היום השני

קצת יותר אדיש קצת יותר רגוע, פרצים פתאומיים של בכי אחר כך מחשבות הגיוניות ורגיעה, אפילו הומור, אפילו שחור. החלטתי להתייחס לזה כ"זה" בלי פנים בלי תויות, עשינו סדר בבית, כי סדר בבית זה סדר בראש ככה תמיד נדמה לי. הכנסתי הכל לכביסה, חלק מהדברים זרקתי עוד שם בביה"ח, מיינתי עם מה אני מסוגלת לחיות ועם מה לא.
כל הבגדים שלי שנקנו למטרה זו, קרמים נגד סימני מתיחה (איזה 100 במספר כי אני חולת נפש), כמה צעצועים שהתאהבתי בהם לאורך הדרך וכל הקרמים שהיו במבצע ומיועדים לרך הכל נארז והושם בצד, היה נראה לי הזוי לזרוק או להעביר... הסתכלתי על הצעצועים כולה 2 אבל הם נראו לי כל כך תמימים שהרגשתי שאני לא מסוגלת להפטר מהם כי אולי קניתי אותם יותר בשביל עצמי. אנחנו כל כך ניסינו לא להיקשר בדיוק מהסיבה שזה תרחיש שהוא לא תלוש מכל מציאות ועכשיו זה פועל לטובתנו, לפחות משהו. בעלי אמר לי שאנחנו התרגלנו לרעיון אבל לא לגוף המוחשי שחי בתוכי ואני מסכימה, הרעיון הוא זה שהתאהבנו בו ותכננו וחשבנו עליו אבל עוד לא באמת הרגשנו משהו קורה שם בפנים ולא באמת הפנמנו שזה יכול להיות אדם אז גם התחושה היא אחרת.
נורא הזוי לכתוב את זה אבל מהרגע שגיליתי על הבדיקה משהו בפנים אמר לי שזה לא שלי, משהו הרגיש לי מוזר.
ייחסתי את זה לזה שניסינו הרבה זמן ופשוט לא ציפיתי מראש שזה יצליח כמה שזה אבסורדי, נהייתי אדישה וכשזה כן הצליח בעיקר הופתעתי. אבל אולי משהו בפנים ידע שזה לא הזמן אולי, לא המקום אולי שזה אושר שאול ולא שלנו. התחבקנו אתמול בערב יותר נכון התפרקתי והוא החזיק מעמד בשביל שנינו ושאלתי מה הוא חושב, הוא אמר לי שהוא נזכר ביונים האלו שהתגוררו על עדן החלון בדירה שלנו במעונות. היה להם כזה כד גדול והם עשו בו קן והטילו שתי ביצים. זה היה בחורף עכשיו כשאני חושבת, היה קר מאוד. הן עפו וחזרו והאכילו את הגוזלים המהממים שבקעו להם, ערב אחד חזרנו הביתה ובעלי אמר לי לא להסתכל לשם. היינו חוזרים אחרי סופי השבוע לדירה בדכ ורצים לראות מה עם הגוזלים... הסתבר שאחד נפל מהקן והשני קפא. זרקנו את הכד כדי שהיונים לא יראו וכי
לא היינו מסוגלים להשאיר את זה שם. יום למחרת הן באו, מרוטות כאלו, עצובות הן היו עפות וחוזרות, מתאבלות, אתמול בעלי אמר לי שהוא מרגיש כמוהן.

היום כבר חישבנו מסלול מחדש הבנו עוד פעם שתוכניות הן למי שלא יודע שאלוהים צוחק עליהן אבל הבנו בקווים כללים מה אנחנו עושים הלאה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו, הוא כל פעם מוכיח לי כמה אנחנו כבר חלק אחד מהשני כמה קרבה, אהבה וביחד יש לנו וכמה זה חשוב. היום היינו על גל אופטימי כמה שניתן, אכלנו, דיברנו, בכינו גם כי גם זה היה בלתי נמנע. אני מניחה שאדע שעברנו את זה כשאפסיק להעביר את הטישו אחרי מחדר לחדר מקווה שהוא ייגמר מהר ואתו התחושות האלו.