כאשר העבר וההווה נפגשים ביום הכי מעייף בעולם

ואו איזה יום עבר עלי... זה כבר יותר מדי... (לא זוכרת את המשך השיר...).
האמת שהשבוע הזה היה בהחלט מלא והסתיים היום עוד יותר מלא.

אחרי תקרית ההורמונים והפיאסקו שבהדרכה חזרתי לעצמי, עשיתי בדיקות והסתבר שכלום לא יצא מכל הטירוף הזה. החלטנו לעשות הפסקת הורמונים וגם ככה עכשיו חגים ולדבר עם הרופאה אחרי החגים.. לכו תדעו אולי עד אז נבשל משהו לבד, הלואי!

ביום ראשון הייתה ההתנסות הראשונה של המדריכים שלנו בבית הספר. אני, סיוי ויד ימינה נסענו אתם. אני הייתי לחוצה לפחות כמוהם וזה ניכר (לצערי גם יד ימינה שמה לב והודיעה על כך ישר למנהלת...). ההתנסות עברה טוב דווקא וכולם עברו למרות שלא כולם באמת טובים. שמת לב שאני מרגישה נינוחה בכיתה ויש סיכוי שאהיה מדריכה טובה. אני חושבת שאני צריכה ללטש את היכולות שלי ואת השיטות אבל סה"כ ילדים מגיבים אלי טוב. זה הרבה עניין של ביטחון, הם קולטים חוסר ביטחון מקילומטר... הבעיה שכל המדריכות שבאיזור שלי הן מהמגזר והעברית שלהן לא בהכרח מאפשרת להן לעבוד בבתי ספר יהודיים ואני קצת בסרטים מה יהיה ומי ידריך שם... ביום שני נסעתי להתנסות עד הצפון הרחוק מאוד עם אחד המדריכים שלי והוא צפה קודם ב"מצטיינת" (זאת מדריכה מהמגזר שעושה לי פה ושם חיים קשים ואמורה לרכז את עצמה כי היא לא הסכימה להיות רכזת אבל אוהבת לנהל ולטרטר ומותחת איתי גבולות..). אז המצטיינת עשתה עבודה פשוט מעולה! היה בהחלט מה ללמוד ממנה. המדריך שלי העביר אחריה והיה גם מצוין למען האמת, פחדתי שהיא עם הפידבק הנכון אמנם אבל הדי קטנוני שלה תהרוס לו אבל היה בסדר. אחרי שהמצטיינת והמדריך שלי יצאו לעוד הדרכה אני נסעתי לראיין שני חברה ואחת מהם מצאה חן בעיני דווקא. היום היה להצלחה ואני הורדתי את המצטיינת בבית ונסעתי הביתה.

זה היה לפני כיפור ופתאום החלטתי ללכת לבקר את סבא וסבתא רבתא בבית הקברות. לא הייתי שם כמה שנים טובות. הדמעות נשפכו מעצמן. זה הזוי כמה פתוחה נהייתי עם עצמי והרגשות שלי, הכל נפתח וכל כך מהר. עשה לי טוב לבקר אותם. בשלישי כמו סתומה נסחבתי לעבודה, אף אחת לא הגיעה ולא הודיעו בכלל כך שהייתי לבד לגמרי. ממש מיותר, מה גם שבקושי הספקתי לעשות קניות...

לא צמנו. אצלינו רק אבא ואחי צמים, אבל M לימד אותי לרכב על אופניים!!! פחדתי מזה שנים למרות שרכבתי בקיבוץ בגיל 7. אז פחדתי והוא החזיק אותי ואז זה קרה והתחלתי לטוס והוא רץ אחרי, מהמם שכזה! הרגשת שחרור מאין כמוה! פגשנו מלא אנשים, יותר נכון אני חלפתי על פני זוגות מכרים מבית הספר עם עגלות הילדים שלהם, M רץ אחרי ואומר שלום ואני כמו איזו אינפנטילית על אופניים ורוח בשערי חחח זה היה ממש כייף!

לפני יומיים הגיע לארץ חבר שלא ראינו מאז שהתגייסנו כי הוא עזב לקנדה ונחשב עריק! היה כל כך כייף להפגש אצל חברים כולם יחד ולקשקש. זה היה כמו בימים הטובים, אני וכל הבנים חחח בזמנו בכלל לא היו לי חברות, רק בנים. הוא שאל אם אני בקשר עם אנשים מהשכבה ורק אז קלטתי שלא, עם אף אחד.. מוזר אבל זה ככה. הייתה לי חבורה אחרת שלא קשורה לבית הספר. בבית הספר היה לי רק חבר טוב אחד אחרי ששתי החברות הטובות שלי עזבו בכיתה ט' לארה"ב ולקנדה. שאר החברה היו Boy toys שכאלו והיו יותר לכייף שעל הדרך אבל לא היינו ממש חברים אף פעם. תרגלתי על כל אלו פלירטוטים, זאת לא הייתה חברות. עם הבנות הייתי סבבה גם, אבל זאת לא הייתה ממש חברות. 

היום היה יום הזוי לחלוטין. החלטתי (בטמטומי) לעשות טובה למדריך שגר רחוק ולקחת אלי את כל הציוד שצריך להעביר לו כדי לחסוך לו את הנסיעה. אבל היינו צריכות לנסוע היום כולן לת"א להדרכה של רכזות וקבענו שאני באה למשרד באוטו כדי ש M יעזור לי עם הציוד ואז ניסע באוטו של המנהלת לת"א, בדרך נאסוף את סיוי. מפה לשם נתקענו בפקק איום ולקח מלא זמן להגיע למשרד כך שסיוי כבר נאלצה לנסוע ברכבת לבד ואני נסעתי עם המנהלת ויד ימינה. היה סביר. יד ימינה ממש רשעית למען האמת. שמעתי איך היא מתנהגת עם חמותה ואני, ממש אבל ממש מלאך לעומתה! גם המזכירה רשעית אבל היא לא צבועה לפחות.. בכל מקרה, אני צריכה להזהר איתן ומזל שיש את סיוי המהמממת!!!

הגענו לת"א בזמן ואפילו שתינו קפה שעשה לי סיוט מהסרטים בבטן!

לאחר מכן ההדרכה שעברנו עשתה לי לחצים בחזה כי שוב, אני חדשה דנדשה וצריכה להוביל את צוות המדריכים שלי כאשר אני בעצמי עוד לא יודעת כלום. נכון, מה שאני לומדת בעבודה הזאת בחיים לא הייתי מגיעה לזה ולכן אני מעריכה שההרגשה הטובה שלי לגבי העבודה הזאת נכונה אבל יש כל כך הרבה דברים שגורמים לי לרצות לקום ולרוץ משם...

בכל מקרה, המנהלת עבדה עלי שאני אמורה להציג איזה משהו וכמעט עשתה לי התקף לב! למזלי היא ממש שתלטנית והחליטה להציג לבד למרות שזה נראה רע, כאילו היא לא סומכת על הרכזות שלה. מה שכן, אני שלא ידעתי איפה לדחוף את עצמי במהלך תכנון ההצגה הזאת בסוף מצאתי את מקומי הטבעי הודות לתושיה והשליטה שלי בלפטופ וטכנולוגיות שמסתבר שהפתיעו את המנהלת ויד ימינה והאפילו על חוסר הידע שלי בתחום...

אחרי שהכל הסתיים הן הסבירו לי ולסיוי את התכנית ושלחו אותנו לדרכנו. אני התמרמרתי בטירוף שאני שוב צריכה לעלות למשרד ולקחת עוד דברים לאותו המדריך שהכינו לי רק במהלך היום ושיוצא שאני רק אגיע למשרד באיזה 18 בערב! תחשבו שקמתי ב 5:45 ובקושי ישנתי כי M המעצבן קרא ספר בלילה ועשה לי מלא אור, אוף!

במרמור שלי, הדרך עם סיוי לצפון ברכבת עברה מהר ואני המשכתי למשרד כולי מבואסת מהטמטום שיצרתי..

פתאום את מי אני רואה?! את האקס שלי שחולק את אותו השם עם בעלי עומד לו מולי בדרכי למשרד (עברתי בקניון)...

הוא בהלם מוחלט כי לא התראנו משהו כמו 11 שנה והוא גר בכלל במקום הכי דרומי בארץ ולא מבקר בכלל בצפון ועוד הוא נזכר בי אתמול כי אמא שלו שהוא לא ראה בערך מאז שנפרדנו (ההורים שלו עזבו לחול ואמרו שהם פליטים לכן לא יכלו לחזור והוא היה בצבא ואז הסתבך ולא יכל לצאת לחול.. בקיצור לא התראו איזה 11 שנה גם!). אני הפוכה לחלוטין ביום הזוי והוא אומר לי "תקשיבי זה הזוי מארץ ההזויים, בואי הולכים לשבת ולקשקש..." אנחנו מתיישבים על מיץ סחוט ומדברים כאילו אנחנו כל יום מקשקשים. הכי חברים טובים מפעם אבל שיחה הכי פתוחה שיש ועל הכל. לא היו פרות קדושות ואני אולי מהעייפות לא קלטתי כמה כנים וגלויים היינו. הוא מספר לי או יותר אני מברכת אותו על הולדת הילדה שלו (שעצם גילוי ההריון שלה חרט לי ופתח לא מעט צלקות) אבל אמיתי, הייתי שמחה בשבילו כי מגיע לו הכי טוב, הוא בחור מהמם באמת וכל השנים מאז שנפרדנו סחבתי איתי את האשמה שבמה שגרמתי לו. מי שעוקב אחרי הבלוג מכיר את הסיפור והסרטים שלי לגביו שסחבתי איזה 10 שנים עד ההפלה הראשונה, מאז זה חלף כאילו ההפלה ההיא הייתה העונש על מה שקרה בנינו. בקיצור הכל נפתח שם. כמה שנים חשבתי שאני חייבת את השיחה הזאת אתו ולא רציתי להתערב לו בחיים... ואו זה היה כמעט מיסטי המפגש הזה, מה הסיכוי שהוא בצפון, כמעט נכנס בי אף באף בקניון, בכלל לא הייתי אמורה להיות שם.. הוא התנצל ואמר שהוא הרגיש ממש רע גם עם הצד שלו בעניין ולא הבנתי על מה הוא מדבר כי כל השנים האשמתי את עצמי באיך שנפרדנו ובמה שגרמתי לו בעקבות הפרידה. שנים חפרתי לעצמי כמה סבל גרמתי לו למרות שלא הייתה דרך אחרת. ופתאום הוא בא ומתנצל? ואומר שלמרות שהוא כעס וכאב מאוד את הפרידה זה הדבר הכי נכון שעשינו ושזאת הייתה הכאפה הכי נכונה שהוא קיבל ושמשם הוא התחיל להבין בכלל מה נכון לו וכמה הכל היה הזוי ורע קודם לכן.. הוא הצטער שגרם לי להרגיש כל כך אשמה ושהיה כזה דרמה קווין (זה נכון אגב חחח) ושהוא עשה את זה די בכוונה כדי להעניש אותי ושהוא מרגיש רע עם זה כי הוא ניצל את זה שידע שאני כל כך רגישה לזה ולמצב וגם ככה מרגישה רע עם איך שהכל יצא. הוא אמר שהרבה מהדברים שאמרתי לו הולכים אתו עד היום ושהוא לוקח אותם ליחסים העכשווים שלו ומשנה, ומשפר. הוא אמר שאני חלק גדול, חשוב וטוב בהסטוריה שלו (כמו שהוא בשלי), למדנו ממה שהיה, זה בטח נכון. מצחיק שהוא אמר שהוא היום מבין את מה שאמרתי אז והוא מודה לי על זה. אמרתי לו (לא זכרתי את זה) שאני מרגישה כמו אמא שלו ולא בת הזוג שלו ושאני לא מסוגלת יותר וזה נכון, מה שכן, גם אני הכנסתי אותו ואותנו למשבצת הזאת בדיוק כפי שהוא הכניס אותי והמשכתי קצת כאשר "אימצתי" את M שגם הוא ללא הורים במיוחד... מצחיק. הזוי כמה הקטע האימהי חזק אצלי ואיזו אירוניה.. אני והאקס מאוד דומים בהרבה דברים (למרות שבתור אישה התבגרתי הרבה לפניו וראיתי את הדברים לפניו...). הוא אמר לי נכון, לשחרר, להפסיק לדאוג כל כך הרבה, לשחרר את מה שאנשים חושבים, להפסיק לדאוג ולרצות ולפחד שנעלבו עלי ולהכניס הכל לפרופורציות סופסוף. הוא הרגיש לי כמו זיכרון ישן ומתוק של בית בקטע חברי ונוסטלגי. הוא הרגיש לי כמו לשבת ליד מדורה עם העבר ולקשקש ולהבין שהבחירות שנעשו היו נכונות והמילים שנאמרו כבר אז היו חכמות ממה שיכולתי לשער. הייתי ילדונת שרק מתחילה לגלות את העולם שסוחבת עליה את היותו סוג של יתום ואת הפחדים והחרדות שלו, מראה לו שיש צד חיובי ואופטימיות, מושכת קדימה עד שלא יכולתי עוד ואמרתי שאני נאלצת לבחור בעצמי על פניו עם כל הכאב שבדבר ועד לא מזמן לא הצלחתי לסלוח לעצמי על הבחירה שלי באושר שלי. ועכשיו הוא בא ומודה לי ומתנצל? הרגיש כל כך הזוי... סיפרתי לו על ההפלות ועל החיים בגרמניה (הכי אירוני שהוא תמיד דיבר על חול ואני לא יכולתי לשמוע על זה ורבנו וצרחנו ומה לא ובסוף אני זאת שהייתי ועשיתי והוא זה שנתקע בלי יכולת לזוז בארץ). חשבתי מאז הרבה איך התהפכו היוצרות ואני עפתי והוא קורקע. סיפרתי לו על החלום שלי של לפני ההפלה ושרק אחרי זה סלחתי לעצמי והפסקתי להאשים את עצמי. הוא היה בשוק. הרגשתי קצת רע להפיל עליו דבר כזה אבל הייתי חייבת לחלוק. סיפרתי על החיים שם ועל כמה קשה זה היה למרות שהרבה אנשים כל כך רוצים את השם הזה.. גם הוא סיפר על החיים שלו, על המשפחה, אשתו, הילדה.. על ההפלה שלהם ועל איך אשתו הייתה בדיכאון קשה. שאל איך התגברתי ואמרתי שבדרך היחידה שיכולתי להעלות בדימיוני, בחיוך. הרי לא היה באמת מי שירים אותי מזה והאלטרנטיבה הייתה לגרור איתי את M וזה לא היה עוזר לאף אחד, אז מצאתי את כל העזרה שנזקקתי לה והרמתי את עצמי ואותו. אולי באמת מגיע לי צל"ש. ודיברנו על החיים ועל החוויות ועל העבודות ועל הדעות וזה הרגיש כאילו הזמן בכלל לא עבר והעשור הזה שבנינו לא קיים. סינג'רתי אותו לבוא איתי לאסוף את החומר למדריך כדי שלא יהיה לי משעמם (וטוב שכך כי האיזור הזה הסתבר כלא נעים בלילה ובכלל כמעט נדרסתי איזה 3 פעמים כי הייתי כל כך עייפה והוא עוד שניה החזיק אותי ביד שאני לא ארוץ לכביש.. יש דברים שלא משתנים). היה כייף להרגיש שאני אדם מיוחד בשבילו ושאין בנינו את המועקה שדמיינתי והמצאתי, שזה התפוגג לאורך השנים ונעלם ונשארו רק זכרונות חמים של נוסטלגיה מתוקה של קיץ. בכל זאת היינו בני 18 כמו בשיר של צביקה פיק ברגעים הכי יפים של החיים.