כאשר הייתי בבית הספר נהגנו לשחק מחניים, לא הייתי טובה במיוחד וגם לא השתתפתי במיוחד, לא תפסתי או מסרתי, רק דאגתי שלא יפגע בי הכדור וככה היה יוצא שגם אם הייתי בקב' המפסידה הייתי נשארת בין האחרונים על המגרש עד שהמורה הייתה שורקת שאין טעם יותר.
מאז נותרה בי ההרגשה הזאת, שהחיים הם קצת משחק מחניים, משהו לא פוגע ומשהו פוגע ומעיף אותך מהמשחק וזה הסוף. תמיד הפתיע אותי איך השחקנים הטובים יותר נפגעו, הם הרי תופסים וזורקים, הם כל כך טובים ועדיין זה פגע בהם והם עברו לצד השני, קצת כמו בחיים.