יש בנינו אנשים בהם נגעה השמש

התכוונתי בכלל לערוך ולכתוב על הביקור בארץ כי עוד לא ממש הספקתי ואז הרגשתי צורך בלתי נשלט לכתוב דווקא על זה. היום נפטר איש, איש מבוגר, שמעולם לא פגשתי, שרק שמעתי עליו מסיפורים של סבתא שלי מצד אמא אבל כששמעתי נהיה לי כל כך עצוב כאילו הכרתי אותו כל החיים. 
זה היה בן דוד של סבא רבא שלי שעלה לארץ בערך באותו הזמן שאנחנו עלינו וגר בבית אבות בירושלים,
הוא היה עיוור, אני לא יודעת אם כל חייו או שהפך לכזה בשלב מסוים, קראו לו נתן והוא היה בן 92.
תמיד הייתי שומעת את סבתא מספרת איזה איש טוב הוא איזה צנוע ונעים, איזה איש "בהיר/בעל אור" בתרגום ישיר מרוסית. אם לנסות לתרגם את זה זה מעין אדם שמשי, בהיר כזה ללא רבב עם לב טוב וכוונות כנות, טהור אולי.
אנחנו פוגשים מעט אנשים שכאלו לאורך הדרך וכל פעם שמספרים לי על מישהו כזה זה גורם לי לחשוב ולהעריץ את הבריות הללו. מפיצי האור הללו הטהורים הרי אין הרבה וחבל.
תמיד נדמה לי שהחיים העולם או אנחנו עצמינו איכשהו נבנים ככה שאין אדם שכולו טוב אבל מסתבר שיש, מעט אבל יש. הוא תמיד היה שואל עלי אף על פי שמעולם לא הכרנו (מלבד אולי כשהייתי תינוקת), הוא תמיד התעניין והיה נחמד ומרוצה מהכל למרות שבמצבו היה כל כך הרבה ממה להתמרמר וזה ראוי להערצה.
כמה הייתי רוצה שיהיו עוד הרבה הרבה אנשי אור שכאלו שגורמים לנו הבריות האנושיות והרגילות לעצור ולחשוב ואפילו לרגע קט ואולי לשנות קצת את עצמינו, את הגישה שלנו, להיות טיפה יותר טובים יותר רכים יותר קשובים יותר אוהבים, גם ללא שום תמורה.
מספרים לי שגם סבא רבא שלי מיכאל היה כזה הוא נפטר כשהייתי בת 11 ואני זוכרת אותו.
אומרים שהיה איש שמח, תמיד חייך, היה לו קול מדהים הוא היה חזן בבית כנסת במוסקבה, היה לו לב מדהים ותמיד דאג לכולם בעיקר להאכיל הוא היה מבשל נהדר ולאחר מכן היה נוסע למרחקי מרחקים כדי להביא אוכל ושמחה למשפחה היותר רחוקה גם תמיד דאג לארח לגרום לתחושת בית והיה מפנק את סבתא רבא שלי שהייתה אישה מפונקת עקשנית ודי מעצבנת אבל בקטע מאוד משעשע תמיד יש לי חיוך בלב בשבילה, היא הייתה בהחלט חתיכת אישיות. אני תמיד חושבת איך האנשים האלו הטהורים הללו נותרו לא נגועים בחושך שלעיתים נוגע בכולנו וגורם לנו להיות טיפה פחות טובים ממה שאנחנו מסוגלים להיות. אני תוהה איך מגדלים אנשים להיות כאלו טהורים וטובים או שהם פשוט נולדים כאלו...
לעיתים אני מרגישה שכשאנשים עוזבים אותנו אני יכולה לפנות אליהם בקלות רבה יותר ויש לי תחושה שהם באמת רואים אותי ומקשיבים לי. אף על פי שהם לא איתנו. 
אני לא הכרתי אותו אבל הידיעה על טוב הלב שלו הדהדה למרחקים ואני משום מה לא מצליחה להפסיק לבכות, באמת כאילו הכרנו שנים. אני הרבה פעמים חשבתי על המנהג היהודי לקרוא לילדים בשם האנשים שאינם איתנו
וכל פעם הייתי תוהה לגבי בן משפחה זה או אחר האם מישהו יקרא לילד שלו על שמו והבנתי שלא רבות הפעמים שבלב שלם אני יכולה להגיד שכן.
אבל יש אנשים כאלו שממש ראויים לכך שכשאתה קורא לילד שלך על שמם אתה מקווה שאיזשהו חלק מהם יעבור ויגע ביד שמשית בילד שלך וגם הוא או היא יהיו אנשים בהירים שמפיצים אור, אהבה ושמחה לעולם.
אני תוהה לפעמים האם מישהו ידבר עלי ככה ויזכור אותי ככה בכזה חום, זיכרונות נעימים או שאאבד בתהום השיכחה, התשובה שלי לעצמי היא תמיד תלוי, אם באמת תצליחי לגעת באנשים בצורה שהם יזכרו, אם תצליחי להיות בן האדם המדהים הזה שאנשים רוצים שיהיה חלק מהחיים שלהם, תלוי בזיכרונות שתשאירי אצלם בלב ובנפש. המחשבה הזו גורמת לי לשאוף להיות אותו בן אדם בהיר שכל כך לא פשוט להפוך להיות וזה בא מהמקום הכי הכי אמיתי ולא כולם בכלל מסוגלים להיות כאלו אבל לנסות תמיד כדאי :)

עכשיו ממש אצלי בבטן ישנו עוברונצ'יק או עוברונצ'יקית ובקרוב נדע אם זה בן או בת והאמת, שאני מתפללת ומאחלת שיהיו בריאים ומאושרים וגם, שהאור המיוחד הזה יגע בהם והוא/היא יהיו האנשים הבהירים האלו, האחד להמון שמפיצים בדיוק את טוב הלב הדרוש לאנשים כדי לרצות להיות בקרבתם, לאהוב אותם ולתת להם בדיוק את האהבה והחום שהם מרעיפים.  
כשנקרא לילד/ה בשם אני רוצה מאוד שהאור הזה התמים, הבהיר יגע גם בהם :)