אני כרגיל אצלול ישר אל הדברים, היום יהיה פחות פור פליי. אני לא רגועה, לא ישנה טוב וכל מיני מחשבות כמו חרקים זוחלות לי לראש. בלילה זה הכי קשה, מחשבות על בינוניות, על חוסר הגשמה, על פחדים וחרדות הכל מתרכז בראש ומטריד בפולסים שהם כמו גלים, חלקם חזקים יותר וחלקם פחות.
דווקא סוף השבוע היה נחמד, רגוע כזה, אבא טס לרוסיה לבקר את סבתא שלי. האמת שהיא דועכת לאיטה, מאז הנפילה המצב הולך ומחמיר, היא נובלת הן בגוף והן בראש, המטפלת שלה צריכה לטוס לאוקראינה לחודשיים והיא הביאה לה מחליפה. אבא שלי טס לוודא שהמחליפה בן אדם סביר (לא שיש לו ברירה). למזלנו היא הרבה יותר נעימה מהמטפלת הראשונה וסבתא יותר מחבבת אותה. אבא הפסיק לנדנד לי ולאחי להתקשר לסבתא כי הוא מבין את חומרת המצב. פעם אחרונה שדיברתי איתה הייתה אחרי יום ההולדת שלי, השיחה הסתיימה בנעים להכיר, עצוב. בן אדם עם עולם תוכן שלם נכנס למין מערה חשוכה שאין מוצא ממנה והימים איכשהו חולפים להם לידה. היא רק בת 81, במונחי היום זה כלום, אתמול בדיוק ראיתי במאסטר שף איזו סבתא עיראקית שבאה לתכנית, בת 90 כפרה עליה ונראית טפו, נשמעת נהדר ונותנת פייט גם לבנות ה-70, חיים שכאלו.
הנסיעה עם אבא שלי שביקש שאקח אותו לרכבת הייתה נוראית. הוא מהאנשים שמצליחים להכניס את כולם ללחץ אטומי. זה קורה כאשר הוא בלחץ בעצמו, למשל נדמה לו שהוא מאחר וזה פשוט הופך לגהנום להמצא לידו, או כאשר יש לו את אחד ממצבי הרוח שלו.. הגעתי למסקנה לא נעימה שהוא לא אדם סימפטי במיוחד. הוא קשה, והרבה פעמים מתנהג ומדבר ממש מגעיל ופוגע מאוד אבל מה לעשות, הוא אבא שלי. אף פעם לא העזתי לחשוב עליו במונחים של אדם אלא רק בתור אבא שלי אבל אם להסתכל מהצד, אוי לי. כמובן שיש לו המון צדדים חיוביים אבל כאשר החושך עולה, כדאי לי להשמר.
בשבת נסענו לטיול בשביל היין בצפון. נסענו עם סבתא מצד אמא, אמא, אחי ו M. התאספה קבוצה לא קטנה, הרב בשנות ה 50 לחייהם. המדריך הגיע, גם הוא בשנות ה 50 לחייו והתחיל הסיור. הוא שאל מי מוכן לצלם וכיוון שהייתי עם טלפון ביד, התנדבתי. עוד כאשר ישבנו וחיכינו שיתחיל הוא זרק לי הערה ממש מוזרה. ישבתי עם כולם ודיברנו על מכנסיים ל M ושהוא רוצה משהו דק. מיששתי את הבד של המכנס של אחי והשיחה המשיכה, פתאום המדריך זורק לי, למה את ממשמשת אותו או משהו בסגנון, נאבדתי לרגע ואז אמרתי שזה אחי והיה מין רגע מביך. כאשר התחלנו בטיול המדריך הסביר וסיפר והיה בסדר. אני במצבים לא נעימים שמריחים לי לא כשר משתדלת מאוד להבלע. אני רגישה למצבים הללו ומאוד לא בולטת בדיוק מהסיבה שהם מרגישים לי לא טוב. באיזשהו שלב יצא שעמדתי מול המדריך באחד ההסברים, חלק עמדו חלק ישבו והוא הפליג בסיפורים. במהלך הסיפור היד שלו החליקה למטה והוא פשוט אחז באיבר המין שלו, אין לי דרך אחרת לתאר את זה, זה לא היה איזה גירוד לא סימפטי בביצי החופש אלא הוא ממש אחז בו והמשיך להסביר איזה דקה. אני התחלתי בשוק להסתכל על התגובה של האנשים, נראה שאף אחד לא שם לב או לפחות לא הראו שום תגובה נראית לעין. התחלתי לחשוב שאולי אני הוזה, אבל לא.. בסוף הטיול רציתי כבר שנסתלק משם אבל כיוון שצילמתי הייתי צריכה לשלוח לו תמונות מהטיול. ניסיתי ולא הצלחתי. הלכתי לוודא איתו את המספר, זה לא כל כך הלך ואז הוא הציע לשלוח לי משהו, הסכמתי ונתתי לו את המספר שלי, הוא בתורו בקול שקט אמר לי שכבר מזמן מישהי לא נתנה לו את המספר שלה, זה כל כך הגעיל אותי שקמתי ונעמדתי מולו כי לא יכולתי להמשיך לשבת לידו. התחלתי לשלוח לו תמונות כדי לסגור את זה ולעוף משם. בדיוק אחי הגיע ושאל אם הכל בסדר בקול סמכותי, לא יודעת אם הייתה לו הרגשה או שסתם רצה לדעת מה קורה. מצב נורא מטומטם תכלס כי על פניו כלום לא קרה, מצד שני הרגשתי מאוד לא בנוח באינטרקציה איתו. מה שלא יהיה לטיול איתו אני יותר לא יוצאת. למזלי, יש לי חושים מספיק מחודדים ואני יודעת ממי צריך להזהר. מה שכן, זה גרם להתפתחות שיחה ביני לבין M בנוגע לתחושת הביטחון שלי איתו. הוא בא בגישה שאני אדם חופשי ועצמאי שזה נכון, אבל אצלו זה מתבטא בכך שהוא לא משדר שהוא דואג לי. הוא לא יציע לפגוש אותי בלילה, או ללוות או לוודא אם אני מתעכבת איפה אני. אותי זה בד"כ מאוד מעצבן כי אצלי זה מתפרש כחוסר איכפתיות וכהבנה שאני ברשות עצמי למקרה שמשהו קורה. ביקשתי ממנו להיות יותר רגיש למה שקורה מסביב וקשור אלי כי אמנם אני אישה חזקה ועצמאית אבל תחושת הביטחון שיש לו כגבר היא לא מה שאני מרגישה הרבה פעמים וזה שהוא לא מפחד ממשהו לא אומר שאני לא אמורה...
בראשון הלכתי לסדנה שנותנת כלים לחיפוש עבודה. זה בצפון ורחוק ממני 40 ד' נסיעה באוטו או 70-90 ד' נסיעה בתחבורה ציבורית. במקום הזה יש סדנאות, פרקטיקה והרצאות לקידום אקדמאים וזה בחינם. הייתי בינתים רק פעם אחת אבל כבר התחלתי להשתמש בכלים שניתנו לי ואני רוצה להמשיך ללכת לשם. הבעיה ש M קצת בלחץ מההוצאה שזה מוסיף על הדלק. בחודש האחרון חרגנו ב 1500 ש"ח מהתקציב ואמנם יש לנו כסף אקסטרא אנחנו צריכים להצמד להכנסה ולא לחרוג. הקטע המלחיץ הוא שלא קנינו שום דבר מיוחד זה פשוט לא מספיק ואני חוששת שמהלחץ מהחריגות אני אלך על עבודה שהיא לא מה שאני מחפשת ואני לא רוצה להתפשר על זה. בינתים אני ממש מצמצמת בהוצאות ומשתדלת.
בשני קיבלתי מחזור (ממש הפתעה) והוזמנו שוב למרפאה לבדיקות והמשך תהליך. הפעם התחלנו פחחחח, התחלתי להזריק הורמונים. ואני לא יודעת אם זה הם אבל מאתמול כבר אני עצבנית נורא ובחרדות. בעיקרון מה שהרופאה רשמה לי זה בינתים מינון נמוך של גונאל לגירוי השחלה כדי שיגדלו יותר ביציות. אני אמורה להזריק עד שבת כולל ואז בדיקה בראשון ומחליטים איך להתקדם. אמורים לגדול 2 זקיקים (הם מעדיפים להשאיר את זה 2 כדי למנוע הריון מרובה עוברים מעבר לתאומים נאמר). ההורמונים האחרים שברשימה הם לדחיית הביוץ כדי שאם יש זקיק אחד גדול והשני עוד קטן הראשון ימתין עד שהשני יגדל ולבסוף זריקה לחיזוק הביוץ שגורמת לי להתפוצץ, אני מרגישה אחריה כמו איזה כדור שמילאו באויר עד הגבול העליון ועומד להתפוצץ. בקיצור חויה מפוקפקת ועוד למי שגם ככה הורמונים עושים אותי עצבנית וקצרה וחרמנית על גבול ההזוי. בעיקרון כל הדבר הזה אמור להיות מאחורינו עוד שבוע וחצי אני מניחה.
בינתיים אמא שלי וסבתא החליטו לשגע אותי. יש לנו איזה קרוב משפחה רחוק דתי שגר בירושלים והן מאמינות שהוא זה שיביא את הישועה, כאילו הוא יכניס אותי להריון או כאילו יש לו קו VIP להוא ששם למעלה. וכבר הסכמתי ללכת אליו אבל הן קבעו את זה בזמן שקבעתי תכנית אחרת ואמנם היא אולי פחות חשובה אבל איך שהן קידמו את העסק גרם לי רק להיות אנטי. אני לא איזו מסכנה תודה רבה ובלי שום קשר איתו או בלעדיו יהיה מה שצריך להיות ואיך שהן דוחפות אותי ללכת אליו סתם יוצר אצלי הרגשה מגעילה. כאילו אני איזה כישלון שרק איזה כוח חיצוני יכול לגרום לו לתפקד. אז ניוז פלאש, אני בסדר תודה, מספיק מסוגלת ועושה מה שצריך. לא יודעת, אני מבינה שהכוונה שלהן טובה אבל זה כל כך מעצבן...
בכלל ביום ראשון הייתי אמורה ללכת לשיאצו, יש לי הנחה ממש גדולה מכללית מושלם ועשו לי מנוי ליום הולדת. כיוון שחשבתי בראשון שאולי אני יכול להיות בהריון אז בחיתי את הטיפול (המטפלת אמרה שאסור עד שבוע 13..) ואז התפנה תור אצל איזה מטפל. הייתי אמורה להגיע אליו ב 19:15 אבל משום מה הייתי בטוחה שזה ב 19:30 למרות שראיתי מספר פעמים ואיחרתי ביג טיים. היה לי נורא לא נעים. הסתבר שהמטפל בחור בגילי וערבי (לא שהיה לי איכפת). נכנסתי אליו כרוח סערה וממש התנצלתי על האיחור. הוא ישר ניגש לעניינים שאל אותי מיליון שאלות, נגע, לחץ והסביר הכל על הכל. מאוד מאוד מקצועי ומבין (כנראה כי אין לי הבנה קלושה אפילו בתחום). ישר הבנתי שלעומת המטפלת שסתם קשקשה איתי על הלימודים של הבן שלה כל הטיפול הוא באמת מבין עניין והגיע לעבוד. הוא שאל אותי אם יש לי חולשה למתוקים והסברתי לו שהרבה יותר למלוחים,זה הפתיע אותו מסיבה לא ברורה כל כך. אמר שאני גמישה באופן חריג (סימנתי לעצמי בראש שחבל שלא שלחו אותי להתעמלות אמנותית ואז חשבתי איזה מזל כי אני בדיוק באופי הצייתני שהיו שוברים אותי תוך שנייה שם, איזו זינה כזאת..) והוא סוג של אמר שאני דובי למרות שאני ממש ירדתי במשקל. הוא אמר שאני רופסת ושהגיע הזמן להפסיק לאכול פחממות ולעבור לשורשים, גזעים וסיבים ואם זה לא מספיק נורא גם צריך לחזק את הגב כי הוא עושה אצלי רעשים של רעשן פורים והחוליות לא תפוסות טוב (פחד אלוהים)... הוא שאל איך אני עם עדשים והתשובה שלי של "שלום שלום" לא שיעשע אותו. גם כאשר עניתי על איזו שאלה והשחתי בטעות "כאילו" קטן, הוא נזף בי. נראה לי היה ממש רעב בגלל הרמדאן ואני עוד עם האיחורים שלי חחחחח. הוא משך ומתח אותי לכל הכיוונים והראה לי תרגיל לצוואר. החלק הכי עצוב היה כאשר הוא אמר לי להוריד את העגילים שיש לי על הקצה של האוזן ועל החלק הפנימי. אמר שזה פוגע ביכולת להחזיק עובר (נשמע כמו שקר כלשהו) אבל בצייתנות יום למחרת נפטרתי מהעגילים שאני באמת ממש אוהבת ואיכשהו היו חלק מאוד חשוב מהלוק שלי ותרמו רבות למגניבות שלי. אני ממש הרגשתי רע כאשר הורדתי אותם, הרגשתי לא עצמי ומאז אני מבואסת, בא לי להחזיר אותם, ממש. כאילו נסגרה דלת לעידן שלם וזה מעציב אותי. זה היה כמו שאמא גוערת בי להתחיל לחשוב בוגר ולא על מסיבות ומשחקים ואני שונאת את זה, והעגילים האלו זה היה המרד האחרון. M בטח היה קורע אותי אם היה שם לב שהורדתי כי מישהו שמאמין במשהו שהוא אפילו לא מדע נתן הוראה לעשות את זה. אני מרגישה שוויתרתי על חלק גדול ממי שאני וזה בו זמנית עצוב ומגוחך. בקיצור, חטפתי ממנו על הראש והלכתי הביתה.
בחודשים שאנחנו פה נורא התעייפתי שאמא וסבתא שלי וכל המשפחה שלי מרגישה נורא בנוח להגיד לי מה ואיך לעשות ונותנת לי הוראות, זה מחזיר אותי לגיל טיפשעשרה וזה כל כך מעייף ומעצבן. בא לי לנוח מהם האמת. מכל רעשי הרקע והמחשבות שהם יוצרים, כאילו חסר לי את החרדות שלי אז עוד לנסות להתיישר לפי מה שהם מצפים. זה מרגיש לי יותר מדי. אני לפעמים לא שומעת את עצמי, ולפעמים אני שומעת רק את הפחדים שלי.
ולהוסיף לזה את זה שאנחנו חייבים לנסוע לחמותי וגם שם אני צריכה להיות בסדר וזהו.
בינתים כדי להרגע אני מבשלת.
הרוטב... ה-ר-ו-ט-ב הכי טעים שתעשו!
מומלץ ממש בחום וממש קל להכין!
רוטב צ'ילי חריף מתוק ש M ואחי טורפים עוד לפני שהספקתי להכניס למקרר!
מבחינת הכמות יוצא בקבוק מלא (אני חושבת שיש פה משהו כמו 330 מל)
הנסיעה עם אבא שלי שביקש שאקח אותו לרכבת הייתה נוראית. הוא מהאנשים שמצליחים להכניס את כולם ללחץ אטומי. זה קורה כאשר הוא בלחץ בעצמו, למשל נדמה לו שהוא מאחר וזה פשוט הופך לגהנום להמצא לידו, או כאשר יש לו את אחד ממצבי הרוח שלו.. הגעתי למסקנה לא נעימה שהוא לא אדם סימפטי במיוחד. הוא קשה, והרבה פעמים מתנהג ומדבר ממש מגעיל ופוגע מאוד אבל מה לעשות, הוא אבא שלי. אף פעם לא העזתי לחשוב עליו במונחים של אדם אלא רק בתור אבא שלי אבל אם להסתכל מהצד, אוי לי. כמובן שיש לו המון צדדים חיוביים אבל כאשר החושך עולה, כדאי לי להשמר.
בשבת נסענו לטיול בשביל היין בצפון. נסענו עם סבתא מצד אמא, אמא, אחי ו M. התאספה קבוצה לא קטנה, הרב בשנות ה 50 לחייהם. המדריך הגיע, גם הוא בשנות ה 50 לחייו והתחיל הסיור. הוא שאל מי מוכן לצלם וכיוון שהייתי עם טלפון ביד, התנדבתי. עוד כאשר ישבנו וחיכינו שיתחיל הוא זרק לי הערה ממש מוזרה. ישבתי עם כולם ודיברנו על מכנסיים ל M ושהוא רוצה משהו דק. מיששתי את הבד של המכנס של אחי והשיחה המשיכה, פתאום המדריך זורק לי, למה את ממשמשת אותו או משהו בסגנון, נאבדתי לרגע ואז אמרתי שזה אחי והיה מין רגע מביך. כאשר התחלנו בטיול המדריך הסביר וסיפר והיה בסדר. אני במצבים לא נעימים שמריחים לי לא כשר משתדלת מאוד להבלע. אני רגישה למצבים הללו ומאוד לא בולטת בדיוק מהסיבה שהם מרגישים לי לא טוב. באיזשהו שלב יצא שעמדתי מול המדריך באחד ההסברים, חלק עמדו חלק ישבו והוא הפליג בסיפורים. במהלך הסיפור היד שלו החליקה למטה והוא פשוט אחז באיבר המין שלו, אין לי דרך אחרת לתאר את זה, זה לא היה איזה גירוד לא סימפטי בביצי החופש אלא הוא ממש אחז בו והמשיך להסביר איזה דקה. אני התחלתי בשוק להסתכל על התגובה של האנשים, נראה שאף אחד לא שם לב או לפחות לא הראו שום תגובה נראית לעין. התחלתי לחשוב שאולי אני הוזה, אבל לא.. בסוף הטיול רציתי כבר שנסתלק משם אבל כיוון שצילמתי הייתי צריכה לשלוח לו תמונות מהטיול. ניסיתי ולא הצלחתי. הלכתי לוודא איתו את המספר, זה לא כל כך הלך ואז הוא הציע לשלוח לי משהו, הסכמתי ונתתי לו את המספר שלי, הוא בתורו בקול שקט אמר לי שכבר מזמן מישהי לא נתנה לו את המספר שלה, זה כל כך הגעיל אותי שקמתי ונעמדתי מולו כי לא יכולתי להמשיך לשבת לידו. התחלתי לשלוח לו תמונות כדי לסגור את זה ולעוף משם. בדיוק אחי הגיע ושאל אם הכל בסדר בקול סמכותי, לא יודעת אם הייתה לו הרגשה או שסתם רצה לדעת מה קורה. מצב נורא מטומטם תכלס כי על פניו כלום לא קרה, מצד שני הרגשתי מאוד לא בנוח באינטרקציה איתו. מה שלא יהיה לטיול איתו אני יותר לא יוצאת. למזלי, יש לי חושים מספיק מחודדים ואני יודעת ממי צריך להזהר. מה שכן, זה גרם להתפתחות שיחה ביני לבין M בנוגע לתחושת הביטחון שלי איתו. הוא בא בגישה שאני אדם חופשי ועצמאי שזה נכון, אבל אצלו זה מתבטא בכך שהוא לא משדר שהוא דואג לי. הוא לא יציע לפגוש אותי בלילה, או ללוות או לוודא אם אני מתעכבת איפה אני. אותי זה בד"כ מאוד מעצבן כי אצלי זה מתפרש כחוסר איכפתיות וכהבנה שאני ברשות עצמי למקרה שמשהו קורה. ביקשתי ממנו להיות יותר רגיש למה שקורה מסביב וקשור אלי כי אמנם אני אישה חזקה ועצמאית אבל תחושת הביטחון שיש לו כגבר היא לא מה שאני מרגישה הרבה פעמים וזה שהוא לא מפחד ממשהו לא אומר שאני לא אמורה...
בראשון הלכתי לסדנה שנותנת כלים לחיפוש עבודה. זה בצפון ורחוק ממני 40 ד' נסיעה באוטו או 70-90 ד' נסיעה בתחבורה ציבורית. במקום הזה יש סדנאות, פרקטיקה והרצאות לקידום אקדמאים וזה בחינם. הייתי בינתים רק פעם אחת אבל כבר התחלתי להשתמש בכלים שניתנו לי ואני רוצה להמשיך ללכת לשם. הבעיה ש M קצת בלחץ מההוצאה שזה מוסיף על הדלק. בחודש האחרון חרגנו ב 1500 ש"ח מהתקציב ואמנם יש לנו כסף אקסטרא אנחנו צריכים להצמד להכנסה ולא לחרוג. הקטע המלחיץ הוא שלא קנינו שום דבר מיוחד זה פשוט לא מספיק ואני חוששת שמהלחץ מהחריגות אני אלך על עבודה שהיא לא מה שאני מחפשת ואני לא רוצה להתפשר על זה. בינתים אני ממש מצמצמת בהוצאות ומשתדלת.
בשני קיבלתי מחזור (ממש הפתעה) והוזמנו שוב למרפאה לבדיקות והמשך תהליך. הפעם התחלנו פחחחח, התחלתי להזריק הורמונים. ואני לא יודעת אם זה הם אבל מאתמול כבר אני עצבנית נורא ובחרדות. בעיקרון מה שהרופאה רשמה לי זה בינתים מינון נמוך של גונאל לגירוי השחלה כדי שיגדלו יותר ביציות. אני אמורה להזריק עד שבת כולל ואז בדיקה בראשון ומחליטים איך להתקדם. אמורים לגדול 2 זקיקים (הם מעדיפים להשאיר את זה 2 כדי למנוע הריון מרובה עוברים מעבר לתאומים נאמר). ההורמונים האחרים שברשימה הם לדחיית הביוץ כדי שאם יש זקיק אחד גדול והשני עוד קטן הראשון ימתין עד שהשני יגדל ולבסוף זריקה לחיזוק הביוץ שגורמת לי להתפוצץ, אני מרגישה אחריה כמו איזה כדור שמילאו באויר עד הגבול העליון ועומד להתפוצץ. בקיצור חויה מפוקפקת ועוד למי שגם ככה הורמונים עושים אותי עצבנית וקצרה וחרמנית על גבול ההזוי. בעיקרון כל הדבר הזה אמור להיות מאחורינו עוד שבוע וחצי אני מניחה.
בינתיים אמא שלי וסבתא החליטו לשגע אותי. יש לנו איזה קרוב משפחה רחוק דתי שגר בירושלים והן מאמינות שהוא זה שיביא את הישועה, כאילו הוא יכניס אותי להריון או כאילו יש לו קו VIP להוא ששם למעלה. וכבר הסכמתי ללכת אליו אבל הן קבעו את זה בזמן שקבעתי תכנית אחרת ואמנם היא אולי פחות חשובה אבל איך שהן קידמו את העסק גרם לי רק להיות אנטי. אני לא איזו מסכנה תודה רבה ובלי שום קשר איתו או בלעדיו יהיה מה שצריך להיות ואיך שהן דוחפות אותי ללכת אליו סתם יוצר אצלי הרגשה מגעילה. כאילו אני איזה כישלון שרק איזה כוח חיצוני יכול לגרום לו לתפקד. אז ניוז פלאש, אני בסדר תודה, מספיק מסוגלת ועושה מה שצריך. לא יודעת, אני מבינה שהכוונה שלהן טובה אבל זה כל כך מעצבן...
בכלל ביום ראשון הייתי אמורה ללכת לשיאצו, יש לי הנחה ממש גדולה מכללית מושלם ועשו לי מנוי ליום הולדת. כיוון שחשבתי בראשון שאולי אני יכול להיות בהריון אז בחיתי את הטיפול (המטפלת אמרה שאסור עד שבוע 13..) ואז התפנה תור אצל איזה מטפל. הייתי אמורה להגיע אליו ב 19:15 אבל משום מה הייתי בטוחה שזה ב 19:30 למרות שראיתי מספר פעמים ואיחרתי ביג טיים. היה לי נורא לא נעים. הסתבר שהמטפל בחור בגילי וערבי (לא שהיה לי איכפת). נכנסתי אליו כרוח סערה וממש התנצלתי על האיחור. הוא ישר ניגש לעניינים שאל אותי מיליון שאלות, נגע, לחץ והסביר הכל על הכל. מאוד מאוד מקצועי ומבין (כנראה כי אין לי הבנה קלושה אפילו בתחום). ישר הבנתי שלעומת המטפלת שסתם קשקשה איתי על הלימודים של הבן שלה כל הטיפול הוא באמת מבין עניין והגיע לעבוד. הוא שאל אותי אם יש לי חולשה למתוקים והסברתי לו שהרבה יותר למלוחים,זה הפתיע אותו מסיבה לא ברורה כל כך. אמר שאני גמישה באופן חריג (סימנתי לעצמי בראש שחבל שלא שלחו אותי להתעמלות אמנותית ואז חשבתי איזה מזל כי אני בדיוק באופי הצייתני שהיו שוברים אותי תוך שנייה שם, איזו זינה כזאת..) והוא סוג של אמר שאני דובי למרות שאני ממש ירדתי במשקל. הוא אמר שאני רופסת ושהגיע הזמן להפסיק לאכול פחממות ולעבור לשורשים, גזעים וסיבים ואם זה לא מספיק נורא גם צריך לחזק את הגב כי הוא עושה אצלי רעשים של רעשן פורים והחוליות לא תפוסות טוב (פחד אלוהים)... הוא שאל איך אני עם עדשים והתשובה שלי של "שלום שלום" לא שיעשע אותו. גם כאשר עניתי על איזו שאלה והשחתי בטעות "כאילו" קטן, הוא נזף בי. נראה לי היה ממש רעב בגלל הרמדאן ואני עוד עם האיחורים שלי חחחחח. הוא משך ומתח אותי לכל הכיוונים והראה לי תרגיל לצוואר. החלק הכי עצוב היה כאשר הוא אמר לי להוריד את העגילים שיש לי על הקצה של האוזן ועל החלק הפנימי. אמר שזה פוגע ביכולת להחזיק עובר (נשמע כמו שקר כלשהו) אבל בצייתנות יום למחרת נפטרתי מהעגילים שאני באמת ממש אוהבת ואיכשהו היו חלק מאוד חשוב מהלוק שלי ותרמו רבות למגניבות שלי. אני ממש הרגשתי רע כאשר הורדתי אותם, הרגשתי לא עצמי ומאז אני מבואסת, בא לי להחזיר אותם, ממש. כאילו נסגרה דלת לעידן שלם וזה מעציב אותי. זה היה כמו שאמא גוערת בי להתחיל לחשוב בוגר ולא על מסיבות ומשחקים ואני שונאת את זה, והעגילים האלו זה היה המרד האחרון. M בטח היה קורע אותי אם היה שם לב שהורדתי כי מישהו שמאמין במשהו שהוא אפילו לא מדע נתן הוראה לעשות את זה. אני מרגישה שוויתרתי על חלק גדול ממי שאני וזה בו זמנית עצוב ומגוחך. בקיצור, חטפתי ממנו על הראש והלכתי הביתה.
בחודשים שאנחנו פה נורא התעייפתי שאמא וסבתא שלי וכל המשפחה שלי מרגישה נורא בנוח להגיד לי מה ואיך לעשות ונותנת לי הוראות, זה מחזיר אותי לגיל טיפשעשרה וזה כל כך מעייף ומעצבן. בא לי לנוח מהם האמת. מכל רעשי הרקע והמחשבות שהם יוצרים, כאילו חסר לי את החרדות שלי אז עוד לנסות להתיישר לפי מה שהם מצפים. זה מרגיש לי יותר מדי. אני לפעמים לא שומעת את עצמי, ולפעמים אני שומעת רק את הפחדים שלי.
ולהוסיף לזה את זה שאנחנו חייבים לנסוע לחמותי וגם שם אני צריכה להיות בסדר וזהו.
בינתים כדי להרגע אני מבשלת.
הרוטב... ה-ר-ו-ט-ב הכי טעים שתעשו!
מומלץ ממש בחום וממש קל להכין!
רוטב צ'ילי חריף מתוק ש M ואחי טורפים עוד לפני שהספקתי להכניס למקרר!
מבחינת הכמות יוצא בקבוק מלא (אני חושבת שיש פה משהו כמו 330 מל)
סלט מעולה מעוללללהההה! שממש קל להכין וקוצר המון מחמאות:
סלט ברוקולי עם חמוציות אני מוסיפה לזה גם שעועית ירוקה וזה יוצא פשוט להיט וממש קל להכנה!
ולבסוף עוגיות שוקולד צ'יפ מושלמות! הן ממש קלות להכנה ויוצא ממש טעים!!!
סלט ברוקולי עם חמוציות אני מוסיפה לזה גם שעועית ירוקה וזה יוצא פשוט להיט וממש קל להכנה!
ולבסוף עוגיות שוקולד צ'יפ מושלמות! הן ממש קלות להכנה ויוצא ממש טעים!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה