שמראש אני יודעת מה היא תגיד וכבר אני כועסת עליה לכן אני נמנעת מלדבר אתה. 
סתם כדי שלא תסתקרנו היא תגיד לי: אני יודעת בדיוק מה את עוברת, חווינו אותו דבר ובלה בלה בלה...
הייתה לה הפלה מפתיעה לפני שהיא ידעה שהיא בהריון בכלל והם מאוד נבהלו הגיעו לביה"ח ושם הסבירו להם שהיא עוברת הפלה. אז, לא אין לך מושג מה עובר עלי ותרדי ממני. זהו סתם הייתי חייבת לענות לה :)
מה שכן הרבה אנשים אומרים לי ואו איזו גיבורה איך את נשארת אופטימית ואיזו חזקה וזה ראוי להערצה...
אז זהו שלא, אני ככה רק מהסיבה שאני לא רוצה לגעת בנושא הזה כי אין לי מושג אין לגשת אליו.
אני חלשה ופחדנית ואין לי מושג איך להתמודד עם זה ואני מתביישת לבכות לכל אחד בפנים ולהודות שאין לי שמץ של מושג איך אני מרגישה לגבי זה כי אין לי אני לא יודעת אם לבכות או לשמוח ולחשוב שהכל לטובה אם לחשוב על העובר/תינוק/ילד/חיזר שהיה בתוכי לא יודעת אפילו איך להגדיר או להתייחס אליו, לא יודעת אם להאשים את עצמי, את הטבע, את הרפואה את העולם לא יודעת!
אני באמת לא יודעת הרבה בימים אלו, יום למעלה ויום למטה ככה זה עכשיו.

החלטתי שאני לא יכולה לחלוטין להוציא מהתמונה כל זכר של מה שעברנו ושאני חייבת לפנות ליצורון הזה
שגידלתי 17 שבועות כמעט.

קטני שלי,

אני מצטערת, אני כל כך מצטערת שעברנו את זה, אתה היית אמור להיוולד בריא ושלם ובזמן והיינו אמורים לדאוג לך ולשמור עליך ולתת לך את כל האהבה והדאגה בעולם ובמקום זה הכל יצא ככה, זה לא מגיע לך, מגיע לך משהו שונה לחלוטין. 
אני מצטערת שבהתחלה פקפקתי בך ולא האמנתי שבכלל נקלטת ושאתה אמור להיוולד ביולי חודש שאף אחד מהמשפחה לא נולד בו ועוד ב 2016 שנה מעוברת שנחשבת לא הכי טובה אצל הרוסים. 
אני מצטערת שביום השני אחרי שגיליתי אחז בי פחד מטורף והכרחתי את עצמי שאם זה לא יעבוד אני אעבור את זה ולא אקח את זה קשה בכלל. 
אני מצטערת שהיינו כולנו בטוחים שזו בת והסתבר שאתה בן, מקסים ומהמם וכולם אמרו לא נורא, פעם הבאה בת במקום לשמוח שמחה גדול.
אני מצטערת שאולי יצרנו את הרושם שאנחנו לא רוצים אותך מספיק ואולי בגלל זה החלטת שאנחנו לא ראויים לך ואולי אנחנו באמת לא. לזכותנו יאמר שמאוד רצינו ותכננו וחשבנו איך נאהב אותך, איך תהיה בריא ומדהים ואיך נלמד אותך דברים ואתה אותנו, איך נשמח מכל התקדמות הכי קטנה שלך וננסה לתעד כל רגע כדי שחלילה לא יברח יאבד בנבכי הזכרון לאורך השנים, איך נחבק ננשק, נקום אליך בלילה, איך יהיה לך חוש הומור אדיר כמו לכל המשפוחה ואיך תעשה שטויות מצחיקות ואנחנו נצחק ונהיה כל כך מאושרים.
אנחנו תכננו את החיים ככה כאילו אנחנו בטוחים שאתה כבר שלנו לחלוטין ששום דבר לא יכול לקרות, הינה התפללנו לפני כל בדיקה והכל היה יוצא מושלם, הינה אתה מנופף לנו ביד קטנקטונת מהאולטרסאונד והרופא
אומר איזה בן מושלם יהיה לכם "בריא ושלם בכל אבריו, גידיו חושיו..."
וכל אותו פרק תהילים שהייתי קוראת כל פעם לפני בדיקה או כשפחדתי למרות שאני רחוקה שנות אור מהדת.
אני מצטערת שאולי בתת מודע שלי חשבתי שלאבד אותך יהיה עונש ראוי על מה שעשיתי פעם למרות שבדיעבד אני מבינה שזה לא היה כזה דבר נורא ולא ברור איך יכולתי בכלל להכניס את זה לתמונה בתור משתנה ולמה אתה צריך להענש על שטויות שלי מהחיים הקודמים. 
אני מצטערת שאחרי שירדו המים כל מה שרציתי שתיצא כבר ולעבור ולשכוח, בטח הכאב טמטם את החושים שלי ולא יכולתי יותר, אני מצטערת שיצאת איפה שיצאת זה היה נורא ולא ראוי ולא מגיע לך ככה.
אני מצטערת שזה נגמר ככה למרות שלא היה בך דופי והיית מושלם ופעיל ומקסים ושלנו ולא הגיע לך שהרגנו אותך ככה, שהגוף שלי החליט שמשהו לא בסדר וסיים את זה בלי לשאול אותי אם אני מסכימה.
אני מצטערת שלא הסכמנו לראות אותך וכל מה שאני יודעת עליך זה שהיית 20 ס"מ ו 120 גרם ותו לא.
אני מצטערת שהחלטנו שלא נשתתף בהלוויה שלך באיזשהו קבר אחים לא ברור פה באמצע שום מקום כי אני לא הייתי מסוגלת וגם אבא לא. אנחנו החלטנו שלא ניתן אותך לנתיחה כי הרגשנו שסבלת מספיק מאתנו.
אני מצטערת שהכל יצא ככה זה לא הגיע לך קטני, היית צריך להיות עכשיו עוד 5-6 חודשים בבטן שלי ולצאת בריא ושלם לאויר העולם, לנשום נשימה עמוקה לקבל נשיקה ממני ומאבא, היינו מקבלים אותך בידיים רועדות משמחה ובוכים על הזכות שנפלה בחלקנו להיות המשפחה שלך.
ובינתים נותרנו רק עם זכות שנפלה. 
אני לא יודעת קטני אם אתה עצוב או מאוכזב ואיפה אתה בכלל, מה אתה חושב ומה אתה צריך אבל תאמין לי שזה לא מה שרציתי בשבילך. תאמין לי שאם היית מגיע היית מקבל את כל הטוב שבעולם כי הגיע לך.
תאמין לי שלא משנה באילו קשיים היינו נתונים היינו עושים הכל כדי שיהיה לך טוב ואוהבים אותך.
אני יודעת שתמיד אמרנו שאנחנו רוצים להביא לעולם רק תינוקות בריאים ושלמים ואולי זה קצת כי אנחנו אגואיסטים אבל זה בעיקר כי אנחנו רוצים שיהיה להם טוב בעולם הזה, העולם הזה הוא קשה ואכזר לא מעט פעמים ואנחנו רוצים לפחות חלק מהדברים, שעליהם יש לנו לפחות איזושהי שליטה למנוע מהילדים שלנו, אנחנו רוצים התחלה חלקה וטובה בשבילם ומהשאר אנחנו כבר נעשה כל שבכוחנו כדי להגן ולשמור.
אבל רואה, לא תמיד זה מצליח, בחיי שניסינו. 
קטני שלי אני לא יודעת אם אתה צריך להישאר חקוק בזיכרון שלנו או שאתה רוצה שנשחרר אותך ונמשיך. 
אני רוצה רק את מה שטוב לך.
כרגע אני כבר באמת לא יודעת מה זה אבל מקווה שאולי הדרך הנכונה תתגלה לי לבד תוך כדי.
אני מאחלת ומייחלת שנמצא את הדרך להמשיך ולהיות חזקים בשבילנו וגם קצת בשבילך.
אני רוצה להאמין שאתה חייזר קטן שרצה לחיות על האדמה והחלטת שיותר טוב לך לחזור לאמא שלך אי שם,
אני רוצה לקוות שמישהו אי שם אוהב ומחבק אותך כמו שאנחנו יכולנו ושטוב לך אפילו שזה לא איתנו.
אני לא כל כך יודעת במה לסיים כי בטח יש עוד מיליון דברים שאני יכולה ורוצה להגיד לך אבל זו התמצית שלהם.
אנחנו באמת אוהבים אותך והלואי שהדברים היו נראים אחרת, אך כיוון שהם לא אני מקווה שלכולנו יהיה טוב ושנהיה מאושרים.
 

 

וביום הרביעי נאפה עוגיות

היום התעוררתי לעוד בוקר אבל משהו בי מעט נרגע, דהה, אולי כמו שלאחר לידה שוכחים את התהליך אז גם פה?
כבר לא בכיתי, כבר דיברתי וסיפרתי בפרטים למי שהתעניין, נראה לי שככל שאני מספרת יותר פעמים ככה הדברים
נהיים פחות אישיים ומקרבים אותנו צעד נוסף להבראה.
אתמול הייתי אצל הרופא, איש באמת מקסים שחיבק אותי עד שתהחלתי לבכות 3,2,1... זה לא לקח הרבה זמן.
התרגשתי מהרגישות שלו למצב, לאחר מכן הוא הסביר לי שזה משהו שקורה והוא ב 30 שנות ניסיונו כרופא ראה מקרים שונים ומשונים אבל הוא מאוד רוצה לגלות מה גרם לזה לכן מה שקורה מפה זה: מחכים לתוצאות הבדיקות שייעשו על השיליה, תוצאות בדיקות של תרבית השתן שלי שראו שם זיהום, בדיקות דם מקיפות שיעשו לי וזה בערך מה שניתן לעשות. הוא כמובן מאוד מקווה שניתן למצוא סיבה הגיונית ולטפל בה אבל יש גם לא מעט מקרים שזה כמה דברים יחד ומשהו שלא ניתן היה לצפות מראש. אותי התשובות שלו הרגיעו או לפחות הנכונות שלו לבדוק ולעשות משהו עם הדברים. אז שבוע הבא אני שוב אצלו לבדיקות ולראות שהגוף משתקם יפה אחרי מה שקרה והגרידה ואז הוא הציע שנחכה 2-3 חודשים עם הניסיונות למקרה שנוכל לפענח מה באמת קרה ואז כבר נוכל להתקדם.

אז היום כמו שכתבתי קמתי לבוקר יותר אופטימי, ככה זה אצלי כשיש סוג של תכנית
ולמרות שאמרתי שאני לא מתכננת יותר כי אלוהים כל הזמן צוחק עלי עם כל התכניות הטפשיות שלי עדיין כיוון בחיים צריך להיות אז בואו נקרא לכל זה פשוט כיוון ואולי הוא יצליח להתחבר לזה יותר...
היום החלטתי לאפות
בחיים לא עשיתי את זה אבל יש לי פרץ אנרגיות ומצב רוח לזה אז למה לא לנצל.
אז אחרי שעשיתי כביסות (שוב), ניקיתי (קצת), עשיתי רשימת קניות לארוחת ערב אני הולכת לעשות את "ה" צעד ואנסה לאפות!
אם יצא טעים מחר מתכון :)

---

טוב אני לא מתאפקת ונותנת לכם את המתכון כי באמת יצא אחלה מהיר וקל כמו שאני אוהבת:
http://www.mako.co.il/food-recipes/recipes_column-hospitality/Recipe-30dd56436ef1931006.htm

 רציתי לעשות היום קניות ולבשל ולסדר עוד אבל הגב שלי אותת לי ששתי כביסות הספיקו לו ...
גם הבטן התחתונה טיפונת לא רגועה, אמא שלי מתחננת אלי שאעצור, אשכב לנוח לא אעשה כלום
אבל זה כל כך מפחיד אותי הרי ככה יכולתי לשכב בשמירת הריון ולגדל בטן גאה כשיש שם קטני שמחכה לגדול להתפתח ולצאת בזמן. ועכשיו אני אמורה לשכב ולהחלים כשזה רק גורם לי לחשוב מה אילו, אילו היו עוצרים את
הרכבת ונותנים לי לרדת, אומרים לי תקחי כדור פלא והכל יירגע, יכאב וירגע רק תנוחי קצת והכל יסתדר.

צעד קדימה שניים אחורה.
 

היום השלישי

התעוררתי, בכיתי, דיברתי בווטסאפ, נרגעתי, קמתי, התקלחתי, אכלתי, דיברתי בסקייפ, בפייסבוק בווטסאפ.
אני מתחילה להבין את רמת חשיבות הקשר שלנו לאנשים גם אם דרך הרשתות.
בעלי היום בנסיעה כל היום, הוא רצה לבטל אבל החלטנו שזה מיותר כי מה יעזור שהוא יישב איתי בבית זה לא ישנה כלום. אז קמתי ועכשיו אני מנסה להבין מה אני עושה. אפור בחוץ ואני מרגישה שכל הזמן שבא לי לחזור למיטה אולי באמת אנצל כמה ימים ללישון וללא לעשות כלום אני טובה בזה כבר. היום אני פחות נכנסת למחשבות יותר אדישה יותר מבינה כמה אי אפשר היה לשנות את המצב ומתרגלת..

סיפור הזוי: בלילה שבו התחילו לי ההתכוצויות חלמתי חלום.

רקע לסיפור: לפני שהכרתי את בעלי יצאתי עם בחור ממש נחמד במהלך 3 וחצי שנים.
היו לנו תקופות כאלו ואחרות הייתי אז עוד בצבא והוא היה חבר ילדות שאיכשהו הסיפור שלנו התפתח ליותר מזה.
הוא היה באמת בחור ממש טוב ואהבנו וקצת תכננו קדימה למרות שהיה סוג של ברור שאנחנו לא כל כך באותו ראש אבל הרגשתי שהוא כל כך אוהב אותי ומוכן באמת לעשות הכל כדי שהיחסים שלנו יצליחו.
היה בו משהו טוב ותמים ואוהב והוא תמיד אמר לי שאף אחד לא יאהב אותי כמוהו הבעיה אולי שבאיזשהו מקום אני לא אהבתי מספיק. הוא היה כזה נחוש ואפילו קצת קנאי אבל היה בזה משהו מתוק ותמים כזה הרגשתי כמה הוא אוהב ועד היום יש לי פינה חמה בשבילו בלב. מבחינתי כן אהבתי אותו אבל לא כמוהו, לא מספיק, הגיע לו יותר, לא הרגשתי שהוא המיועד ולקראת סוף היחסים שלנו הרגיש לי ששנינו מיצינו והגיע הזמן להתקדם הלאה. הייתי בטוחה שגם הוא מרגיש ככה כי כבר תפסתי שהוא טיפה פוזל לצדדים וגם הוא התחיל לעבוד בתור ברמן אז תיארתי לעצמי שחופש ממני דווקא יכול להיות דבר טוב בשבילו. אולי לא הייתי מגיעה למסקנה הזו אילולא פגשתי את בעלי באותו ערב בחתונה. הלכתי לחתונה של חברה מהעבודה, היא כבר איזה חודשיים שיווקה לי איזה בן דוד שלה והסברתי לה שאני יוצאת עם מישהו שנים וגם אם זה לא בשיא זה עדיין לא רלוונטי. הגעתי לחתונה וקלטתי מישהו שתפס לי ישר את העין. הלכתי לשאול את הכלה מי זה הבחור הזה, היא ענתה לי שזה הבן דוד הזה שהיא סיפרה לי עליו. באיזשהו שלב באותו ערב הצטלבו מבטינו וזה הרגיש כמו נצח, ידעתי שהוא האחד גם אם זה הדבר הכי קיטשי בעולם. הוא הזמין אותי לסלואו רקדנו ובזה זה נגמר. במהלך השבוע הוא התקשר אלי והציע לי להיפגש, אני לא יודעת למה אבל הסכמתי, דיברנו הרבה סיפרתי לו שיש לי חבר, הוא משום מה לא שאל אז למה אני לא אתו באותו ערב. נפגשנו גם יומיים אחרי, שוב טיילנו ודיברנו סתם ככה, לפני שנפרדנו הוא אמר לי את צריכה להחליט מה את רוצה. יום למחרת כבר הייתי אצל אותו החבר והסברתי לו שזה לא יעבוד, שאנחנו במקומות שונים ושהוא מתחיל לברמן עכשיו ויהיה לו הרבה יותר טוב בלעדי ובכלל שבזמן האחרון זה לא הולך וסתם אנחנו מושכים.
הוא לא הסכים אבל שחרר רק אני זו שלא שחררתי בעצמי את תחושת האשמה, לא יודעת אם אי פעם אצליח לשחרר. התחלנו לצאת, לא אגיד שהיה ורדים ושושנים, בכלל לא, אנחנו אנשים שונים לחלוטין וגם הפרש הגילאים של 6 שנים לאותו רגע הרגיש ענקי. הוא בחור שראה עולם טייל חווה, מסיים תואר ראשון ואני אחרי צבא לפני שהבנתי בכלל מה הכיוון שלי בחיים ומה אני רוצה. אני חושבת שלקח לנו המון שנים ללמוד האחד את השני, להבין, להתרגל, להתאהב יותר ויותר, אולי הכי מהכל ללמוד אחד את השני ולהתבגר ביחד, לגלות כמה אנחנו מעריכים אחד את השני למרות כל מיני מהמורות שהיו בדרך. אני תמיד מרגישה שהמסלול שלנו יחד הוא מאוד בסימן גדילה והתפתחות כל הזמן, אנחנו כל יום מגלים אחד את השני ולומדים לומדים...
במהלך השנים האלו (אנחנו כבר 9 שנים יחד) יצא לי לחשוב לא מעט על הבחור הקודם, הייתי חולמת עליו בעיקר שהוא עדיין כאוב, שגרמתי לכל כך הרבה נזק שהוא מאוד מתקשה להתאושש. האשמתי את עצמי ובכל צעד שהתקדמנו במערכת יחסים הזו קצת כאבתי את הכאב שלו כי הבנתי כמה פגעתי וכמה זה לא הגיע לו.
בשלב מסוים ראיתי שהוא במערכת יחסים ומאוד מאוד שמחתי בשבילו, באמת מעומק הלב כי עברו שנים ופה ושם היינו נפגשים במקרה אבל הרגשתי שכל מפגש כזה גורם לו נזק ולי עוד ייסורי מצפון אז כשראיתי שהוא עם מישהי וכבר הרבה זמן והיא עושה לו טוב זה באמת מאוד שימח אותי, הרגשתי שאני יכולה להירגע ולשחרר.

כשהתחילו לי ההתכווצויות בלילה הראשון לפני שהלכנו לרופא והכל חלמתי חלום:
בחלום אני פוגשת את אותו הבחור והוא כועס, כל כך כועס עלי איך יכולתי לעזוב אותו ולהמשיך, איך גרמתי לו כל כך הרבה נזק. אני התנצלתי והתחננתי למחילה, הסברתי לו שאני כל השנים כואבת את הפרידה שלנו בשבילו ולא סולחת לעצמי על זה גם. אחרי שדיברנו נכנסו לתמונה ההורים שלו וכעסו עלי גם מאוד איך יכולתי לעשות את זה לבן שלהם, בעיקר אמא שלו. שהיה לו כל כך קשה וזה לא מגיע לו ואיך יכולתי. היא אמרה שהיא מקללת אותי ושולחת לי קללה. איכשהו הוא הרגיע אותם והסברתי את עצמי והדברים סוג של הסתדרו.

יום למחרת כבר היינו אצל הרופא ומשם הכל כבר ידוע.
לא יודעת להסביר את כל הדבר הזה אולי בתת מודע הרגשתי שמגיע לי עונש או משהו כזה אין לי מושג, לא להאמין שאני לא יוצאת מזה למרות שכבר 9 שנים עברו...
 

היום השני

קצת יותר אדיש קצת יותר רגוע, פרצים פתאומיים של בכי אחר כך מחשבות הגיוניות ורגיעה, אפילו הומור, אפילו שחור. החלטתי להתייחס לזה כ"זה" בלי פנים בלי תויות, עשינו סדר בבית, כי סדר בבית זה סדר בראש ככה תמיד נדמה לי. הכנסתי הכל לכביסה, חלק מהדברים זרקתי עוד שם בביה"ח, מיינתי עם מה אני מסוגלת לחיות ועם מה לא.
כל הבגדים שלי שנקנו למטרה זו, קרמים נגד סימני מתיחה (איזה 100 במספר כי אני חולת נפש), כמה צעצועים שהתאהבתי בהם לאורך הדרך וכל הקרמים שהיו במבצע ומיועדים לרך הכל נארז והושם בצד, היה נראה לי הזוי לזרוק או להעביר... הסתכלתי על הצעצועים כולה 2 אבל הם נראו לי כל כך תמימים שהרגשתי שאני לא מסוגלת להפטר מהם כי אולי קניתי אותם יותר בשביל עצמי. אנחנו כל כך ניסינו לא להיקשר בדיוק מהסיבה שזה תרחיש שהוא לא תלוש מכל מציאות ועכשיו זה פועל לטובתנו, לפחות משהו. בעלי אמר לי שאנחנו התרגלנו לרעיון אבל לא לגוף המוחשי שחי בתוכי ואני מסכימה, הרעיון הוא זה שהתאהבנו בו ותכננו וחשבנו עליו אבל עוד לא באמת הרגשנו משהו קורה שם בפנים ולא באמת הפנמנו שזה יכול להיות אדם אז גם התחושה היא אחרת.
נורא הזוי לכתוב את זה אבל מהרגע שגיליתי על הבדיקה משהו בפנים אמר לי שזה לא שלי, משהו הרגיש לי מוזר.
ייחסתי את זה לזה שניסינו הרבה זמן ופשוט לא ציפיתי מראש שזה יצליח כמה שזה אבסורדי, נהייתי אדישה וכשזה כן הצליח בעיקר הופתעתי. אבל אולי משהו בפנים ידע שזה לא הזמן אולי, לא המקום אולי שזה אושר שאול ולא שלנו. התחבקנו אתמול בערב יותר נכון התפרקתי והוא החזיק מעמד בשביל שנינו ושאלתי מה הוא חושב, הוא אמר לי שהוא נזכר ביונים האלו שהתגוררו על עדן החלון בדירה שלנו במעונות. היה להם כזה כד גדול והם עשו בו קן והטילו שתי ביצים. זה היה בחורף עכשיו כשאני חושבת, היה קר מאוד. הן עפו וחזרו והאכילו את הגוזלים המהממים שבקעו להם, ערב אחד חזרנו הביתה ובעלי אמר לי לא להסתכל לשם. היינו חוזרים אחרי סופי השבוע לדירה בדכ ורצים לראות מה עם הגוזלים... הסתבר שאחד נפל מהקן והשני קפא. זרקנו את הכד כדי שהיונים לא יראו וכי
לא היינו מסוגלים להשאיר את זה שם. יום למחרת הן באו, מרוטות כאלו, עצובות הן היו עפות וחוזרות, מתאבלות, אתמול בעלי אמר לי שהוא מרגיש כמוהן.

היום כבר חישבנו מסלול מחדש הבנו עוד פעם שתוכניות הן למי שלא יודע שאלוהים צוחק עליהן אבל הבנו בקווים כללים מה אנחנו עושים הלאה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו, הוא כל פעם מוכיח לי כמה אנחנו כבר חלק אחד מהשני כמה קרבה, אהבה וביחד יש לנו וכמה זה חשוב. היום היינו על גל אופטימי כמה שניתן, אכלנו, דיברנו, בכינו גם כי גם זה היה בלתי נמנע. אני מניחה שאדע שעברנו את זה כשאפסיק להעביר את הטישו אחרי מחדר לחדר מקווה שהוא ייגמר מהר ואתו התחושות האלו.
 

איך מעכלים את זה

עוד לא לגמרי מבינה מה בכלל קרה התחושה שאני בסרט וצופה בו מהצד כאילו הדברים עוברים לידי.
לא יכולה להגיד שהמעיין יבש אבל מאוד מקווה כי אני מרגישה שאפשר להחלים רק כשנגמרות הדמעות ואני עשיתי הכל כדי לגמור אותן מהר ככל האפשר בשבילי ובשביל בעלי.
חזרתי מישראל בתחילת השבוע והיה באמת ביקור מדהים ומפגשים מאוד כיפיים וכבר סיפרנו לכולם כי היינו אחרי הסקירה ואחרי כל הבדיקות שהראו שהכל תקין ומצוין. הטיסה עברה בשלום ויום למחרת התייצבתי אצל הרופא שבדק ואמר שהכל מצוין. בערב היה לנו מפגש מסעיר עם בעלי לא התראנו שבועיים ולא הצלחנו להוריד אחד מהשני את הידיים היה מדהים ומספק בכל הרמות. ביומיים שלאחר מכן טיילתי נהנתי ממזג האויר החורפי כאשר בחמישי בערב התחילו לי התכווצויות כמו מעין כאבי מחזור באים והולכים. בשישי בבוקר התייצבתי אצל הרופא שהסתבר שיצא לחופש והרופאה המחליפה בדקה אותי ואמרה שצוואר הרחם ברגיעה באורך תקין אבל בהתכווצות הוא חצי ושזה לא נראה לה והפנתה אותי לביה"ח, עדכנתי את בעלי ונסענו. הייתי לחלוטין רגועה למרות שההתכווצויות הציקו הייתי אפילו לא כל כך רגועה כמו אדישה משום מה כאילו זה לא קורה איתי בכלל. בביה"ח בדקו אותי והחליטו להשאיר אותי למעקב. עשו לי בדיקת שתן ותרבית כי ראו זיהום כלשהו אבל לא ידעו מה זה ושלחו לבדיקה ואז נתנו לי מגנזיום ופרוגסטרון להרפיה וחיזוק ואמרו שמקווים שהכל יירגע וצוואר הרחם יחזור לעצמו.
בלילה התחילו התכווצויות כל 5-10 ד' והתחזקו כאב ממש חזק כמו בשיא המחזור הבנתי שזה לא תקין ביקשתי בדיקה, הרופאה בדקה עשתה אולטרסאונד והכל ואמרה שלמרות שהצוואר קצר היא לא בלחץ והכל תקין סה"כ התרביות עדיין לא חזרו ולא ברור מה זה הזיהום ואולי הוא בכלל גורם להתכווצויות אבל מי יודע. יום למחרת עבר בשקט יחסי עם המשך התכווצויות אבל נראה כאילו הדברים לאט לאט נרגעים. המשכתי עם התרופות וקיווינו בשבת להיות כבר בבת. בלילה התחילו כאבים מטורפים כל איזה 5-7 ד' ואין להם מה לעשות עם זה כי אני בשבוע 17
אז עוד אין מה לתת לעובר וגם מבחינתי אם לא יודעים מה מקור ההתכווצות מאוד קשה להבין מה קורה. נתנו לי אנטיביוטיקה כללית נגד הזיהום. כשהכאבים הפכו לבלתי נסבלים ממש ואני מבינה עכשיו שזה ממש כאבים של צירים ברמה מסוימת התחלתי גם קצת לדמם. הלכתי לאחות שלקחה אותי לשני תורנים שראיתי שהם סתם צעירים ואין להם לא מושג ולא טיפת חמלה או הבנה שהתחילו לפשפש בעניינים. עכשיו אני מבינה שהם עם כל ההתעסקות זרזו את ההמשך שככל הנראה היה גם ככה בלתי נמנע בהתחשב בזה שלא הצליחו להרגיע בשום צורה את ההתכווצויות. אולי אולי אם הייתי מצליחה לחכות לתוצאות התרביות ובבדיקות והיו עולים על מקור הבעיה שאילו מקורה בזיהום בשתן או משהו כזה ומטפלים נגיד באנטיביוטיקה אולי היו מצליחים לעצור את ההתכווצויות ואז אולי הכל היה אחרת. עכשיו אני מבינה שהבדיקות התכופות גרמו להכל לקרות מהר יותר ואולי אם הייתי מתאפקת קצת (לא שזה היה נראה אפשרי כי ראיתי כוכבים במשך 48 שעות אני לא מגזימה) ואם היו מוצאים את הבעיה ומטפלים אולי אולי הכל היה עובר. אבל זה לא היה התסריט שלנו ואחרי הבדיקה הזו כבר נפתח צואר הרחם שהיה קצר כבר מלפני, מי השפיר לחצו עליו וירדו לי המים ואחרי כמה זמן הכל נגמר מעצמו. קיבלתי משכך כאבים להרגעה ולפחות הכאב הפיזי עבר מה שבאותו רגע היה כמו ישועה. בעלי כבר חיכה במסדרון, לקחו אותי לגרידה בהרדמה מלאה ומשם הכל היסטוריה או היסטריה.
עכשיו אנחנו בבית. מעכלים. זה כל כך לא היה אמור לקרות זה היה כל כך הזוי מהיר ולא צפוי שזה באמת מרגיש כמו לצפות בזה מהצד. אנחנו עטופים בחום ואהבה של החברים והמשפחה שכבר כולם ידעו ואולי זה טוב כי הם כולם באמת מאוד תומכים ולי לחות זה מאוד חשוב. אני מרגישה שחלק מהתהליך הוא לעבור את זה עם האנשים שאיתנו. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחשוב על זה יותר מדי לעומק אחרת אשקע ומנסה לקחת יום ביומו.
היום היה היום הראשון.
עם הזמן הכאב יכהה, הפצעים יגלידו ואני מקווה שניצא מזה בלי שריטות כמה שאפשר.
בא לי לשכוח מכל זה להבליג כאילו זה בכלל לא קרה ולהתקדם הלאה אני מקווה שגם בעלי יצליח וזה לא יצלק אותנו יותר מדי כי אני רוצה התחלה חדשה נקיה. כנראה שזה לא היה שלנו ולא היה אמור להיות וזה בסדר זה קורה
גם לטובים ביותר (ככה לפחות אנחנו רואים את עצמינו) איכשהו תמיד חשבנו שאנחנו אנשים טובים ולכן אמורים לקרות לנו רק דברים טובים, סטטיסטיקה לא עובדת ככה, היא רנדומלית לחלוטין וגם זו דרך, דרך הטבע. 

החייזר הקטן חזר למאדים

I will cry my eyes out and then will talk...

יום חדש בפאניקה קטנה

מתעוררת לבוקר שטוף שמש ואור עם לחץ בחזה, מה קרה?
קולטת? יהיה לכם בן!!!
כל החיים ידעת (לא חשבת ידעת בוודאות) שתהיה לך בת בכורה וכאדם מאוד מתוכנן שהתכנון והסדר חשובים מאוד לרוגע הנפשי שלו זה משנה את כל התכניות והראיה של איך הכל יהיה בעתיד.
פאניקה כבר אמרתי?  משום מה למרות שזה 50/50 הידיעה כל כך הפתיעה אותי ותפסה אותי  Off guard שהתקשתי לנשום. איך מגדלים ומחנכים בנים? איך גורמים להם להיות אנשים טובים? איך הם הופכים להיות החברים הטובים שלנו שמשתפים וחולקים? איכשהו עם בנות הכל היה נראה לי פשוט כי אני ואמא חברות ממש טובות והכל איכשהו ברור ורגוע ונוח, ויש לי אח מדהים שקטן ממני ב 13 שנים שהיה המשאלה שלי בבת מצווה שאני מאוהבת בו קשות למרות שלא תמיד מסכימה עם הדרך שלו אבל האהבה שלי היא מעל כל זה ואני חושבת שהוא מרגיש כלפיי גם ככה. איכשהו בבוקר זה היה נראה אתגר ענקי כל כך ומסובך ואיך בכלל עושים את זה?!
אחרי שטיפה נרגעתי והתכתבתי ושיתפתי את הדאגות שלי בווטסאפ עם קב' ההריוניות שלי ועם חמותי המדהימה שיש לה שני בנים כאשר אחד מהם בעלי נרגעתי קצת.
החלטתי שאני אצטרך לאסוף את עצמי ולתכנן מסלול מחדש, זה יהיה מאתגר מעניין ושונה אולי ממה שחשבתי
ואולי פשוט יותר ממה שחשבתי ולא כל כך שונה אבל אני בהחלט צריכה להבין איך עושים את זה.
בתור התחלה החלטתי שאני רוצה להבין מה אני רוצה שהילד המדהים הזה שעתיד לבוא יהיה איזה תכונות אני רוצה לפתח בו. לפני הכל אני מתפללת שיהיה בריא זה הכי חשוב ולפני הכל!!!
וגם הייתי רוצה שיהיה טוב לב, פתוח, ילד של אור, קשוב ונעים, עם אופי נוח, שאפשר לדבר אתו ושירצה בקרבתנו, שנוכל להיות חברים טובים ושירצה לחלוק איתי, שיהיה חברותי, עם הומור טוב, ערכי, סקרן, מנומס, והכי הכי שיהיה הילד המדהים שלנו שירצה אותנו קרוב שיהנה מלהיות אתנו שתהיה בנינו כזו קרבה מיוחדת שיש בין הורים לילדים כמו שיש במשפחה שלנו הצורך הזה להרים טלפון  לדאוג אחד לשני ולא כי צריך אלא באמת ממקום של רצון.
ואו יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה שהילד הזה יהיה והמשימה שלנו זה להעביר לו את כל האהבה, הסקרנות, היופי שיש לנו ולעולם הזה לתת ולחנך אותו להיות אדם טוב ולהכיר אותו, את השילוב הנהדר זה שיצרנו בכל כך הרבה אהבה וכל כך התפללנו שיבוא כבר. 
מישהי פעם אמרה לי שמהרגע שאת הופכת להיות אמא יש המון דאגות אבל גם יש המון סיפוק וכשמקבלים את העולל הקטן ומחזיקים אותו בידיים מבינים שאין אהבה גדולה מזו ואני לאט לאט מתחילה להבין את זה גם בעצמי.
הילד המדהים הזה שיצרנו הולך להיות האויר שלנו האהבה שלנו הקשר שלנו והדבר המדהים ביותר שקרה לנו כזוג.
הוא זה שיהפוך אותנו למשפחה וזה הדבר הכי מדהים בעולם!
כבר מחכה לפגוש אותך אהובי קטן ולחבק אותך  

ביקור בארץ הקודש :)

אין אין אין על חופש!!!

הבעיה היחידה היא שאין לי זמן לתעד ולכתוב וככל שהזמן עובר אז עוד שוכחים ובכלל...
אז מה היה לנו? 
לפני שלושה שבועות נחתנו בארץ, לא בלי סרטים מעצבנים כי בדרך לשדה תפס אותנו הכרטיסן והסביר לנו שהכרטיס שקנינו לא תקף אלא משעה מאוחרת יותר ולכן עלינו לשלם קנס, כל אחד 60 יורו...
ויכוחים תחנונים וכו' לא עזרו לצורר ה &%#%&  וכיוון שלא היה עלינו מזומן הוא הוציא לנו קנס שצריך לשלם תוך שבועיים. הבעיה היא שזה נעשה בהעברה בנקאית שאין באפשרותנו לעשות מישראל כי צריך לקבל סמס מה שאי אפשר לעשות כל עוד אנחנו בארץ מפה לשם רק כשבעלי חזר לגרמניה הצלחנו לשלם את הקנס וחסר להם שהם שולחים לנו קנס על קנס! וקבלו את חוסר ההיגיון המוחלט (או טמטום בשם היותר נפוץ) והחשיבה שמוגבלת לגבולות הקופסא בלבד של הגרמנים: הסברנו להם שקנינו כרטיס וטעינו וזה לא שניסינו להתפלח לנסיעה וביקשנו להחזיר לנו את שווי הכרטיס שבעצם לא השתמשנו בו. הם אמרו לנו זו לא בעיה שלנו וככה יצא ששילמנו יותר מאילו היינו מתפלחים ובאמת עוברים על החוק. יימח שמם.

 עכשיו לדברים הרבה יותר נעימים
אנחנו כל כך נהנים מהארץ ממש התגעגענו, רב הזמן היה מזג אויר מצוין ונפגשנו עם מלא אנשים והיה ממש ממש כייף! הספקתי לעשות גם כבר חלק מהבדיקות את השקיפות וסקר הדם הביוכימי שיצאו ממש סבבה.
הרופא שעשה את השקיפות היה לא נחמד בכלל עשה הכל מאוד מהר ואפילו לא טרח להגיד השערה של מין העובר אבל העיקר שהכל טוב טפו טפו טפו... נשארה סקירה מוקדמת, חלבון עוברי ולעבור אצל האחות ליווי הריון ואז אני חוזרת לגרמניה. אני ממש מתרגשת וקצת לחוצה לפני הסקירה ושמחה שבסוף קבעתי באופן פרטי לרופא שאני ממש סומכת עליו. הזמן טס כל כך מהר הגענו כשאני בשבוע 12 ועוד בקושי רואים משהו ועכשיו כבר שבוע 15, עוד שנייה נכנסת לחודש הרביעי והבטן כבר בהחלט נוכחת ובולטת בגאון :)
סיפרנו כבר לכל המשפחה ורב החברים וכולם מאוד שמחים בשבילנו ומאחלים לנו בשורות טובות ונהדרות :)

אנחנו בתורנו מאושרים ומתכוננים להקמת המשפחה שכל כך רצינו וחיכינו, מתחילים להתרגל לרעיון וסקרנים לדעת אם זה בן או בת :)

היום אפילו הלכתי עם ההורים לראות עגלה סתם כדי להשוות מחירים ולהבין קצת כיוון, הם מממש נהנו :)
בשבילי גם היה משעשע ביותר כי איכשהו כל הריון מתחיל כבר להסתדר לי בראש.

---

היום הייתה הסקירה המוקדמת!!!
בשקיפות הכל היה ממש זריז ולא הספקתי בכלל לראות יותר מדי אבל היום...
היה פשוט מדהים!!! 
הלכנו לרופא פרטי שאני מכירה והוא היה יסודי ביותר והסתכל וציין כל דבר ועשה אתנו צחוקים ולבסוף קיבלנו וידאו של הכל. בעלי כבר בגרמניה כי היה לו כנס של שבוע אז הלכנו עם אמא אבל כיוון שקיבלנו וידאו זה לא ביאס בכלל. בשורה התחתונה הוא אמר שהכל נראה מעולה (טפו טפו טפו) והיה מבסוט מאוד מהבייבי המהמם שלנו 
ואמר שהמין שלו מתחיל ב "ז" חחח אז למרות כל התחזיות של כככלללל הסובבים אותי חוץ מאבא שלי ואחי

הולך להיות לנו נסיך מהמם!!!  

האמת שהייתה לי איזושהי הרגשה פנימית כבר הרבה זמן שזה בן אבל האמנתי לטבלה הסינית ולכל הסובבים 
והסתבר שזה בן קטן וחמוד!
אז זה היום שלי, אנחנו הכי מאושרים בעולם, כבר סיפרנו לכולם ועכשיו מתחילים לחשוב על שם ועל ברית

 

יש בנינו אנשים בהם נגעה השמש

התכוונתי בכלל לערוך ולכתוב על הביקור בארץ כי עוד לא ממש הספקתי ואז הרגשתי צורך בלתי נשלט לכתוב דווקא על זה. היום נפטר איש, איש מבוגר, שמעולם לא פגשתי, שרק שמעתי עליו מסיפורים של סבתא שלי מצד אמא אבל כששמעתי נהיה לי כל כך עצוב כאילו הכרתי אותו כל החיים. 
זה היה בן דוד של סבא רבא שלי שעלה לארץ בערך באותו הזמן שאנחנו עלינו וגר בבית אבות בירושלים,
הוא היה עיוור, אני לא יודעת אם כל חייו או שהפך לכזה בשלב מסוים, קראו לו נתן והוא היה בן 92.
תמיד הייתי שומעת את סבתא מספרת איזה איש טוב הוא איזה צנוע ונעים, איזה איש "בהיר/בעל אור" בתרגום ישיר מרוסית. אם לנסות לתרגם את זה זה מעין אדם שמשי, בהיר כזה ללא רבב עם לב טוב וכוונות כנות, טהור אולי.
אנחנו פוגשים מעט אנשים שכאלו לאורך הדרך וכל פעם שמספרים לי על מישהו כזה זה גורם לי לחשוב ולהעריץ את הבריות הללו. מפיצי האור הללו הטהורים הרי אין הרבה וחבל.
תמיד נדמה לי שהחיים העולם או אנחנו עצמינו איכשהו נבנים ככה שאין אדם שכולו טוב אבל מסתבר שיש, מעט אבל יש. הוא תמיד היה שואל עלי אף על פי שמעולם לא הכרנו (מלבד אולי כשהייתי תינוקת), הוא תמיד התעניין והיה נחמד ומרוצה מהכל למרות שבמצבו היה כל כך הרבה ממה להתמרמר וזה ראוי להערצה.
כמה הייתי רוצה שיהיו עוד הרבה הרבה אנשי אור שכאלו שגורמים לנו הבריות האנושיות והרגילות לעצור ולחשוב ואפילו לרגע קט ואולי לשנות קצת את עצמינו, את הגישה שלנו, להיות טיפה יותר טובים יותר רכים יותר קשובים יותר אוהבים, גם ללא שום תמורה.
מספרים לי שגם סבא רבא שלי מיכאל היה כזה הוא נפטר כשהייתי בת 11 ואני זוכרת אותו.
אומרים שהיה איש שמח, תמיד חייך, היה לו קול מדהים הוא היה חזן בבית כנסת במוסקבה, היה לו לב מדהים ותמיד דאג לכולם בעיקר להאכיל הוא היה מבשל נהדר ולאחר מכן היה נוסע למרחקי מרחקים כדי להביא אוכל ושמחה למשפחה היותר רחוקה גם תמיד דאג לארח לגרום לתחושת בית והיה מפנק את סבתא רבא שלי שהייתה אישה מפונקת עקשנית ודי מעצבנת אבל בקטע מאוד משעשע תמיד יש לי חיוך בלב בשבילה, היא הייתה בהחלט חתיכת אישיות. אני תמיד חושבת איך האנשים האלו הטהורים הללו נותרו לא נגועים בחושך שלעיתים נוגע בכולנו וגורם לנו להיות טיפה פחות טובים ממה שאנחנו מסוגלים להיות. אני תוהה איך מגדלים אנשים להיות כאלו טהורים וטובים או שהם פשוט נולדים כאלו...
לעיתים אני מרגישה שכשאנשים עוזבים אותנו אני יכולה לפנות אליהם בקלות רבה יותר ויש לי תחושה שהם באמת רואים אותי ומקשיבים לי. אף על פי שהם לא איתנו. 
אני לא הכרתי אותו אבל הידיעה על טוב הלב שלו הדהדה למרחקים ואני משום מה לא מצליחה להפסיק לבכות, באמת כאילו הכרנו שנים. אני הרבה פעמים חשבתי על המנהג היהודי לקרוא לילדים בשם האנשים שאינם איתנו
וכל פעם הייתי תוהה לגבי בן משפחה זה או אחר האם מישהו יקרא לילד שלו על שמו והבנתי שלא רבות הפעמים שבלב שלם אני יכולה להגיד שכן.
אבל יש אנשים כאלו שממש ראויים לכך שכשאתה קורא לילד שלך על שמם אתה מקווה שאיזשהו חלק מהם יעבור ויגע ביד שמשית בילד שלך וגם הוא או היא יהיו אנשים בהירים שמפיצים אור, אהבה ושמחה לעולם.
אני תוהה לפעמים האם מישהו ידבר עלי ככה ויזכור אותי ככה בכזה חום, זיכרונות נעימים או שאאבד בתהום השיכחה, התשובה שלי לעצמי היא תמיד תלוי, אם באמת תצליחי לגעת באנשים בצורה שהם יזכרו, אם תצליחי להיות בן האדם המדהים הזה שאנשים רוצים שיהיה חלק מהחיים שלהם, תלוי בזיכרונות שתשאירי אצלם בלב ובנפש. המחשבה הזו גורמת לי לשאוף להיות אותו בן אדם בהיר שכל כך לא פשוט להפוך להיות וזה בא מהמקום הכי הכי אמיתי ולא כולם בכלל מסוגלים להיות כאלו אבל לנסות תמיד כדאי :)

עכשיו ממש אצלי בבטן ישנו עוברונצ'יק או עוברונצ'יקית ובקרוב נדע אם זה בן או בת והאמת, שאני מתפללת ומאחלת שיהיו בריאים ומאושרים וגם, שהאור המיוחד הזה יגע בהם והוא/היא יהיו האנשים הבהירים האלו, האחד להמון שמפיצים בדיוק את טוב הלב הדרוש לאנשים כדי לרצות להיות בקרבתם, לאהוב אותם ולתת להם בדיוק את האהבה והחום שהם מרעיפים.  
כשנקרא לילד/ה בשם אני רוצה מאוד שהאור הזה התמים, הבהיר יגע גם בהם :) 

 

טרפת השופינג

אז נכון שניתן להכריז עלי רשמית כשופהוליקית קשה,
הפעם הבנתי שאם אני לא קונה לי (טוב נו זה לא באמת שלא הזמנתי לי מיליון דברים בבלק פריי די)
אז לפחות שהתינוקי יהנה :)
אז כן, היה מבצע 20% הנחה על המוצרים של וולדה שגם ככה הם יותר זולים מבארץ ועכשיו עוד זה.
לא נעים לי להגיד אבל קניתי 17 (!!!) פריטים, בגדול נראה לי שזה יספיק לתינוקי לשנים ארוכות והרבה אחרי הטיטולים :)

 נראה לי שהגיע הזמן להיגמל... :( 

ובעניין קצת אחר, אנחנו טסים לארץ וכמו שסיפרתי אני מאוד אוהבת לקנות מתנות,
כל כך אוהבת שבעלי גילה שהמזוודה שוקלת 35 ק"ג במקום 23 המותרים...
אוי ואבוי..... 

שיר הלל קצר למקדונלס

אחרי השיעור היום יצאתי למסע שופינג מהיר (בכוונה לא אמרתי צנוע כי גם ב 10 ד' אני מסוגלת לאתר ולהתלהב ממיליון דברים) בכל מקרה, לאחריו הבנתי שאני ממש רעבה ובדיוק היה מקדונלס ממול.
כבר שנים שאני לא חובבת גדולה של מקדונלס ומשתדלת שלא לאכול שם למעט בחודש הראשון כשהיה לי רצון מטורף לקטשופ...
אז היום אני נכנסת לי, מזמינה ארוחת ביג מק ומתיישבת...
אחרי שאני לוקחת ביס מתחילים לי צלילים באוזניים של הגעתי לגן עדן ואני מבינה שאני פשוט מתמוגגת!!!
שנים כבר שזה לא קרה לי ומסיבה מוצדקת מאוד אבל הפעם פשוט רציתי לנשק את הביג מק שלי ולאמץ אותו!
לפני הרבה הרבה שנים כשהייתי בת 5-6 נפתח במוסקבה המקדונלס הראשון, היינו עומדים שעה וחצי בתור,
תור שארך 2 (!!!) רחובות!!! ואז היינו נכנסים!
הריח היה מטמטם הייתי לוקחת ארוחת ביג מק ואפילו סבתא שלי הצמחונית הייתה יורדת על איזה המבורגר עסיסי.
אני זוכרת שהיא אפילו חיברה שיר בחרוזים על החוויה שלנו.
מאז עברו כמה וכמה שנים והזיכרונות התמוגגו להם והחוויה כמובן השתנתה.
אבל היום, הרגשתי כמו באותו הסניף הקסום עם הריח והעיצוב וכל מה שקשור.
חייבת לציין שאין לזה שום קשר אמיתי למציאות אבל אני ממש לא מבינה מה קרה לי פשוט רציתי להתחתן עם ההמבורגר הזה! הקטע הקצת מבאס וההזוי לחלוטין היה שבקופה היא שאלה אותי, מיונז? ודווקא רציתי קטשופ והיא אומרת לי מה את שניהם!?!?!? במבט של איבדת את זה!? אז בטעות נשארתי עם המיונז, קטשופ היה סוגר את הפינה.
עכשיו אני כבר מבינה שעשיתי טעות וכל זה היה מיותר אבל לאותו הרגע... הייתי באופוריה!

 

ועוד סיפור, נכנסתי לי ל H&M וזה לא שאני כבר צריכה או משהו אבל הלכתי לראות אם יש מבצעים במח' ההריוניות סתם לכל מקרה. והיו... ונאלצתי לקנות שני ג'ינסים עם גומי כי כל אחד עלה 20 יורו (זה אחרי ששמעתי שבארץ כל אחד עולה 250 ש"ח). הבעיה היחידה היא שהכל היה עד מידה 36 שאמנם עכשיו היא אחלה אבל זה אומר שאני חייבת להשאיר את התחת שלי באותו גודל בדיוק ואם אני אעוף על מקדונלס.. אז אני מחזקיה לעצמי אצבעות שהמכנסים החמודים האלו יתאימו לי לאורך כל הזמן :)

לילה קשה

יום מעצבן אתמול, הדודים שלי עזבו ואנחנו נחנו בבית ויצאנו עם חברים עד פה הכל אחלה.
חזרנו הביתה וכולי נמרחת על בעלי כבר רוצה ללכת לישון אבל זוכרת שיש השקמת פיפי באיזה 4 בבוקר אז מנסה למשוך קצת כדי שלא תהיה לי בעיה להרדם אחרי.
נכנסים למיטה אני כבר כולי מנומנמת עוד שנייה נרדמת ואז בעלי מתחיל לזרוק לי שמות של בנים, אני מסבירה לו
שתהיה לנו בת כי בדקתי בטבלה סינית עתיקה וזה מה שכתוב ;)
הוא עובר לשמות של בנות, עכשיו פה צריך להבין, אני כבר מזמן בחרתי שם שהתאים ממש אבל ממש מכל הבחינות.
הוא בינלאומי, כולם יכולים לבטא (גם בארץ וגם המשפחה שדוברת רק רוסית וכמובן בחו"ל), עם משמעות יפה, שבאתר שבו קראתי כותבים שאנשים שנושאים את השם הזה בורכו בתכונות מדהימות והם נוחים וטובים והכל פשוט תענוג, יש בזה את כל האותיות של מי שאנחנו רוצים לציין ואינם עוד בקיצור מושלם!
וזה לא שזה עולה פעם ראשונה כבר דיברנו על השם הזה והסכמנו והכל, לפחות ככה חשבתי...
ואז יקירי שומט לי את הקרקע מתחת לרגליים ואומר שהוא לא אוהב!!!
צריך להכיר אותי בשביל לדעת שכשאני כבר מחליטה משהו וסגורה עליו זה מבחינתי מאסט זהו לא נתון לדיון
כי ברגע שמתחילים להתעסק לי בזה אני ממש חווה משבר עם עצמי כמה שהזוי זה לא יישמע.
עכשיו אני שכבר התרגלתי לשם, לרעיון והכל פתאום מבינה שהכל לא ברור כמו שהיה לפני...
זה נשמע נורא דרמטי והכל אבל זה באמת ממש ערער אותי כי דברים שאני בטוחה לגביהם הן פרות קדושות אצלי...
בקיצור היה לי מיני התקף לב מתוך שינה כאשר אין שמות אחרים שנראים לי באותה מידה ובכלל וניסיתי להירדם כולי עצבנית!

ואז.... או אז... התחיל הסרט האמיתי.
השכן הבן.... שלנו החליט שהוא יוצא למרפסת ומתחיל לשיר, זה בערך איזה 00:00-01:00 בלילה ורק סוג של נרדמתי. שומעים אצלינו הכל נהדר ואני מבינה שאני ממש בלי שום צחוק יוצאת ויורה בו עוד שנייה.
מתוך שינה אני מתחילה לאחל לו דברים שאני חלילה לא באמת מאחלת לאף אחד וגם לא לו אבל יצא ממני
כזה זעם, כזה טירוף, שבעלי היה בהלם מוחלט לא הבין מה קורה בכלל.
זו הייתה ממש פסיכוזה ואני לא מכירה את עצמי ככה!
כמובן שאני יכולה להאשים את ההורמונים והעייפות אבל לזה אפילו אני לא ציפיתי מעצמי.
בסוף נרדמתי והיו לי סיוטים כמובן זה כבר פחות הפתיע אותי וקמתי על רגל שמאל.
פשוט יום שצריך לעבור ולשכוח ממנו!  

איך הזמן טס כשנהנים :)

עוד שבועיים אנחנו בארץ!!! רק לפני שנייה התלוננתי כמה שיעורים עוד נשארו לי וכבר זהו שבוע הבא אני מסיימת!
אני כבר שבוע 10+2 מכובד ושבוע הבא בעה נהיה כבר חודש שלישי!!!
פתאום הכל כבר די רציני ונכון שאני מחכה כבר להיות בטרימסטר השני אחרי בדיקות ורגועה אבל ההתרגשות כבר ממש כאן!  מבחינת ההרגשה הכללית שלי הכל די רגיל אין לי בחילות טפו טפו טפו וחוץ מעייפות אני לא מרגישה יותר מדי שינויים. אתמול ביקרנו אצל הרופא, הוא ראה את העוברונצ'יק/ית שדומה מאוד לשעועית קטנה ואמר שהיא בגודל 3.4 סמ, הלב פועם יפה והיא זזה כמו גדולה מה שמאוד נחמד ומשמח :)
אחר כך לקחו לי טונה בדיקות דם טנאלצתי לדבר ב 4 שפות כי כל אחד ידע קצת ממשהו אחר, אני כאמור בסיטואציה כזו מאבדת כל קישור לכל שפה שהיא וממלמלת שטויות כי רמת הריכוז יורדת והמוח מתפזר לכל מקום, הזוי! התחלתי גם לשכוח מילים... מקווה שזו רק הטפשת אבל לפעמים יש לי מין חורים בלקאאוטים קטנים ואני שוכחת על מה דיברתי או מה רציתי... זה קצת מלחיץ אותי האמת אבל אולי באמת סתם מדובר בחוסר ריכוז.
שבוע שעבר היו אצלינו חברים מישראל והיה ממש ממש נחמד טיילנו איתם, הראנו להם את העיר והם ממש נהנו.
מה שכן... יום אחד קמתי מרגל שמאל והייתי מזה לא נחמדה איזשהו פרץ הורמונים מטורף שפשוט גמר אותי כל היום הייתי עצבנית בלי סיבה ואז עבר כלא היה! התנצלתי כמובן אבל זה היה ממש מביך...
לא סיפרנו להם אבל בתור מי שתמיד שותה הם בטח מזמן הבינו והחליטו בטוב ליבם לאפשר לנו לספר בזמננו החופשי :)
בסוף שבוע הזה הדוד והדודה שלי מרוסיה מגיעים לבקר אותנו גם ואני מתרגשת מאוד הם באים ממש לכמה ימים ואני בטוחה שהם ממש יהנו מקווה שלא יעלו עלינו מוקדם מדי גם :)
ובעוד שבועים ארץ הקודש סופסוף! 
בפעם האחרונה שהיינו הייתי במצב נפשי כל כך שונה שבא לי לקרוא לזה מצב צבירה (נוזלי).
בשלב מסוים כבר החלטתי שאמנם על קברי צדיקים אני לא אשתטח אבל לבקר את סבא וסבתא רבא שלי הלכתי.
ושם... אוהו מה קרה לי, כל התסכול הלחץ הפחד הכל יצא מיררתי כמו ילדה קטנה וביקשתי שבביקור הבא שלנו אני אהיה בהריון בעה. כשבחודש העוקב לא קרה שום דבר אמרתי נו טוב זה לא שבאמת חשבתי שזה יעזור (אני בד"כ מאוד ריאליסטית ואמונות תפלות פחות מדברות אלי). אבל עכשיו כשחשבתי על זה הבנתי שהתפילות נענו ובאמת הביקור שלנו בארץ הוא כשאני כבר בהריון, זה גורם לי לכל כך הרבה אושר והתרגשות!!! 
כבר קבעתי שקיפות עורפית וחשבנו לספר למשפוחה אחרי, בנוביי גוד ולחברים מתי שיצא כאילו אם ישאלו לא נכחיש...  אז עכשיו במקום לסדר לקראת האורחים או לעשות שיעורים למחר כל מה שבא לי זה לארוז ויש מה...
אחחחח כמה מתנות, אני כל כך אוהבת לתת מתנות! זה פשוט גומר אותי מהתרגשות לראות את האהובים שלי נהנים!
אז מיותר לציין שעוד שנייה אין מקום לבגדים כי אני כרגיל נסחפתי...
ואם כבר בבגדים עסקינן.. H&M אהבת חיי שלא מאכזב לעולם. הוא כזה זול פה ועוד התחילו מבצעי החג...
קניתי מלא סוודרים רפויים מה שחוסך קניית בגדים מיוחדים לכשאצטרך (אדרבא היום חמותי שאלה אם כבר רואים, אמרתי לה שרואים את מה שהיה שם כבר כל כך הרבה זמן רק שעכשיו לא חייבים להכניס בתמונות חחח)
אבל כן עוד שנייה אצטרך להחליף חזיות עוד אין לי שמץ איפה לחפש משהו מתאים אפילו. 
לפחות בינתיים המכנסיים מתאימים אז הכל תקין.
קצת חבל שאני מפספסת את עיקר המבצעים שיהיו לקראת הכריסמס, אנסה למצות עד תום ;)
ובינתיים אני ושעועית הקטנה הלכנו לסדר את הדירה :)