היום השלישי

התעוררתי, בכיתי, דיברתי בווטסאפ, נרגעתי, קמתי, התקלחתי, אכלתי, דיברתי בסקייפ, בפייסבוק בווטסאפ.
אני מתחילה להבין את רמת חשיבות הקשר שלנו לאנשים גם אם דרך הרשתות.
בעלי היום בנסיעה כל היום, הוא רצה לבטל אבל החלטנו שזה מיותר כי מה יעזור שהוא יישב איתי בבית זה לא ישנה כלום. אז קמתי ועכשיו אני מנסה להבין מה אני עושה. אפור בחוץ ואני מרגישה שכל הזמן שבא לי לחזור למיטה אולי באמת אנצל כמה ימים ללישון וללא לעשות כלום אני טובה בזה כבר. היום אני פחות נכנסת למחשבות יותר אדישה יותר מבינה כמה אי אפשר היה לשנות את המצב ומתרגלת..

סיפור הזוי: בלילה שבו התחילו לי ההתכוצויות חלמתי חלום.

רקע לסיפור: לפני שהכרתי את בעלי יצאתי עם בחור ממש נחמד במהלך 3 וחצי שנים.
היו לנו תקופות כאלו ואחרות הייתי אז עוד בצבא והוא היה חבר ילדות שאיכשהו הסיפור שלנו התפתח ליותר מזה.
הוא היה באמת בחור ממש טוב ואהבנו וקצת תכננו קדימה למרות שהיה סוג של ברור שאנחנו לא כל כך באותו ראש אבל הרגשתי שהוא כל כך אוהב אותי ומוכן באמת לעשות הכל כדי שהיחסים שלנו יצליחו.
היה בו משהו טוב ותמים ואוהב והוא תמיד אמר לי שאף אחד לא יאהב אותי כמוהו הבעיה אולי שבאיזשהו מקום אני לא אהבתי מספיק. הוא היה כזה נחוש ואפילו קצת קנאי אבל היה בזה משהו מתוק ותמים כזה הרגשתי כמה הוא אוהב ועד היום יש לי פינה חמה בשבילו בלב. מבחינתי כן אהבתי אותו אבל לא כמוהו, לא מספיק, הגיע לו יותר, לא הרגשתי שהוא המיועד ולקראת סוף היחסים שלנו הרגיש לי ששנינו מיצינו והגיע הזמן להתקדם הלאה. הייתי בטוחה שגם הוא מרגיש ככה כי כבר תפסתי שהוא טיפה פוזל לצדדים וגם הוא התחיל לעבוד בתור ברמן אז תיארתי לעצמי שחופש ממני דווקא יכול להיות דבר טוב בשבילו. אולי לא הייתי מגיעה למסקנה הזו אילולא פגשתי את בעלי באותו ערב בחתונה. הלכתי לחתונה של חברה מהעבודה, היא כבר איזה חודשיים שיווקה לי איזה בן דוד שלה והסברתי לה שאני יוצאת עם מישהו שנים וגם אם זה לא בשיא זה עדיין לא רלוונטי. הגעתי לחתונה וקלטתי מישהו שתפס לי ישר את העין. הלכתי לשאול את הכלה מי זה הבחור הזה, היא ענתה לי שזה הבן דוד הזה שהיא סיפרה לי עליו. באיזשהו שלב באותו ערב הצטלבו מבטינו וזה הרגיש כמו נצח, ידעתי שהוא האחד גם אם זה הדבר הכי קיטשי בעולם. הוא הזמין אותי לסלואו רקדנו ובזה זה נגמר. במהלך השבוע הוא התקשר אלי והציע לי להיפגש, אני לא יודעת למה אבל הסכמתי, דיברנו הרבה סיפרתי לו שיש לי חבר, הוא משום מה לא שאל אז למה אני לא אתו באותו ערב. נפגשנו גם יומיים אחרי, שוב טיילנו ודיברנו סתם ככה, לפני שנפרדנו הוא אמר לי את צריכה להחליט מה את רוצה. יום למחרת כבר הייתי אצל אותו החבר והסברתי לו שזה לא יעבוד, שאנחנו במקומות שונים ושהוא מתחיל לברמן עכשיו ויהיה לו הרבה יותר טוב בלעדי ובכלל שבזמן האחרון זה לא הולך וסתם אנחנו מושכים.
הוא לא הסכים אבל שחרר רק אני זו שלא שחררתי בעצמי את תחושת האשמה, לא יודעת אם אי פעם אצליח לשחרר. התחלנו לצאת, לא אגיד שהיה ורדים ושושנים, בכלל לא, אנחנו אנשים שונים לחלוטין וגם הפרש הגילאים של 6 שנים לאותו רגע הרגיש ענקי. הוא בחור שראה עולם טייל חווה, מסיים תואר ראשון ואני אחרי צבא לפני שהבנתי בכלל מה הכיוון שלי בחיים ומה אני רוצה. אני חושבת שלקח לנו המון שנים ללמוד האחד את השני, להבין, להתרגל, להתאהב יותר ויותר, אולי הכי מהכל ללמוד אחד את השני ולהתבגר ביחד, לגלות כמה אנחנו מעריכים אחד את השני למרות כל מיני מהמורות שהיו בדרך. אני תמיד מרגישה שהמסלול שלנו יחד הוא מאוד בסימן גדילה והתפתחות כל הזמן, אנחנו כל יום מגלים אחד את השני ולומדים לומדים...
במהלך השנים האלו (אנחנו כבר 9 שנים יחד) יצא לי לחשוב לא מעט על הבחור הקודם, הייתי חולמת עליו בעיקר שהוא עדיין כאוב, שגרמתי לכל כך הרבה נזק שהוא מאוד מתקשה להתאושש. האשמתי את עצמי ובכל צעד שהתקדמנו במערכת יחסים הזו קצת כאבתי את הכאב שלו כי הבנתי כמה פגעתי וכמה זה לא הגיע לו.
בשלב מסוים ראיתי שהוא במערכת יחסים ומאוד מאוד שמחתי בשבילו, באמת מעומק הלב כי עברו שנים ופה ושם היינו נפגשים במקרה אבל הרגשתי שכל מפגש כזה גורם לו נזק ולי עוד ייסורי מצפון אז כשראיתי שהוא עם מישהי וכבר הרבה זמן והיא עושה לו טוב זה באמת מאוד שימח אותי, הרגשתי שאני יכולה להירגע ולשחרר.

כשהתחילו לי ההתכווצויות בלילה הראשון לפני שהלכנו לרופא והכל חלמתי חלום:
בחלום אני פוגשת את אותו הבחור והוא כועס, כל כך כועס עלי איך יכולתי לעזוב אותו ולהמשיך, איך גרמתי לו כל כך הרבה נזק. אני התנצלתי והתחננתי למחילה, הסברתי לו שאני כל השנים כואבת את הפרידה שלנו בשבילו ולא סולחת לעצמי על זה גם. אחרי שדיברנו נכנסו לתמונה ההורים שלו וכעסו עלי גם מאוד איך יכולתי לעשות את זה לבן שלהם, בעיקר אמא שלו. שהיה לו כל כך קשה וזה לא מגיע לו ואיך יכולתי. היא אמרה שהיא מקללת אותי ושולחת לי קללה. איכשהו הוא הרגיע אותם והסברתי את עצמי והדברים סוג של הסתדרו.

יום למחרת כבר היינו אצל הרופא ומשם הכל כבר ידוע.
לא יודעת להסביר את כל הדבר הזה אולי בתת מודע הרגשתי שמגיע לי עונש או משהו כזה אין לי מושג, לא להאמין שאני לא יוצאת מזה למרות שכבר 9 שנים עברו...
 

היום השני

קצת יותר אדיש קצת יותר רגוע, פרצים פתאומיים של בכי אחר כך מחשבות הגיוניות ורגיעה, אפילו הומור, אפילו שחור. החלטתי להתייחס לזה כ"זה" בלי פנים בלי תויות, עשינו סדר בבית, כי סדר בבית זה סדר בראש ככה תמיד נדמה לי. הכנסתי הכל לכביסה, חלק מהדברים זרקתי עוד שם בביה"ח, מיינתי עם מה אני מסוגלת לחיות ועם מה לא.
כל הבגדים שלי שנקנו למטרה זו, קרמים נגד סימני מתיחה (איזה 100 במספר כי אני חולת נפש), כמה צעצועים שהתאהבתי בהם לאורך הדרך וכל הקרמים שהיו במבצע ומיועדים לרך הכל נארז והושם בצד, היה נראה לי הזוי לזרוק או להעביר... הסתכלתי על הצעצועים כולה 2 אבל הם נראו לי כל כך תמימים שהרגשתי שאני לא מסוגלת להפטר מהם כי אולי קניתי אותם יותר בשביל עצמי. אנחנו כל כך ניסינו לא להיקשר בדיוק מהסיבה שזה תרחיש שהוא לא תלוש מכל מציאות ועכשיו זה פועל לטובתנו, לפחות משהו. בעלי אמר לי שאנחנו התרגלנו לרעיון אבל לא לגוף המוחשי שחי בתוכי ואני מסכימה, הרעיון הוא זה שהתאהבנו בו ותכננו וחשבנו עליו אבל עוד לא באמת הרגשנו משהו קורה שם בפנים ולא באמת הפנמנו שזה יכול להיות אדם אז גם התחושה היא אחרת.
נורא הזוי לכתוב את זה אבל מהרגע שגיליתי על הבדיקה משהו בפנים אמר לי שזה לא שלי, משהו הרגיש לי מוזר.
ייחסתי את זה לזה שניסינו הרבה זמן ופשוט לא ציפיתי מראש שזה יצליח כמה שזה אבסורדי, נהייתי אדישה וכשזה כן הצליח בעיקר הופתעתי. אבל אולי משהו בפנים ידע שזה לא הזמן אולי, לא המקום אולי שזה אושר שאול ולא שלנו. התחבקנו אתמול בערב יותר נכון התפרקתי והוא החזיק מעמד בשביל שנינו ושאלתי מה הוא חושב, הוא אמר לי שהוא נזכר ביונים האלו שהתגוררו על עדן החלון בדירה שלנו במעונות. היה להם כזה כד גדול והם עשו בו קן והטילו שתי ביצים. זה היה בחורף עכשיו כשאני חושבת, היה קר מאוד. הן עפו וחזרו והאכילו את הגוזלים המהממים שבקעו להם, ערב אחד חזרנו הביתה ובעלי אמר לי לא להסתכל לשם. היינו חוזרים אחרי סופי השבוע לדירה בדכ ורצים לראות מה עם הגוזלים... הסתבר שאחד נפל מהקן והשני קפא. זרקנו את הכד כדי שהיונים לא יראו וכי
לא היינו מסוגלים להשאיר את זה שם. יום למחרת הן באו, מרוטות כאלו, עצובות הן היו עפות וחוזרות, מתאבלות, אתמול בעלי אמר לי שהוא מרגיש כמוהן.

היום כבר חישבנו מסלול מחדש הבנו עוד פעם שתוכניות הן למי שלא יודע שאלוהים צוחק עליהן אבל הבנו בקווים כללים מה אנחנו עושים הלאה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו, הוא כל פעם מוכיח לי כמה אנחנו כבר חלק אחד מהשני כמה קרבה, אהבה וביחד יש לנו וכמה זה חשוב. היום היינו על גל אופטימי כמה שניתן, אכלנו, דיברנו, בכינו גם כי גם זה היה בלתי נמנע. אני מניחה שאדע שעברנו את זה כשאפסיק להעביר את הטישו אחרי מחדר לחדר מקווה שהוא ייגמר מהר ואתו התחושות האלו.
 

איך מעכלים את זה

עוד לא לגמרי מבינה מה בכלל קרה התחושה שאני בסרט וצופה בו מהצד כאילו הדברים עוברים לידי.
לא יכולה להגיד שהמעיין יבש אבל מאוד מקווה כי אני מרגישה שאפשר להחלים רק כשנגמרות הדמעות ואני עשיתי הכל כדי לגמור אותן מהר ככל האפשר בשבילי ובשביל בעלי.
חזרתי מישראל בתחילת השבוע והיה באמת ביקור מדהים ומפגשים מאוד כיפיים וכבר סיפרנו לכולם כי היינו אחרי הסקירה ואחרי כל הבדיקות שהראו שהכל תקין ומצוין. הטיסה עברה בשלום ויום למחרת התייצבתי אצל הרופא שבדק ואמר שהכל מצוין. בערב היה לנו מפגש מסעיר עם בעלי לא התראנו שבועיים ולא הצלחנו להוריד אחד מהשני את הידיים היה מדהים ומספק בכל הרמות. ביומיים שלאחר מכן טיילתי נהנתי ממזג האויר החורפי כאשר בחמישי בערב התחילו לי התכווצויות כמו מעין כאבי מחזור באים והולכים. בשישי בבוקר התייצבתי אצל הרופא שהסתבר שיצא לחופש והרופאה המחליפה בדקה אותי ואמרה שצוואר הרחם ברגיעה באורך תקין אבל בהתכווצות הוא חצי ושזה לא נראה לה והפנתה אותי לביה"ח, עדכנתי את בעלי ונסענו. הייתי לחלוטין רגועה למרות שההתכווצויות הציקו הייתי אפילו לא כל כך רגועה כמו אדישה משום מה כאילו זה לא קורה איתי בכלל. בביה"ח בדקו אותי והחליטו להשאיר אותי למעקב. עשו לי בדיקת שתן ותרבית כי ראו זיהום כלשהו אבל לא ידעו מה זה ושלחו לבדיקה ואז נתנו לי מגנזיום ופרוגסטרון להרפיה וחיזוק ואמרו שמקווים שהכל יירגע וצוואר הרחם יחזור לעצמו.
בלילה התחילו התכווצויות כל 5-10 ד' והתחזקו כאב ממש חזק כמו בשיא המחזור הבנתי שזה לא תקין ביקשתי בדיקה, הרופאה בדקה עשתה אולטרסאונד והכל ואמרה שלמרות שהצוואר קצר היא לא בלחץ והכל תקין סה"כ התרביות עדיין לא חזרו ולא ברור מה זה הזיהום ואולי הוא בכלל גורם להתכווצויות אבל מי יודע. יום למחרת עבר בשקט יחסי עם המשך התכווצויות אבל נראה כאילו הדברים לאט לאט נרגעים. המשכתי עם התרופות וקיווינו בשבת להיות כבר בבת. בלילה התחילו כאבים מטורפים כל איזה 5-7 ד' ואין להם מה לעשות עם זה כי אני בשבוע 17
אז עוד אין מה לתת לעובר וגם מבחינתי אם לא יודעים מה מקור ההתכווצות מאוד קשה להבין מה קורה. נתנו לי אנטיביוטיקה כללית נגד הזיהום. כשהכאבים הפכו לבלתי נסבלים ממש ואני מבינה עכשיו שזה ממש כאבים של צירים ברמה מסוימת התחלתי גם קצת לדמם. הלכתי לאחות שלקחה אותי לשני תורנים שראיתי שהם סתם צעירים ואין להם לא מושג ולא טיפת חמלה או הבנה שהתחילו לפשפש בעניינים. עכשיו אני מבינה שהם עם כל ההתעסקות זרזו את ההמשך שככל הנראה היה גם ככה בלתי נמנע בהתחשב בזה שלא הצליחו להרגיע בשום צורה את ההתכווצויות. אולי אולי אם הייתי מצליחה לחכות לתוצאות התרביות ובבדיקות והיו עולים על מקור הבעיה שאילו מקורה בזיהום בשתן או משהו כזה ומטפלים נגיד באנטיביוטיקה אולי היו מצליחים לעצור את ההתכווצויות ואז אולי הכל היה אחרת. עכשיו אני מבינה שהבדיקות התכופות גרמו להכל לקרות מהר יותר ואולי אם הייתי מתאפקת קצת (לא שזה היה נראה אפשרי כי ראיתי כוכבים במשך 48 שעות אני לא מגזימה) ואם היו מוצאים את הבעיה ומטפלים אולי אולי הכל היה עובר. אבל זה לא היה התסריט שלנו ואחרי הבדיקה הזו כבר נפתח צואר הרחם שהיה קצר כבר מלפני, מי השפיר לחצו עליו וירדו לי המים ואחרי כמה זמן הכל נגמר מעצמו. קיבלתי משכך כאבים להרגעה ולפחות הכאב הפיזי עבר מה שבאותו רגע היה כמו ישועה. בעלי כבר חיכה במסדרון, לקחו אותי לגרידה בהרדמה מלאה ומשם הכל היסטוריה או היסטריה.
עכשיו אנחנו בבית. מעכלים. זה כל כך לא היה אמור לקרות זה היה כל כך הזוי מהיר ולא צפוי שזה באמת מרגיש כמו לצפות בזה מהצד. אנחנו עטופים בחום ואהבה של החברים והמשפחה שכבר כולם ידעו ואולי זה טוב כי הם כולם באמת מאוד תומכים ולי לחות זה מאוד חשוב. אני מרגישה שחלק מהתהליך הוא לעבור את זה עם האנשים שאיתנו. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחשוב על זה יותר מדי לעומק אחרת אשקע ומנסה לקחת יום ביומו.
היום היה היום הראשון.
עם הזמן הכאב יכהה, הפצעים יגלידו ואני מקווה שניצא מזה בלי שריטות כמה שאפשר.
בא לי לשכוח מכל זה להבליג כאילו זה בכלל לא קרה ולהתקדם הלאה אני מקווה שגם בעלי יצליח וזה לא יצלק אותנו יותר מדי כי אני רוצה התחלה חדשה נקיה. כנראה שזה לא היה שלנו ולא היה אמור להיות וזה בסדר זה קורה
גם לטובים ביותר (ככה לפחות אנחנו רואים את עצמינו) איכשהו תמיד חשבנו שאנחנו אנשים טובים ולכן אמורים לקרות לנו רק דברים טובים, סטטיסטיקה לא עובדת ככה, היא רנדומלית לחלוטין וגם זו דרך, דרך הטבע. 

החייזר הקטן חזר למאדים

I will cry my eyes out and then will talk...

יום חדש בפאניקה קטנה

מתעוררת לבוקר שטוף שמש ואור עם לחץ בחזה, מה קרה?
קולטת? יהיה לכם בן!!!
כל החיים ידעת (לא חשבת ידעת בוודאות) שתהיה לך בת בכורה וכאדם מאוד מתוכנן שהתכנון והסדר חשובים מאוד לרוגע הנפשי שלו זה משנה את כל התכניות והראיה של איך הכל יהיה בעתיד.
פאניקה כבר אמרתי?  משום מה למרות שזה 50/50 הידיעה כל כך הפתיעה אותי ותפסה אותי  Off guard שהתקשתי לנשום. איך מגדלים ומחנכים בנים? איך גורמים להם להיות אנשים טובים? איך הם הופכים להיות החברים הטובים שלנו שמשתפים וחולקים? איכשהו עם בנות הכל היה נראה לי פשוט כי אני ואמא חברות ממש טובות והכל איכשהו ברור ורגוע ונוח, ויש לי אח מדהים שקטן ממני ב 13 שנים שהיה המשאלה שלי בבת מצווה שאני מאוהבת בו קשות למרות שלא תמיד מסכימה עם הדרך שלו אבל האהבה שלי היא מעל כל זה ואני חושבת שהוא מרגיש כלפיי גם ככה. איכשהו בבוקר זה היה נראה אתגר ענקי כל כך ומסובך ואיך בכלל עושים את זה?!
אחרי שטיפה נרגעתי והתכתבתי ושיתפתי את הדאגות שלי בווטסאפ עם קב' ההריוניות שלי ועם חמותי המדהימה שיש לה שני בנים כאשר אחד מהם בעלי נרגעתי קצת.
החלטתי שאני אצטרך לאסוף את עצמי ולתכנן מסלול מחדש, זה יהיה מאתגר מעניין ושונה אולי ממה שחשבתי
ואולי פשוט יותר ממה שחשבתי ולא כל כך שונה אבל אני בהחלט צריכה להבין איך עושים את זה.
בתור התחלה החלטתי שאני רוצה להבין מה אני רוצה שהילד המדהים הזה שעתיד לבוא יהיה איזה תכונות אני רוצה לפתח בו. לפני הכל אני מתפללת שיהיה בריא זה הכי חשוב ולפני הכל!!!
וגם הייתי רוצה שיהיה טוב לב, פתוח, ילד של אור, קשוב ונעים, עם אופי נוח, שאפשר לדבר אתו ושירצה בקרבתנו, שנוכל להיות חברים טובים ושירצה לחלוק איתי, שיהיה חברותי, עם הומור טוב, ערכי, סקרן, מנומס, והכי הכי שיהיה הילד המדהים שלנו שירצה אותנו קרוב שיהנה מלהיות אתנו שתהיה בנינו כזו קרבה מיוחדת שיש בין הורים לילדים כמו שיש במשפחה שלנו הצורך הזה להרים טלפון  לדאוג אחד לשני ולא כי צריך אלא באמת ממקום של רצון.
ואו יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה שהילד הזה יהיה והמשימה שלנו זה להעביר לו את כל האהבה, הסקרנות, היופי שיש לנו ולעולם הזה לתת ולחנך אותו להיות אדם טוב ולהכיר אותו, את השילוב הנהדר זה שיצרנו בכל כך הרבה אהבה וכל כך התפללנו שיבוא כבר. 
מישהי פעם אמרה לי שמהרגע שאת הופכת להיות אמא יש המון דאגות אבל גם יש המון סיפוק וכשמקבלים את העולל הקטן ומחזיקים אותו בידיים מבינים שאין אהבה גדולה מזו ואני לאט לאט מתחילה להבין את זה גם בעצמי.
הילד המדהים הזה שיצרנו הולך להיות האויר שלנו האהבה שלנו הקשר שלנו והדבר המדהים ביותר שקרה לנו כזוג.
הוא זה שיהפוך אותנו למשפחה וזה הדבר הכי מדהים בעולם!
כבר מחכה לפגוש אותך אהובי קטן ולחבק אותך  

ביקור בארץ הקודש :)

אין אין אין על חופש!!!

הבעיה היחידה היא שאין לי זמן לתעד ולכתוב וככל שהזמן עובר אז עוד שוכחים ובכלל...
אז מה היה לנו? 
לפני שלושה שבועות נחתנו בארץ, לא בלי סרטים מעצבנים כי בדרך לשדה תפס אותנו הכרטיסן והסביר לנו שהכרטיס שקנינו לא תקף אלא משעה מאוחרת יותר ולכן עלינו לשלם קנס, כל אחד 60 יורו...
ויכוחים תחנונים וכו' לא עזרו לצורר ה &%#%&  וכיוון שלא היה עלינו מזומן הוא הוציא לנו קנס שצריך לשלם תוך שבועיים. הבעיה היא שזה נעשה בהעברה בנקאית שאין באפשרותנו לעשות מישראל כי צריך לקבל סמס מה שאי אפשר לעשות כל עוד אנחנו בארץ מפה לשם רק כשבעלי חזר לגרמניה הצלחנו לשלם את הקנס וחסר להם שהם שולחים לנו קנס על קנס! וקבלו את חוסר ההיגיון המוחלט (או טמטום בשם היותר נפוץ) והחשיבה שמוגבלת לגבולות הקופסא בלבד של הגרמנים: הסברנו להם שקנינו כרטיס וטעינו וזה לא שניסינו להתפלח לנסיעה וביקשנו להחזיר לנו את שווי הכרטיס שבעצם לא השתמשנו בו. הם אמרו לנו זו לא בעיה שלנו וככה יצא ששילמנו יותר מאילו היינו מתפלחים ובאמת עוברים על החוק. יימח שמם.

 עכשיו לדברים הרבה יותר נעימים
אנחנו כל כך נהנים מהארץ ממש התגעגענו, רב הזמן היה מזג אויר מצוין ונפגשנו עם מלא אנשים והיה ממש ממש כייף! הספקתי לעשות גם כבר חלק מהבדיקות את השקיפות וסקר הדם הביוכימי שיצאו ממש סבבה.
הרופא שעשה את השקיפות היה לא נחמד בכלל עשה הכל מאוד מהר ואפילו לא טרח להגיד השערה של מין העובר אבל העיקר שהכל טוב טפו טפו טפו... נשארה סקירה מוקדמת, חלבון עוברי ולעבור אצל האחות ליווי הריון ואז אני חוזרת לגרמניה. אני ממש מתרגשת וקצת לחוצה לפני הסקירה ושמחה שבסוף קבעתי באופן פרטי לרופא שאני ממש סומכת עליו. הזמן טס כל כך מהר הגענו כשאני בשבוע 12 ועוד בקושי רואים משהו ועכשיו כבר שבוע 15, עוד שנייה נכנסת לחודש הרביעי והבטן כבר בהחלט נוכחת ובולטת בגאון :)
סיפרנו כבר לכל המשפחה ורב החברים וכולם מאוד שמחים בשבילנו ומאחלים לנו בשורות טובות ונהדרות :)

אנחנו בתורנו מאושרים ומתכוננים להקמת המשפחה שכל כך רצינו וחיכינו, מתחילים להתרגל לרעיון וסקרנים לדעת אם זה בן או בת :)

היום אפילו הלכתי עם ההורים לראות עגלה סתם כדי להשוות מחירים ולהבין קצת כיוון, הם מממש נהנו :)
בשבילי גם היה משעשע ביותר כי איכשהו כל הריון מתחיל כבר להסתדר לי בראש.

---

היום הייתה הסקירה המוקדמת!!!
בשקיפות הכל היה ממש זריז ולא הספקתי בכלל לראות יותר מדי אבל היום...
היה פשוט מדהים!!! 
הלכנו לרופא פרטי שאני מכירה והוא היה יסודי ביותר והסתכל וציין כל דבר ועשה אתנו צחוקים ולבסוף קיבלנו וידאו של הכל. בעלי כבר בגרמניה כי היה לו כנס של שבוע אז הלכנו עם אמא אבל כיוון שקיבלנו וידאו זה לא ביאס בכלל. בשורה התחתונה הוא אמר שהכל נראה מעולה (טפו טפו טפו) והיה מבסוט מאוד מהבייבי המהמם שלנו 
ואמר שהמין שלו מתחיל ב "ז" חחח אז למרות כל התחזיות של כככלללל הסובבים אותי חוץ מאבא שלי ואחי

הולך להיות לנו נסיך מהמם!!!  

האמת שהייתה לי איזושהי הרגשה פנימית כבר הרבה זמן שזה בן אבל האמנתי לטבלה הסינית ולכל הסובבים 
והסתבר שזה בן קטן וחמוד!
אז זה היום שלי, אנחנו הכי מאושרים בעולם, כבר סיפרנו לכולם ועכשיו מתחילים לחשוב על שם ועל ברית

 

יש בנינו אנשים בהם נגעה השמש

התכוונתי בכלל לערוך ולכתוב על הביקור בארץ כי עוד לא ממש הספקתי ואז הרגשתי צורך בלתי נשלט לכתוב דווקא על זה. היום נפטר איש, איש מבוגר, שמעולם לא פגשתי, שרק שמעתי עליו מסיפורים של סבתא שלי מצד אמא אבל כששמעתי נהיה לי כל כך עצוב כאילו הכרתי אותו כל החיים. 
זה היה בן דוד של סבא רבא שלי שעלה לארץ בערך באותו הזמן שאנחנו עלינו וגר בבית אבות בירושלים,
הוא היה עיוור, אני לא יודעת אם כל חייו או שהפך לכזה בשלב מסוים, קראו לו נתן והוא היה בן 92.
תמיד הייתי שומעת את סבתא מספרת איזה איש טוב הוא איזה צנוע ונעים, איזה איש "בהיר/בעל אור" בתרגום ישיר מרוסית. אם לנסות לתרגם את זה זה מעין אדם שמשי, בהיר כזה ללא רבב עם לב טוב וכוונות כנות, טהור אולי.
אנחנו פוגשים מעט אנשים שכאלו לאורך הדרך וכל פעם שמספרים לי על מישהו כזה זה גורם לי לחשוב ולהעריץ את הבריות הללו. מפיצי האור הללו הטהורים הרי אין הרבה וחבל.
תמיד נדמה לי שהחיים העולם או אנחנו עצמינו איכשהו נבנים ככה שאין אדם שכולו טוב אבל מסתבר שיש, מעט אבל יש. הוא תמיד היה שואל עלי אף על פי שמעולם לא הכרנו (מלבד אולי כשהייתי תינוקת), הוא תמיד התעניין והיה נחמד ומרוצה מהכל למרות שבמצבו היה כל כך הרבה ממה להתמרמר וזה ראוי להערצה.
כמה הייתי רוצה שיהיו עוד הרבה הרבה אנשי אור שכאלו שגורמים לנו הבריות האנושיות והרגילות לעצור ולחשוב ואפילו לרגע קט ואולי לשנות קצת את עצמינו, את הגישה שלנו, להיות טיפה יותר טובים יותר רכים יותר קשובים יותר אוהבים, גם ללא שום תמורה.
מספרים לי שגם סבא רבא שלי מיכאל היה כזה הוא נפטר כשהייתי בת 11 ואני זוכרת אותו.
אומרים שהיה איש שמח, תמיד חייך, היה לו קול מדהים הוא היה חזן בבית כנסת במוסקבה, היה לו לב מדהים ותמיד דאג לכולם בעיקר להאכיל הוא היה מבשל נהדר ולאחר מכן היה נוסע למרחקי מרחקים כדי להביא אוכל ושמחה למשפחה היותר רחוקה גם תמיד דאג לארח לגרום לתחושת בית והיה מפנק את סבתא רבא שלי שהייתה אישה מפונקת עקשנית ודי מעצבנת אבל בקטע מאוד משעשע תמיד יש לי חיוך בלב בשבילה, היא הייתה בהחלט חתיכת אישיות. אני תמיד חושבת איך האנשים האלו הטהורים הללו נותרו לא נגועים בחושך שלעיתים נוגע בכולנו וגורם לנו להיות טיפה פחות טובים ממה שאנחנו מסוגלים להיות. אני תוהה איך מגדלים אנשים להיות כאלו טהורים וטובים או שהם פשוט נולדים כאלו...
לעיתים אני מרגישה שכשאנשים עוזבים אותנו אני יכולה לפנות אליהם בקלות רבה יותר ויש לי תחושה שהם באמת רואים אותי ומקשיבים לי. אף על פי שהם לא איתנו. 
אני לא הכרתי אותו אבל הידיעה על טוב הלב שלו הדהדה למרחקים ואני משום מה לא מצליחה להפסיק לבכות, באמת כאילו הכרנו שנים. אני הרבה פעמים חשבתי על המנהג היהודי לקרוא לילדים בשם האנשים שאינם איתנו
וכל פעם הייתי תוהה לגבי בן משפחה זה או אחר האם מישהו יקרא לילד שלו על שמו והבנתי שלא רבות הפעמים שבלב שלם אני יכולה להגיד שכן.
אבל יש אנשים כאלו שממש ראויים לכך שכשאתה קורא לילד שלך על שמם אתה מקווה שאיזשהו חלק מהם יעבור ויגע ביד שמשית בילד שלך וגם הוא או היא יהיו אנשים בהירים שמפיצים אור, אהבה ושמחה לעולם.
אני תוהה לפעמים האם מישהו ידבר עלי ככה ויזכור אותי ככה בכזה חום, זיכרונות נעימים או שאאבד בתהום השיכחה, התשובה שלי לעצמי היא תמיד תלוי, אם באמת תצליחי לגעת באנשים בצורה שהם יזכרו, אם תצליחי להיות בן האדם המדהים הזה שאנשים רוצים שיהיה חלק מהחיים שלהם, תלוי בזיכרונות שתשאירי אצלם בלב ובנפש. המחשבה הזו גורמת לי לשאוף להיות אותו בן אדם בהיר שכל כך לא פשוט להפוך להיות וזה בא מהמקום הכי הכי אמיתי ולא כולם בכלל מסוגלים להיות כאלו אבל לנסות תמיד כדאי :)

עכשיו ממש אצלי בבטן ישנו עוברונצ'יק או עוברונצ'יקית ובקרוב נדע אם זה בן או בת והאמת, שאני מתפללת ומאחלת שיהיו בריאים ומאושרים וגם, שהאור המיוחד הזה יגע בהם והוא/היא יהיו האנשים הבהירים האלו, האחד להמון שמפיצים בדיוק את טוב הלב הדרוש לאנשים כדי לרצות להיות בקרבתם, לאהוב אותם ולתת להם בדיוק את האהבה והחום שהם מרעיפים.  
כשנקרא לילד/ה בשם אני רוצה מאוד שהאור הזה התמים, הבהיר יגע גם בהם :) 

 

טרפת השופינג

אז נכון שניתן להכריז עלי רשמית כשופהוליקית קשה,
הפעם הבנתי שאם אני לא קונה לי (טוב נו זה לא באמת שלא הזמנתי לי מיליון דברים בבלק פריי די)
אז לפחות שהתינוקי יהנה :)
אז כן, היה מבצע 20% הנחה על המוצרים של וולדה שגם ככה הם יותר זולים מבארץ ועכשיו עוד זה.
לא נעים לי להגיד אבל קניתי 17 (!!!) פריטים, בגדול נראה לי שזה יספיק לתינוקי לשנים ארוכות והרבה אחרי הטיטולים :)

 נראה לי שהגיע הזמן להיגמל... :( 

ובעניין קצת אחר, אנחנו טסים לארץ וכמו שסיפרתי אני מאוד אוהבת לקנות מתנות,
כל כך אוהבת שבעלי גילה שהמזוודה שוקלת 35 ק"ג במקום 23 המותרים...
אוי ואבוי..... 

שיר הלל קצר למקדונלס

אחרי השיעור היום יצאתי למסע שופינג מהיר (בכוונה לא אמרתי צנוע כי גם ב 10 ד' אני מסוגלת לאתר ולהתלהב ממיליון דברים) בכל מקרה, לאחריו הבנתי שאני ממש רעבה ובדיוק היה מקדונלס ממול.
כבר שנים שאני לא חובבת גדולה של מקדונלס ומשתדלת שלא לאכול שם למעט בחודש הראשון כשהיה לי רצון מטורף לקטשופ...
אז היום אני נכנסת לי, מזמינה ארוחת ביג מק ומתיישבת...
אחרי שאני לוקחת ביס מתחילים לי צלילים באוזניים של הגעתי לגן עדן ואני מבינה שאני פשוט מתמוגגת!!!
שנים כבר שזה לא קרה לי ומסיבה מוצדקת מאוד אבל הפעם פשוט רציתי לנשק את הביג מק שלי ולאמץ אותו!
לפני הרבה הרבה שנים כשהייתי בת 5-6 נפתח במוסקבה המקדונלס הראשון, היינו עומדים שעה וחצי בתור,
תור שארך 2 (!!!) רחובות!!! ואז היינו נכנסים!
הריח היה מטמטם הייתי לוקחת ארוחת ביג מק ואפילו סבתא שלי הצמחונית הייתה יורדת על איזה המבורגר עסיסי.
אני זוכרת שהיא אפילו חיברה שיר בחרוזים על החוויה שלנו.
מאז עברו כמה וכמה שנים והזיכרונות התמוגגו להם והחוויה כמובן השתנתה.
אבל היום, הרגשתי כמו באותו הסניף הקסום עם הריח והעיצוב וכל מה שקשור.
חייבת לציין שאין לזה שום קשר אמיתי למציאות אבל אני ממש לא מבינה מה קרה לי פשוט רציתי להתחתן עם ההמבורגר הזה! הקטע הקצת מבאס וההזוי לחלוטין היה שבקופה היא שאלה אותי, מיונז? ודווקא רציתי קטשופ והיא אומרת לי מה את שניהם!?!?!? במבט של איבדת את זה!? אז בטעות נשארתי עם המיונז, קטשופ היה סוגר את הפינה.
עכשיו אני כבר מבינה שעשיתי טעות וכל זה היה מיותר אבל לאותו הרגע... הייתי באופוריה!

 

ועוד סיפור, נכנסתי לי ל H&M וזה לא שאני כבר צריכה או משהו אבל הלכתי לראות אם יש מבצעים במח' ההריוניות סתם לכל מקרה. והיו... ונאלצתי לקנות שני ג'ינסים עם גומי כי כל אחד עלה 20 יורו (זה אחרי ששמעתי שבארץ כל אחד עולה 250 ש"ח). הבעיה היחידה היא שהכל היה עד מידה 36 שאמנם עכשיו היא אחלה אבל זה אומר שאני חייבת להשאיר את התחת שלי באותו גודל בדיוק ואם אני אעוף על מקדונלס.. אז אני מחזקיה לעצמי אצבעות שהמכנסים החמודים האלו יתאימו לי לאורך כל הזמן :)

לילה קשה

יום מעצבן אתמול, הדודים שלי עזבו ואנחנו נחנו בבית ויצאנו עם חברים עד פה הכל אחלה.
חזרנו הביתה וכולי נמרחת על בעלי כבר רוצה ללכת לישון אבל זוכרת שיש השקמת פיפי באיזה 4 בבוקר אז מנסה למשוך קצת כדי שלא תהיה לי בעיה להרדם אחרי.
נכנסים למיטה אני כבר כולי מנומנמת עוד שנייה נרדמת ואז בעלי מתחיל לזרוק לי שמות של בנים, אני מסבירה לו
שתהיה לנו בת כי בדקתי בטבלה סינית עתיקה וזה מה שכתוב ;)
הוא עובר לשמות של בנות, עכשיו פה צריך להבין, אני כבר מזמן בחרתי שם שהתאים ממש אבל ממש מכל הבחינות.
הוא בינלאומי, כולם יכולים לבטא (גם בארץ וגם המשפחה שדוברת רק רוסית וכמובן בחו"ל), עם משמעות יפה, שבאתר שבו קראתי כותבים שאנשים שנושאים את השם הזה בורכו בתכונות מדהימות והם נוחים וטובים והכל פשוט תענוג, יש בזה את כל האותיות של מי שאנחנו רוצים לציין ואינם עוד בקיצור מושלם!
וזה לא שזה עולה פעם ראשונה כבר דיברנו על השם הזה והסכמנו והכל, לפחות ככה חשבתי...
ואז יקירי שומט לי את הקרקע מתחת לרגליים ואומר שהוא לא אוהב!!!
צריך להכיר אותי בשביל לדעת שכשאני כבר מחליטה משהו וסגורה עליו זה מבחינתי מאסט זהו לא נתון לדיון
כי ברגע שמתחילים להתעסק לי בזה אני ממש חווה משבר עם עצמי כמה שהזוי זה לא יישמע.
עכשיו אני שכבר התרגלתי לשם, לרעיון והכל פתאום מבינה שהכל לא ברור כמו שהיה לפני...
זה נשמע נורא דרמטי והכל אבל זה באמת ממש ערער אותי כי דברים שאני בטוחה לגביהם הן פרות קדושות אצלי...
בקיצור היה לי מיני התקף לב מתוך שינה כאשר אין שמות אחרים שנראים לי באותה מידה ובכלל וניסיתי להירדם כולי עצבנית!

ואז.... או אז... התחיל הסרט האמיתי.
השכן הבן.... שלנו החליט שהוא יוצא למרפסת ומתחיל לשיר, זה בערך איזה 00:00-01:00 בלילה ורק סוג של נרדמתי. שומעים אצלינו הכל נהדר ואני מבינה שאני ממש בלי שום צחוק יוצאת ויורה בו עוד שנייה.
מתוך שינה אני מתחילה לאחל לו דברים שאני חלילה לא באמת מאחלת לאף אחד וגם לא לו אבל יצא ממני
כזה זעם, כזה טירוף, שבעלי היה בהלם מוחלט לא הבין מה קורה בכלל.
זו הייתה ממש פסיכוזה ואני לא מכירה את עצמי ככה!
כמובן שאני יכולה להאשים את ההורמונים והעייפות אבל לזה אפילו אני לא ציפיתי מעצמי.
בסוף נרדמתי והיו לי סיוטים כמובן זה כבר פחות הפתיע אותי וקמתי על רגל שמאל.
פשוט יום שצריך לעבור ולשכוח ממנו!  

איך הזמן טס כשנהנים :)

עוד שבועיים אנחנו בארץ!!! רק לפני שנייה התלוננתי כמה שיעורים עוד נשארו לי וכבר זהו שבוע הבא אני מסיימת!
אני כבר שבוע 10+2 מכובד ושבוע הבא בעה נהיה כבר חודש שלישי!!!
פתאום הכל כבר די רציני ונכון שאני מחכה כבר להיות בטרימסטר השני אחרי בדיקות ורגועה אבל ההתרגשות כבר ממש כאן!  מבחינת ההרגשה הכללית שלי הכל די רגיל אין לי בחילות טפו טפו טפו וחוץ מעייפות אני לא מרגישה יותר מדי שינויים. אתמול ביקרנו אצל הרופא, הוא ראה את העוברונצ'יק/ית שדומה מאוד לשעועית קטנה ואמר שהיא בגודל 3.4 סמ, הלב פועם יפה והיא זזה כמו גדולה מה שמאוד נחמד ומשמח :)
אחר כך לקחו לי טונה בדיקות דם טנאלצתי לדבר ב 4 שפות כי כל אחד ידע קצת ממשהו אחר, אני כאמור בסיטואציה כזו מאבדת כל קישור לכל שפה שהיא וממלמלת שטויות כי רמת הריכוז יורדת והמוח מתפזר לכל מקום, הזוי! התחלתי גם לשכוח מילים... מקווה שזו רק הטפשת אבל לפעמים יש לי מין חורים בלקאאוטים קטנים ואני שוכחת על מה דיברתי או מה רציתי... זה קצת מלחיץ אותי האמת אבל אולי באמת סתם מדובר בחוסר ריכוז.
שבוע שעבר היו אצלינו חברים מישראל והיה ממש ממש נחמד טיילנו איתם, הראנו להם את העיר והם ממש נהנו.
מה שכן... יום אחד קמתי מרגל שמאל והייתי מזה לא נחמדה איזשהו פרץ הורמונים מטורף שפשוט גמר אותי כל היום הייתי עצבנית בלי סיבה ואז עבר כלא היה! התנצלתי כמובן אבל זה היה ממש מביך...
לא סיפרנו להם אבל בתור מי שתמיד שותה הם בטח מזמן הבינו והחליטו בטוב ליבם לאפשר לנו לספר בזמננו החופשי :)
בסוף שבוע הזה הדוד והדודה שלי מרוסיה מגיעים לבקר אותנו גם ואני מתרגשת מאוד הם באים ממש לכמה ימים ואני בטוחה שהם ממש יהנו מקווה שלא יעלו עלינו מוקדם מדי גם :)
ובעוד שבועים ארץ הקודש סופסוף! 
בפעם האחרונה שהיינו הייתי במצב נפשי כל כך שונה שבא לי לקרוא לזה מצב צבירה (נוזלי).
בשלב מסוים כבר החלטתי שאמנם על קברי צדיקים אני לא אשתטח אבל לבקר את סבא וסבתא רבא שלי הלכתי.
ושם... אוהו מה קרה לי, כל התסכול הלחץ הפחד הכל יצא מיררתי כמו ילדה קטנה וביקשתי שבביקור הבא שלנו אני אהיה בהריון בעה. כשבחודש העוקב לא קרה שום דבר אמרתי נו טוב זה לא שבאמת חשבתי שזה יעזור (אני בד"כ מאוד ריאליסטית ואמונות תפלות פחות מדברות אלי). אבל עכשיו כשחשבתי על זה הבנתי שהתפילות נענו ובאמת הביקור שלנו בארץ הוא כשאני כבר בהריון, זה גורם לי לכל כך הרבה אושר והתרגשות!!! 
כבר קבעתי שקיפות עורפית וחשבנו לספר למשפוחה אחרי, בנוביי גוד ולחברים מתי שיצא כאילו אם ישאלו לא נכחיש...  אז עכשיו במקום לסדר לקראת האורחים או לעשות שיעורים למחר כל מה שבא לי זה לארוז ויש מה...
אחחחח כמה מתנות, אני כל כך אוהבת לתת מתנות! זה פשוט גומר אותי מהתרגשות לראות את האהובים שלי נהנים!
אז מיותר לציין שעוד שנייה אין מקום לבגדים כי אני כרגיל נסחפתי...
ואם כבר בבגדים עסקינן.. H&M אהבת חיי שלא מאכזב לעולם. הוא כזה זול פה ועוד התחילו מבצעי החג...
קניתי מלא סוודרים רפויים מה שחוסך קניית בגדים מיוחדים לכשאצטרך (אדרבא היום חמותי שאלה אם כבר רואים, אמרתי לה שרואים את מה שהיה שם כבר כל כך הרבה זמן רק שעכשיו לא חייבים להכניס בתמונות חחח)
אבל כן עוד שנייה אצטרך להחליף חזיות עוד אין לי שמץ איפה לחפש משהו מתאים אפילו. 
לפחות בינתיים המכנסיים מתאימים אז הכל תקין.
קצת חבל שאני מפספסת את עיקר המבצעים שיהיו לקראת הכריסמס, אנסה למצות עד תום ;)
ובינתיים אני ושעועית הקטנה הלכנו לסדר את הדירה :) 

הדייט האמיתי הראשון שלנו :)

ואו!!!
היום היה הביקור הראשון שלנו אצל הגניקולוג שלנו, התעוררתי ב 5 בבוקר ואני בכלל מופתעת
שהצלחתי לישון בלילה...
בעלי החמוד התרגש בשקט ובבישנות בזמן שאני הקפצתי אותו בבוקר ובדילוגים רצנו לברנרד האיש והאגדה
שמצאתי באינטרנט אחרי שקראתי ביקורות מעולות (אגב ביקורות על רופאים זה אחלה דבר ונראה לי הגיע הזמן לעשות מאגר כזה גם בישראל).
איש מקסים בגיל של ההורים שלי עם שיער לבן וקליניקה חמימה ומזמינה :)
נכנסנו למשרד ענקי עם רהיטי עץ וכסא מנהלים שלא מבייש נו לפחות איזה ראש מחלקה רפואית איפשהו בארה"ב ואיחלתי כזה לבעלי בבוא היום. הוא שאל אותנו כמה שאלות ונשלחנו לבדיקות.
כיוון שזה שלב די מוקדם הוא שלח אותי צ'יק צ'אק להתפשט ואמר לבעלי לא להתבייש ושאין שום דבר שהוא טרם ראה אם הגענו עד הלום, הזוגי שלי עמד מבוייש מאחורי הכיסא הענקי וציפה לתמונה שתופיע. הסתבר שהרופא מאוווד יסודי והחליט לעשות לי גם פאפס ובדיקת שד על הדרך.
לבסוף הגענו לשלב המעניין... כשהוא הדליק את המכשיר... טוב יצאו ממני צלילים שטרם
הכרתי ואני אפילו טיפה מתביישת, וזה לא שלחלוטין לא ידעתי למה לצפות אבל זה ממש בן אדם שם!
עם לב פועם ובגודל 22 מלימטר ששוקל 2 גרם שלמים!!! הרופא אמר שאנחנו בשבוע שאנחנו חושבים שאנחנו 8+5
וזה מאוד שימח אותי כי זה אומר שנספיק בטח לעשות בארץ את הבדיקות שרצינו.
אחח ההתרגשות! אמנם לא הזלנו דמעה אבל הכל נראה פתאום הרבה יותר מציאותי ומרגיע,
הרופא היה מבסוט מאוד מאתנו ואמר שלעוברונצ'יק יש ראש של איינשטיין (הוא בטח אומר את זה לכולם)
אז עניתי שאם כך אז הוא דומה לבעלי :)
 זה היה מפגש מאוד מרגש... אין לתאר פתאום ממש יש תמונה והכל כל כך אמיתי ומדהים!
אם לפני זה רצו לי תסריטים שונים ומשונים בסגנון הנוסע השמיני, עכשיו! עכשיו ראיתי במו עיני את הקסם!
הוא קבע לי פגישה לעוד 10 ימים ואני כבר מחכה ומתרגשת....!!! 

על ציפיה, סיוטים ושאר ירקות

שבועות מרתקים עוברים עלינו הכל כל כך חדש ומדהים, כל פעם מגלים משהו קטן ועוד משהו קטן וזה מסע מרתק.
אנחנו כבר שבוע 8 שזה בעצם כמעט חודשיים וחצי (!!!) ובסוף השבוע יש לנו תור לאולטרסאונד אמיתי ראשון,
אנחנו מאוווד מתרגשים במיוחד לאור העובדה שאין יותר מדי סימנים פיזיים עדיין והכל מרגיש מאוד בערפל.
אני בטוחה שאחרי שנזכה לראות את העוברונצ'יק פעם ראשונה אנחנו נתחיל להפנים באמת את הדברים.
השבוע הופיעה לי באפליקציה יד פיצפונת מה שאומר שאנחנו כבר בשלב טיפונת יותר מתקדם ואין מבסוטים מאתנו!
אנחנו אפילו עוד לא החלטנו על איך לקרוא לבוטן/שעועית/עוגייה הקטנה הזו בשלב הזה...
האמת ש(טפו טפו טפו) התמזל מזלי בינתיים לפחות ואני ממש מרגישה סבבה אבל יש תסמין אחד שקצת מחרפן אותי ואלו הסיוטים... 
זה לא בכל לילה למרות שכן אני חולמת הרבה יותר מבעבר אבל כשכבר יש סיוט זה בכל הכוח.
אני חולמת את הפחדים הכי גדולים ומתעוררת שטופת זיעה וחסרת נשימה...
יש כל כך הרבה דברים מטרידים ופחדים שאני לא יודעת איך להשתלט על זה או לגרום לזה להעלם.
אני מקווה שחלום זה רק חלום ולא נותנת לעצמי לשקוע בזה אבל כן ברור שיש איזשהו לחץ סביב זה.
קראתי שזו הדרך של הגוף שלנו להתמודד עם אפשרויות שונות של מקרים ומעין לעבור אותם בחלום ואז כבר לא לחוות טראומה.  אני ממש מקווה שזה יעבור כי זה מאוד מתיש.
חוץ מזה התחיל פה חורף של ממש ושווקי הקריסמס נפתחו במלוא הדרם, העיר קבלה צבעים חדשים והכל מאוד חגיגי ומרגש. חברים שלנו מגיעים להתארח אצלינו שבוע ואני ממש מקווה שיהיה נחמד ושהם לא יעלו עלינו בינתיים כי עוד מוקדם קצת. התכנון שלי הוא לספר אחרי השקיפות העורפית שאני מקווה שתעבור בשלום ושהכל יהיה בסדר. לפני שכל הקסם הזה התרחש חשבתי שאני ממש רוצה שתהיה לנו בת ראשונה (אני עדיין רוצה) אבל הבנתי עכשיו שמה שבאמת מעניין אותי שיצא/תיצא בריא/ה ושלם/ה ושהכל יעבור בשלום כל השאר בונוס העיקר הבריאות! בחוץ הרוח מנשבת ואני הבטחתי שאלך לטייל כי הברזתי מהלימודים אז לפחות זה, בעלי התעורר היום באיזה 4 בבוקר וגם אני התעוררת, הלכתי עשיתי פיפי לקחתי תרפה כי הייתי בטוחה שאיזה 7 ואז קלטתי את השעה והבנתי שאין מצב שאני נרדמת... מפה לשם התעוררנו ב 10...
אז כדי לא להרגיש פדלאה לחלוטין אצא לי לטייל לכפור אשאף אוויר נקי ואחשוב חיובי :)
שבוע מקסים לכולם! 

הגן הפולני

הייתי צריכה לדעת שלספר לכל המשפחה הגרעינית (הפולנית שלי)+חמתי+סבתות+2 חברות הכי טובות יש
בזה מן המוזר אבל החלטתי שרשת התמיכה שהמערכת הזו מספקת לי חשובה יותר מהכל ומה שיהיה יהיה ואנחנו נהיה בזה יחד. מה שלא הערכתי נכון זה את הפולניות של כל האנשים הנפלאים האלו...
היום שוב הבחנתי באיזה שתי טיפות חומות ממש בקטנה, כן, קראתי שזה משהו שיש בטרימסטר הראשון, 
כן, קראתי שזה נפוץ ואין מה לדאוג והכל אבל כיוון שזה כבר היום השלישי שזה קורה החלטתי להגיד לאמא.
אמא ישר אמרה לי שלא אלך לשיעור ואנוח בבית ושהיא תכתוב לי פתק למורה :) (אין על אמא שלי בעולם!),
לאחר מכן שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תתיעץ עם מישהי, אמרתי שכן.
5 ד' לאחר מכן מתקשרת אלי סבתא בסקייפ (!!!) דיברתי עם חברה שבחיים (שעברו) הייתה גניקולוגית באיזושהי מחלקה להריון בסיכון בשלהיי שנות ה-40 בערך.... היא אמרה שתשכבי עם הרגליים למעלה, לא תרימי שום דבר כבד ובייסיקלי לא תעשי כלום הא ולהימנע מקיון יחסי מין עד חודש שלישי.
תודה סבתא נדבר...
ואז כבר התעצבנתי ונלחצתי (מיותר לציין שהתכתבתי עם חברה טובה שעוד שניה יולדת את הילד השני)
 ואמרה שזה שום דבר. אחחח המשפחה הפולנית שלי מצליחה להוציא ממני... מה שכן מגיע לי!
ידעתי מראש על מה אני הולכת כשאני מספרת להם.
טוב מקווה שזה יעבור מהר לפני שישגעו אותי לחלוטין 

ציפיות

כל מה שבא לי לעשות זה לישון, לגלוש באינטרנט ולטייל בחוץ.
שמתם לב שלימודי הגרמנית שלי לא ברשימה? אז זהו שהם לא.
ביום שנודע לנו משהו בי השתנה בעצם הכל השתנה, כל הרצונות שלי, נק' המבט שלי על דברים...
נשארו לי 5 שבועות לקורס וכל מה שאני צריכה זה טיפה מוטיבציה אבל אין לי, זה פשוט נעלם.
אני מרגישה שזה פשוט ממש לא מעניין אותי יותר ואני לא מבינה גם בשביל מה אני עושה את זה.
נהייתי אפתית ועייפה בשיעורים, אני לא מכינה שיעורים ולא משתתפת בכלל ורק לחשוב ששנייה לפני זה הייתי מאוד פעילה. בעלי לא מבין מה קרה לי ולמה השינוי הפתאומי בכל זאת השקעתי שנה בללמוד אבל באמת, זה פשוט הפסיק לעניין אותי. החוזה פה אמור להסתיים בספטמבר ואני טפו טפו טפו אמורה ללדת ביולי ושוב מהרגע שנודע לי היה לי ברור כשמש שאיזה 3 חודשים אחרי הולדת התינוק/ת נחזור לארץ. עכשיו, זה לא כזה מובן מאליו בהתחשב בזה שלפני כן הייתי מצהירה שלא איכפת לי למשוך עוד שנה פה אם צריך.
עכשיו פתאום מאוד איכפת לי, בא לי את המשפחה לידי ואני רוצה שהם יראו את הנכד/ה שלהם וישתתפו בכל התהליך. בדיוק דיברתי היום עם חברה מהלימודים והיא שאלה מה אני מתכננת לעשות אחרי שנחזור מהחופשה בארץ, לא היה לי שום עניין להגיד לה שאני בהריון בשלב כל כך מוקדם אבל מפה לשם היא שאלה וההכחשות שלי נראו לא הכי מקוריות אז היא הבינה...
בכל מקרה אחרי שנחזור מהארץ ועד הלידה יש עוד חצי שנה בערך... והיא שאלה אותי מה אני מתכוונת לעשות והאמת... שאני איכשהו בעיני רוחי ראיתי את עצמי מטיילת ומדברת עם הבטן ולא בדיוק מחפשת עבודה כי זה סוג של לא לפה ולא לשם...
עכשיו לחפש עבודה זה דבר מאוד לגיטימי שכן הגיע הזמן לתרגל את השפה, מצד שני קצת מלחיץ אותי הלחץ שזה יכול ליצור  או שבמילים אחרות ממש לא בא לי. אני בטוחה שבעלי מצפה ממני שכל לימודי הגרמנית האלו לא יילכו לטמיון וזו הדרך היחידה לגרום לזה לעבוד מצד שני ממש לא בא לי במיוחד אם הוא ייסע בסוף להפלגה הזו של החודש (מה שמבחינתי אומר שאני מגיעה לחודש לארץ), מצד שני מה יש לי באמת לשבת חצי שנה בבית.
בקיצור התעצבנתי עליו מאוד שהוא ככה מצפה ממני שאני אצא כבר לשוק העבודה (אחרי שישבתי יותר משנה בבית) ואז קלטתי שאני מגוחכת, הרי ברור שזו הציפיה ואין בזה שום דבר מוזר.
בכל מקרה לגבי החזרה שלנו לארץ אני באמת מקווה שזה ייפתר מעצמו והדברים יסתדרו כמו שאנחנו רוצים...
 

דברים תמיד קורים בזמן נכון :)

אתמול היה לי דייט ראשון!!! 
בדיוק כמו שחשבתי, אהבה ממבט ראשון  !!!
לפני שבוע הייתי בבדיקת דם והכל נראה סבבה, הרופאה החליטה ליתר ביטחון לתת לי תרופה לסדר את בלוטת התריס שלי כי מסתבר שהיא קצת יותר עצלנית מהרצוי אבל שטויות.
אתמול היה היום שבוע 5+4 נפגשנו לראשונה!!! הרופאה אמרה שהכל בסדר ושעוד קצת מוקדם לראות
את הלב אבל היא רוצה שאחזור אליה שבוע הבא כדי שנוכל כבר לראות ולהיות מהבסוטים לגמרי.
מה שכן קראתי שזה לא כל כך טוב לעשות אולטרסאונד וגינלי ואפילו מסוכן, מישהי מודעת?
הרופאה אמרה שאחרי שנראה לב ונירגע אפגש כבר עם הרופא הקבוע שלי בשבוע 8 ואמשיך אצלו את מעקב ההריון.
בעלי פשפש באינטרנט ואמר שלא הוכיחו קשר בין אולטרסאונד וגינלי ל"ה מילה" (אני קצת מתביישת אבל לא רוצה לעלות את זה אפילו על הכתב)...
בקיצור הוא מעדיף שכן אלך ונראה לב והכל כי הוא קרא שזה כמו לקיים יחסי מין מבחינת הסיכון ולקיים יחסי מין נשב בטוח. למרות שהפסקנו מאז שגילינו... פתאום זה מלחיץ כזה... אני יודעת שאני נשמעת פרימיטיבית אבל מה דעתכן? מתי חזרתם לעסקים כרגיל?
כיוון שאנחנו בגרמניה והגרמנית שלי עדיין קצת מוגבלת התחלתי לחפש באינטרנט רופא עם רייטינג טוב, נשמע מגוחך אבל אין לי כלי אחר לדעת. כתבתי לרופא אחד שהיה לו רייטינג מעולה מייל בהנחה שאין סיכוי שאקבל תשובה כי הם פשוט לא עונים פה למיילים...
והוא ענה על הבוקר!!! שהוא ישמח לקבל אותנו ואפילו ענה באנגלית השבח לשם!!!
יותר מזה... כיוון שעוד חודש וחצי אנחנו נבקר בארץ כבר קבעתי בארץ לאחות למעקב הריון שתסדר לנו את הראש וככה אוכל להשוות מה עושים בארץ ומה פה ומקסימום אוכל לבקש עוד בדיקות אם נחליט שרצוי.
מה גם שטפו טפו טפו כשנהיה בארץ אני אמורה להיכנס לטרימסטר השני ואז נוכל בארץ לעשות שקיפות עורפית ואולי אפילו לראות למי אנחנו מצפים :)
האמת שקראתי ששקיפות עורפית היא בין שבוע 11-13 אז אולי נעשה גם פה וגם בארץ :) ככה יהיו לנו שתי חוות דעת ונרוויח עוד פעם של להציץ!!! זהו בגדול, אני מרגישה מצוין (טפו טפו טפו) בלי שינויים מיוחדים בינתיים מקווה שימשיך להתקדם בכייף, הכל עכשיו סביב הדבר המדהים הזה!
אמא שלי ידעה ישר אחרי בעלי ואז שתי חברות ממש טובות שלי, אבא אח חמותי והסבתות (בקיצור ההכי קרובים) אז כולם כבר בעניין בשיא המרץ. אני מקווה שהכל יהיה בסדר ובנוביי גוד נוכל כבר להודיע רשמית ולשמח את המשפחה המורחבת והחברים. תקראו לי משוגעת (תקראו מגיע לי!) אבל כבר התחלתי להסתכל באינטרנט עגלות ובגדי הריון... אני כמו הבדיחה הזו: אישה נכנסת לאוטובוס: "תנו לי בבקשה לשבת אני בהריון" -"בבקשה, איזה כייף, איזה חודש את?" - "כבר רבע שעה!"... 

שתהיה שבת שלום ושמחה לכולם :)