מתחילים לשחרר לאט לאט וזה מעודד וגם מדאיג, אני לא באמת חושבת שיש דרך נכונה לצאת מהבלאגן ורק הזמן יראה. בגדול מצד אחד האנשים באמת כבר נשברים מלשבת בבית, מצד שני למה ישבנו בבית אם כולם הולכים להדביק שוב את כולם. אני חושבת שכל מקום הוא מדגרה פוטנציאלית ובעיקר בתי הספר. נשמע לי הגיוני מה שמשרד הבריאות אומר אבל כמובן שאפשר גם להבין את ההורים שגם צריכים לעבוד וגם איכשהו לגרום לילדים ללמוד ועוד מרחוק וכל זה בהנחה שיש באמת מחשב לכל ילד...
אני שמחה שנפתחת שוב האפשרות של לטייל קצת, 500 מטר זה יותר מכלום ואני חייבת להזיז את עצמי, בניגוד להורים שלי, ישבתי אשכרה חודש בבית... נכון שאני עושה פה ושם תרגילים מותאמים ושאנחנו כל היום בגינה אבל עדיין.
לנו כתבו מהעבודה שרוצים להחזיר אותנו בשבועיים הקרובים. בהתחלה מאוד נלחצתי כי אין לי שום עניין להגיע לביה"ס ולפגוש ילדים שאלוהים יודע איפה היו ועם מי היו במגע ואז נרגעתי כי הבנתי שאף אחד ככל הנראה לא הולך לאשר פעילות פרונטאלית אפילו בקבוצות קטנות כאשר הילדים כל הזמן נוגעים אחד בשני וכו'.. בגדול מבחינתי שישאירו אותי בחל"ת עד הלידה זה לא כזה משנה לי ואני בטח שלא בעניין של לסכן את עצמי עכשיו.
נראה מה יהיה, לא חושבת שיאשרו כל כך מהר לתנועות הנוער לחזור לפעילות פיסית אז זה לא ממש משנה.
לכבוד יום ההולדת הקרב ובא שלי (יום שלישי) ההורים קנו לי מכשיר שמזמן הזלתי ריר עליו. זה שואב שוטף של Bissell, שלוש באחד שהיתרון שלו על פני הדייסון הוא שהוא גם שוטף. כיוון שלא ניתן להכריח את M לשטוף והרצפה בבית לבנה (סיוט!) אז זה כל הזמן מעצבן אותי. המכשיר הזה ממש הצלה, הוא קל במשקל וגם לתפעול, אלחוטי ולא דורש יותר מדי התעסקות. אני לא יכולה להגיד שהוא בא במקום כי עדיין הדייסון (או זיוף שלו שיש לי Davo) משמש לשאיבה זריזה ונוחה אבל הוא בהחלט מוסיף עליו. פעולת השטיפה שאני שונאת הפכה לקלה, נוחה ומהירה.
לא הייתי באמת מצפה שיאסוף את סוג הלכלוך שהם מפזרים שם כי זה לא באמת מרגיש ריאלי אבל שורה תחתונה כדי סתם לשטוף הוא אחלה וגם די מצליח להוריד כתמים.
לנו כתבו מהעבודה שרוצים להחזיר אותנו בשבועיים הקרובים. בהתחלה מאוד נלחצתי כי אין לי שום עניין להגיע לביה"ס ולפגוש ילדים שאלוהים יודע איפה היו ועם מי היו במגע ואז נרגעתי כי הבנתי שאף אחד ככל הנראה לא הולך לאשר פעילות פרונטאלית אפילו בקבוצות קטנות כאשר הילדים כל הזמן נוגעים אחד בשני וכו'.. בגדול מבחינתי שישאירו אותי בחל"ת עד הלידה זה לא כזה משנה לי ואני בטח שלא בעניין של לסכן את עצמי עכשיו.
נראה מה יהיה, לא חושבת שיאשרו כל כך מהר לתנועות הנוער לחזור לפעילות פיסית אז זה לא ממש משנה.
לכבוד יום ההולדת הקרב ובא שלי (יום שלישי) ההורים קנו לי מכשיר שמזמן הזלתי ריר עליו. זה שואב שוטף של Bissell, שלוש באחד שהיתרון שלו על פני הדייסון הוא שהוא גם שוטף. כיוון שלא ניתן להכריח את M לשטוף והרצפה בבית לבנה (סיוט!) אז זה כל הזמן מעצבן אותי. המכשיר הזה ממש הצלה, הוא קל במשקל וגם לתפעול, אלחוטי ולא דורש יותר מדי התעסקות. אני לא יכולה להגיד שהוא בא במקום כי עדיין הדייסון (או זיוף שלו שיש לי Davo) משמש לשאיבה זריזה ונוחה אבל הוא בהחלט מוסיף עליו. פעולת השטיפה שאני שונאת הפכה לקלה, נוחה ומהירה.
לא הייתי באמת מצפה שיאסוף את סוג הלכלוך שהם מפזרים שם כי זה לא באמת מרגיש ריאלי אבל שורה תחתונה כדי סתם לשטוף הוא אחלה וגם די מצליח להוריד כתמים.
ואי ובכלל אם מדברים על יום הולדת, אני אהיה בת 35 עוד כמה ימים!!! 😌
זה ממש מטורף מבחינתי, לא מבינה איך הגעתי לזה ולאן כל הזמן טס. אני שלמה עם עצמי וכמובן שיש הרבה לאן להתקדם אבל בהרבה בחינות אני חושבת שאני אדם הרבה יותר שלם וחכם בשנים האחרונות.
כמובן שיש את המחשבות של כולם כבר עם ילדים גדולים ואני רק מתחילה (בע"ה) וכולם כבר עם אחלה קריירה ואני עוד בכלל לא החלטתי מה הכיוון ועד שאגיע לתפקיד שירגיש לי מהותי ומתגמל כלכלית אלוהים יודע כמה זמן ייקח...
אבל בגדול זה הכל מתנקז להשוואות וכמו שכבר הבנתי, אין להן באמת מקום בחיים שלי, כל אחד ומה שיש לו ואני עם מה שיש לי ובקצב שלי והכל בסדר. נכון שזה לא איך שדימיינתי את המצב שלי בגיל 20 או אפילו 25 אבל זה מה שיש ואני במקום טוב והכל בסדר. אני כל הזמן נזכרת במשפט שקפץ לי בסדרה "תפסיקי לראות את ההצלחה של האחרים ככישלון שלך", זה כל כך נכון כי זה בדיוק איך שתמיד הייתי רואה את זה וזה פשוט לא קשור אלי. מה ששלי, שלי, מה שלא, לא. בכל מקרה, השנה, יהיה לי יום הולדת בהחלט מעניין, גם הקורונה שלא מאפשרת לי להפגש אפילו עם המשפחה הקרובה שלי שזה ההורים שלי אחי וסבתא שלי, שלא לדבר על המורחבת יותר והחברים. אלא גם, שזה נופל לי על יום השואה וכל הזמן מזמינים אותי לזום של "זיכרון בסלון" ואם כל זה לא גרוע מספיק, אני לא יכולה לשתות אלכוהול!!!
בקיצור, משהו, משהו, אבל הי, אני נכנסת ביום הולדת לחודש שישי וזאת סיבה ענקית למסיבה, אפילו אם רק עם ה M הגרעיני שלי 💖
אני מרגישה יותר ויותר את הנתק מהחברים ומבינה יותר ויותר מה זה אומר.
החברה שלי מהילדות סוג של התפרקו אבל אתמול למשל נפגשו לעל האש אצל אחד מהם ואותי ואת M אפילו לא הזמינו. במצב רגיל הייתי לוקחת את זה ממש קשה. אבל היום אני מבינה שקודם כל לא הייתי גם ככה הולכת כי זה לא בטיחותי ולא לעניין ודבר שני שרובם לא מעניינים אותי ומהמפגש איתם אני יוצאת במקרה הטוב סתם בבסדר ובמקרה הגרוע בבאסה. אז בעצם למה אני צריכה להתעקש על להשאיר אותם בחיים שלי?
כנראה שגם הם מרגישים ככה לגבי אם לא הוזמנו וגם זה בסדר, למעשה הכל בסדר.
אז אני מניחה שכאשר המצב ישתפר פשוט אזמין את מי שאני באמת רוצה לראות אלינו ואוותר על מי שמזמינים כי לא נעים כמו שויתרו עלינו ואוכל להרגיש עם זה טוב. כנראה שהם רק עשו לי טובה בסופו של דבר.
אני מניחה שביום ההולדת שלי אני כבר יכולה לחשוף את ההריון כי בכל זאת כבר די מתקדם, לפחות למי שאני באמת בקשר. לא יאמן אבל רב המשפחה לא יודעת וכמו שסיפרתי גם לא החברים.
לא הולכת להודיע בפייסבוק כי זה מהלך הזוי מבחינתי (זה שמור לאחרי הלידה ;)) אבל כן באופן יותר דיסקרטי.
ואם כבר מדברים על זה אתמול חוויתי ממש משבר.
דיברנו כרגיל עם מיקמיק, היא החברה הכי טובה שלי עוד מימי האוניברסיטה, הכרתי לה את בעלה, התחתנו חודש אחת אחרי השנייה ואנחנו בקשר רציף וטוב כבר המון שנים. היא חברת אמת ואני מאוד אוהבת אותה.
את הילד הראשון היא הביאה לפני שטסנו לגרמניה, שמחתי בשבילה מאוד, הוא היה מתוכנן והצליח ישר כמובן.
אחרי שטסנו התחילה המערבולת שלנו של הלא מצליחים, בדיקות עניינים וכו'.. ברקע זה שהודיעו לנו שאין מצב שנצליח לבד וכו... בתוך כל המהומה הזאת הגענו לארץ והופ איך שאני רואה אותה, אני אומרת לה, "לא אין, אני הורגת אותך". היא בהריון שני, פוקס לא מתוכנן כשהיא על גלולות ואחרי פוסטינור. זה היה לי כל כך קשה שלא ניתן לתאר. הרגשתי (שלא בצדק כמובן) שזה הדבר הכי לא פייר שיכול לקרות בעולם, הינה היא בכלל לא רוצה וככה קורה ואנחנו שכבר מלא זמן מנסים וכלום. בערך חצי שנה אחרי נכנסתי להריון הראשון שלי וכשהגענו לארץ לבדיקות היא בדיוק ילדה, ילדה מהממת שאני מאוהבת בה קשות (גם את הבכור אני מאוד אוהבת) אבל הילדה הזאת, אין לתאר את הקשר שלנו.
ההריון שלה היה לי קשה מנשוא, אני פיסית חוויתי ממש קושי כי בין זה שרציתי בשבילה רק טוב לבין זה שלא הבנתי איך דברים כאלה קורים, קרע אותי מבפנים. כמובן שזה שבאמצע ההריון שלה נכנסתי גם אני להריון ספונטאני ביטל את כל מה שקרה ואז היא ילדה והתאהבתי. לצערי אצלי הדברים לא הסתדרו ככה למי שזוכר.
מאז הילדים כבר גדולים, הבכור עוד שנייה בן 6 והקטנה תהיה בת 4 בחורף ומיקמיק תפסה משרה ניהולית מאוד בכירה בחברה מעולה ואני הכי גאה בה בעולם כי היא באמת עושה דרך פשוט מדהימה!
מפה לשם, אתמול היא זרקה איזה משהו שגרם לי לשלוף את "אין, חסר לך, אני הורגת אותך!" וצדקתי כמובן.
אני הראשונה לדעת על ההריון המתוכנן שלה עם ילד/ה שלישית.
אני מתקשה לתאר את התחושה שכל הגוף שלי חווה באותו רגע. זאת מין טלטלה עם מסך שחור, עכשיו תגידו, נו בחייך, איך אפשר וגם אני מבינה את כל זה. היא החברה באמת אחת ההכי קרובות שלי אבל זה פשוט ממקום שהוא לגמרי אחר. זה לא שאני מקנאה או לא מפרגנת, זה ממקום של פאק, איך יכול להיות שאנחנו כבר פאקינג 5 שנים עובדים בזה ויש אנשים שהחליטו ותוך חודש יש להם סטיק עם פסים חמודים ומוניטור עם דופק מהמם והכל לבבות!?
חוסר האיזון הזה בין מה שאנחנו חווים והדרך שלנו לשלהם או לשל אחרים שהולך להם בקלות הוא תמיד בוקס בבטן בשבילי. וזה הרי מגוחך, אני גם בהריון, הכל בסדר טפו טפו טפו אז כביכול, מה יש לך!?
אבל אני מבינה שלא משנה מה יהיה ולא משנה באיזה מקום אני אהיה ועם כמה ילדים, תמיד הידיעה איכשהו תהיה סטירה לפנים. אני מניחה שמי שלא עבר את זה לא באמת יכול להבין את עומק הכאב שזה גורם, כאב פיסי עמוק שאין לו הגיון אלא רק מקום להיות. לזכותי יאמר שלא הגבתי על אוטומט, הייתי מודעת מאוד לכל מילה והרגשה שלי, הייתי בתוך הרגע לחלוטין. הבנתי אותה, הבנתי את עצמי ונתתי לעצמי את המקום. במקביל גם הסברתי לה מה זה אומר מבחינתי ושיהיה צבוע כרגע להגיד לה מילות ברכה שאני צריכה להבשיל אליהן כדי שאגיד לה אותן מכל הלב ולא כי אני לא אוהבת אותה, אלא בדיוק ההיפך. אני יודעת שהיא הבינה וסלחה ואז נותר לי להבין ולסלוח.
אני יכולה להגיד שזה לא היה פשוט, זאת דרך כל כך ארוכה עם עצמי שבטח תלווה אותי עוד אינספור גילויי הריון.
העובדה שאני יכולה לשמוח על הריון של מטופלת פוריות שאני לא מכירה בכלל או לבכות על אבידות של אנשים שלא קשורים אלי בשום דרך לעומת שמחות של הקרובים לי ביותר...
וזה בסדר, אני סולחת לעצמי ויודעת שיש לזה מקום וזה לא רוע, ולא קנאה ולא שום דבר שלילי אלא משהו שפשוט קיים כי הדרך שאני עוברת היא לא סטנדטית ביותר. ואני יודעת שאני מתחילה יותר מאוחר לאור הנסיבות ואני יודעת שדברים שכבר ברורים ועובדים אצל אחרים אצלי רק מתניעים אבל זה בסדר, פשוט בסדר.
אז היום אני מרגישה כבר הרבה יותר טוב, נכון שיש גלים של עצב שעוד תוקפים והרבה דמעות שעוד צריכות למצוא את הדרך החוצה וזה גם בסדר.
טוב שקענו קצת...
אין לי המלצות לסדרות כי די מיצינו את הנטפליקס האאא רגע בעצם יש!
יש את המורדת Unorthodox
זה ממש מטורף מבחינתי, לא מבינה איך הגעתי לזה ולאן כל הזמן טס. אני שלמה עם עצמי וכמובן שיש הרבה לאן להתקדם אבל בהרבה בחינות אני חושבת שאני אדם הרבה יותר שלם וחכם בשנים האחרונות.
כמובן שיש את המחשבות של כולם כבר עם ילדים גדולים ואני רק מתחילה (בע"ה) וכולם כבר עם אחלה קריירה ואני עוד בכלל לא החלטתי מה הכיוון ועד שאגיע לתפקיד שירגיש לי מהותי ומתגמל כלכלית אלוהים יודע כמה זמן ייקח...
אבל בגדול זה הכל מתנקז להשוואות וכמו שכבר הבנתי, אין להן באמת מקום בחיים שלי, כל אחד ומה שיש לו ואני עם מה שיש לי ובקצב שלי והכל בסדר. נכון שזה לא איך שדימיינתי את המצב שלי בגיל 20 או אפילו 25 אבל זה מה שיש ואני במקום טוב והכל בסדר. אני כל הזמן נזכרת במשפט שקפץ לי בסדרה "תפסיקי לראות את ההצלחה של האחרים ככישלון שלך", זה כל כך נכון כי זה בדיוק איך שתמיד הייתי רואה את זה וזה פשוט לא קשור אלי. מה ששלי, שלי, מה שלא, לא. בכל מקרה, השנה, יהיה לי יום הולדת בהחלט מעניין, גם הקורונה שלא מאפשרת לי להפגש אפילו עם המשפחה הקרובה שלי שזה ההורים שלי אחי וסבתא שלי, שלא לדבר על המורחבת יותר והחברים. אלא גם, שזה נופל לי על יום השואה וכל הזמן מזמינים אותי לזום של "זיכרון בסלון" ואם כל זה לא גרוע מספיק, אני לא יכולה לשתות אלכוהול!!!
בקיצור, משהו, משהו, אבל הי, אני נכנסת ביום הולדת לחודש שישי וזאת סיבה ענקית למסיבה, אפילו אם רק עם ה M הגרעיני שלי 💖
אני מרגישה יותר ויותר את הנתק מהחברים ומבינה יותר ויותר מה זה אומר.
החברה שלי מהילדות סוג של התפרקו אבל אתמול למשל נפגשו לעל האש אצל אחד מהם ואותי ואת M אפילו לא הזמינו. במצב רגיל הייתי לוקחת את זה ממש קשה. אבל היום אני מבינה שקודם כל לא הייתי גם ככה הולכת כי זה לא בטיחותי ולא לעניין ודבר שני שרובם לא מעניינים אותי ומהמפגש איתם אני יוצאת במקרה הטוב סתם בבסדר ובמקרה הגרוע בבאסה. אז בעצם למה אני צריכה להתעקש על להשאיר אותם בחיים שלי?
כנראה שגם הם מרגישים ככה לגבי אם לא הוזמנו וגם זה בסדר, למעשה הכל בסדר.
אז אני מניחה שכאשר המצב ישתפר פשוט אזמין את מי שאני באמת רוצה לראות אלינו ואוותר על מי שמזמינים כי לא נעים כמו שויתרו עלינו ואוכל להרגיש עם זה טוב. כנראה שהם רק עשו לי טובה בסופו של דבר.
אני מניחה שביום ההולדת שלי אני כבר יכולה לחשוף את ההריון כי בכל זאת כבר די מתקדם, לפחות למי שאני באמת בקשר. לא יאמן אבל רב המשפחה לא יודעת וכמו שסיפרתי גם לא החברים.
לא הולכת להודיע בפייסבוק כי זה מהלך הזוי מבחינתי (זה שמור לאחרי הלידה ;)) אבל כן באופן יותר דיסקרטי.
ואם כבר מדברים על זה אתמול חוויתי ממש משבר.
דיברנו כרגיל עם מיקמיק, היא החברה הכי טובה שלי עוד מימי האוניברסיטה, הכרתי לה את בעלה, התחתנו חודש אחת אחרי השנייה ואנחנו בקשר רציף וטוב כבר המון שנים. היא חברת אמת ואני מאוד אוהבת אותה.
את הילד הראשון היא הביאה לפני שטסנו לגרמניה, שמחתי בשבילה מאוד, הוא היה מתוכנן והצליח ישר כמובן.
אחרי שטסנו התחילה המערבולת שלנו של הלא מצליחים, בדיקות עניינים וכו'.. ברקע זה שהודיעו לנו שאין מצב שנצליח לבד וכו... בתוך כל המהומה הזאת הגענו לארץ והופ איך שאני רואה אותה, אני אומרת לה, "לא אין, אני הורגת אותך". היא בהריון שני, פוקס לא מתוכנן כשהיא על גלולות ואחרי פוסטינור. זה היה לי כל כך קשה שלא ניתן לתאר. הרגשתי (שלא בצדק כמובן) שזה הדבר הכי לא פייר שיכול לקרות בעולם, הינה היא בכלל לא רוצה וככה קורה ואנחנו שכבר מלא זמן מנסים וכלום. בערך חצי שנה אחרי נכנסתי להריון הראשון שלי וכשהגענו לארץ לבדיקות היא בדיוק ילדה, ילדה מהממת שאני מאוהבת בה קשות (גם את הבכור אני מאוד אוהבת) אבל הילדה הזאת, אין לתאר את הקשר שלנו.
ההריון שלה היה לי קשה מנשוא, אני פיסית חוויתי ממש קושי כי בין זה שרציתי בשבילה רק טוב לבין זה שלא הבנתי איך דברים כאלה קורים, קרע אותי מבפנים. כמובן שזה שבאמצע ההריון שלה נכנסתי גם אני להריון ספונטאני ביטל את כל מה שקרה ואז היא ילדה והתאהבתי. לצערי אצלי הדברים לא הסתדרו ככה למי שזוכר.
מאז הילדים כבר גדולים, הבכור עוד שנייה בן 6 והקטנה תהיה בת 4 בחורף ומיקמיק תפסה משרה ניהולית מאוד בכירה בחברה מעולה ואני הכי גאה בה בעולם כי היא באמת עושה דרך פשוט מדהימה!
מפה לשם, אתמול היא זרקה איזה משהו שגרם לי לשלוף את "אין, חסר לך, אני הורגת אותך!" וצדקתי כמובן.
אני הראשונה לדעת על ההריון המתוכנן שלה עם ילד/ה שלישית.
אני מתקשה לתאר את התחושה שכל הגוף שלי חווה באותו רגע. זאת מין טלטלה עם מסך שחור, עכשיו תגידו, נו בחייך, איך אפשר וגם אני מבינה את כל זה. היא החברה באמת אחת ההכי קרובות שלי אבל זה פשוט ממקום שהוא לגמרי אחר. זה לא שאני מקנאה או לא מפרגנת, זה ממקום של פאק, איך יכול להיות שאנחנו כבר פאקינג 5 שנים עובדים בזה ויש אנשים שהחליטו ותוך חודש יש להם סטיק עם פסים חמודים ומוניטור עם דופק מהמם והכל לבבות!?
חוסר האיזון הזה בין מה שאנחנו חווים והדרך שלנו לשלהם או לשל אחרים שהולך להם בקלות הוא תמיד בוקס בבטן בשבילי. וזה הרי מגוחך, אני גם בהריון, הכל בסדר טפו טפו טפו אז כביכול, מה יש לך!?
אבל אני מבינה שלא משנה מה יהיה ולא משנה באיזה מקום אני אהיה ועם כמה ילדים, תמיד הידיעה איכשהו תהיה סטירה לפנים. אני מניחה שמי שלא עבר את זה לא באמת יכול להבין את עומק הכאב שזה גורם, כאב פיסי עמוק שאין לו הגיון אלא רק מקום להיות. לזכותי יאמר שלא הגבתי על אוטומט, הייתי מודעת מאוד לכל מילה והרגשה שלי, הייתי בתוך הרגע לחלוטין. הבנתי אותה, הבנתי את עצמי ונתתי לעצמי את המקום. במקביל גם הסברתי לה מה זה אומר מבחינתי ושיהיה צבוע כרגע להגיד לה מילות ברכה שאני צריכה להבשיל אליהן כדי שאגיד לה אותן מכל הלב ולא כי אני לא אוהבת אותה, אלא בדיוק ההיפך. אני יודעת שהיא הבינה וסלחה ואז נותר לי להבין ולסלוח.
אני יכולה להגיד שזה לא היה פשוט, זאת דרך כל כך ארוכה עם עצמי שבטח תלווה אותי עוד אינספור גילויי הריון.
העובדה שאני יכולה לשמוח על הריון של מטופלת פוריות שאני לא מכירה בכלל או לבכות על אבידות של אנשים שלא קשורים אלי בשום דרך לעומת שמחות של הקרובים לי ביותר...
וזה בסדר, אני סולחת לעצמי ויודעת שיש לזה מקום וזה לא רוע, ולא קנאה ולא שום דבר שלילי אלא משהו שפשוט קיים כי הדרך שאני עוברת היא לא סטנדטית ביותר. ואני יודעת שאני מתחילה יותר מאוחר לאור הנסיבות ואני יודעת שדברים שכבר ברורים ועובדים אצל אחרים אצלי רק מתניעים אבל זה בסדר, פשוט בסדר.
אז היום אני מרגישה כבר הרבה יותר טוב, נכון שיש גלים של עצב שעוד תוקפים והרבה דמעות שעוד צריכות למצוא את הדרך החוצה וזה גם בסדר.
טוב שקענו קצת...
אין לי המלצות לסדרות כי די מיצינו את הנטפליקס האאא רגע בעצם יש!
יש את המורדת Unorthodox
הביקורת שלי מתחלקת לשתיים, מצד אחד, מעניין ומגניב ושירה האס מקסימה. מצד שני מלא בקלישאות ודמויות ועלילה שמרגישות מאוד תלושות מהמציאות... כי אם רוצים להראות משהו אז לפחות שהצופה לא ירגיש שהסיכוי שזה באמת ככה הוא אפסי (כל מה שקרה בברלין). נהנתי מאוד מהיידיש, הבנתי המון וטפחתי לעצמי על השכם על זה שאני עוד זוכרת מלא מהגרמנית! תלמידה טובה אני מסתבר. מאוד לא אהבתי את הדמות של יעל הישראלית, לא אהבתי איך שהציגו את הצד החילוני ישראלי אבל הבנתי מה המטרה של זה וכן סה"כ פגשתי "יעליות" שכאלה. פה זה בעיקר הביך אותי.
אהבתי את שירה הרבה יותר בשטיסל ובכלל את הסדרה, פה הרגשתי שכאילו קצת לא מספיק, שהיה צריך ללחוץ יותר, משהו פה לא עבד לי אבל לגמרי כן חושבת שכדאי לראות!
סרט שראינו וממש אהבנו: The Awakening of Motti Wolkenbruch
אהבתי את שירה הרבה יותר בשטיסל ובכלל את הסדרה, פה הרגשתי שכאילו קצת לא מספיק, שהיה צריך ללחוץ יותר, משהו פה לא עבד לי אבל לגמרי כן חושבת שכדאי לראות!
סרט שראינו וממש אהבנו: The Awakening of Motti Wolkenbruch
חמוד ביותר, מאוד אהבתי את הגרמנית שפה ממש הצלחתי להבין למרות שכמובן נעזרתי בכתוביות!
כמובן שמאוד תלוש מהמציאות אבל דמות האמא שמאוד מזכירה את חמותי ועוד דמויות ובכלל, ממש חמוד.
כמובן שמאוד תלוש מהמציאות אבל דמות האמא שמאוד מזכירה את חמותי ועוד דמויות ובכלל, ממש חמוד.
לבוא בלי ציפיות ופשוט להנות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה